מאשינקה
ולדימיר נבוקוב
₪ 39.00
תקציר
מאשינקה הוא סיפור מותח על נעורים, אהבה ראשונה, גלות ונוסטלגיה, והוא גם ספרו הראשון של ולדימיר נבוקוב שראה אור.
בפנסיון בברלין מתאכסנים מספר גולים שנאלצו לעזוב את רוסיה בעקבות מלחמת האזרחים. אחד מהם, גאנין, צעיר אריסטוקרט בתווך שבין עברו לעתידו, מחיה שם מחדש את סיפור אהבתו הראשונה למאשינקה. זיכרונותיו ממנה נטועים בחופשת קיץ אידילית במולדתו שלפני המהפכה, והם חיים ורעננים ועומדים בניגוד גמור למציאות חייו בהווה ולעליבותו של המקום שבו הוא מתאכסן. שכנו לחדר של גאנין מתגלה כבעלה של אותה מאשינקה, והוא ממתין לרעייתו העושה את דרכה אליו ממש עכשיו, לאחר שהמלחמה הפרידה ביניהם לפני ארבע שנים.
זהו תרגום מרהיב ועדכני של סיון בסקינד ליצירה שפרסם נבוקוב ב־1926 בשם העט ו’ סירין, ובה בולטים בשלות הסיפור וסגנון הכתיבה של נבוקוב, ומסתמנים המורכבות והתחכום של ספריו הבאים.
ספרות קלאסית, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 174
יצא לאור ב: 2024
הוצאה לאור: כתר הוצאה לאור
ספרות קלאסית, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 174
יצא לאור ב: 2024
הוצאה לאור: כתר הוצאה לאור
פרק ראשון
2
הפנסיון היה רוסי ונוסף לכך בלתי נעים. אי נעימותו נבעה בעיקר מקולות מסילת הרכבת העירונית, שנשמעו במשך היום כולו וחלק ניכר מהלילה, ולכן היה נדמה שהבניין כולו נוסע לאנשהו לאיטו. המבואה, שהייתה בה מראה אפלה בעלת מדף לכפפות ותיבת עץ אלון נוחה להיתקלות בברך, הלכה והצטמצמה לכדי מסדרון עירום וצפוף מאוד. מכל צד היו שלושה חדרים, ועל דלתותיהם היו דבוקים מספרים שחורים גדולים: אלה פשוט היו דפים שנתלשו מלוח שנה ישן – ששת הימים הראשונים של חודש אפריל. בחדר של האחד באפריל – הדלת הראשונה משמאל – התגורר כעת אלפרוב, בחדר הבא אחריו – גאנין, בשלישי – בעלת הבית עצמה, לידיה ניקולאייבנה דוֹרן, אלמנתו של איש עסקים גרמני שהביא אותה לפני עשרים שנה מסארֶפּטָה** ומת לפני שנתיים מדלקת קרום המוח. בשלושת החדרים מימין – ארבעה עד שישה באפריל – התגוררו: המשורר הרוסי הקשיש אנטון סרגייביץ' פּוֹדְטיאגין, קלרה – עלמה כבדת חזה בעלת עיניים חומות־כחלחלות נפלאות, ולבסוף – בחדר השישי, במפנה המסדרון – זוג רקדני בלט, קוֹלין וגוֹרנוֹצווֶטוב, שניהם היו צחקנים כמו נשים, רזים, אפיהם מפודרים וירכיהם שריריות. בסוף החלק הראשון של המסדרון היה חדר אוכל, עם ליתוגרפיה של 'הסעודה האחרונה' על הקיר מול הדלת, וגולגולות איילים צהובות מקורננות על הקיר הנגדי, מעל המזנון הכרסתן, שם עמדו שני אגרטלי קריסטל, שהיו פעם שני החפצים הנקיים ביותר בדירה כולה, ואילו כעת היו דהויים מהאבק הפרוותי. המסדרון הגיע עד חדר האוכל ואז פנה בזווית ישרה ימינה: שם, בהמשך, במעבה היער הטרגי שריחו אינו ערב, היו המטבח, חדרון המשרתת, חדר הרחצה המלוכלך וקיטון השירותים, שעל דלתו היו שני אפסים ארגמניים, שספרות העשרות המקוריות שלהם, שפעם הרכיבו יחד עימם שני ימי ראשון נפרדים בלוח השנה השולחני של מר דורן, נגזלו מהם. חודש אחרי מותו, לידיה ניקולאייבנה, אישה קטנה, קצת לקוית שמיעה ולא נטולת מוזרויות, שכרה דירה ריקה והפכה אותה לפנסיון, תוך גילוי יצירתיות בלתי רגילה ואף מפחידה מעט בשיבוצם של כל אותם חפצי בית מעטים שירשה. שולחנות, כיסאות, ארונות חורקים וספות גבנוניות התפזרו בחדרים שהיא עמדה להשכיר, ופרדתם זה מזה מייד גרמה להם להחוויר ולקבל מראה עגמומי ומגושם, כעצמותיו של שלד מפורק. שולחן הכתיבה של המנוח, מפלצת עץ אלון עם קסת ברזל בצורת קרפדה ועם המגירה האמצעית העמוקה כבטן אוניה, מצא את עצמו בחדר הראשון, שבו התגורר אלפרוב, ואילו השרפרף המסתובב, שנקנה אי־פעם יחד עם השולחן הזה, ננטש כיתום בחדר השישי, שבו התגוררו הרקדנים. גם צמד הכורסאות הירוקות התפצל: אחת השתעממה אצל גאנין, ואילו בשנייה נהגה לשבת בעלת הבית עצמה או כלבת התחש הזקנה שלה, כלבה שחורה ושמנה עם פרצוף שיבה ואוזניים תלויות שקצותיהן קטיפתיות, כמו גדילים על כנפי פרפר. על המדף בחדרה של קלרה עמדו לשם קישוט כרכים ראשונים אחדים של האנציקלופדיה, בעוד יתר הכרכים נקלעו לחדרו של פודטיאגין. קלרה קיבלה גם את הכיור ההגון היחיד עם המראה והמגירות; בכל אחד מהחדרים האחרים, לעומת זאת, היה פשוט מעמד מוצק, ועליו קערת פח וקנקן מאותו סוג. אבל את המיטות היא נאלצה לקנות, וגברת דורן עשתה זאת בלב כבד, לא מפני שהייתה קמצנית, אלא מפני שמצאה סיפוק מתוק כלשהו, גאווה כלשהי של בעלת בית, בשיבוץ המוצלח של כל הריהוט הקיים שלה, ולצורך העניין היא הצטערה על כך