מהמוח באהבה

הנה פרט הטריוויה האהוב עליי ביותר בעולם כולו: ד"ר מארי סקלודובסקה־קירי הגיעה לטקס נישואיה כשהיא לבושה בחלוק המעבדה שלה.

בעצם, זה סיפור די מגניב: ידיד מדען שידך בינה לבין פייר קירי. הם הודו במבוכה שקראו זה את מאמריו של זו, ופלרטטו מעל צנצנות מעבדה מלאות באורניום נוזלי, ותוך שנה הוא הציע לה נישואים. אבל מארי הייתה אמורה להישאר בצרפת רק עד שתקבל את התואר שלה, והיא נאלצה לדחות את הצעתו כדי לחזור לפולין.

הו, כה עצוב.

כאן נכנסת לתמונה האוניברסיטה של קרקוב, שמשחקת את תפקיד הנבל וגם, בלי להתכוון, את הקופידון בסיפור הזה, ומסרבת לתת למארי משרה בסגל ההוראה מפני שהיא אישה (מאוד אלגנטי, אוניברסיטת קרקוב). מעשה מכוער, אני יודעת, אבל יש לו תופעת לוואי משמחת: הוא מחזיר את מארי היישר אל זרועותיו האוהבות, והלא־רדיואקטיביות־עדיין, של פייר. שני החנוּנים המקסימים האלה נישאו ב־1895, ומארי, שלא בדיוק הרוויחה הון באותה תקופה, קנתה לעצמה שמלת חתונה נוחה, שאפשר להשתמש בה גם ביומיום, במעבדה. כזו היא הבחורה שלי — פרגמטית!

ברור, הסיפור הזה הופך הרבה פחות מגניב אם מריצים בערך עשר שנים קדימה, כשפייר נדרס על ידי כרכרה ומשאיר את מארי ואת שתי בנותיהם לבד בעולם. נקפוץ ל־1906, ושם נמצא את מוסר ההשכל האמיתי של הסיפור: לא כדאי לסמוך על אנשים שיישארו איתכם. הם יסתלקו בסופו של דבר, בדרך זו או אחרת. אולי הם יחליקו בבוקר גשום ברוּ דוֹפין וגולגולתם תימחץ על ידי עגלה רתומה לסוס. אולי יחטפו אותם חייזרים והם ייעלמו אל אינסופיותו של החלל. או שאולי הם יעשו סקס עם החברה הכי טובה שלך חצי שנה לפני שהם אמורים להתחתן איתך, וייאלצו אותך לבטל את החתונה ולהפסיד ערמות של כסף במקדמות ששולמו.

האמת, השמיים הם הגבול.

אפשר אולי להגיד, אם כך, שאוניברסיטת קרקוב היא רק נבל משני בסיפור. שלא תטעו: אני נהנית לדמיין את ד"ר קירי חוזרת לקרקוב בצעדי ריקוד בנוסח אישה יפה, לבושה בשמלת החתונה־לוכסן־חלוק המעבדה שלה מנופפת בשתי המדליות של פרסי הנובל שקיבלה וקוראת, "big mistake. big. huge". אבל הנבל האמיתי, זה שגרם למארי לבהות בתקרה ולבכות בשעות הקטנות של הלילה, הוא האובדן. האבל. הארעיות המובנית של יחסי אנוש. הנבל האמיתי הוא אהבה: איזוטופ בלתי יציב, שנמצא כל העת בתהליך של דעיכה גרעינית ספונטנית.

והיא תמיד תצא מזה בלי עונש.

אתם יודעים על מה כן אפשר לסמוך? מה אף פעם, לעולם לא ינטוש את ד"ר קירי, עד סוף ימיה? הסקרנות שלה. התגליות שלה. ההישגים שלה.

מדע. מדע הוא הדבר האמיתי.

לכן, כשנאס"א מודיעים לי — לי! בּי קוּניגְסְוַואסֶר! — שנבחרתי להיות החוקרת הראשית של בלינק, אחת מתוכניות המחקר היוקרתיות ביותר שלהם בתחום ההנדסה העצבית, אני צווחת. אני צווחת בקול ובאושר במשרד הזעיר שלי, נטול החלונות, בקמפוס בת'סדה של המכונים הלאומיים לבריאות. אני צווחת בגלל הטכנולוגיה המדהימה לשיפור ביצועים שאזכה לבנות בשביל לא אחרים מאשר האסטרונאוטים של נאס"א, ואז אני נזכרת שהקירות הם בעובי של נייר טואלט, ושהשכן שלי משמאל הגיש נגדי פעם תלונה רשמית מפני שהקשבתי לרוק אלטרנטיבי נשי משנות ה־90' בלי להשתמש באוזניות. אז אני סוגרת את פי בגב כף היד שלי, נושכת אותה, וקופצת מעלה ומטה באופן הכי חרישי שאני יכולה, כשהשמחה העילאית מתנפצת בתוכי.

