מה זה אם לא אהבה

אני אישה מתוכננת. חובבת לו"ז מסודר ורשימות. רשימת משימות קטנה, למשימות היום־יומיות, רשימה בינונית למשימות ארוכות טווח יותר, ורשימת משימות גלובלית: עד גיל שלושים להגיש הצעת מחקר לדוקטורט ולהיכנס להיריון (); עד גיל שלושים וארבע להגיש את הדוקטורט ולהביא ילד שני (). ותמיד יש בי איזו גאווה כשהתוכנית עובדת. את מועד הכניסה להיריון השני תזמנתי בדיוק, כך שהתינוק יגיע מספיק זמן אחרי הגשת הדוקטורט ומספיק זמן לפני הנסיעה המתוכננת לפוסט־דוקטורט בחו"ל. תכנון, כבר אמרתי?

אבל לדוקטורטים, יודעת כל מי שהגישה, יש לוח זמנים משלהם. ההגשה תוכננה לדצמבר, נדחתה למרץ, ופתאום הגיע הקיץ. נכנסתי לחודש תשיעי, יוני כבר עבר והיה חם. ובכל בוקר פקחתי עיניים, הגוף התחנן להישאר במיטה אבל אני דמיינתי בראש את המילים "ד"ר מירי כהן־אחדות", וקמתי מהמיטה אל הספרייה הלאומית, לכתוב ולערוך. ובכל יום בשעה שתיים בצוהריים העיניים נעצמו, אבל אני דמיינתי בראש את המילים "ד"ר מירי כהן־אחדות" ונשארתי לשפץ עוד פסקה, לוודא עוד פריט ביבליוגרפי. וכדרכו של עולם, לבסוף הוא הגיע: יום ההגשה. אני והבטן נסענו לבאר־שבע, החתמנו את הדרוש חתימה, צילמנו את הדרוש צילום ועשינו וי.

ביציאה מהאוניברסיטה תקפו אותי צירים. הצלחתי למשוך עד החזרה הביתה, שכנעתי את עצמי שזה רק המאמץ והחום, ויש לי עוד זמן. אבל לא היה, ולמחרת בבוקר, שמונה־עשרה שעות אחרי ההגשה, נולד בני השני. מעבר לאושר הכפול שבהגשת דוקטורט ולידה ביום אחד, יש בי עונג מיוחד מתחושת ההישג — הצלחתי. עמדתי בדד־ליין הקשה מכול, התוכנית עבדה. הראש ניצח את הגוף, עכשיו אפשר לנוח.

***

סיפור הגשת הדוקטורט / הלידה הוא סיפור מצוין למסיבות — מדויק, משעשע, מושלם לשבירת הקרח (מישהו פעם קרא לי בזכותו "ביונסה של מדעי הרוח"). זה לא רק סיפור של הצלחה — שילוב של נחישות, מזל ומקריות — אלא סיפור של הצלחה פמיניסטית. האישה שמצליחה, נגד כל הסיכויים, לשלב, להיות גם וגם, ד"ר ואמא. בדיוק בסדר הנכון (קודם הדוקטורט, אחר כך הלידה) ובדיוק בתזמון הנכון (תינוק ודוקטורט, שתי התחלות חדשות בגיל שלושים). סיפור שבו אפילו הביולוגיה נכנעה לשאיפה קדימה, לרצון להצליח, להשיג.

ובמבט שטחי, ככה זה נראה — השכלה, קריירה, שני ילדים חמודים (חמסה!), בן זוג. אבל הסיפור הזה מספר גם אמת אחרת עבורי, הרבה יותר אפלה. הוא מספר על פער, על פיצול שאני חיה בו מדי יום, בלית ברירה. הוא לא רק הפיצול בין האישה והאמא שאני לבין החוקרת והמרצה שאני (אם כי הוא גם, כמובן, והמסות על הגוף ועל האימהות מנסות לאחות אותו), והוא לא רק הפיצול בין מי שאני למי שאני רוצה להיות ("ד"ר מירי כהן־אחדות" אמרתי לעצמי בראש), או בין מי שרצה קדימה, נחושה, למי שרוצה רגע לנוח. עשר המסות בספר מתארות את הפיצול הזה — שאולי צריך לראות בו סדרה של פיצולים, אחד מוביל לשני, באופן בלתי נמנע — מתוך הבנה שהוא אינו מקרי, והוא גם לא רק שלי. הוא הפיצול שחיות בו נשים היום — גם כשהן משכילות, גם כשהן עצמאיות, גם כשהן בחרו בזוגיות שוויונית. לפעמים המסות מנסות להציע פתרון, דרך לגשר על הפער הבלתי נסבל, ולפעמים הן פשוט מצביעות עליו, מתבוננות בו. רבות כבר כתבו על הפיצול הזה, ורבות עוד יותר הרגישו אותו. אבל כמו הפטריארכיה עצמה, שיש לה מופעים מגוונים, שמתממשת בדרכים שונות בהקשרים שונים, כך גם הוא, מבצבץ מכל מיני סדקים ובכל מיני רגעים מאושרים. ולכל הפחות, אני חושבת, צריך להביט בו ביושר, לדבר אותו ולכתוב אותו.

