מארגנת החתונות

1

דארה דוולין מצאה את עצמה בכמה וכמה מצבים בעייתיים בעבודתה, אך המצב הנוכחי ללא ספק עלה על כולם.

למארגנת אירועים מקצועית אסור לעולם להתגנב לאירוע ללא הזמנה. הדבר בוודאי כתוב בספר הכללים של החברה. ולמרות זאת הנה היא יושבת בפישוק על שפת המרפסת בקומה השנייה של אחד ממועדוני הלילה האקסקלוסיביים ביותר במילאנו בנעלי מעצבים שעקביהן מתנשאים לגובה עשרה סנטימטרים.

הכול למען העסק, כמובן.

נעלי העקב בהחלט האטו את התקדמותה במעלה סולם החירום החלקלק, אך השארתן בסמטה למטה לא באה בחשבון. אישה לא זונחת את נעליה, יהיה המצב מסובך ככל שיהיה. והמצב הזה בהחלט עמד בהגדרה של בעייתי.

היא החזיקה את תיקה ביד אחת והתפללה חרש שחצאיתה לא תיקרע בעודה מתמרנת את עצמה ללא חינניות על פני שפת האבן הקרה ונוחתת על מרצפות שיש קשות. לפי שעונה, השעה היתה קצת אחרי עשר. שעה מוקדמת ולא אופנתית כדי לצאת למועדון בחלק הזה של העולם, אך ריקודים לא עמדו אצלה על הפרק.

המקום החם המבוקש ביותר של הסלבריטאים בעיר, פלטינום 1, חגג את פתיחתו המחודשת המפוארת בסוף השבוע הזה, והכניסה לתחומיו היתה על בסיס הזמנה בלבד. למרות כל הקסם האירי שלה היא לא הצליחה לשנות את דעתה של המארחת היהירה עם לוח האטב השחור הקטן שלה.

אף על פי כן, דארה היתה נחושה בדעתה להיכנס למסיבה בדרך כזו או אחרת. היא תשהה בעיר רק למשך סוף השבוע לפני שיהיה עליה לחזור דרומה למשרדי החברה שלה בסירקיוז. היכשלות במשימה פשוט לא היתה אופציה.

כשאנשי הקשר השונים שלה אמרו שלאונרדו ואלנטה בלתי נגיש, היא עצמה קיבלה עליה את האתגר בהתלהבות. נפלה בידיה ההזדמנות לתכנן את החתונה הבולטת ביותר בקריירה שלה – כל שנדרש לה היה שיתוף הפעולה של אדם אחד.

כמה קשה זה יכול להיות?

אפילו אחרי שלושה שבועות של מיילים שנענו בסירוב ושל שיחות טלפון שנתקלו במבוי סתום, היא סירבה להרים ידיים. כשהיא חמושה במחשב הטאבלט שלה ובחליפת המעצבים הכי אופנתית שבאמתחתה, היא האמינה ברוב טיפשותה שתוכל פשוט לנסוע למשרדו במילאנו ולדרוש שהוא ייפגש איתה.

הבדיחה היתה על חשבונה. כי נראה שמשרדו של לאונרדו ואלנטה בכלל אפילו לא קיים. הכתובת במייל של מזכירתו הוביל אותה למשרד הראשי של חברה מקצועית לקבלת הודעות, שם נחסמו כל חקירותיה חד וחלק.

רק במקרה נודע לה על הלילה. למועדון הראשון ברשת פלטינום העולמית מלאו עשר שנים, והוא חגג השקה מחודשת בסוף שבוע משובץ כוכבים.

שליטתה בשפה האיטלקית היתה רחוקה מלהיות מושלמת, אך דבר אחד היה בטוח: לאונרדו ואלנטה היה כאן הלילה, בין הקירות הללו. לא נותר לה אלא למצוא דרך להיכנס לשם.

היא סקרה במבטה את המרפסת הריקה והרגישה שבטנה מתכווצת. היא קיוותה שזה יהיה מעין אזור ישיבה חיצוני שממנו תוכל פשוט לטפס על הקיר ולהיטמע בין האנשים. היא נשכה את שפתה. עדיין היה מדובר בחלק כלשהו מהמועדון, וזו היתה תקוותה היחידה להיכנס למקום.

קיר הבניין היה עשוי רובו ככולו מזכוכית, כל השמשות שחורות מבריקות, כך שלא היה אפשר לראות מה נמצא בפנים. פעימת המוזיקה היתה מחרישת אוזניים על הקרקע, אך כאן במרפסת היא היתה עמומה לחלוטין.

היא התעלמה מהעווית הטורדנית שבבטנה וייחסה אותה ללחץ. אחרי הכול, היא מתגנבת לתוך אירוע אקסקלוסיבי – הלחץ רק צפוי. בחיים לפעמים צריך להפר את הכללים כדי להתקדם, אבל אפשר לומר שזה היה מנוגד לילדה הטובה שהיא היתה ביסודה.

