מבט חטוף של הנצחי

הכנפיים של מוריס

שלושה חיים יש לי.

הראשונים מתחילים ברבע לשמונה בכל בוקר, מיום ראשון ועד יום שישי. הם מסתיימים בשעה אחת וחצי.

בחיים הראשונים הללו אני מלמד ספרות וחיבור בבית הספר טביתא ברחוב יפת.

חיי השניים מתחילים מרגע שאני עוזב את בית הספר ועד שעות הערב המוקדמות, לעתים הם מתארכים קצת וגולשים לשעות החושך העמוק. בחיים הללו אני בנו של מוריס, אבי. אני הולך לבקר אותו בכל יום בדירה שלו בעג'מי, שם הוא יושב ומכין את ארוחת הצהריים ליום המחרת. כמעט תמיד יושב לידו אבו־שינדי, השכן וחברו הטוב ביותר. אחר כך אנחנו אוכלים יחד את ארוחת הצהריים שהכין ביום האתמול, ובסופה מוריס ואבו־שינדי מעשנים נרגילה. אחר כך מוריס נח ואני מתבונן בו. אחרי הצהריים שותים תה.

חיי השלישיים, שאני עורג אליהם מהרגע שאני מתעורר בבוקר, מתחילים כשיורד החושך, אף פעם לא לפניו.

בחיי השלישיים אני נוסע מהר ככל שאני יכול לדירה שלי בשדרות ירושלים. אחרי שאני מתקלח ומתגלח, מגיע פטרוס. איתו אני חולק את חיי. השלישיים.

פטרוס הגיע לארץ כצליין. מיוון. הוא בא לבקר במנזר דיר חג'לה הסמוך לים המלח. הוא בא כיוון שהדמות הנערצת עליו היא הנזיר גרסימוס. פטרון החיות.

גם פטרוס מאוד אוהב חיות. לרוע מזלו, גם אותי הוא אוהב, וזה משבש לו את התוכניות.

שלושה אנשים אוהבים אותי בעולם הזה. אבל יותר משהם אוהבים אותי, הם אוהבים את אלוהים. האלוהים שלהם הוא אלוהים אחד אבל הם קוראים לו בשמות שונים.

אבא שלי מתפלל כל יום. כל היום. כשאני בא אליו בצהריים והוא בדיוק יוצא מחדר השירותים, אני יכול לשמוע אותו ממלמל, "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָעָה אֶחָת, בָּרוּך אַתָּה יְיָ רוֹפֵא כָל בָּשָר וּמַפְלִיא לַעֲשוֹת."

אבו־שינדי יושב בינתיים במטבח ובידו המסבחה שלו. יש לו מסבחה בת שלושים ושלושה חרוזים, וכשהוא מעביר את החרוזים בידיו הוא ממלמל את התסביח, אומר את כל שמותיו של אללה בזה אחר זה.

בבית של אבא שלי כל הזמן ממלמלים.

פטרוס מעריץ את הנזיר גרסימוס. אם הכתפיים החשופות שלו לא היו מהפנטות אותי בכל ערב מחדש, לא הייתי יכול לסבול את דיבוריו הבלתי פוסקים על גרסימוס. "איך שלף את הקוץ מרגל האריה," הוא אומר לי שוב ושוב בהתפעלות. לפעמים יש דמעות בעיניו החומות, היפות. "הוא לא פחד," אומר לי פטרוס ומתכנן את חייו במנזר דיר חג'לה, לשם ייכנס עוד מעט, כשרק נסיים לחגוג את אהבת הבשרים שלנו, שגם היא הופכת בעיני פטרוס לעבודת האלוהים.

ביום ראשון אחד אני בא לבקר את מוריס אחרי בית הספר ומוצא אותו ואת אבו־שינדי יושבים במטבח.

אבו־שינדי ממלמל את התסביח ומתבונן באבא שלי מורח במכחול את כרעי התרנגולת שהוא מכין לארוחת הצהריים של יום שני.