שאי אפשר לנסר למספר החלקים הנדרש את המיטה הזוגית שהייתה רחבה מדי עבורה, כאלמנה. היא ניקתה את החדרים בעצמה, ובאיכות מפוקפקת, ואילו לבשל לא ידעה כלל ולכן העסיקה מבשלת – אימת השוק, אישה אדמונית ענקית שחבשה בימי שישי מגבעת ארגמנית ונסעה לשכונות הצפוניות למנף את משמניה המפתים. לידיה ניקולאייבנה פחדה להיכנס למטבח, והייתה באופן כללי אישה שקטה ונוחה להיבהל. כשרצה במסדרון בצעדים קטנים של רגליה הקהות, היה נדמה לדיירים כאילו האישה הקטנה הזאת, בעלת שְׂעַר השיבה והאף הסולד, כלל אינה בעלת הבית, אלא סתם זקנה טיפשה שנכנסה בטעות לדירה לא שלה. כשאספה בבקרים את הלכלוך מתחת לרהיטים בתנועות מטאטא זריזות, היא התקפלה כבובת בד, ואז נעלמה בחדרה, הקטן שבחדרי הדירה, שם קראה ספרונים ממורטטים כלשהם בגרמנית או עברה על מסמכיו של בעלה המנוח, בלי להבין בהם אפילו מילה. רק פודטיאגין לבדו נהג לבקר בחדר הזה, ליטף את הכלבה השחורה החביבה, צבט את אוזניה ואת היבלת על פרצוף השיבה שלה, ניסה להכריח את הכלבה לתת יד עקומה וסיפר ללידיה ניקולאייבנה על מחלת הזִקנה המייסרת שלו ועל כך שהוא מתייגע זה חצי שנה בניסיונות לקבל אשרת כניסה לפריז, שם מתגוררת אחייניתו, והבגטים הארוכים הפריכים והיין האדום זולים שם מאוד. הזקנה הנהנה בראשה, לפעמים שאלה אותו על הדיירים האחרים, ובמיוחד על גאנין, שלא היה דומה בעיניה כלל וכלל לכל הצעירים הרוסים שעברו בפנסיון שלה. גאנין התגורר אצלה זה שלושה חודשים ותכנן לעזוב, אפילו אמר שיפנה את חדרו בשבת הקרובה, אבל הוא תכנן כבר פעמים אחדות וכל פעם דחה את זה ושינה את החלטותיו. ולידיה ניקולאייבנה ידעה מפי המשורר הזקן רך הלבב שיש לגאנין חברה. זה היה העניין בדיוק.
בזמן האחרון תקפו אותו רפיון ועגמומיות. לא מכבר עוד ידע ללכת על הידיים, לא פחות טוב מאקרובט יפני, תוך הנפה תמירה של הרגליים, בתנועות של מפרש, ידע להרים כיסא בשיניים ולקרוע חבל על גבי שריר הזרוע המוצק. בגופו תמיד בערה אש – חשק לקפוץ מעל גדר, לעקור עמוד, בקיצור, להפגיז, כמו שנהגנו לומר בצעירותנו. ואילו כעת התרופף איזה בורג, הוא אפילו נעשה שפוף, והודה בפני פודטיאגין שהוא סובל מנדודי שינה, "כמו אישה". שנתו לא הייתה טובה גם באותו לילה בין יום ראשון לשני, אחרי עשרים הדקות שבילה עם האדון הדברן במעלית התקועה. בבוקר יום שני הוא האריך בישיבה בעירום, תוך כריכת הזרועות הצוננות המתוחות בין ברכיו, הלום מהמחשבה שגם היום ייאלץ ללבוש חולצה, גרביים, מכנסיים – את כל הגועל הזה, הספוג בזיעה ובאבק – וחשב על הפודל בקרקס, שנראה עלוב עד אימה, עד בחילה, בבגדים של בני אדם. הרפיון הזה נבע בחלקו מחוסר המעש. לא היה לו הכרח להתאמץ כעת בעבודה באופן מיוחד, מפני שבמהלך החורף הוא חסך סכום מסוים, אם כי מהסכום הזה נותרו כעת לא יותר ממאתיים מארקים; שלושת החודשים האחרונים האלה עלו לו ביוקר.
בשנה שעברה, עם הגיעו לברלין, הוא מייד מצא עבודה ואחר כך עבד עד ינואר בעבודות רבות ומגוונות: הכיר את החושך הצהוב של אותה שעה מוקדמת שבה נוסעים למפעל; הכיר גם את כאבי הרגליים אחרי ריצת עשר ורסטאות פתלתלות עם צלחת ביד בין השולחנות במסעדת Pir Goroi; גם עבודות אחרות הוא הכיר, היה סוכן מכירות של כל מה שבא ליד – בייגלך, ברילנטין, ואפילו יהלומים. הוא לא בחל בדבר: לא פעם, בדומה לרבים בינינו, אפילו מכר את צילו. במילים אחרות, נסע כניצב לצילומי סרט מחוץ לעיר, שם, בתוך צריף קרקסי, רתחו בצווחה מיסטית באור יקרות הזגוגיות המפלצתיות של הפנסים, שכוונו, כמו תותחים, אל ההמון הבוהק־חולני של הניצבים, ירו מטווח קצר בהבזק לבן קטלני, האירו את השעווה הצבועה של הפרצופים הקפואים, וכבו בנקישה. אבל בזגוגיות המורכבות הללו עדיין לחשו ארוכות זריחות אדמדמות –הבושה האנושית שלנו. העסקה בוצעה, וצללינו חסרי השם הופצו ברחבי העולם.
הכסף הנותר היה מספיק כדי לעזוב את ברלין. אבל לשם כך היה צריך להיפרד מלודמילה, ואיך להיפרד ממנה – הוא לא ידע. ואף על פי שקבע לעצמו מועד בעוד שבוע והודיע לבעלת הבית שהחליט סופית לעזוב בשבת, גאנין הרגיש שהשבוע הזה וגם השבוע הבא לא ישנו דבר. עם זאת, הכמיהה למחוז זר חדש ייסרה אותו במיוחד דווקא באביב. חלון חדרו פנה למסילת הברזל, ולכן האפשרות לעזוב גירתה אותו בלי הרף. בכל חמש דקות התחיל הבניין להתנועע בשאון מאופק, לאחר מכן הר של עשן התרומם לפני החלון, הסתיר את אור היום הברלינאי הלבן, היטשטש לאיטו, ואז שוב נראתה מניפת המסילה המצטמצמת במרחק, בין קירותיהם העורפיים השחורים של הבתים הכמו חתוכים, ומעל כל זה עמדו שמיים חיוורים, כמו חלב שקדים.