היא הסיטה קווצת שיער בלונדיני מפניה והניחה יד אחת על החלון. עורה החיוור השתקף בבוהק בזכוכית השחורה, עיניה האפורות כפלדה רגועות וממוקדות כשעשתה את דרכה לאט משמשה לשמשה. היא החלה ללחוץ את קצות אצבעותיה לאורך כל סדק צר בחיפוש אחר ציר, וו – משהו שירמוז על פתח.

אחרי שמיצתה כל זווית אפשרית, היא פסעה לאחור וסקרה את שאר המרפסת בקימוט מצח. זה לא היה הגיוני. בוודאי חייבת להיות דרך להיכנס.

היא נתקפה דחף לא הגיוני פתאומי לבעוט בזכוכית ולהיכנס בכוח. אבל זה בחיים לא יעבוד. דארה דוולין פשוט לא איבדה את קור רוחה – יהיה המצב קשה ככל שיהיה. זו היתה הסיבה העיקרית לכך שכלות מכל העולם פנו אליה כדי שתתכנן עבורן חתונה סיציליאנית מהחלומות.

בנשימה עמוקה ומרגיעה היא הכריחה את עצמה לחשוב. על אף שהיה שווה לטפס לכאן כדי לבדוק, לרוע המזל היא היתה כעת בגובה שתי קומות ולא התקדמה כהוא זה. ידיה לפתו את האבן הקרה כשהתבוננה מעבר לשפת המרפסת. הרחוב נראה הרבה יותר רחוק מלמעלה, והיא הרגישה פתאום הרבה פחות אמיצה.

"סניורינה, יש סיבה ספציפית שאת מתגנבת כאן בחשכה?"

הקול העמוק והחושני נשמע פתאום מאחוריה, ונשימתה נתקעה בכאב בגרונה.

דארה פנתה לאט, עיניה נפערות כשראתה שזגוגית אחת נעלמה באורח פלא וגבר עמד כעת והתבונן בה.

איך היא לא שמעה מישהו מגיע? היה מאוחר מכדי לנסות לברוח כעת בחזרה במורד הסולם. מוחה דהר כשניסתה להציג את המצב בדרך שלא תביא למעצרה.

"אני מחכה להסבר."

פניו היו מטושטשות קמעה בצללים, אך מחליפתו הכהה ומזרועותיו השלובות ניכר היה שהוא בהחלט מישהו בדרג בכיר – סביר להניח איש ביטחון. איזה דפק. זה לא התנהל כראוי.

זמן לחשוב, דוולין. היא צחקה בקול קצר-נשימה ושמרה על טון קליל כשדיברה באנגלית מהירה. אף אחד לא יעצור בלונדינית טיפשה שנקלעה לצרות.

"נו, סוף-סוף מישהו טורח לצאת ולעזור לי." היא נאנחה להגברת הרושם הדרמתי. "דפקתי על הזכוכית עשרים דקות וניסיתי להיכנס פנימה."

"לא הצלחת למצוא את הדלת?"

האנגלית המושלמת שלו הפתיעה אותה, אך הטון הלעגני אמר שהוא לא קונה את ההצגה. היא המשיכה לדבר בכל זאת.

"זה מפגע בטיחותי. רציתי לנשום קצת אוויר צח, ומישהו אמר שאני יכולה לצאת לכאן לרגע –"

"אז החלטת לטפס על הבניין כדי להגיע אליו?" אמר. זו לא היתה שאלה, אלא יותר קביעה משועשעת. "את נוהגת לנעול נעלי עקב כדי לטפס על בניינים? זה כישרון מרשים."

דארה פתחה את פיה כדי למחות אך נמלכה בדעתה.

"זכוכית חד-כיוונית." הוא החווה מעבר לכתפו. היה חשוך מכדי לראות את פניו, אך היתה זחיחות ממשית בקולו המשיי כשדיבר. "הרגע שבו קלטת שאת לא מצליחה להיכנס היה ממש משעשע. הייתי משוכנע שתחטפי קריזה."

דארה שחררה בנשיפה את הנשימה שהיא אפילו לא שמה לב שהיא עוצרת. נו, טוב שהוא מצא את המצב הזה מבדר כל-כך, מכיוון שמנקודת מבטה משימתה זה עתה נקטעה ללא טקסיות. היא קרוב לוודאי תיגרר מכאן בצווארון של חולצתה הלבנה המעומלנת, ואולי אפילו תואשם בהסגת גבול.

"אני מבינה איך זה נראה –" החלה לומר וניסתה לסלק את הפאניקה מקולה.

"כן? כי מכאן נראה שאת ניסית לפרוץ לקומה הפרטית שלי במה שאני יכול רק להניח שהוא לבוש של מזכירה שובבה."

דארה קימטה את מצחה לשמע דבריו. "מה? אני לא מזכירה שובבה –" מוחה קפא, מעבד את הראשונה מבין ההאשמות שלו.

האיש פסע קדימה אל האור וחשף פנים שהיא ראתה אינספור פעמים בצהובונים. דארה הרגישה שכל גופה קופא כשהבינה למי בדיוק היא שיקרה.

"אוה, אלוהים, אתה הוא."