אני מרגישה כמו שאני מתארת לי שד"ר קירי הרגישה בוודאי, כשהותר לה סוף־סוף להירשם לאוניברסיטה של פריז, בסוף 1891: כאילו עולם של תגליות מדעיות (רצוי לא רדיואקטיביות) נמצא סוף־סוף בהישג יד. זהו, ללא תחרות, היום החשוב ביותר בחיי, ובעיטת הפתיחה לסופשבוע מדהים של חגיגות. רגעי השיא הם:

אני מספרת את החדשות לשלוש הקולגות האהובות שלי, ואנחנו יוצאות לבר הקבוע שלנו, דופקות כמה סבבים של קוקטייל וודקה לימון, ומבצעות לפי תור חיקויים משעשעים של הפעם ההיא שבה טרבור, הבוס שלנו, שהוא מכוער ובגיל העמידה, ביקש מאיתנו לא להתאהב בו (אנשי אקדמיה נוטים לטפח אשליות רבות. חוץ מפייר קירי, כמובן. פייר לעולם לא היה עושה זאת.)

אני מחליפה את צבע השיער שלי מוורוד לסגול (עליי לעשות זאת בבית, כי חברים זוטרים בסגל האקדמיה לא יכולים להרשות לעצמם מכוני יופי; בסוף התהליך, המקלחת שלי נראית כמו שילוב של מכונת צמר גפן מתוק ומשחטה של חדי־קרן, אבל אחרי תקרית הדביבון — שעליה, האמינו לי, אתם לא רוצים לשמוע — בכל מקרה לא הייתי מקבלת בחזרה את צ'ק הפיקדון מבעל הדירה שלי.)

אני לוקחת את עצמי לחנות של ויקטוריה'ס סיקרט וקונה סט יפה של בגדים תחתונים בצבע ירוק, ולא מרשה לעצמי להרגיש אשמה בגלל ההוצאה הכספית (אם כי עברו הרבה שנים מאז שמישהו ראה אותי בלי בגדים, ואם זה תלוי בי, אף אחד גם לא יראה אותי עוד הרבה, הרבה שנים.)

אני מורידה את תוכנית האימונים מהכורסה־לריצת־מרתון שהתכוונתי להתחיל בה, ועושה את הריצה הראשונה (ואז צולעת בחזרה הביתה כשאני מקללת את השאפתנות המוגזמת שלי, ומייד משתנמכת לתוכנית של מהכורסה־לריצת־חמישה־קילומטר. אני לא מאמינה שיש אנשים שמתאמנים כל יום.)

אני אופה ממתקים בשביל פיניאס — החתול המבוגר של שכני המבוגר־אף־הוא — שמבקר לעיתים קרובות בדירה שלי לארוחת ערב שנייה (לאות תודה, הוא קורע לגזרים את נעלי הקונברס האהובות עליי. ד"ר קירי, בתבונתה האינסופית, הייתה בטוח טיפוס של כלבים.)

בקיצור, אני עושה חיים משוגעים. אני אפילו לא עצובה כשמגיע יום שני. זה עוד מאותה שגרה מוכרת — ניסויים, פגישות מעבדה, אכילת ארוחות מוכנות ושתיית מים מוגזים בטעמי פירות ליד שולחן העבודה שלי, בזמן שאני מעבדת נתונים — אבל עם ההכרזה של בלינק, אפילו לדברים הישנים יש תחושה חדשה ומרגשת.

בשיא הכנות: דאגתי נורא. אחרי שארבע בקשות שלי למענקים נדחו תוך פחות משישה חודשים, הייתי בטוחה שהקריירה שלי מדשדשת — אולי אפילו נגמרה. בכל פעם שטרבור קרא לי למשרדו, ליבי התחיל לדפוק בחוזקה וכפות ידיי הזיעו; הייתי משוכנעת שהוא יגיד לי שלא עומדים לחדש את החוזה השנתי שלי. השנים האחרונות, מאז שקיבלתי את תואר הדוקטור, לא היו תענוג גדול.

אבל זה נגמר. חוזה עם נאס"א הוא הזדמנות שבונה קריירה. אחרי הכול, נבחרתי אחרי סינון אכזרי שכלל ׳נערי זהב׳ כמו ג'וש מרטין, האנק מאליק, אפילו יאן ונדרברג, הבחור הנוראי הזה שמשמיץ ומעליב את המחקרים שלי כאילו מדובר בספורט אולימפי. היו לי נפילות, הרבה נפילות, אבל אחרי כמעט שני עשורים של אובססיה למוח, הנה אני: המומחית הראשית של בלינק למדעי המוח. אני אעצב ציוד בשביל אסטרונאוטים, ציוד שהם ישתמשו בו בחלל. זה מה שישחרר אותי מאחיזתו הדביקה, הסקסיסטית, של טרבור. זה מה שיקנה לי חוזה ארוך טווח, עם מעבדה משלי ותחום מחקר משלי. זוהי נקודת מפנה בחיים המקצועיים שלי — שהם, למעשה, סוג החיים היחיד שאני רוצה לחיות.