חמישה כרעי תרנגולת מונחים במגש מול מוריס, ובמכחול דק כמו של ציירים הוא מורח אותם בתערובת התבלינים הסודית שלו. כל כך סודית, שגם אם יעירו אותי באמצע הלילה אוכל לספר מה יש בה: כורכום, שהוא מלך התבלינים; כמון, שבא ממצרים, מקל על כאבי הבטן; חוואייג', שהוא קונה מהתימני ברחוב יפת; הל ירוק, שבא מהודו (קרדמון, ממלמל אבו־שינדי, שאוהב את המילה הזו בעלת הצליל הזר) וכוסברה ("אתה יודע," מספר לי פטרוס כשאני מגלה לו את הרכּב התערובת הסודית של מוריס, "השם כוסברה בא מהמילה היוונית Koros, שפירושה פשפש." "פשפש?" אני אומר לו, והוא אומר, "כן, בגלל הריח של העלים," ולא מוסיף).

מוריס מורח את הכרעיים אחד־אחד במכחול, כמו צייר המצייר תמונת אישה עירומה ומתעכב על חמוקיה.

"אבא," אני אומר לו, והוא נושא אלי את עיניו הצלולות דיין. "למה אתה עובד קשה, אבּויה?" אני שואל אותו בפעם המאה, "תכניס אותם בפנים, לתוך התערובת, בשביל מה לעבוד קשה?"

"אוסקוט יא אִבּני," הוא אומר לי, אבל בעיניו חיוך. "צריך ללטף את התרנגולת. שתרגיש אהבה, ככה תחזיר לנו אהבה כשתתפצח בפה שלנו."

ואבו־שינדי מוסיף, "יא עזרא, אל תפריע לאבא, בוא, שב, תספר לי על טַבִּיתָא."

אבו־שינדי אוהב לשמוע סיפורים על בית הספר. במיוחד הוא אוהב כשאני מספר לו איך התלמידים הערבים שוכחים לדבר ערבית. בטביתא מדברים רק אנגלית.

אבו־שינדי מתלקח והמסבחה רועדת בידיו. "איך יכול להיות," הוא אומר לי, "איך יכול להיות שילד ערבי לא ידבר ערבית, איך?" ואז הוא נרגע קצת ופונה אלי, "אתה זוכר הכול, יא עזרא, נכון? יודע לדבר ערבית?" ואני אומר לו, "כן," ורוצה להזכיר לו שאני לא ילד ערבי. שאני הבן של מוריס, יהודי, והוא כמו קורא את מחשבותי אומר לי, "אִנתה זאי אבּני, יא אבּן מוריס," וממשיך בתסביח.

ביום ראשון אחר כך אני בא לבקר את אבא והוא ואבו־שינדי יושבים במטבח. המכחול נע בעדינות על כרעי התרנגולת. על הפורמייקה הסדוקה של שולחן המטבח מונח מכתב מעמידר.

מוריס ואבו־שינדי צריכים להתפנות מבתיהם. זה נמשך כבר זמן רב. מכתבים רבים כתבתי לחברת עמידר. התייעצתי עם עורך דין. המצב לא נראה טוב.

במכתב יש תאריך. שלושה שבועות מהיום, זה תאריך הפינוי.

"אבא," אני אומר לו, וכשהוא לא מרים את עיניו, אני אומר בקול רם, "מוריס," והוא מרים את עיניו הרכות ומביט בי.

"אני מכין לך חדר אצלי. עוד שלושה שבועות הפינוי."

מוריס מוריד את עיניו בחזרה לכרעיים וממשיך ללטף אותם במכחולו.

אבו־שינדי מדבר. "אנחנו לא הולכים, יא עזרא," הוא אומר בחיוך. אחר כך הוא מעווה את פניו והרעד בידיו מתגבר, "חוסאם סידר לי מקום בצהלון. אני לא הולך."

חוסאם הוא הבן הגדול של אבו־שינדי. את הבית שלו כבר הרסו. בנייה לא חוקית. עכשיו הוא גר בלוד ומסדר לאבא שלו מקום בצהלון.

מוריס קם ומכניס את המגש עם הכרעיים המלוטפים אל תוך התנור. הוא פותח את הסיר שעומד על הכיריים וריח הקוסקוס מתפשט בחדר הקטן.