הרפלקסים המקצועיים החדים כתער שלה הפכו לסמרטוט כשבחנה את המטר שמונים ומשהו של גבר סיציליאני שרירי.

"אם ב'הוא' את מתכוונת לבעל הבניין שאליו ניסית עכשיו לפרוץ, אז התשובה היא כן." נראה שהזוהר התפוגג כעת מעיניו והוחלף בציניות חדה. "אני מניח שתרצי להיכנס עכשיו? להתחיל לספר לי שמדובר בסך הכול באי-הבנה משוגעת?"

הוא עמד בזרועות שלובות על חזהו המרשים וחיכה שהיא תכרה לעצמה בור עמוק עוד יותר.

מבוכה בוערת הזדחלה במעלה צווארה של דארה. הוא ללא ספק חשב שמדובר במזימה שמטרתה לפגוש אותו בפרטיות. היא קראה את המגזינים. נשים השליכו את עצמן על ליאו ואלנטה בכל מקום. וזה לא רק שהוא היה סופר-עשיר – אף שעבור נשים מסוימות די היה בכך. התיאורים שלהן לגבר הזה היו מעורר תיאבון, מגרה ומושחת.

תמיד הצחיק אותה לשמוע גברים מתוארים כמו קינוחים, אך כשעמדה כעת במרחק קטן ממנו, אפשר לומר שהיא יכלה להבין את הטירוף.

הוא היה שונה מאוד מהטיפוס הרגיל שלה. שערו הכהה הגיע מתחת לצווארונו והיה קצת סתור מדי, ריסיו היו ארוכים מדי ולסתו כוסתה בזיפים כהים. אך אפילו היא לא יכלה לטעון שהוא לא תאווה לעיניים. והוא נעץ מבט אחד בבלייזר ובחולצה המוקפדים שלה והניח שהיא איזו מעריצה שהגיעה לכאן כדי לשחק משחקי תלבושות.

היא כמעט גנחה ממבוכה. זה לא היה הרושם הראשון המבריק שהיא קיוותה ליצור.

"טוב, למרות שאני מאוד אוהב שלוטשים בי עיניים, באמת שאין לי את כל הלילה."

ליבה של דארה דפק במבוכה. "לא לטשתי עיניים," אמרה בחיפזון רב מדי. "אני רק... חשבתי."

אוה, זה רק הולך ומחמיר. הרגע שלקראתו עמלה שלושה שבועות סוף-סוף הגיע, ומוחה החליט להיכנס למצב שינה.

גבה כהה אחת התרוממה בלעג. "את חשבת על המצב הספציפי הזה או שיש מעשים פליליים אחרים שביצעת הלילה?"

פליליים? פאניקה חמה הציפה את חזה של דארה. "מר ואלנטה, אני יכולה להבטיח לך שלא ניסיתי לבצע פשע."

"תירגעי. אני עוד לא קורא לכלבי הציד. אבל לא הבחנת במצלמת האבטחה שעקבה אחרי כל תנועה שלך." הוא הצביע על אור אדום מהבהב זעיר מעל ראשה. "הצוות שלי היה בדרך לכאן אבל אמרתי להם לחכות."

"למה עשית את זה?" השאלה נפלטה מפיה לפני שהיא הצליחה להתאפק.

הוא משך כתף אחת. "הייתי משועמם. נראית לי מעניינת."

היא חשבה רגע, אך לא הצליחה למצוא אף תגובה להערה זו. אם היא נראתה לו מעניינת כל-כך, אולי היא תצליח ללכוד את תשומת ליבו לזמן ארוך מספיק כדי להשמיע באוזניו את הצעתה.

היא כחכחה בגרונה. "רק כדי שיהיה לשנינו ברור: אני לא פושעת. אני מארגנת חתונות." היא ראתה את עיניו מתכווצות.

"זה אותו הדבר לדעתי." הוא חייך בזחיחות. "התיאוריה של המזכירה השובבה מצאה חן בעיניי הרבה יותר."

וכך בן רגע מצאה את עצמה דארה חשופה למבטו הבוער הידוע לשמצה של לאונרדו ואלנטה. היא כחכחה בגרונה וניסתה לחשוב על משהו – כל דבר – שישבור את המתח. האוויר החל להרגיש דליל מאוד כאן למעלה על המרפסת החשוכה הזאת, ולא היה לכך כל קשר לגובה.

"התיאוריה שלך מוטעית. אני לא כאן בשביל שום דבר כ... כזה."

"חבל מאוד. בכל מקרה, זכית בתשומת לבי." הוא פנה פתאום להיכנס ועצר כשהיא לא מיהרה ללכת בעקבותיו. "אם את לא מתכוונת לרדת בחזרה בסולם הזה, אני מציע שתבואי אחרי."

בזאת הוא נעלם, ולדארה לא נותר אלא לציית.

החדר שמעבר לזכוכית היה גדול פי שניים מכל דירתה. היא ראתה אותו לוחץ על מספר כפתורים בלוח בקרה שבקיר ופתאום הואר החדר באור רך. זה לא היה משרד אך גם לא דירה. זה הזכיר לה את המבואה של מלון אקסקלוסיבי מאוד, עם מערכת ישיבה מודרנית ואח זכוכית מרשים.