היה לגאנין קל יותר לו היה מתגורר בצד השני של המסדרון, בחדרו של פודטיאגין, בחדרה של קלרה או בחדרם של הרקדנים; החלונות שם פנו לרחוב המשעמם שלרוחבו היה תלוי אמנם גשר לרכבות, אבל לא היו בו המרחקים המפתים החיוורים. הגשר הזה היה המשכה של המסילה שנראתה בחלונו של גאנין, וגאנין מעולם לא הצליח להיפטר מההרגשה שכל רכבת עוברת, בלתי נראית, דרך הבניין עצמו: הנה היא נכנסה מהצד ההוא, שאון הרפאים שלה מנענע את הקיר, הנה היא מתקדמת בדחיפוֹת על גבי השטיח הישן, נוגעת בכוס שעל הכיור, יוצאת לבסוף בצלצול קר מהחלון – ומייד צומח מעבר לזגוגית ענן עשן, וצונח, ואז נראית הרכבת העירונית שהבניין הקיא: קרונות בצבע זית דהוי עם פטמות כלבה כהות לאורך הגגות, והקטר הגוץ, המחובר בקצההלא־נכון, מושך את הקרונות אל המרחקים הלבנים בין הקירות הסומים, ששְחור הפיח שלהם התקלף פה ושם, ופרסקאות של פרסומות שהתיישנו ממלאות אותו. כך חי הבניין כולו ברוח הפרצים המסילתית.
"לצאת מכאן כבר," התמתח גאנין בדכדוך, ומייד קטע את עצמו: אבל מה לעשות עם לודמילה? הצחיק אותו שהוא נעשה כה רכרוכי. בעברו (כשהוא הלך על הידיים או קפץ מעל חמישה כיסאות) הוא ידע לא רק לשלוט, אלא אף לשחק בכוח הרצון שלו. יצא לו, פעמים, להכריח את עצמו לקום מהמיטה באמצע הלילה, כדי לצאת לרחוב ולזרוק בדל סיגריה לתיבת הדואר. ואילו כעת הוא לא הצליח לומר לאישה שאינו אוהב אותה יותר. לפני יומיים היא ישבה אצלו חמש שעות; אתמול, ביום ראשון, הוא בילה עימה יום שלם באגמים מחוץ לברלין, לא הצליח לסרב להצעת הנסיעה המטופשת הזאת. כעת הכול הגעיל אותו בלודמילה: מחלפותיה הצהובות המסופרות על פי צו האופנה, שני שבילי שערות כהות שלא גולחו על העורף הצר מאחור, הגוון הכהה הענוג של עפעפיה, ובעיקר שפתיה המשוחות באודם עד כדי ברק סגול. הוא נגעל והשתעמם כשהיא התלבשה אחרי קרב האהבים המכני, צמצמה את עיניה, מה שמייד שיווה לעיניה מראה פרוותי בלתי נעים, ואמרה: "אתה יודע, אני כל כך רגישה שבשנייה שתאהב אותי פחות, אשים לב טוב מאוד." גאנין לא ענה, הסתובב אל החלון, שם צמחה חומת העשן הלבנה, ואז היא צחקקה לתוך אפה וקראה לו בלחשוש עמום: "נו, בוא הנה..." אז היה מתחשק לו למתוח את זרועותיו עד פכירת סחוס מתוקה ועצובה, ולומר לה בשלווה: "הסתלקי, חביבתי, היי שלום." במקום זאת הוא חייך ורכן אליה. היא טיילה בציפורניה החדות, כמו מלאכותיות, על גבי חזהו ושרבבה שפתיים, מצמצה בריסי פחם, הציגה בדמיונה תפקיד של ילדה נעלבת, מרקיזה קפריזית. הוא הריח את הבושם שלה, שריחו היה מרושל, לא טרי, זקן, אף על פי שהיא עצמה הייתה בת עשרים וחמש בלבד. הוא נגע בשפתיו במצחה הקטן, החמים, ואז היא הייתה שוכחת את הכול – את השקרים שלה, שאותם גררה אחריה לכל מקום, כמו את ריח הבושם, שקרים של מילים ילדותיות, של רגשות מעודנים, של סחלבים כלשהם שכביכול יש לה תשוקה אליהם, כל מיני אדגרים פו ובודלרים שהיא מעולם לא קראה, שוכחת את כל אותם דברים שנועדו להקסים, גם את צבע השיער הצהוב האופנתי, גם את הפודרה השחמחמה, גם את גרבוני המשי בצבע חזירון –ונצמדת לגאנין בכל גופה החלש, העלוב, הבלתי נחוץ לו, ומשליכה את ראשה לאחור.
ויחד עם עצב ובושה בעצמו, הוא הרגיש איך הרוך חסר התכלית – החמימות הנוגה שנשארה במקום שבו חמקה פעם אהבה חולפת מאוד – מאלץ אותו להיצמד ללא תשוקה לגומי הארגמני של שפתיה הנענות, אבל הרוך הזה לא האפיל על הקול השלו והלעגני, שיעץ לו: "ומה אם אשליך אותה ברגע זה ממש?"
הוא נאנח והביט בחיוך שקט בפניה המורמות ולא הצליח להשיב לה דבר, כשהיא לפתה את כתפיו, ובקול נידף כלשהו – לא אותו לחש מהאף מקודם – התחננה, עפה כולה אל תוך המילים: "תגיד לי כבר – אתה אוהב אותי?" אבל כששמה לב למשהו בפניו – צל מוכּר, קשיחות בלתי מכוונת – היא שוב נזכרה שהיא צריכה להקסים – ברגישות, בבושם, בשירה – וחזרה להעמיד פנים, פעם פני ילדה מסכנה ופעם פני קורטיזנה מעודנת. וגאנין שוב השתעמם, הוא צעד לאורך החדר מהחלון אל הדלת ובחזרה, פיהק עד דמעות, והיא צפתה בו מהצד בראי תוך חבישת מגבעתה.
