מה מעיק על פורטנוי

הדמות הכי בלתי נשכחת שפגשתי

היא היתה נטועה כל כך עמוק בתודעה שלי, שבשנה הראשונה בבית הספר כנראה האמנתי שכל אחת מהמורות שלי היא אמי בתחפושת. ברגע שנשמע הצלצול האחרון, הייתי ממהר הביתה, תוהה תוך כדי ריצה אם אצליח להגיע לדירה שלנו לפני שאמי תספיק לשנות צורה. עד שהגעתי היא תמיד כבר היתה במטבח, מביאה לשולחן את החלב והעוגיות שלי. בכל אופן, המבצע המרשים, במקום שיגרום לי לזנוח את האשליות שלי, רק העצים את כבודי לכוחות שלה. וחוץ מזה, תמיד הוקל לי כשלא תפסתי אותה בין שני גלגולים — אפילו שמעולם לא הפסקתי לנסות; ידעתי שאבי ואחותי חפים מכל ידיעה על טבעה האמיתי של אמי, ועול הבגידה שדמיינתי כי יוטל עלי אם אי־פעם אתפוס אותה במפתיע היה יותר ממה שרציתי לשאת בגיל חמש. אפילו פחדתי, אני חושב, שייאלצו לחסל אותי אם אבחין בה כשהיא מגיעה במעוף מבית הספר ונכנסת דרך חלון חדר השינה, או בוקעת, איבר אחרי איבר, ממצב בלתי נראה אל תוך הסינר שלה.

כמובן, כשביקשה ממני לספר לה הכול על היום שעבר עלי בגן הילדים, עשיתי זאת במדוקדק. לא העמדתי פנים שאני מבין כל מה שמשתמע מהימצאותה בכל מקום, אלא רק שיש לזה קשר לניסיון לברר איזה מין ילד קטן אני כשנדמה לי שהיא לא בסביבה — בזה לא היה שום ספק. אחת התוצאות של הפנטזיה הזאת, שהתקיימה (בצורה המסוימת הזאת) עד כיתה א', היא שראיתי שאין לי ברֵרה ונהייתי ישר.

אה, ומבריק. על אחותי הגדולה, כבדת המשקל והחיוורת, היתה אמי אומרת (בנוכחותה של חנה, כמובן; יושר היה גם המדיניות שלה), "הילדה לא גאון, אבל אנחנו הרי לא מבקשים את הבלתי אפשרי. אלוהים יברך אותה, היא עובדת קשה, מתאמצת עד כמה שהיא יכולה, וככה כל מה שהיא משיגה זה בסדר." עלַי, יורשו של האף המצרי הארוך שלה והפה המקשקש והפיקח, עלַי היתה אמי אומרת, באיפוק אופייני, "הבַּנְדיט הזה? הוא לא צריך אפילו לפתוח ספר — מאה בכל דבר. אלברט איינשטיין השני!"

ואיך אבי התייחס לכל זה? הוא שתה — כמובן, לא ויסקי כמו גוי,1 אלא שֶׁמן מינרלי וחלב מַגְנֶזְיָה; ולעס טבליות אֶקְס־לַקְס להקלה בבוקר; ואכל דגני סובין בוקר וערב; וחיסל תערובת של פירות יבשים בשקיות של חצי קילו. הוא סבל — כמה סבל! — מעצירוּת. הימצאותה שלה בכל מקום והעצירוּת שלו, אמי מתעופפת דרך חלון חדר השינה, אבי קורא את עיתון הערב עם נר תקוע בתחת... אלה, דוקטור, הרשמים המוקדמים ביותר שלי מהורי, מהתכונות ומהסודות שלהם. הוא נהג לבשל עלי קסיה מיובשים בסיר, וזה, עם הנר הנמס באין רואה ברֶקטוּם שלו, היה הכישוף שלו: הוא בישל את העלים הירוקים בַּעלי העורקים הבולטים, בחש בכפית את הנוזל שריחו מרושע, ואז יצק אותו בזהירות דרך מסננת, ומכאן אל תוך גופו הנתון בהסגר, והכול בהבעה יגעה ומיוסרת על הפנים. ואז, מגובנן בדממה מעל לכוס הריקה, כמו מקשיב לרעם מרוחק, הוא מצפה לנס... כשהייתי ילד קטן, לפעמים ישבתי במטבח וחיכיתי איתו. אבל הנס מעולם לא הגיע, לפחות לא בדרך שבה דמיינו לעצמנו והתפללנו שיגיע, כמו ביטול של גזר דין או הצלה מוחלטת ממגפה. אני זוכר איך בזמן שהודיעו ברדיו על פיצוץ פצצת האטום הראשונה, הוא אמר בקול רם, "אולי זה יעשה את העבודה." אבל המשלשלים כולם היו לריק מבחינת האיש הזה: הקישְקֶס2 שלו היו לפותים ביד ברזל של חֵמה ותסכול. בין שאר הצרות שלו, אני הייתי חביבהּ של אשתו.