ביום ראשון אוכלים תמיד קוסקוס צמחוני. ביום שני כרעי עוף מלוטפים ואורז. ליום שלישי אבא מכין ספגטי ברוטב עגבניות. אבו־שינדי מת על הספגטי שלו. מקרונים, ככה הם קוראים לספגטי. ביום רביעי כנפיים ותפוחי אדמה. בחמישי אוכלים סלונה, בשישי קוּבָּה שִׁפְטָה ובשבת תְּבִּית. אבא אוהב לבשל. גם כשאמא היתה בחיים הוא בישל.

"עזרא," הוא אומר לי פתאום בקול גדול, "גם אם יביאו פיל שירים אותי למעלה בחדק שלו וינסה לקחת אותי מכאן, אני לא אלך. אתה שומע? לא אלך. זה הבית שלי ואף אחד לא יזיז אותי מכאן."

"עאדל יעזור לנו," אומר אבו־שינדי, ואני מרגיש חולשה פושטת באיברַי ורוצה ללכת הביתה לשקוע בתוך החזה של פטרוס. אני מעדיף לשמוע על גרסימוס והאריה מאשר לשמוע על עאדל והחבורה שלו, שמנסים להציל את תושבי יפו.

"עאדל יבוא לכאן עם כולם ולא ייתן לאף אחד להוציא אותנו מכאן. הוא הבטיח לי," ממשיך אבו־שינדי ואני רוצה לשתות. עראק. ומהר.

"מה אתה שותה עכשיו, אבויה?" גוער בי מוריס. "שב, אוכלים."

אלוהים יושב איתנו לשולחן. מוריס ואבו־שינדי מדברים איתו. מודים לו על האוכל, סומכים עליו שלא יזיז אותם מכאן.

אני מתחיל לנאום.

"אבא, תקשיב," עכשיו אני מורה והם התלמידים. אם לא יקשיבו אתן להם עונש.

"קורים כאן שני תהליכים מקבילים," אני אומר, "נישול קולוניאלי של אוכלוסייה ילידית, ונישול קפיטליסטי של אוכלוסייה ענייה. זה נקרא ג'נטריפיקציה. לא במקרה הם הולכים ביחד, קולוניאליזם וקפיטליזם הם תאומים סיאמים שנולדו ביחד..."

מוריס מפסיק אותי. תמיד הוא מפסיק אותי, רק שהפעם הוא אומר משהו שמשאיר אותי ללא מילים.

"אז אתה מבין," הוא אומר לי, "אתה מבין בדיוק מה קורה כאן, אז למה אתה מכין לי חדר? בוא תילחם איתנו. בוא, תשב כאן עם עאדל כשהפילים יבואו להוציא אותנו מכאן. בוא, תשב ותתפלל איתי, יא גַ'חְשׁ. אלוהים בצד שלנו."

הוא צודק כמובן, אבל אני לא יכול. אני לא יכול להיאבק איתו, לא יכול לשבת שם כשהפילים יבואו. לא יכול להתפלל. אני רוצה לפּטרוס. רוצה לשכב עירום במיטה שלי כשפטרוס מעלי. להרגיש את הבל נשימתו על עורפי. לברוח.

אם מוריס ואבו־שינדי היו יודעים מה אני עושה בלילות, גם אלוהים לא היה עוזר לי.

בערב פטרוס מודיע לי על התאריך שבו הוא מצטרף לדיר חג'לה. הופך להיות נזיר.

"כמו גרסימוס," הוא אומר לי, "גם אני אטייל במדבר, ואם אפגוש אריה שקוץ תקוע ברגלו, אוציא אותו משם בלי פחד."

"פטרוס, תסתום," אני אומר לו. נמאסו עלי האריות והפילים. נמאסו עלי הקוצים שנתקעים ברגליים ובלב. אני רוצה עור.

וכשאני מפשיט את פטרוס, אני מקבל את כל העור שאני צריך. עור שחום, חלק, נצמד לעורי המתחנן. נצמד ולא מתרחק.

ואז אני נזכר.

אני קם. "מתי?" אני אומר לו בחדות. "מתי אתה נוסע?"

"בעוד שלושה שבועות," אומר לי פטרוס ועוצם עיניים. נרדם מיד, כמו ילד ששיחק כל היום בשמש. עורו נוצץ ומלוח. וכל כך ארעי.