קלרה, עלמה מלאת חזה ונעימה מאוד, הלבושה כולה במשי שחור, ידעה שחברתה מבקרת בחדרו של גאנין, והיא הרגישה עצב ומבוכה, כשזו סיפרה לה על אהבתה. היה נדמה לקלרה שהרגשות האלה אמורים להיות שקטים יותר, בלי אירוסים ובלי צרחות כינור. אבל עוד יותר בלתי נסבלים היו הרגעים שבהם צמצמה חברתה את עיניה, נשפה את עשן הסיגריה מנחיריה והתחילה למסור לה פרטים ספציפיים עד אימה שטרם התקררו, שאחרי שמיעתם, קלרה חלמה חלומות מפלצתיים ומבישים. ובזמן האחרון היא התחמקה מלודמילה מתוך חשש שחברתה תהרוס לה סופית את הדבר הענק והחגיגי תמיד, המכונה במילה המלוקקת "חלום". פניו החדות, המתנשאות מעט של גאנין, עיניו האפורות עם החיצים הנוצצים המתפזרים סביב אישונים גדולים במיוחד, וגבותיו העבות, הכהות מאוד, שהרכיבו קו שחור רצוף אחד כשהוא הזעיף פנים או האזין בתשומת לב, אבל נפתחו ככנפיים קלות, כשחיוך נדיר חשף לרגע את שיניו הנהדרות, הלבנות־לחות – תווי הפנים החדים האלה כל כך מצאו חן בעיני קלרה, שהיא התבלבלה בנוכחותו, דיברה לא כמו שהייתה רוצה לדבר, וכל הזמן טפחה על גבי הגל הערמוני של תסרוקתה, שכיסתה את מחצית האוזן, או היטיבה את הקפלים השחורים על חזהּ, מה שמייד גרם לשפתה התחתונה לבלוט קדימה ולסנטר שני לצוץ. עם זאת, היא לא פגשה את גאנין לעיתים קרובות, רק פעם ביום בשעת ארוחת הצהריים, ורק פעם אחת אכלה ארוחת ערב איתו ועם לודמילה באותו בר מפוקפק שבו הוא נהג לאכול בערבים נקניקיות עם כרוב או בשר חזיר קר. בארוחת הצהריים בחדר ההסבה המשמים של הפנסיון היא ישבה מול גאנין, מפני שבעלת הבית הושיבה את דייריה בערך באותו סדר שבו מוקמו חדריהם: לפיכך, קלרה ישבה בין פודטיאגין לגורנוצווטוב, ואילו גאנין – בין אלפרוב לקולין. גזרתה הקטנה, השחורה, הנוקשה־מלנכולית של גברת דורן עצמה בקצה השולחן, בין צדודיותיהם הפונות זו לזו מעל השולחן של הרקדנים המפודרים, המתחנחנים, שפתחו עימה בשיחה בדיבור מהיר־מהיר, עם מעין עוויות ציפוריות, נראתה לא שייכת, עלובה ואבודה להחריד. היא עצמה המעיטה בדיבור, מפני שכובד השמיעה שלה הגביל אותה קצת, ורק הקפידה על כך שאֶריקה הענקית תביא ותפנה צלחות בזמן. ובכל רגע ידה הזעירה, המקומטת, כמו עלה יבש, התעופפה אל הפעמון התלוי וצנחה בחזרה, מבזיקה בצוהב דהוי.
כשגאנין נכנס ביום שני, בסביבות שתיים וחצי, לחדר ההסבה, כולם כבר היו במקומותיהם. אלפרוב ראה אותו וחייך בחמימות, התרומם בכיסאו, אבל גאנין לא הושיט לו יד, הנהן בשתיקה ותפס את מקומו לצידו, כשהוא מראש מקלל בליבו את השכן הטרחן. פודטיאגין, קשיש צנוע ומסודר, שלא אכל כי אם סעד, תוך מציצות קולניות ואחיזה ביד שמאל במפית התחובה בצווארונו, הביט בגאנין מעל זגוגיות משקפי המצבט, ולאחר מכן שוב ניגש באנחה בלתי מחייבת למרק. גאנין סיפר לו ברגע של כנות על אהבתה הקשה של לודמילה, וכעת הצטער על כך. קולין, שכנו משמאל, העביר לו בזהירות רועדת צלחת מרק והביט בו תוך כדי כך במבט כה מתחנף, עיניו המצועפות המוזרות חייכו באופן כזה, שגאנין חש מבוכה. תוך כדי כך כבר זרם מצד ימין קול הטנור המשוח בשמן זך של אלפרוב, שסתר משהו שאמר פודטיאגין, הישוב מולו.
"חבל שאתה מדבר בה סרה, אנטון סרגייביץ'. ארץ תרבותית ביותר. לא כמו המולדת האהובה שלנו."
פודטיאגין נצנץ בחביבות במשקפיו ופנה לגאנין:
"ברך אותי, היום שלחו לי את האשרה. ממש אפשר לעטות סרט עם אות כבוד וללכת לבקר את הנשיא."
היה לו קול נעים להדהים, שקט, ללא טונים גבוהים כלל, צליל רך וקטיפתי. פניו המלאות, החלקות, עם מברשת שיבה מתחת לשפה התחתונה ועם סנטר נסוג, היו כמו מכוסות בשיזוף אדמדם רציף, וקמטוטים חביבים יצאו מעיניו הצלולות, החכמות. בצדודית הוא דמה לשרקן גדול וזקן.
"אני שמח מאוד בשבילך," אמר גאנין. "אם כן, מתי אתה נוסע?"
אבל אלפרוב לא הניח לזקן לענות והמשיך, תוך עוויתות שגורות של צווארו הכחוש, המכוסה שערות זהובות, עם גרגרת גדולה וקופצנית:
"אני מייעץ לך להישאר כאן. מה רע לך פה? כאן זה, איך לומר, קו ישר. צרפת היא יותר זיגזג, ואילו רוסיה שלנו היא פשוט קשקוש. אני אוהב מאוד לחיות כאן: גם אפשר לעבוד, וגם נעים ללכת ברחובות. אני מוכיח לך מתמטית שאם אתה כבר חייב להתגורר במקום כלשהו..."