לא היה לה ברור כל-כך מדוע קיים במועדון לילה חדר כזה – אולי הוא השתמש בו עבור אורחים פרטיים. המחשבה גרמה לה ללפות את תיקה לפניה ביתר חוזקה, וקו המתאר של המחשב שלה הזכיר לה מדוע היא שם.

הוא לחץ על כפתור אחר בלוח הבקרה, והדלת החכמה החליקה חרש בחזרה למקומה מאחוריו. היא ראתה שאכן מדובר בזכוכית חד-כיוונית, ואוזניה בערו מהמחשבה שהוא צפה בה לכל אורך הזמן.

הוא הסתובב אליה והיא הבחינה לראשונה בצבע החי של עיניו. הן לא היו כהות כפי שחשבה מהתצלומים שלו, אלא בעלות גוון מיוחד של ירוק יער עמוק. דארה נענעה בראשה. מדוע היא מביטה בכלל בעיניו, למען השם? מדובר בפגישה עסקית, לא בנשף ריקודים של בית-הספר.

"אז יש לך שם – או שאני פשוט אקרא לך ספיידרוומן?" ההבעה הזחוחה עדיין לא משה מפניו כשפסע לעברה פסיעות אחדות.

המקצועיות הפנימית שלה היתה חדה מספיק כדי לזהות הזדמנות מושלמת. "למען האמת, כרטיס הביקור שלי נמצא עלי כאן, איפה שהוא... אם רק תיתן לי רגע..." היא החלה לפשפש בתיקה – אולי היא צריכה לפתוח במצגת המלאה כאן לפני שהוא יספיק לגרש אותה.

הוא נעמד מולה ללא אזהרה, לקח את התיק מידה והניח אותו בעדינות על הרצפה. "לא ביקשתי כרטיס. ביקשתי לדעת מה שמך – עדיף מהפה שלך."

מבטו נדד אל פיה והיא הרגישה שבטנה מפרפרת בתגובה. היא התעלמה מהתחושה, זקרה את סנטרה ופגשה ישירות במבטו. "שמי דארה דוולין."

הוא הנהן, כאילו ענתה נכונה.

"אז... דארה מארגנת החתונות..." קולו העמוק נהם את שמה, כאילו טעם אותו על לשונו. "איך זכיתי לעונג של חברתך הערב?"

"אני לא כאן כדי לענג." היא נסוגה לאחור כי רצתה להציב ביניהם מרחק רב ככל האפשר. "זאת אומרת באתי לכאן כדי למצוא אותך. כדי לדבר על ענייני עבודה."

הוא זקף גבה כהה אחת. "מי מגיע למועדון לילה כדי לדבר על עבודה?"

"אתה," אמרה בביטחון. זה זיכה אותה במבט תמה. "אני כאן כדי לדון בעסקה אפשרית בינך לבין לקוחה מפורסמת מאוד שלי. כל מה שאני מבקשת זה חמש דקות מזמנך."

"יש לי נחיל של אנשי תקשורת רעבים למטה במועדון. כל אחד מהם מחכה ל'רק חמש דקות'. למה שאת תעקפי את התור?"

"אם הזמן היה מגיע להם, הם כבר היו מטפסים לכאן."

בלי אזהרה הוא הטיל את ראשו הכהה לאחור וצחק – צחוק עמוק ורועם שכמו הדהד עד למרכזה. התנועה הדהימה אותה לרגע, ועיניה נשלחו אל צווארו החזק, אל השערות הכהות שנעלמו בתוך הצווארון הפתוח בנינוחות של חולצתו.

דארה בלעה את רוקה, מרגישה יובש משונה בגרונה. היא הרימה את מבטה – ומבט האזמרגד הלעגני שלו ריתק אותה למקומה.

"את יודעת, למרות שיכולת להיהרג כשטיפסת לכאן הלילה, אני מודה שאני מתרשם," אמר. "את ראויה לחמש הדקות האלו בזכות האומץ והיצירתיות שלך."

דארה חייכה בשמחת ניצחון ושלחה יד בלהיטות אל מחשב הטאבלט שבתיקה. "נפלא. למען האמת הכנתי נאום קצר. אתה רוצה לשבת?"

לא," אמר בפשטות.

תיקה צנח בחזרה אל הרצפה כשהיא הבחינה בשינוי הפתאומי בטון קולו. "אבל אמרת ש –"

"אמרתי שאתן לך את חמש הדקות שלך, דארה דוולין. לא אמרתי מתי."

היא הרגישה שקמטים נחרטים במצחה ומיהרה להחליק אותו. הגבר הזה היה בלתי נסבל. מדובר בסך הכול בחמש דקות, למען השם. הם כבר בזבזו כאן בטח פי שלושה מזה.

הוא החווה לה להתקדם אל הדלת ותוך כדי כך סגר כפתור בז'קט החליפה המחויטת שלו. "תוכלי לקבוע זמן עם המזכירה שלי. בינתיים, המסיבה בדיוק מתחילה למטה."