במשך כמה ימים אני מתרגשת. אני מתלהבת. אני מתרגשת בהתלהבות.

ואז, ביום שני ב־4:33 לפנות בוקר, האימייל שלי מצפצף עם הודעה מנאס"א. אני קוראת את שמו של האדם שיעמוד יחד איתי בראש בלינק, ופתאום אני כבר לא מתרגשת ולא מתלהבת בכלל.

"את זוכרת את ליוָוי ווֹרד?"

"בּרֶנְט דָה אֶטוַואס1 — אה?" דרך הטלפון, קולה של מרייקה נשמע מעובה ואפוף שינה, מעומעם בגלל הקליטה הגרועה והמרחקים. "בּי? זאת את? מה השעה?"

"שמונה ורבע במרילנד, ו..." אני מחשבת במהירות את הבדלי השעות. לפני כמה שבועות רייקה הייתה בטג'יקיסטן, אבל עכשיו היא ב... פורטוגל, אולי? "שתיים בלילה אצלך".

רייקה רוטנת, נאנחת, גונחת, ומשמיעה סדרה שלמה של צלילים המוכרים לי היטב מהתקופה בה חלקנו אותו חדר, בשני העשורים הראשונים לחיינו. אני נשענת לאחור בכורסה שלי ומחכה, עד שהיא שואלת, "מי מת?"

"אף אחד לא מת. כלומר, אני בטוחה שמישהו מת, אבל לא מישהו שאנחנו מכירות. באמת ישנת? את חולה? שאעלה על מטוס ואבוא?" אני מודאגת בכנות מכך שאחותי לא נמצאת באמצע סיבוב מועדונים, או מתרחצת בעירום בים התיכון, או מבלה בוועידה של מכשפות ביערות של חצי האי האיברי. מאוד לא אופייני לה לישון בלילה.

"לא. שוב נגמר לי הכסף." היא מפהקת. "אני נותנת שיעורים פרטיים במשך היום לילדים פורטוגזיים עשירים ומפונקים, עד שארוויח מספיק כדי לטוס לנורווגיה."

אני חכמה מספיק כדי לא לשאול "למה נורווגיה?" כי התשובה של רייקה תהיה פשוט "למה לא?" במקום זה, אני הולכת על "צריכה שאשלח לך קצת כסף?" אני לא ממש שוחה במזומנים, במיוחד אחרי החגיגות (המוקדמות מדי, כפי שהתברר) של הימים האחרונים, אבל אני יכולה לוותר על דולרים אחדים, אם אהיה זהירה. ואפסיק לאכול. למשך כמה ימים.

"לא, ההורים של המפונקים המעיקים משלמים טוב. אה, בּי, ילד בן שתים־עשרה ניסה אתמול לגעת לי בציצי."

"מגעיל. מה עשית?"

"מה שצריך, אמרתי לו שאני אחתוך לו את האצבעות. בכל מקרה — במה זכיתי לעונג הזה, שיעירו אותי בגסות מהשינה?"

"אני מצטערת."

"לא, את לא."

אני מחייכת. "לא, אני לא." מה הטעם לחלוק מאה אחוז מהדנ"א שלך עם אדם אחר אם את לא יכולה להעיר את האדם הזה מהשינה לשיחת חירום? "את זוכרת את פרויקט המחקר ההוא שדיברתי עליו? בלינק?"

"הפרויקט שאת מנהלת? נאס"א? שבו את משתמשת במדעי המוח המפונפנים שלך כדי לבנות קסדות מפונפנות שישפרו את הביצועים של האסטרונאוטים המפונפנים בחלל?"

"כן. סוג של. מתברר, שאני לא ממש מנהלת, אלא יותר מנהלת־שותפה. המימון מגיע מנאס"א ומהמכונים הלאומיים לבריאות, והם נכנסו לתחרות מי־משתין־רחוק־יותר סביב השאלה איזו סוכנות תהיה האחראית, ובסופו של דבר החליטו שיהיו שני מנהלים." אני מבחינה בהבזק של צבע כתום בזווית עיני — פיניאס, נח על אדן החלון במטבח שלי. אני מניחה לו להיכנס ומלטפת אותו כמה פעמים על ראשו. הוא מיילל באהבה ומלקק את כף ידי. "את זוכרת את ליוָוי ווֹרד?"

"זה איזה בחור שיצאתי איתו ושמנסה להשיג את הטלפון שלי כי יש לו זיבה?"

"הא? לא. זה מישהו שפגשתי בלימודי הדוקטורט." אני פותחת את הארון שבו אני מחזיקה את אוכל החתולים. "הוא עשה דוקטורט בהנדסה במעבדה שלי, והיה בשנה החמישית שלו כשאני התחלתי —"

"ווֹרד־תחת!"

"כן, הוא!"

"אני זוכרת! הוא לא היה... שווה? גבוה? חתיך?"