"אבל הרי אני אומר לך," קטע אותו פודטיאגין ברוֹך, "הררי ניירות, ארונות מתים מקרטון, קלסרים, קלסרים בלי סוף! המדפים כמעט נשברים תחתם. והפקיד במשטרה, עד שמצא את שם המשפחה שלי, כמעט התפגר מרוב מאמץ. אתה בכלל לא יכול לדמיין (במילה 'לדמיין' הניע פודטיאגין את ראשו בתנועה כבדה ומתחננת), כמה מדורי גיהינום צריך אדם לעבור כדי לקבל זכות לצאת מכאן. כמה טפסים מילאתי. היום כבר חשבתי שיחתימו לי אשרת יציאה... איפה... שלחו אותי להצטלם, והתצלומים יהיו מוכנים רק בערב."
"הכול תקין ונכון," הנהן אלפרוב, "ככה צריך להיות במדינה מתוקנת. כאן זה לא הברדק הרוסי. שמת לב, למשל, מה כתוב על הדלת הקדמית? 'לגבירים ולגברות בלבד'. זה מייצג. באופן כללי, את ההבדל בין, נניח, ארצנו לבין הארץ הזאת אפשר להציג כך: דמיין תחילה עקום, ועליו..."
גאנין לא המשיך להאזין ופנה לקלרה, שישבה מולו:
"לודמילה בוריסובנה ביקשה ממני אתמול למסור לך שתתקשרי אליה מייד כשתחזרי מהעבודה. נדמה לי שבקשר לקולנוע."
קלרה חשבה בבלבול: "איך זה שהוא מדבר עליה בצורה פשוטה כל כך... הרי הוא יודע שאני יודעת..."
היא שאלה לשם מראית עין של מהוגנות:
"אה, ראית אותה אתמול?"
גאנין הניע בפליאה את גבותיו והמשיך לאכול.
"אני לא ממש מבין את הגיאומטריה שלך," אמר פודטיאגין בשקט, בעודו אוסף בסכין את פירורי הלחם לתוך כף ידו. כמו רוב המשוררים המזדקנים, הוא נטה להיגיון אנושי פשוט.
"איך לא, זה ברור כל כך," התרגש אלפרוב, "דמיין לך..."
"אינני מבין," חזר פודטיאגין בנחישות, השליך את ראשו אחורה ושפך את הפירורים שאסף אל תוך פיו.
אלפרוב הניף במהירות את ידיו והעיף את כוסושל גאנין:
"אוי, סליחה!"
"היא ריקה," אמר גאנין.
"אתה לא מתמטיקאי, אנטון סרגייביץ'," המשיך אלפרוב בטרדנות. "ואילו אני התנדנדתי כל חיי על מספרים, כמו על נדנדה. הייתי אומר לאשתי: אם אני כלכלן, אז את כלנית..."
גורנוצווטוב וקולין פרצו בצחוק דקיק. גברת דורן נרעדה והביטה בשניהם בבהלה.
"בקיצור, המספר והפרח," אמר גאנין בצינה. קלרה הייתה היחידה שחייכה. גאנין התחיל למזוג לעצמו מים, כולם התבוננו בתנועות שלו.
"כן, אתה צודק, פרח עדין ביותר," אמר אלפרוב בהארכת תנועות וסקר את שכנו במבטו הנוצץ, המפוזר. "ממש נס איך שהיא שרדה את שנות האימה האלה. אני סמוך ובטוח שהיא תגיע הנה פורחת, עליזה... אתה משורר, אנטון סרגייביץ', תאר אתה איך דבר כזה, כגון נשיות, נשיות רוסית יפהפייה, חזקה מכל מהפכה, שורדת את הכול – את הצרות, את הטרור..."
קולין לחש לגאנין: "הנה התחלנו שוב... מאתמול כבר כל הדיבורים היו רק על אשתו..."
"איזה טיפוס וולגרי," חשב גאנין תוך התבוננות בזקנקן הקופצני של אלפרוב, "ואשתו בטח זריזה... זה חטא לא לבגוד בטיפוס כזה..."
"היום טלה," הכריזה פתאום לידיה ניקולאייבנה בקול עצי, כשהיא צופה בזעף כבוש בדייריה האוכלים בלי להקדיש תשומת לב לצלי. אלפרוב קד משום מה והמשיך:
"חבל, יקירי, שאתה לא לוקח נושא כזה." (פודטיאגין הניד את ראשו לשלילה רכה אך החלטית). "אולי כשתפגוש את אשתי תבין מה אני רוצה לומר... אגב, היא אוהבת מאוד שירה. אתם תתיידדו. ואני אגיד לך עוד משהו..."
קולין תופף בסתר לקצב הדיבור של אלפרוב, שאליו לכסן את מבטו. גורנוצווטוב התגלגל חרישית מצחוק תוך צפייה באצבעו של חברו.
"והעיקר," המשיך לטרטר אלפרוב, "הרי רוסיה גמורה. מחקו אותה, אתם יודעים, כמו שמעבירים ספוג רטוב על לוח שחור, על פרצוף מצויר..."
"טוב..." גיחך גאנין.
"אתה לא אוהב לשמוע את זה, לב גלבוביץ'?"
"לא אוהב, אבל לא אפריע לך, אלכסיי איוונוביץ'."
"אם כן, אתה סבור אולי, ש..."
"אח, רבותיי," קטע אותו פודטיאגין בקולו הקטיפתי, הלחששני מעט, "בלי פוליטיקה. למה לנו פוליטיקה עכשיו?"
"ובכל זאת מר אלפרוב טועה," העירה קלרה במפתיע והיטיבה בזריזות את תסרוקתה.
"אשתך מגיעה בשבת?" שאל קולין מהקצה השני של השולחן בקול מיתמם, וגורנוצווטוב פרץ בצחוק אל תוך מפית.
"בשבת," השיב אלפרוב והרחיק את הצלחת עם צלי הטלה שלא סיים. עיניו, שכבר התחילו לנצוץ באש לוחמנית, מייד כבו ושקעו בהרהורים.
"את יודעת מה, לידיה ניקולאייבנה," הוא אמר, "אני וגְלֶבּ לבוביץ' נתקענו אתמול במעלית."
"לפתן," השיבה גברת דורן, "אגסים."
הרקדנים פרצו בצחוק. אריקה התחילה לפנות את הצלחות, תוך דחיפת מרפקי הסועדים בירכיה. גאנין קיפל בקפידה את המפית, תחב אותה לתוך הטבעת וקם. הוא לא נהג לאכול את הקינוח.