בבית הספר אני מתהלך כסהרורי. התלמידים שלי כותבים חיבור על יפו. אחת מהם, נערה מתולתלת ששמה ג'נין, מבקשת לקרוא את החיבור שלה בקול לפני כל הכיתה.

היא מספרת סיפור על משפחת סאבא, שהתבקשה להתפנות מרחוב הלימון. גם מוריס גר ברחוב הלימון. גם אבו־שינדי גר שם.

"איש לא ייוותר ברחוב הלימון," אני לוחש לעצמי, וג'נין מביטה בי מופתעת.

"יבנו שם ארמונות קטנים לאנשים קטנים," אני אומר בקול רם, "אנשים שלעולם לא ילטפו כנף עוף ואף פעם לא ידברו עם אלוהים."

התלמידים שלי מביטים בי. לא מבינים. קצת מודאגים. ואני משחרר אותם להפסקה ורק אחר כך שם לב שנותרו עוד עשרים וחמש דקות עד תום השיעור.

בלילות, פטרוס ואני סוערים. הפרֵדה המתקרבת ממלאת אותו בחדווה דתית. פטרוס רוצה להקריב הכול. האורגזמות שלו הופכות קולניות ופראיות. בימים הוא משוטט ביפו ומחפש אריות עם קוצים ברגליהם. הוא מוצא אריות קטנים ומביא אותם לדירתי. אני קורא להם מיצי קיצי ושפריצי וקונה להם "לה־קט" בטעם דגי אוקיינוס.

אצל מוריס אני מוצא את אבו־שינדי יושב עם עאדל ומתכנן את הקרב.

ריח התפוח המתקתק של טבק הנרגילה ממלא את החדר ומתחרה בריח התערובת הסודית שצוירה על כרעי העוף במכחול הדק.

כולם מתכננים את הקרבות שבהם אין הם יכולים לנצח. אבו־שינדי נוסע במונית לצהלון ומבטל את ההרשמה שלו. לוקח בחזרה את הכסף שחוסאם שילם ומחביא אותו מתחת לבלטה הרופפת שליד התנור במטבח של מוריס.

אלוהים עומד לצדם.

אני מחביא את המפה של פטרוס, שמצויר בה קו בטוש כחול המדגיש את הדרך המובילה למנזר.

אני לוקח חופשה מבית הספר.

בשעות הבוקר, כשפטרוס תר אחר אריות ומוריס ואבו־שינדי מבשלים והופכים לאסטרטגים מעולים, אני מטייל ביפו.

אני רואה מה קרה לה, לעיר שגדלתי בה. אני רואה בתים גדולים עם שערים נעולים. אני רואה מאבטחים ושומרים בפתחי הבתים. אני רואה פועלי בניין. אני רואה ערמות חול. אני יכול לראות גם את הים לפעמים. אני רואה מכוניות שאף פעם לא ראיתי. מרצדסים, מאזדות, ב־מ־וויים. אני רואה המון אמנים ואמניות. הם באים לגור כאן. "עיר כל כך אותנטית," הם חושבים לעצמם.

אני מנסה להיכנס לאחד הבתים בפרויקט אנדרומדה, אבל השומר לא נותן לי להיכנס. בשלט סמוך אני יכול לקרוא שמדובר בפרויקט ייחודי של דירות נופש. יש שם בריכה ומועדון בריאות עם חדרי טיפולים, רפלקסולוגיה, שיאצו, מסאז'ים וג'קוזי. יש שם גם חדר עסקים עם כל האִבזור. "איזה אבזור צריך בחדר עסקים?" אני שואל, אבל אף אחד לא עונה.

"אתה יודע מי היתה אנדרומדה?" אני שואל את השומר. "אתה יכול לראות כאן ביפו את הסלע שאליו היתה קשורה, פרסאוס הציל אותה..." השומר מלווה אותי החוצה בנימוס ואומר שאם אחזור הוא יזעיק את המשטרה.

בבית מחכים לי האריות הקטנים. אני מחליף את החול בארגז החול שלהם והולך לאבא.

יום הפינוי הוא יום רביעי. אוכלים כנפיים.

ביום שלישי שלפני הפינוי אני מביט במוריס מלטף את הכנפיים במכחול. במגש יש שלושים כנפיים. "שיהיה לעאדל ולחבר'ה מה לאכול," הוא אומר ובקולו אני שומע לראשונה את הפחד.