אני מחייכת לעצמי, ושופכת אוכל לצלחת של פיניאס. "אני לא בטוחה מה דעתי על זה שהדבר היחיד שאת זוכרת מהאויב המושבע שלי מלימודי הדוקטורט הוא שהוא מטר תשעים וחמישה." אצל האחיות של ד"ר מארי קירי, הרופאה הנודעת ברוניסלבה דלוסקה והאקטיביסטית החינוכית הלנה סלאיובה, זה לעולם לא היה קורה. אלא אם הן היו מופקרות קטנות כמו רייקה — שאז זה היה קורה אצלן, בהחלט.

"וגם חתיך. את צריכה פשוט להיות גאה שיש לי זיכרון של פיל."

"ואני אכן גאה. בכל מקרה, הודיעו לי מי יהיה המנהל־השותף מטעם נאס"א בפרויקט שלי, ו —"

"אין מצב." רייקה הזדקפה כנראה לישיבה. הקול שלה נעשה פתאום צלול כמו בדולח. "אין מצב."

"יש מצב." אני מאזינה לקרקורי הצחוק הצוהלים, חסרי הרסן של אחותי, בזמן שאני משליכה את הקופסה הריקה לפח. "את יודעת, את יכולה לפחות להעמיד פנים שאת לא נהנית מזה כל כך."

"נכון, אני יכולה. אבל האם אעשה את זה?"

"מן הסתם, לא."

"בכית כשזה נודע לך?"

"לא."

"דפקת את הראש בשולחן?"

"לא."

"אל תשקרי לי. יש לך בליטה במצח?"

"...אולי בליטה קטנה."

"אוי, בּי. בּי, תודה שהערת אותי כדי לחלוק איתי את החדשה המדהימה הזאת. ווֹרד־תחת הוא לא הבחור שאמר שאת מכוערת בטירוף?"

הוא אף פעם לא אמר את זה, לפחות לא במילים האלה, אבל אני צוחקת חזק כל כך שפיניאס שולח אליי מבט מבוהל. "אני לא מאמינה שאת זוכרת את זה."

"היי, כעסתי על זה מאוד. את שווה בטירוף."

"את אומרת את זה רק כי אני נראית בדיוק כמוך."

"וואו, אפילו לא שמתי לב."

בכל מקרה, זה לא לגמרי נכון. כן, שתינו, רייקה ואני, נמוכות ורזות. יש לנו אותן עיניים כחולות ואותם תווים סימטריים, אותו שיער שחור וחלק. אבל עברנו מזמן את שלב ה־נלביש־אותן־בבגדים־לא־זהים־חלילה, ובגיל עשרים ושמונה, אף אחד לא צריך להתאמץ כדי להבחין בינינו. לא כשהשיער שלי היה בעשר השנים האחרונות בגוונים שונים של צבעי פסטל, או עם החיבה שלי לפירסינג ולקעקועים מזדמנים. רייקה, על נטיותיה האמנותיות ואהבת הנדודים שלה, היא הנשמה החופשית האמיתית במשפחה; אבל היא מעולם לא טרחה להשקיע בהצהרות אופנה של נשמה חופשית. כאן אני, שאמורה להיות המדענית המשעממת, נכנסת לתמונה כדי למלא את החסר.

"אז, זה הוא? זה שהעליב אותי בעקיפין?"

"כן. ליווי ווֹרד. האחד והיחיד."

אני מוזגת מים לקערית בשביל פיניאס. זה לא היה בדיוק ככה. ליווי מעולם לא העליב אותי במפורש. אבל, במרומז...

נשאתי את ההרצאה האקדמית הראשונה שלי בסמסטר השני של הלימודים המתקדמים, ולקחתי את זה מאוד ברצינות. שיננתי בעל פה את הנאום כולו, חזרתי והכנתי את המצגת שש פעמים, אפילו התייסרתי בגלל התלבושת המושלמת. בסופו של דבר התלבשתי יפה יותר מהרגיל, ואנני, החברה הכי טובה שלי בלימודי הדוקטורט, החליטה, למרבה הצער — אם כי מתוך כוונה טובה — למשוך את ליווי בלשונו ולגרום לו להחמיא לי.

"נכון שבּי נראית יפה במיוחד היום?"

זה היה כנראה נושא השיחה היחיד שהיא הצליחה לחשוב עליו. אחרי הכול, אנני דיברה תמיד על כמה שהוא יפה בצורה מסתורית, עם השיער השחור והכתפיים הרחבות והפרצוף המעניין והבלתי רגיל הזה שלו; על כמה היא רוצה שהוא יפסיק להיות מאופק כל כך ויזמין אותה לצאת איתו. אבל לא נראה שליווי מעוניין בשיחה. הוא סקר אותי בריכוז בעיניו הירוקות והחודרות. הוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש במשך כמה רגעים. ואז הוא אמר...

כלום. פשוט שום דבר.