הספר עוסק אפוא בחוויות של פמיניסטית ישראלית בעשור השלישי של שנות האלפיים. מי שהתבגרה בעולם שבו פמיניזם רדיקלי כבר שריר וקיים, שרואה סביבה כל יום את מיתוס היופי ואת הניסיונות לשבור אותו, שצפתה בתדהמה בתנועת MeToo ובשלל השפעותיה (כולל תגובת־הנגד, שהתגשמה באופן מסויט במיוחד בדמותו של דונלד טראמפ). מי שנתקלת ב"העצמת נשים" בכל מקום שאליו היא פונה,‎ ובכל זאת לא מצליחה שלא להבחין שנשים משׂתכרות פחות, חוות יותר אלימות ועושות יותר עבודות בית. המסות בספר הן תוצאה של מבט ביקורתי ששוכלל במשך שנים — כלפי שיעורים באוניברסיטה או כתבות בעיתון, כלפי שירים וספרים, פרסומות ומערכונים בטלוויזיה, כלפי המציאות.

הפמיניסטית הישראלית הזו היא גם במקרה חוקרת שיח, ולכן הביקורת בספר מתמקדת בשפה, בכוח (הדכאני, ולפעמים גם המנחם) שלה ובאופן שבו החוויות שלי (ושל נשים אחרות) מיוצגות, נבנות, מכוּננות. לפעמים אלה חוויות של הצלחה (כמו בסיפור הדוקטורט והלידה), אבל לעיתים קרובות אלו חוויות של אי־נחת, של התנגשות בין האידאולוגיה הפמיניסטית, הידיעה של "מה נכון", ובין המציאות — שרחוקה ממנה כמו שהנקה רחוקה מהערות שוליים ותיקונים לדוקטורט.

***

האלגוריתם של הרשת החברתית מכיר אותי היטב. לאחרונה הוא מציג לי עוד ועוד סרטונים מסוג מאוד מסוים, שבהם נשים מכינות אוכל לבני משפחתן: אימהות בחינוך ביתי מכינות אוכל לשניים, שלושה, חמישה או שמונה ילדים; נשים צעירות, לא יותר מנערות, מכינות אוכל לבן הזוג שיוצא לעבודה עם שחר; נשות קריירה, שחיות בדירות קטנטנות בערים גדולות, מכינות אוכל לעצמן. זה טיפשי, וכדאי היה אולי לכתוב על הנטייה האנושית להתכנסות של תוכן — הטכנולוגיה בידייך, העולם כולו לרשותך, ומה את עושה? צופה בעוד ועוד נשים חותכות ירקות, קורעות אריזות בשר, ממיסות גבינה, מסדרות צלחות.

ובשלב כלשהו אני לא יכולה שלא לשאול — למה אני מבלה כל כך הרבה זמן מול חוויות הבישול של נשים אחרות? אחרי הלזניה החמישית, או שאולי זה בולונז הפעם, אני מבינה: כדי לתת תוקף, ממשות לחוויה שלי. עוד ועוד וריאציות של מציאות חיי מוכיחות לי — זאת אני, במטבח, מבשלת לילדים. זאת הסיבה שכתבתי את הספר הזה, וזו ודאי הסיבה שאזרתי עוז לפרסם אותו — כדי לתת תוקף וממשות לחוויות החיים של נשים (פמיניסטיות) היום. אתן לא משוגעות כשאתן בוחנות את המציאות, יותר ממאה שנה אחרי שהתחיל הפמיניזם, ונדהמות מכמה הפער עצום, ומכמה עבודה עוד נשארה. אתן לא משוגעות אם אתן תופסות את הראש ולא מאמינות שהמציאות עדיין כזאת.

הנה, יש כאן חוויה דומה. אתן לא לבד.