"איזה שעמום..." חשב בשובו לחדרו. "ומה אני אמור לעשות עכשיו? לצאת לטיול אולי?"
היום הזה, כמו הימים הקודמים, עבר ברפיון, במין חוסר מעש חסר טעם, שלא הייתה בו התקווה החולמנית שמשווה קסם לבטלה. כעת הבטלה הכבידה עליו, ועבודה לא הייתה. הוא הרים את צווארון מעיל הגשם הישן שקנה בלירה מלוטננט בריטי באיסטנבול ותחב את אגרופיו בחוזקה בכיסים, וכך הסתובב לאיטו, בהליכה מתנדנדת, ברחובות אפריל החיוורים, שם צפו והתנדנדו החופות השחורות של המטריות, והאריך בהתבוננות בחלון הראווה של חברת ספנות, שם הוצג דגם מופלא של אוניית הנוסעים מאוריטניה, ושרוכים צבעוניים חיברו בין נמליהן של שתי יבשות במפה גדולה. ובעומק היה תצלום של יער טרופי – דקלים בצבע השוקולד על רקע שמיים חומים חיוורים.
במשך כשעה הוא שתה קפה ליד חלון ענק ונקי, והביט בעוברים ושבים. בשובו הביתה ניסה לקרוא, אבל תוכן הספר היה בעיניו כה זר ובלתי הולם, שהוא עזב אותו באמצע פסוקית. תקף אותו מה שהוא נהג לכנות "פיזור כוח הרצון". הוא ישב ללא ניע ליד השולחן ולא הצליח להחליט מה לעשות: האם לשנות את תנוחת גופו, האם לקום כדי ללכת לשטוף ידיים, האם לפתוח את החלון שמאחוריו יום הסגריר כבר התחיל להפוך לשעת בין ערביים... היה זה מצב מייסר ונורא, הדומה במידת מה לאותו עצב קשה שאופף אותנו כשעה שכבר יצאנו מהחלום, אבל איננו יכולים לפעור מייד את העפעפיים, שכמו נדבקו לנצח. כך גם גאנין הרגיש שהדמדומים העכורים המבשילים בהדרגה בחדר ממלאים את כולו, הופכים את עצם דמו לערפל, שאין לו כוח לקטוע את הזיית הדמדומים. לא היה לו כוח, מפני שלא היה לו רצון מוגדר, והוא התייסר דווקא מפני שחיפש לשווא את רצונו. הוא לא הצליח להכריח את עצמו להושיט יד למנורה כדי להדליק את האור. המעבר הפשוט הזה מכוונה לביצוע היה כְּנֵס בלתי סביר בעיניו. דבר לא ייפה את העצב חסר הצבע שלו, מחשבותיו זחלו ללא פשר, ליבו פעם חרישית, בגדיו התחתונים נדבקו לגוף באופן מציק. פעם היה נדמה לו שעליו לכתוב ללודמילה מכתב מייד, להסביר לה בנחישות שהגיע הזמן לקטוע את הרומן הדהוי הזה, ופעם נזכר שהוא אמור ללכת איתה בערב לקולנוע, ומשום מה היה הרבה יותר קשה לאזור אומץ להתקשר כדי לבטל את הפגישה של היום מאשר לכתוב מכתב, ולכן הוא לא הצליח לבצע לא את זה ולא את זה.
וכמה פעמים הוא כבר נשבע לעצמו שמחר ייפרד ממנה, המציא את הביטויים הנדרשים ללא קושי, אבל לא הצליח בשום פנים ואופן לדמיין את אותו רגע אחרון שבו ילחץ את ידה ויצא בשלווה מהחדר. דווקא התנועה הזאת – להסתובב וללכת – הייתה בלתי מתקבלת על הדעת. הוא השתייך לסוג האנשים שיודעים להילחם, להגיע להישגים, לנצח, אבל אינם מסוגלים כלל וכלל להכחשה או לבריחה – שבסופו של דבר חד הן. כך התערבבו בליבו חוש הכבוד וחוש הרחמים, מערפלים את כוח הרצון של האדם הזה, המסוגל בזמן אחר לכל מעשה גבורה יצירתי, לכל עבודה, ולוקח על עצמו את העבודה הזאת בתשוקה, ברצון, בכוונה שמחה לגבור על הכול ולהשיג הכול.
הוא לא ידע איזו דחיפה חיצונית צריכה להתרחש כדי לתת לו כוחות לסיים את הקשר עם לודמילה, שנמשך שלושה חודשים, כשם שלא ידע מה בדיוק צריך לקרות כדי שיצליח לקום מהכיסא. קצרת ימים עד מאוד הייתה ההתלהבות האמיתית שלו, אותו מצב נפשי שגרם לו לראות את לודמילה בתוך ערפל מפתה, מצב של התרגשות סקרנית, נשגבת, שמימית כמעט, בדומה למוזיקה המנגנת דווקא כשאנו עושים דבר־מה רגיל לחלוטין – צועדים מהשולחן אל הבר כדי לשלם –והופכת את אותה תנועה פשוטה שלנו לריקוד פנימי כלשהו, למחווה משמעותית ואלמותית.
המוזיקה הזאת השתתקה באותו רגע שבו לודמילה התמסרה לו בלילה, על הרצפה הרועדת של המונית החשוכה, ומייד הכול נעשה משעמם מאוד – האישה שהיטיבה את המגבעת שגלשה אל עורפה, האורות שחלפו בנצנוץ על פני החלונות, גבו של הנהג שהשחיר כהר מעבר לזגוגית הקדמית.
כעת הוא נאלץ לשלם על הלילה הזה בשקר קשה, להמשיך את הלילה הזה בלי סוף ולהתמסר בלי כוח, בלי רצון לצילו הזוחל, שהספיג כעת את כל פינות החדר, הפך את הרהיטים לעננים. הוא נפל לנמנום מעורפל, השעין את מצחו על כף ידו ומתח את רגליו שהתאבנו בתנועה מוזרה מתחת לשולחן.
ואחר כך, בבית הקולנוע, נעשה צפוף וחם. במשך זמן רב מאוד, ללא מוזיקה, ריצדו על המסך פרסומות צבועות, פסנתרים, שמלות, בשמים. לבסוף התזמורת פצחה בנגינה, והדרמה התחילה.