הוא רק העלה על פרצופו את מה שטים, ארוסי לשעבר, כינה מאוחר יותר "ההבעה המבועתת" שלו, ויצא מהמעבדה תוך הנהון מגושם בראשו ואפס מחמאות — אפילו לא מחמאה מזויפת ומאולצת. לאחר מכן, האוניברסיטה — בור שופכין רכילותי אולטימטיבי — עשתה את מה שהיא יודעת לעשות, והסיפור קיבל חיים משלו. סטודנטים אמרו שהוא הקיא על כל השמלה שלי; שהוא התחנן בפניי על ברכיו שאשים שקית נייר על ראשי; שהוא נחרד עד כדי כך, שניסה לטהר את מוחו על ידי שתיית אקונומיקה, וכתוצאה מכך סבל מנזק נוירולוגי בלתי הפיך. אני משתדלת לא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות, והיה משעשע להיות חלק מסוג של מֵם, אבל השמועות היו כל כך פרועות, שהתחלתי לתהות אם אני באמת מגעילה.

ובכל זאת, מעולם לא האשמתי את ליווי. מעולם לא כעסתי על שלא הסכים שיכריחו אותו להעמיד פנים שהוא חושב שאני מושכת. או... טוב, לא־דוחה. אחרי הכול, הוא תמיד נראה כזה גבר־גבר. שונה מהנערים שהקיפו אותי. רציני, מרוסן, מהורהר שכזה. מוכשר ומלא עוצמה. אלפא, מה שזה לא אומר. בחורה עם עגיל ספטום וצבע אומברה כחול בשיער לא תתאים לדעותיו על איך שנשים יפות אמורות להיראות, וזה בסדר גמור.

הדברים שבגללם אני כן נוטרת לליווי אלו שאר צורות ההתנהגות שלו בשנה שבה המסלולים שלנו חפפו זה לזה. כמו העובדה שהוא מעולם לא הסתכל לי בעיניים כשדיברתי אליו, או שהוא תמיד מצא תירוץ כדי לא להגיע לפגישות של מועדון הפרסומים כשהגיע תורי להציג מאמר. אני שומרת לעצמי את הזכות לכעוס על איך שהוא חמק ויצא מתוך דיון קבוצתי ברגע שהצטרפתי לשיחה, על זה שהחשיב אותי כל כך לא ראויה להתייחסות שמעולם לא אמר אפילו שלום כשנכנסתי למעבדה, על איך שתפסתי אותו נועץ בי מבט בהבעה כעוסה, מרוכזת, כאילו הייתי איזה שיקוץ מבהיל. אני שומרת את הזכות להיות מרירה על כך שאחרי שטים ואני התארסנו, ליווי לקח אותו הצידה ואמר לו שהוא יכול להשיג משהו טוב יותר ממני. באמת, מי מתנהג ככה?

יותר מהכול, אני שומרת את הזכות לתעב אותו על כך שהבהיר שהוא חושב שאני מדענית בינונית. מכל שאר הדברים הייתי יכולה להתעלם די בקלות, אבל חוסר ההערכה לעבודה שלי... לנצח אמשיך להשחיז את הגרזן שלי על הסלע הזה.

כלומר, עד שאתקע אותו במפשעה שלו.

ליווי הפך לאויב המושבע שלי ביום שלישי אחד של חודש אפריל, במשרדה של מנחת הדוקטורט שלי. סמנתה לי הייתה — והיא עדיין — מדהימה בכל מה שקשור לדימוּת מוחי. אם יש דרך לבחון את מוחו של יצור אנושי חי בלי לפתוח לו את הגולגולת, סאם הגתה אותה או התמחתה בה. המחקר שלה מבריק, ממומן בנדיבות, ומאוד בין תחומי — ומכאן, המגוון הרב של דוקטורנטים שהיא הנחתה: נוירולוגים קוגנטיביים כמוני, שמעוניינים לחקור את הבסיס הנוירולוגי של ההתנהגות, אבל גם אנשי מחשבים, ביולוגים, פסיכולוגים. מהנדסים.

אפילו בתוך הכאוס הצפוף במעבדה של סאם, ליווי התבלט. היה לו כישרון לפתרון בעיות מהסוג שסאם אהבה — הסוג שמעלה את הדימוּת המוחי לדרגה של אומנות. בשנה הראשונה שלו, הוא מצא דרך לבנות ספקטרוסקופיה ניידת של אינפרה־אדום, בעיה שפוסט־דוקטורנטים ניסו לפתור במשך עשרות שנים. בשנתו השלישית הוא חולל מהפכה בתהליך ניתוח הנתונים במעבדה. בשנתו הרביעית הוא פרסם מאמר במגזין science. ובחמישית, כשאני הצטרפתי למעבדה, סאם קראה לשנינו יחד אל משרדה.