דארה הרגישה שזעמה סוף-סוף מבעבע אל פני השטח. "התקשרתי למזכירה שלך במשך שלושה שבועות – למה אתה חושב שביצעתי את התרגיל הזה?"

"פשוט הנחתי שאת נהנית מקצת ריגול בליל שישי." הוא חייך בזחיחות.

היא נאבקה בדחף לרקוע ברגלה בתסכול. היא היתה צריכה להגיע לנושא הפגישה הזאת, אך הדבר היה מוכרח להיעשות בזה הרגע, אחרת הוא יגרש אותה – בדיוק כמו שגירש את כל האחרים שפנו אליו לפניה. הפרזנטציה שלה נבנתה לאט כדי לאפשר לה להשפיע על מחשבתו. ניכר היה שהוא לא מתכוון לתת לה את הצ'אנס הזה.

"אתה לא סקרן קצת לדעת מה גרם לי לטפס לכאן?" שאלה מתוך צורך נואש לעכב אותו.

הוא המשיך להתקדם כך שהם עמדו במרחק פסיעות בודדות בלבד זה מזה בחדר השקט. "מפתיע אותי לגלות שאני די סקרני כלפייך." עיניו הושפלו כדי לסקור כל סנטימטר בגופה בתנועה אחת גורפת ולוהטת.

דארה הרגישה ששטף חום צובע את לחייה. אולי לא היה לה ניסיון רב עם פלירטוטים אך לא ניתן היה לטעות בזיק שבעיניו. הגבר הזה היה כל מה שהצהובונים אמרו עליו. מתוחכם, חושני ושערורייתי.

"את יודעת, אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה גרמתי לאישה להסמיק." הוא התקרב אליה וקולו העמיק. "בואי תשתי איתי משהו, דארה. תפזרי את השיער הבלונדיני היפהפה הזה שלך."

"אני לא חושבת שזה יהיה הולם, מר ואלנטה." היא הסיטה קנוקנת שיער מאחורי אוזנה והרגישה מודעת לעצמה תחת מבטו.

"מר ואלנטה היה אבי – את יכולה לקרוא לי ליאו." הוא חייך. "איזה עסקים יכולים להיות כל-כך חשובים עד שהם לא יכולים לחכות ליום שני בבוקר?"

דארה זיהתה את ההזדמנות שלה לבצע תפנית בשיחה. "תנחומיי על פטירתו של אביך לאחרונה. אני מבינה שההלוויה נערכה בקסטלו שלכם ברגוסטה?"

"כך נאמר לי." הוא משך בכתפו. "אנשים מתים בכל יום, מיס דוולין. אני מעדיף להתמקד בעניינים מהנים יותר."

אפילו אחרי שהיא הזכירה את אביו, האיש עדיין פלרטט איתה. הוא באמת היה פלייבוי בכל רמ"ח איבריו. היא החליטה שיש צורך בגישה ישירה יותר.

"הקסטלו הוא פיסת היסטוריה יפהפייה. כל-כך חבל שרוב הזמן הוא לא בשימוש."

"למה יש לי הרגשה שלא מדובר פה בפטפוט סתמי?" הוא צמצם את מבטו, וכל רמז לפלירטוט נעלם.

"טוב, אתה מבין, זה חלק מהסיבה שאני כאן." היא המשיכה בדבריה בתחושה מבשרת רעות. "אני כאן כדי להציע לך עסקה על קסטלו בלאמו, עסקה שלדעתי תרוויח ממנה בגדול."

היא פלטה זאת בביטחון רב ככל האפשר והרגישה שהניצחון גואה בה כשהוא קפא במקומו. הצ'ארמר השובב נעלם לנגד עיניה, ארשת פניו מאמצת קשיחות מרוחקת.

הוא פגש בעיניה, ושריר יחיד קפץ בלסתו. כשפצה פה היה קולו עמוק יותר מאשר קודם והמבטא שלו מודגש יותר. "טוב, נראה שבזבזת את הזמן של שנינו הלילה. אני אגיד לך את מה שאמרתי לכל אחד מהנשרים האחרים שפנו אלי מאז מותו של אבי. הטירה לא למכירה."

דארה נענעה בראשה, רוצה נואשות שהוא יבין. "אני לא רוצה לקנות אותה – אני רוצה לערוך בה חתונה. אני בטוחה שנוכל להגיע לאיזה –"

הינף ידו קטע אותה באמצע המשפט. "לא אכפת לי אם את רוצה להשתמש בה כדי לשכן יתומים עיוורים. העניין לא פתוח לדיון."

"אני מבינה שהקסטלו הוזנח במשך תקופה ארוכה –"

"מבחינתי הוא יכול להישאר ככה. בניגוד למה שאנשים אולי חושבים, המשחקים הקטנים האלה לא משפיעים עלי – תהיה השליחה יפה ככל שתהיה." עיניו סקרו אותה עד לנעלי העקב שלה ובחנו כל סנטימטר בגופה באיטיות מוגזמת לפני ששבו לפגוש בעיניה.