לודמילה הייתה עליזה באופן בלתי רגיל. היא הזמינה את קלרה ללכת ביחד, מפני שהרגישה טוב מאוד שגאנין מוצא חן בעיניה ורצתה לספק הנאה גם לה וגם לעצמה, להתרברב ברומן שלה וביכולתה להסתיר אותו. ואילו קלרה הסכימה לבוא, מפני שידעה שגאנין מתכנן לעזוב בשבת, ובין השאר התפלאה שלודמילה לא יודעת על כך לכאורה, או אולי בכוונה אינה אומרת דבר ומתכוונת לעזוב יחד איתו.
גאנין, שישב ביניהן, רגז על כך שלודמילה, כמו רוב הנשים מסוגה, דיברה לאורך הסרט כולו על עניינים לא קשורים, רכנה מעל ברכיו של גאנין אל חברתה, כשהיא אופפת אותו בכל פעם בריח בושם קר ומוכּר באופן לא נעים. והסרט דווקא היה מעניין, עשוי נהדר.
"שמעי, לודמילה בוריסובנה," לא התאפק גאנין לבסוף, "די ללחוש. הגרמני מאחוריי כבר כועס."
היא נתנה בו מבט מהיר בחושך, נשענה לאחור, הביטה בבד המסך הזוהר:
"אני לא מבינה כלום, רצף של שטויות."
"היית חייבת ללחוש," אמר גאנין. "לא פלא שאת לא מבינה כלום."
על המסך הייתה תנועה זוהרת, אפרורית: פרימדונה שרצחה בעל כורחה אי־פעם בחייה, נזכרה פתאום ברצח כששיחקה בתפקיד פושעת באופרה ונפלה על הבמה תוך פעירת עיניים ענקיות, בלתי סבירות. אולם התיאטרון צף לאיטו מול העיניים, הקהל מריע, אנשים בתאים הפרטיים ובשורות קמים באקסטזה מהללת. ולפתע קלט גאנין דבר־מה מוּכּר באופן מעורפל ומבהיל. הוא נזכר בחרדה בשורות המושבים הבנויות בעבודת נגרות גסה, ובמחיצות התאים הפרטיים, הצבועות בצבע סגול מבשר רעות, בפועלים העצלים שעברו בחופשיות ובאדישות, כמלאכים כחולים, מקורה לקורה גבוה למעלה או כיוונו את תותחי הזרקורים המסנוורים לגדוד שלם של רוסים שרוכזו בצריף ענק וצולמו באי ידיעה מוחלטת לגבי העלילה הכללית של הסרט. הוא נזכר בבחורים הצעירים בבגדים ישנים אך תפורים באיכות גבוהה להפליא, בפניהן של הגברות במריחות איפור סגולות וצהובות, ובאותם גולים בלתי מזיקים, קשישים ובחורות אפרוריות, שאותם היו מושיבים בעומק האולם, רק כדי למלא את הרקע. כעת תכולתו של אותו צריף קר הפכה על המסך לתיאטרון נעים מראה, בדי השק הפכו לקטיפה, אספסוף החלכאים והנדכאים – לקהל של תיאטרון. הוא אימץ את עיניו וזיהה, ברעד חודר של בושה, את עצמו בין האנשים האלה, שמחאו כפיים על פי הזמנה, ונזכר איך הם התבקשו להביט קדימה, אל הבמה המדומיינת, שם לא הייתה שום פרימדונה, ובמקומה עמד על הבמה בין הפנסים איש אדמוני שמן ללא מקטורן וצרח ברמקול עד אובדן חושים.
גם כפילו של גאנין עמד ומחא כפיים, שם, ליד אדון מרשים מאוד בעל זקן שחור, עם סרט לאורך חזהו הלבן. הוא תמיד הוצב בשורה הראשונה בזכות הזקנקן הזה וחולצתו המעומלנת, ולעס כריך בהפסקות, ואחר כך, אחרי הצילומים, לבש מעיל עלוב מעל הפראק ונסע לביתו, לשכונה מרוחקת של ברלין, שם עבד כסדר בבית דפוס.
וגאנין חש באותו רגע לא רק בושה, אלא גם את הארעיות, את החד־פעמיות של חיי האדם. שם, על המסך, דמותו הרזה, פניו החדות, הפונות מעלה, וכפות ידיו המוחאות נעלמו בתוך מערבולת הדמויות האחרות, וכעבור רגע נוסף האולם הסתובב כמו אונייה ונעלם, וכעת הופיעה שחקנית מבוגרת, מפורסמת בעולם כולו, ששיחקה במיומנות רבה אישה צעירה מתה. "אנחנו לא מבינים מה אנחנו מעוללים," חשב גאנין בגועל, כבר בלי להביט במסך.
לודמילה שוב התלחששה עם קלרה – על איזו תופרת, בד – הדרמה התקרבה לקיצה, וגאנין השתעמם עד מוות. כשכעבור כמה דקות הם פילסו את דרכם ליציאה, לודמילה נצמדה אליו ולחשה: "אתקשר אליך מחר בשתיים, חמוד..."
גאנין וקלרה ליוו אותה הביתה והלכו יחד לפנסיון שלהם. גאנין שתק, וקלרה התאמצה בייסורים למצוא נושא לשיחה.
"אומרים שאתה עוזב בשבת?" שאלה.
"לא יודע, אני לא יודע שום דבר..." ענה גאנין בעגמומיות.
הוא הלך וחשב שעכשיו צילו יטייל מעיר לעיר, ממסך למסך, שהוא לעולם לא יגלה אילו אנשים יראו אותו וכמה זמן הוא ינדוד בעולם. וכששכב אחר כך במיטתו והאזין לרכבות שעברו דרך הבית העגום הזה, שבו התגוררו שבעה צללים רוסיים אבודים – כל החיים היו בעיניו כמו אותם צילומים שבמהלכם הניצב האדיש אינו יודע באיזה סרט הוא משתתף.
גאנין לא הצליח להירדם; רגליו עקצצו, הכרית ייגעה את ראשו. ובאמצע הלילה, מעבר לקיר, אלפרוב שכנו התחיל לזמזם שיר. דרך הקיר הדק נשמע איך הוא דורך על הרצפה, פעם מתקרב ופעם מתרחק, וגאנין שכב וכעס. כשחלף רעד הרכבת, קולו של אלפרוב התערבב עם השאון, ואחר כך צף מחדש: טווו, טו־טו, טוווו.