איפה אלוהים? אני חושב לעצמי, אבל מיד רואה אותו שם במטבח. כמו תמיד.

בלילה, פטרוס ואני במיטה בפעם האחרונה. פטרוס בוכה, ושוב אני תוהה אם אלוהים נמצא שם, כי פתאום אני כבר לא בטוח. אבל הוא מגיע מיד, ופטרוס מתחיל לספר על החיים שיחיה בדיר חג'לה. "אתה יודע," הוא אומר לי, "מריה וישו עצרו שם כשברחו מהורדוס לירושלים."

"אני יודע, פטרוס," אני אומר לו ואוהב אותו נורא.

"ראית אולי את המפה שלי?" הוא שואל.

אני מחריש.

בבוקר הוא אורז מזוודה.

אנחנו יושבים בסלון ומלטפים את האריות. פיצי צולע. אני לוקח אותו בזרועותי ומביא אותו אל הספה שפטרוס יושב עליה. כשאנחנו מסתכלים ברגלו, אני רואה שבכרית כף הרגל תקועה פיסת זכוכית כחולה, שנשארה כנראה על הרצפה אחרי שטיאטאתי את שאריות גביע היין שנפל ונשבר לפני כמה ימים.

פטרוס זורח ודמעות בעיניו. אני מביא לו פינצטה והוא שולף את פיסת הזכוכית מרגלו של פיצי. הוא עוטף אותה במטפחת לבנה ומטמין אותה במזוודה, למזכרת.

בצהריים אני הולך למוריס. פטרוס מלווה אותי אליו. "תגיד לו שאני תייר," הוא אומר. "תגיד לו שאני מורה בבית הספר. תגיד לו שאני נוסע חזרה."

אני מרגיע את פטרוס. "אני אגיד לו," אני אומר.

אצל מוריס יושבים כולם במטבח. אבו־שינדי והמסבחה. עאדל והחבורה שלו. הם מתכוונים לשבת שם ולא לתת לאיש לפַנות את מוריס. אני שומע את התוכנית שלהם. כשיבואו הפילים, כולם יֵצאו ויחסמו את הגישה לבית. אף אחד לא יוכל להיכנס.

"זה ידחה את הפינוי בחודשיים לפחות," אומר עאדל. הוא מדבר מניסיון.

פטרוס עומד בכניסה למטבח. המזוודה שלו בידו ובתוכה פיסת הזכוכית שהוּצאה מרגל האריה הקטן, פיצי.

במטבח יושב אבו־שינדי. המסבחה בידו והוא מוכן. אמיץ ללא חת, בעל ידיים רועדות.

עאדל והחבורה ממלאים את כל החלל.

לידם יושב מוריס. הוא חובש את המגבעת הישנה שלו. לבוש חליפה חגיגית. מוריס מתייחס לאירוע בכובד הראש הראוי לו.

עיני נודדות ביניהם. הנה פטרוס שלי. עומד בפתח ומיד ייעלם. הנה אבו־שינדי. "אִנתה זאי אִבּני," הוא אומר לי, "אִנתה פי אלבּי." הנה עאדל והחבורה. מהיכן האש שבוערת בהם? מאיפה הם מביאים את האמונה?

אני לא מאמין בכלום. לא מאמין. רק בעור של פטרוס שנצמד לעור שלי. רק בכנפיים שבתוך התנור. רק בייאוש. רק בו אני מאמין.

והנה מוריס. הוא לובש סינר על חליפתו החגיגית, שלא יהיה כתם. תחת ידיו פיסות הדג לַסָּלוּנָה של יום חמישי. מוריס מבשל.

ובתנור מעופפות הכנפיים. הכנפיים שלוטפו באהבה. מעופפות להן, ריחן ממלא את חלל החדר. ממלא את הדירה הקטנה שברחוב הלימון. ממלא את חללי אפיהם של הצעירים שיושבים כאן. ממלא את המזוודה של פטרוס, שהנה תכף הולך. ריחן חולף על פני מוריס, אבא שלי. ממלא את כיסי החליפה שלו. ממלא את המגבעת שהוא חובש. ממלא את לבי.