"יש פרויקט מדהים שאני רוצה לדחוף קדימה," היא אמרה בהתלהבות הרגילה שלה. "אם נצליח לעשות את זה, זה ישנה את התחום כולו. ולכן אני צריכה שהנוירולוגית הכי טובה שלי והמהנדס הכי טוב שלי יעבדו על זה בשיתוף פעולה."

זה היה אחר צוהריים של תחילת האביב, ורוח נעימה נשבה. אני זוכרת את זה מצוין, כי אותו בוקר היה בלתי נשכח: טים כורע על ברך אחת, באמצע המעבדה, מציע נישואים. קצת תיאטרלי, לא בדיוק הסגנון שלי, אבל לא הייתה לי שום כוונה להתלונן — לא כשהמשמעות של זה הייתה שמישהו רוצה להיות לצידי לנצח. אז הבטתי לתוך עיניו, בלעתי את הדמעות ואמרתי כן.

כמה שעות מאוחר יותר, הרגשתי את טבעת האירוסים ננעצת בכאב לתוך אגרופי הקפוץ. "אין לי זמן לשיתופי פעולה, סאם," אמר ליווי. הוא עמד רחוק ממני ככל שיכל, ועדיין הצליח למלא את המשרד הקטן ולהפוך למרכז הכובד שלו. הוא לא טרח להביט בי. הוא אף פעם לא טרח להביט בי.

סאם קימטה את מצחה. "שלשום אמרת שאתה מצטרף לפרויקט."

"לא הסברתי את עצמי נכון." הבעת פניו הייתה בלתי ניתנת לפענוח. בלתי מתפשרת. "מצטער, סאם. אני פשוט עסוק מדי."

כחכחתי בגרוני ועשיתי כמה צעדים לעברו. "אני יודעת שאני רק בשנה הראשונה," פתחתי בקול מפייס, "אבל אני מבטיחה לך שאני יכולה למלא את חלקי. ו —"

"זה לא העניין," הוא אמר. עיניו פגשו לרגע בעיניי, ירוקות ושחורות וקרות וסוערות, ולרגע קל הוא נראה לכוד, כאילו הוא לא יכול להסיט את מבטו. ליבי החמיץ פעימה. "כמו שאמרתי, אין לי זמן לקחת פרויקטים נוספים עכשיו."

אני לא זוכרת למה יצאתי מהמשרד לבדי, או למה החלטתי להשתהות מחוץ לדלת. אמרתי לעצמי שזה בסדר. ליווי פשוט עסוק. כולם היו עסוקים. האקדמיה לא הייתה אלא חבורה של אנשים עסוקים, שמתרוצצים להם ברוב התעסקות. אני עצמי הייתי סופר־עסוקה, כי סאם צדקה: הייתי אחת ממדעניות המוח הטובות ביותר במעבדה. הייתה לי הרבה מאוד עבודה משלי.

עד ששמעתי במקרה את שאלתה הדאוגה של סאם: "למה שינית את דעתך? אתה אמרת שהפרויקט הולך להיות הצלחה בטוחה."

"אני יודע. אבל אני לא יכול. אני מצטער."

"מה אתה לא יכול?"

"לעבוד עם בּי."

סאם שאלה אותו למה, אבל לא התעכבתי כדי להקשיב. הלימודים לתואר מתקדם מכל סוג שהוא מצריכים מנה נכבדה של מזוכיזם, אבל לעמוד ולהקשיב כשמישהו מטנף עליי באוזני הבוסית שלי, כאן אני מותחת את הגבול. ברחתי משם בריצה, ובשבוע לאחר מכן, כששמעתי את אנני מפטפטת בעליזות על העובדה שליווי הסכים לעזור לה בתזה שלה, הפסקתי לשקר לעצמי.

ליווי ווֹרד, הוֹד ווֹרדיותו, ד"ר ווֹרד־תחת, מתעב אותי.

אותי.

אותי באופן ספציפי.

כן, הוא היה צוק סלע גברי שתקן, קודר ומהורהר. הוא היה מופנם, שומר על פרטיותו. היה לו מזג מאופק ומסוגר. לא יכולתי לדרוש ממנו שיחבב אותי, ולא הייתה לי שום כוונה לעשות זאת. ועדיין, אם הוא יכול היה להיות מנומס, תרבותי, אפילו ידידותי ביחסו לכל שאר האוכלוסייה, הוא יכול היה לעשות מאמץ גם איתי. אבל, לא — ליווי ווֹרד בבירור מתעב אותי, ולנוכח שנאה שכזאת...

טוב. לא הייתה לי ברירה אלא לשנוא אותו בחזרה.

"את שם?" שאלה רייקה.

"כן," אני עונה בשקט, "אני סתם חושבת על ליווי."

"אז הוא בנאס"א? מותר לקוות שישלחו אותו למאדים להחזיר את חללית המחקר Curiosity?"