"השיחה הזאת הסתיימה," אמר בחספוס. "אני אשלח מישהו כדי ללוות אותך החוצה. עכשיו, אם תסלחי לי, יש לי מסיבה שמחכה."

ללא מילה נוספת הוא יצא מהחדר והשאיר את דארה ללטוש אחריו עיניים באי-אמון.

זו היתה תפנית דרמתית למדי. היא ידעה שאביו נפטר לאחרונה, והיא הפגינה חוסר טקט כשהשתמשה בעובדה זו כחלק מהטיעון שלה. אך איזו ברירה היתה לה? חוזה החתונה הרווחי ביותר בקריירה שלה היה במרחק נגיעה, והיא הבטיחה לכלה אישית את קסטלו בלאמו. אם לא תקיים את הבטחתה, היא תוכל לומר שלום למעבר הפלאי שלה לארגון חתונות של החברה הגבוהה. שמה יהיה כקליפת השום.

היא לא היתה מוכנה להיכנע ללא מאבק.

 

ליאו ניגש אל מאחורי הבר של קומת הביניים העליונה הריקה של המועדון ופטר בנפנוף קצר רוח את המוזגת הצעירה. אחרי שלקח בקבוק של ויסקי מיושן, הוא מזג לעצמו מנה נדיבה לכוס והניח לנוזל הענברי לשרוף את גרונו בתנועה זורמת אחת.

הבלונדה הפתיעה אותו – אין ספק. נשים יפות לא היו מצרך נדיר בעולמו – דוגמניות-על ונשות חברה עמדו בתור כדי להיתלות על זרועו – אך היה משהו במבט האפור הנחוש הזה שהצית בו עניין שאף אישה לא עוררה בו כבר חודשים.

איש לא העז לדבר אליו על אביו מאז התפרסם דבר מותו בכל העולם. אך להתחיל בזה ואז להציע הצעה עבור הטירה... הוא לגם לגימת ויסקי נוספת ונביחת צחוק צורמנית נפלטה מגרונו. לזכותה ייאמר שבהחלט היה לה אומץ.

כשמזגו החם נרגע אט אט, הוא קלט שהוא כבר לא לבד בבר הפרטי. מיס דוולין נעצרה מעברו האחר של הדלפק.

"רק כדי שיהיה לשנינו ברור, אני לא שליחה ואני לא משחקת משחקים. אף פעם."

היא כעסה, והמחזה היה מרהיב.

"אף פעם? את לא מפסיקה לנפץ את הפנטזיות שלי הלילה, מיס דוולין." ליאו התבונן בחולצה הלבנה המעומלנת שהיא לבשה, שדרך קדמתה נראתה ברמיזה האמרה של חזיית תחרה לבנה. מפרקי אצבעותיו התאבנו על הכוס שבידו כשחום שטף את עורקיו. לעזאזל, עבר יותר מדי זמן מאז התרגש למראה חזייה.

"יש דברים שאתה מתייחס אליהם ברצינות, מר ואלנטה?"

היא גלגלה את עיניה והציצה בשעונה במחווה של שעמום. אך ליאו ראה רמז לסומק על עצמות לחייה. היא לא היתה אדישה כלפיו כפי שהתיימרה להיות.

הוא פסע קדימה והשעין את ידיו על הבר שביניהם. "תאמיני לי, יש דברים שאני מתייחס אליהם ברצינות רבה." עיניו השתהו רגע על שפתיה, והוא חייך כשהיא נסוגה לאחור במודעות עצמית. "תסתכלי סביבך, מיס דוולין. אני פתחתי את המועדון הזה לפני עשר שנים. עכשיו יש לי מועדון בכל עיר גדולה בעולם, אז את יכולה לראות שאני מתייחס לעסקי הבילויים ברצינות רבה."

"אני כאן כדי לדבר על ההצעה שלי – לא על בילויים." היא נענעה בראשה.

"חבל. יש לי הרגשה שהיינו יכולים לתקשר מצוין בתחום הזה." הוא התבונן בה כשחום הציף את חזה.

היא הניחה את תיקה בתקיפות על הדלפק. "אתה תמיד כזה ישיר?" קולה היה איכשהו רגוע וזועם בו-זמנית.

לעזאזל, אבל היא צדקה. הוא התנהג כמו איש מערות. מה באישה הזאת עצבן אותו? היא היתה דוקרנית וישירה וסקסית רצח. אך היא היתה כאן כדי לדבר על הדבר היחיד שהוא היה נחוש בדעתו להתעלם ממנו.

"נראה שתפסת אותי לא מוכן. אישה לא חמושה שמצליחה לעקוף מערכת אבטחה בשווי מיליון אירו משפיעה ככה על גבר."

"אם הייתי גבר, אני תוהה אם היית פחות מתרשם ממני." היא עמדה זקופה ופגשה במבטו ביציבות.

ליאו צחק והציע לה ויסקי. "את מרעננת, דארה. תראה בזה מנחת שלום על התנהגותי הלא ראויה."

"תודה."