גאנין לא הצליח להתאפק יותר. הוא לבש מכנסיים, יצא אל המסדרון ונקש באגרופו על דלת החדר מספר אחת. אלפרוב, באמצע הנדידות שלו, היה בדיוק מול הדלת ומייד פתח אותה לרווחה, כך שגאנין אפילו נרעד מההפתעה.
"בבקשה, לב גלבוביץ', ברוך הבא."
הוא לבש גופייה ותחתונים, זקנקנו הזהוב נפרע מעט –ככל הנראה מפני שהוא נשף את השירים – ובעיני התכלת החיוורות שלו התרוצץ אושר.
"אתה שר פה," אמר גאנין תוך הצמדת גבותיו, "וזה מפריע לי לישון."
"תיכנס, יקירי, למה אתה מדשדש בכניסה," נחפז אלכסיי איוונוביץ' ואחז באי נוחות ובחיבה במותנו של גאנין. "סליחה ומחילה, אם הפרעתי לך."
גאנין נכנס באי רצון לחדר. היו בו מעט מאוד חפצים והרבה מאוד אי סדר. אחד משני הכיסאות, במקום לעמוד ליד שולחן הכתיבה (אותה מפלצת מעץ אלון שעליה הייתה קסת בצורת קרפדה גדולה), נדד בכיוון מעמד הרחצה הקטן, אבל עצר באמצע הדרך, כנראה, מפני שמעד על הקצה המקופל של השטיח הירוק. הכיסא השני, שעמד ליד המיטה ושימש בתפקיד שידת לילה, נעלם תחת מקטורן שחור, שכמו נחת עליו מהר אררט, כה כבד ופריך היה המנח שלו. דפים דקים היו מפוזרים על פני מדבר האלון של השולחן וגם על המיטה. בדפים האלה הבחין גאנין בזווית עינו בשרטוטי עיפרון, גלגלים, ריבועים, שבוצעו ללא כל דיוק טכני, אלא סתם, ככה־ככה, לשם העברת זמן. אלפרוב עצמו בתחתונים החמים שלו, שהופכים כל גבר, אפילו תמיר כאפולו ומעודן כג'ורג' בראמל, לבלתי מושך בעליל, שוב פסע בג'ונגל הביתי הזה, כשהוא נוקש בציפורנו פעם על גבי האהיל הירוק של מנורת השולחן ופעם על גבי משענת הכיסא.
"אני נורא שמח שקפצת אליי סוף־סוף," הוא אמר, "אני עצמי לא מסוגל לישון. תחשוב על זה, בשבת אשתי מגיעה. ומחר כבר יום שלישי. מסכנה שלי, אני מתאר לעצמי כמה היא סבלה ברוסיה הארורה הזאת!"
גאנין, שבחן במבט עגמומי חידת שחמט שהייתה משורבטת על אחד הדפים המפוזרים על המיטה, הרים פתאום את ראשו:
"מה אמרת?"
"מגיעה," הקיש אלפרוב בציפורן זריזה.
"לא, לא זה... מה אמרת על רוסיה?"
"ארורה. למה, זה לא נכון?"
"לא, סתם – שם תואר מעניין."
"אח, לב גלבוביץ'," עצר פתאום אלפרוב באמצע החדר. "די לשחק אותה בולשביק. נדמה לך שזה מעניין מאוד, אבל תאמין לי שזה חטא מצידך. הגיע הזמן שכולנו נכריז בגלוי שרוסיה גמורה, שהעם 'האלוהי' התגלה כאספסוף אפור, אם כי זה היה צפוי, ולפיכך מולדתנו מתה לתמיד."
גאנין פרץ בצחוק:
"בטח, בטח, אלכסיי איוונוביץ'."
אלפרוב העביר כף יד מלמעלה למטה על גבי פרצופו הנוצץ וחייך פתאום בחיוך רחב וחולמני:
"מדוע אתה לא נשוי, יקירי. אה?"
"לא הזדמן לי," השיב גאנין. "זה נחמד?"
"זה מפואר. אשתי מקסימה. שחרחורת, אתה יודע, עיניים חינניות כאלה... צעירה מאוד. התחתנו בפּוֹלְטָבָה, בשנת תשע־עשרה, ואילו בשנת עשרים נאלצתי לברוח: הנה כאן במגירה יש לי תמונות – אני אראה לך."
הוא דחף את המגירה הרחבה החוצה מלמטה, בכף יד מקופלת.
"מה היית אז, אלכסיי איוונוביץ'?" שאל גאנין ללא סקרנות.
אלפרוב הניד את ראשו:
"לא זוכר. איך אפשר לזכור מה היית בגלגול הקודם –אולי צדפה או, נניח, ציפור, ואולי כלכלן או מורה למתמטיקה. החיים הקודמים ברוסיה נראים לי כמו משהו מחוץ לזמן, משהו מטפיזי, או איך קוראים לזה... מילה אחרת, כן – מטמפסיכוזה..."
גאנין התבונן במבט אדיש למדי בתצלום בתוך המגירה הפתוחה. היו אלה פניה של אישה צעירה פרועת שיער עם פה עליז ומלא שיניים. אלפרוב רכן מעל כתפו:
"לא, זאת לא אשתי, זאת אחותי. מתה מטיפוס בקייב. הייתה טובה, צחקנית, אלופה בתופסת..."
הוא קירב תצלום אחר:
"וזאת מאשינקה, אשתי. תצלום גרוע, אבל בכל זאת דומה. והנה אחד אחר, צולם בגינה שלנו. מאשינקה היא זאת שיושבת בשמלה הבהירה. לא ראיתי אותה ארבע שנים. אבל אני לא חושב שהיא השתנתה הרבה. אני ממש לא יודע איך אשרוד עד שבת... עצור... לאן אתה, לב גלבוביץ'? תישאר עוד!"
גאנין תחב את ידיו עמוק בכיסי המכנסיים וצעד אל הדלת.
"לב גלבוביץ'! מה יש לך? פגעתי בך איכשהו?" הדלת נטרקה. אלפרוב נותר לעמוד לבד באמצע החדר. "בכל זאת... איזה איש לא מנומס," מלמל. "מה עובר עליו?"
** מושבה גרמנית באזור הוולגה, היום חלק מהעיר וולגוגרד (המוכרת יותר בשמה הקודם, סטלינגרד).
קוראים כותבים
There are no reviews yet.