"למרבה הצער, לא לפני שהוא יסיים לנהל יחד איתי את הפרויקט שלי." בשנים האחרונות, בזמן שהקריירה שלי נאבקה לשאוף אוויר כמו היפופוטם עם דום נשימה בשינה, ליווי שגשג — שגשג באופן דוחה. הוא פרסם מחקרים מעניינים, קיבל מענק עצום ממשרד ההגנה וגם, לפי המייל שסאם הפיצה, אפילו נכנס לרשימת ה׳10 השווים מתחת לגיל 40׳ של המגזין פורבס, במהדורה שהוקדשה למדע. הסיבה היחידה שיכולתי לסבול את ההצלחה שלו בלי להתפטר היא שהמחקר שלו הלך והתרחק מדימוּת מוחי. זה הפך אותנו ללא־ממש־מתחרים ואִפשר לי פשוט... לא לחשוב עליו לעולם. פטנט נפלא, שעבד נהדר — עד היום.

האמת, שיזדיין היום.

"אני עדיין נהנית מזה הנאה עצומה, אבל אעשה מאמץ להתנהג כמו אחות אוהדת. עד כמה את מודאגת מזה שתעבדי איתו, בסקאלה של מאחת ועד לנשום בכבדות לתוך שקית נייר?"

אני שופכת את מה שנשאר מהמים של פיניאס לתוך עציץ של חינניות. "אני חושבת שלהיות חייבת לעבוד עם מישהו שחושב שאני מדענית מחורבנת, מצדיק לפחות שני משאפים."

"את מדהימה. את המדענית הכי טובה שיש."

"אה, תודה." אני בוחרת להאמין שהעובדה שרייקה מתייגת אסטרולוגיה וטיפול בקריסטלים תחת התווית "מדע" גורעת רק מעט מערכה של המחמאה. "זה הולך להיות זוועתי. נורא. אם הוא דומה במשהו לאיך שהוא היה, אני הולכת ל... רייקה, את עושה פיפי?"

רגע של שתיקה, מלאה ברעש של מים זורמים. "...אולי. הֵיי, את זאת שהערת אותי ואת השלפוחית שלי. בבקשה, תמשיכי."

אני מחייכת ומנידה בראשי. "אם הוא דומה במשהו לאיך שהוא היה באוניברסיטה של פיטסבורג, זה הולך להיות סיוט לעבוד איתו. וחוץ מזה, אני אהיה בטריטוריה שלו."

"נכון, כי את עוברת ליוסטון."

"לשלושה חודשים. עוזרת המחקר שלי ואני עוזבות בשבוע הבא."

"אני מקנאה. אני הולכת להיות תקועה כאן בפורטוגל למי יודע כמה זמן, כשחיקוי זול של ג'ופרי באראתיון, שמסרב ללמוד את ההבדל הדקדוקי בין איווּי לציווי, שולח אליי ידיים. אני נמקה, בּי."

לעולם לא אפסיק לתמוה על האופן השונה שבו הגבנו, רייקה ואני, לכך שלאורך כל ילדותנו השליכו אותנו לכל עבר כמו כדורי גומי, לפני וגם אחרי המוות של הורינו. הוקפצנו מאחד מבני המשפחה המורחבת לאחר, גרנו בתריסר ארצות, וכל מה שרייקה רוצה זה... לגור בעוד ארצות. לטייל, לראות מקומות חדשים, להתנסות בדברים חדשים. כאילו הכמיהה לשינוי היא רכיב מובנה במוח שלה. היא ארזה את עצמה ביום שסיימנו את התיכון, ובעשור האחרון חצתה יבשות, כשהיא מתלוננת על שעמום אחרי שבועות ספורים במקום אחד.

אני הפוכה ממנה. אני רוצה ביטחון. יציבות. לתקוע שורשים. חשבתי שאשיג את זה עם טים, אבל כמו שאמרתי, לסמוך על אחרים זה עסק מסוכן. אהבה וקביעוּת הם דברים מנוגדים, אז עכשיו אני מתמקדת בקריירה שלי. אני רוצה משרה לטווח ארוך בתור מדענית במכונים הלאומיים לבריאות, ובלינק הוא קרש הקפיצה המושלם.

"את יודעת על מה חשבתי?"

"ששכחת להוריד את המים?"

"אסור להוריד את המים בלילה — צנרת אירופית רעשנית. אם אוריד את המים, השכן שלי ישאיר לי פתקים פאסיביים־אגרסיביים. אבל תקשיבי: לפני שלוש שנים, כשביליתי את הקיץ באיסוף אבטיחים באוסטרליה, פגשתי בחור אחד מיוסטון. הוא היה ממש כיפי. וגם חמוד. אני בטוחה שאוכל למצוא את המייל שלו ולשאול אותו אם הוא פנוי —"

"לא."

"היו לו עיניים ממש יפות והוא ידע לגעת באף שלו עם קצה הלשון — זה, כאילו, עשרה אחוז מהאוכלוסייה."

אני רושמת במוחי לבדוק אם זה נכון. "אני נוסעת לשם כדי לעבוד, לא כדי לצאת עם מר אף־לשון."

"את יכולה לעשות גם וגם."