היא לקחה את הכוס בשתי הידיים וקירבה אותה אליה כדי לנשום את הארומה. המחווה היתה מגוחכת בנשיותה.

ליאו התבונן בה רגע וסיים את המשקה שלו בלגימה אחת. "את יודעת, בהתחשב במצבך אני תוהה איך הגענו לזה שאני זה שמתנצל."

"אני יודעת להיות משכנעת מאוד." היא חייכה ולגמה מהוויסקי כשהיא משמיעה המהום קטן נהדר של אישור.

ליאו הרגיש שזרימת דמו מתגברת קצת. "משהו שמשותף לשנינו."

הוא הגיח מאחורי הבר ובחן שוב את חליפתה העסקית המנומסת. היא היתה סתירה מהלכת, הבחורה הזאת. מבחוץ עדינה ועסקית, אבל עם אומץ לטפס על בניין בחצאית ובנעלי עקב. הוא תהה מדוע לא העיף אותה משם עדיין.

היא הניחה את כוסה על הדלפק והסתובבה לעברו כשמנח כתפיה מביע נחישות שלווה. "אני חוזרת לסיציליה בבוקר. אני מבקשת ממך רק לשקול את הצעתי."

"את עברת עכשיו על החוק, ואת מצפה ממני לעשות איתך עסקים?"

"אני מבקשת ממך לפחות לתת לי צ'אנס." קולה נותר יציב בלי שום רמז לחרטה על מעשיה הערב.

"את באמת מצפה ממני להניח לך להשתמש בטירה בת שבע מאות שנה בשביל קרקס מהולל?"

"קודם כול, מדובר בחתונה. שנית, ממה שאני מבינה, הטירה לא בשימוש כבר שנים. משרות רבות אבדו כשאביך סגר אותה בפני הציבור. שנינו יודעים שעוני גם ככה מהווה בעיה בסיציליה."

"אני חושב שאת מפריזה בערך היכולת שלי לחוש אמפתיה." הוא שמע את הטיעון הזה אינספור פעמים בעבר.

"אולי, אבל חתונה מתוקשרת כזאת תביא המון פרנסה לעיר נאבקת כמו מונטרוקה."

העור בעורפו של ליאו עקצץ לשמע אזכור השם. לא היתה שום סיבה שהוא ירגיש משהו כלפי המקום הזה. האנשים בעיר הולדתו היו חסרי משמעות עבורו. ועם זאת הוא הרגיש כיווץ מעיק בבטנו לשמע דבריה.

"היא תביא נחילי פפראצי," ענה.

"כמובן. אבל ממה ששמעתי, ייתכן שזה לא דבר רע כל-כך."

הוא זקף גבה בהפתעה. "את קראת את הצהובונים, דארה?"

"נאמר לי שיש לך שם רע בקרב אנשי סיציליה."

"השם של אבי. לא שלי," תיקן אותה.

"כן, אבל השם הרע שלו עמד בדרכך בעבר. שמתי לב שאין לך שום מועדון באזור הולדתך."

ליאו נאבק בדחף לנהום. זו היתה נקודה כואבת אצלו. תחת זאת הוא בחר למשוך בכתפו בנונשלנטיות ורכן לפנים. "אם לא הייתי יודע שזה לא נכון, הייתי אומר שאכפת לך."

היא התיישרה מיד ומיהרה להרים את חומת ההגנה שלה. "למרבה המזל, שנינו יודעים שאכפתיות לא עומדת כאן בראש סדר העדיפויות." היא החוותה על השולחנות הריקים שמסביבם. "אז זו מסיבת ההשקה האקסקלוסיבית הגדולה?"

"זה רק קדם-ההשקה. הקומות התחתונות פתוחות לקומץ אורחים נבחרים. מחר ייערך האירוע הרשמי." ליאו השפיל מבט אל הקומה התחתונה ששרצה אנשים.

היא הלכה אחריו אל החלון שנישא מהרצפה ועד התקרה והשקיף על כל המועדון.

"אתה מתרועע עם פשוטי העם רק באירועים רשמיים?" שאלה.

"טוב, מסתבר שהתעכבתי כאן בגלל הסגת גבול של איזו בלונדה עקשנית מאוד."

היא התעלמה מהערתו, ותווי פניה העדינים קיבלו מראה מרוכז. "אתה יודע שהמזרקות האלה חוסמות את אזור הטרקלין משאר המועדון?" שאלה.

ליאו מצמץ ועקב אחר מבטה כדי לסקור את הסצנה שמתחתיהם.

היא המשיכה. "חוץ מזה, האורות ברחבת הריקודים קצת חזקים מדי. תאורה אדמדמה רכה יותר תרכך את המעבר אל אזורי הישיבה."

הוא עקב בעניין אחר מבטה. "יש עוד משהו שתרצי לציין?"

היא פתחה את פיה לרגע אך עצרה כאילו שקלה מחדש את מעשיה.

"נו, בחייך, כבר התחלת – אל תעצרי בגללי." הוא זקף גבה בקריאת תיגר והבחין בזוהר העדין על עצמות לחייה כשהיא כרסמה את שפתה התחתונה.

"זה פשוט... המדים של העובדים שלך. הם בכלל לא משתלבים באווירה. הם די... נוצצים ומטופשים."

"הפלטינום הוא הסמל המסחרי של המקום," טען. "הם לא מנצנצים – הם זוהרים."

היא משכה בכתפיה. "לי הם נראים מנצנצים. לא ניסיתי להעליב את הסגנון שלך."

"חשבתי שאת דוגלת בכנות," נזף בה בקימוט מצח.

"אני רק מנסה להוכיח לך שאני יודעת על מה אני מדברת. לא משנה איזה מין אירוע אתה עורך, העיקרון תמיד זהה. צריך להקפיד שהוא יהיה בלתי נשכח וייצור רושם. אתה מתעסק כאן עם קליינטורה אקסקלוסיבית – אנשים שמצפים לאירוע יחיד ומיוחד במינו בכל פעם. ובמקרה, זה תחום המומחיות שלי."

"את יכולה לראות את כל זה מכאן למעלה?"

"יש לי עין חדה לפרטים. אני אולי לא אורחת הכבוד של המסיבה, אבל חשוב לי לדעת איך לתכנן מסיבה כזאת."

"והמועדון שלי לא עונה על הסטנדרטים הרגילים שלך?"

"אין לי 'סטנדרטים רגילים'. בעולם שלי יש או שלמות או כישלון."

"אה, אז כאן מדובר בכישלון?" הוא חיכה בסבלנות לתשובתה.

דארה הוסיפה לשתוק.

הוא פלט נביחת צחוק נמוכה. "עוד לא קרה לי שהעליבו אותי כדי לשכנע אותי לחתום על חוזה."

"אני מאמינה בכנות. ואם תבחר ב'דוולין אירועים' כדי לייצג את הקסטלו, כנות היא מה שתקבל."

הוא השקיף רגע על הקהל. "אז התוכנית שלך היא לערוך חתונה מפוארת ולשקם את התדמית הציבורית שלי בעת ובעונה אחת, כן? הייתי אומר שקפצת מעל הפופיק."

"קורות החיים שלי מדברים בעד עצמם. אני אישית חתמתי על חוזים עם כמה מאתרי הנופש הגדולים באי – סנטו, לוקסי ואוטנטה."

"את עבדת עבור קבוצת לוקסי?"

"אני יועצת פרילנסרית. הם העסיקו אותי בכמה אירועים. האירוע הנכבד ביותר היה חתונת הזהב של אומברטו וגלוריה. זו היתה רק מסיבת גן קטנה בבית המשפחה שלהם, אבל –"

מוחו העסקי של ליאו התעורר לשמע הדברים. "את ביחסים קרובים עם אומברטו לוקסי?"

"כן. הוא אפילו הציע לי עבודה, אבל אני סירבתי בנימוס. אני מעדיפה להיות הבוסית של עצמי."

ליאו פסע אל חלון הזכוכית והשקיף מעבר למועדון ההומה מתחת לקומת הביניים. טוב, זה הפך מסתם מעניין למעולה. הוא תהה אם היא קלטה את חשיבות מה שסיפרה לו זה עתה. אולי הכול מפוברק – אחרי הכול, היא ביררה עליו.

אך הוא ידע שאין שום תיעוד להיסטוריה שלו עם לוקסי... ולחילוקי הדעות הנוכחיים ביניהם. עסקים היו עניין פרטי אצל גברים סיציליאניים, ואף שרגלו לא דרכה על אדמת סיציליה זה למעלה משמונה-עשרה שנים, הוא עדיין היה סיציליאנו בכל רמ"ח איבריו.

הוא גידף כשהטלפון שלו צלצל. השיחה נמשכה פחות מעשר שניות לפני שהוא סיים אותה.

"זקוקים לי למטה. אורחים מסוימים מאבדים את הסבלנות."

עיניה הושפלו, ותבוסה ניכרה בכתפיה השחוחות. "טוב, תודה על הזמן שהקדשת לי, מר ואלנטה." היא הושיטה לו את ידה.

הוא התעלם מהיד המושטת. "השם הוא ליאו. ואת לא הבנת אותי. השיחה הזאת לא הסתיימה."

"לא?"

"ממש לא." הוא חייך. "שעה אחת. ואז נמשיך לדון בזה."

היא זעה באי-נוחות. "שאני אשאר כאן למעלה?"

"מגיע לך להשתחרר אחרי התעלול הקטן שלך הלילה, דארה. תרדי אל הצד האפל – תשתי, תרקדי. אולי תתרגלי שימוש במדרגות." הוא החל להתרחק, ועשה את דרכו בחזרה אל המעלית הפרטית שלו.

"אבל איך אני אדע איפה לפגוש אותך?" קראה אחריו.

"אל תדאגי. אני אמצא אותך."

ליאו חייך לעצמו כשדלתות המעלית נסגרו לאט, צלליתה החטובה נעלמת מהעין. הוא יסיים את האינטרלוד המעניין הזה, וזו הבטחה.