"אני לא יוצאת לדייטים."

"למה?"

"את יודעת למה."

"למעשה, לא." הקול של רייקה מקבל את הגוון העקשני הרגיל שלו. "תקשיבי, אני יודעת שבפעם האחרונה שיצאת לדייטים —"

"מאורסת התכוונת."

"אותו הדבר. אולי הדברים לא הסתדרו טוב" — אני מרימה גבה אחת לנוכח מכבסת המילים הכי מתייפייפת ששמעתי אי פעם — "ואת רוצה להרגיש בטוחה ולתחזק את הגבולות הרגשיים שלך, אבל זה לא יכול למנוע ממך לצאת שוב לדייטים. את לא יכולה לשים את כל הביצים שלך בסל של המדע. יש סלים אחרים, טובים יותר. כמו הסל של הסקס, והסל של המזמוזים, והסל של לתת־לבחור־לשלם־על־הארוחה־הטבעונית־היקרה־שלך, ו —" פיניאס בוחר את הרגע הזה בדיוק כדי ליילל בקול רם. יבורך התזמון החתולי שלו. "בּי! לקחת את החתלתול הזה שדיברת עליו?"

"הוא של השכן." אני גוחנת כדי לחכך בו את אפי, הכרת תודה שקטה על שהסיח את דעתה של אחותי באמצע הדרשה שלה.

"אם את לא רוצה לצאת עם מר אף־לשון, לפחות קחי חתול. כבר בחרת בשבילו את השם המטופש ההוא."

"מיַאוּרי קירי זה שם אדיר — ולא."

"זה חלום הילדות שלך! זוכרת כשהיינו באוסטריה? איך שיחקנו בהארי פוטר והפטרונוס שלך היה תמיד חתול קטן?"

"ושלך היה דג בועה." אני מחייכת. קראנו יחד את הספרים בגרמנית, שבועות ספורים לפני שעברנו לאנגליה אל בת הדודה שלנו מצד אמא, שלא הייתה בדיוק מאושרת מכך שהתאכסנו בחדרון הזעיר הנוסף שבדירתה. אוף, אני שונאת לעבור. אני עצובה שעליי לעזוב את הדירה שלי בבת'סדה, המחורבנת־מבחינה־אובייקטיבית־אבל־אהובה־מאוד. "בכל מקרה, הארי פוטר הוכתם לנצח, ואני לא לוקחת חתול."

"למה?"

"כי הוא ימות תוך שלוש־עשרה עד שבע־עשרה שנים, לפי הנתונים הסטטיסטיים האחרונים, וינפץ את הלב שלי לשלוש־עשרה עד שבע־עשרה חתיכות."

"אוי, אלוהים אדירים."

"אני אסתפק בלאהוב חתולים של אנשים אחרים ואף פעם לא לדעת מתי הם הלכו לעולמם."

אני שומעת חבטה עמומה, כנראה רייקה שמפילה את עצמה בחזרה על המיטה.

"את יודעת מה המחלה שלך? היא נקראת —"

"זאת לא מחלה, כבר דיברנו על —"

"— הפרעת אישיות נמנעת. את עצמאית באופן חולני ולא נותנת לאחרים להתקרב מפחד שהם יעזבו אותך בסופו של דבר. בנית סביבך גדר — גדר בּי־טחוֹן — ואת מבוהלת מכל דבר שדומה לרגש —" קולה של רייקה נמוג לתוך פיהוק שובר לסתות, ואני מרגישה גל של אהבה אליה. אף על פי שבילוי הזמן החביב עליה הוא להקליד את תכונות האישיות שלי באתר הייעוץ הרפואי WebMD, ולאבחן אצלי הפרעות אישיוּת מדומיינות.

"לכי לישון, רייקה. אתקשר אלייך בקרוב."

"כן, בסדר." עוד פיהוק קטן. "אבל אני צודקת, בּי־צ'ית. ואת טועה."

"ברור. לילה טוב, מתוקה."

אני מנתקת וממשיכה ללטף את פיניאס עוד כמה דקות. כשהוא חומק החוצה אל הרוח הרעננה של ליל תחילת האביב, אני מתחילה לארוז. בעוד אני מקפלת את מכנסי הסקיני ג'ינס שלי וחולצות צבעוניות, אני נתקלת במשהו שלא ראיתי כבר זמן מה: שמלה עם נקודות צהובות על בד כותנה כחול — אותו כחול של חלוק החתונה של ד"ר קירי. Target, קולקציית האביב, לפני בערך חמישה מיליון שנים. שנים־עשר דולר, פחות או יותר. זו השמלה שלבשתי כשליווי החליט שאני בסך הכל יבלת בעלת תודעה, הדוחה ביותר מבין כל היצורים שבטבע.

אני מושכת בכתפיי ודוחפת את השמלה למזוודה.

1 גרמנית: Brennt da etwas; איפה השרפה (כל הערות השוליים הן של המתרגמת).