1 כך במקור, לכל אורך הספר (goy/goyim).

2 המילים היידיות הרבות המופיעות במקור בתעתיק לאנגלית נכתבו ונוקדו כאן לפי צורת הגייתן בעברית, ולא בכתיב יידי תקני. בסוף הספר מובאת רשימה מלאה של המילים היידיות המופיעות בספר ופירושיהן.

כדי לעשות את החיים קשים יותר, הוא עצמו אהב אותי. גם בעיניו הייתי ההזדמנות של המשפחה להיות "כמו כולם", סיכוי לזכות בכבוד ובהערכה — אם כי, כשהייתי פעוט, הדרך שבה בחר לדבר על שאיפותיו בשבילי היתה בעיקר במונחים של כסף. "אל תהיה מטומטם כמו אבא שלך," הוא היה אומר ומתבדח עם הילד הקטן שעל ברכיו, "אל תתחתן עם יופי, אל תתחתן עם אהבה — תתחתן עם כסף." לא, לא, הוא בשום פנים לא אהב שמסתכלים עליו מגבוה. כמו כלב הוא עבד — רק למען עתיד שלא הוא שובץ ליהנות ממנו. אף אחד מעולם לא ממש נתן לו סיפוק, תמורה הולמת לטובין שנמסרו — לא אמי, לא אני, אפילו לא אחותי האוהבת, שבעלה עדיין נחשב בעיניו קומוניסט (אף על פי שהיום הוא שותף בעסק רווחי של משקאות קלים, ויש לו בית משלו בוֶוסט אורֶנג'). ובטח שלא העסק הפרוטסטנטי של מיליארד דולר (או "המוסד", כפי שהם העדיפו לחשוב על עצמם) שניצל אותו עד הסוף. "המוסד הפיננסי הנדיב ביותר באמריקה," אני זוכר את אבי מכריז, כשלקח אותי בפעם הראשונה לראות את המרובע הקטן של שולחן הכתיבה והכיסא שלו במשרדים העצומים בגודלם של "בּוֹסטוֹן אֶנְד נוֹרתאִיסְטֶרן לַייף". כן, באוזני בנו הוא דיבר בגאווה על "החברה"; שום טעם להשפיל את עצמו ולתקוע להם בפומבי — אחרי הכול, הם שילמו לו משכורת בתקופת השפל הכלכלי; הם נתנו לו ניירות מכתבים ששמו מודפס עליהם תחת תמונה של ה"מֵייפְלָאוּאֶר",3 הסמל שלהם (וממילא שלו, חה חה); ומדי אביב, ברוב טובם, שלחו אותו ואת אמי לסוף שבוע חינם משהו־משהו באטלנטיק סיטי, במלון גוֹיישי מפואר, לא פחות, ושם (עם כל שאר סוכני הביטוח ממדינות האזור שעברו את התמ"ש, תחזית המכירות השנתית שלהם) הילכו עליהם אימים פקיד הקבלה, המלצר ונער המעלית, שלא לדבר על האורחים־בתשלום המבולבלים.

3 אונייה שהעבירה ב־1620 מתיישבים מאנגליה לניו אינגלנד, ומי שהיו על סיפונה נחשבים "האבות המייסדים" של ארצות הברית.

כמו כן הוא האמין בלהט במה שמכר, מקור נוסף לייסורים ולכילוי הכוחות. כשעטה את המעיל ואת הכובע אחרי ארוחת הערב ויצא להמשיך לעבוד, הוא לא רק הציל את נשמתו שלו — לא, זה היה גם כדי להציל איזה בנזונה מסכן שעמד על סף הפקיעה של פוליסת הביטוח שלו, וכך סיכן את ביטחון משפחתו "במקרה של יום גשום". "אלכס," הוא נהג להסביר לי, "אדם צריך שתהיה לו מטרייה ליום סגריר. לא משאירים אישה וילד בחוץ בגשם בלי מטרייה!" ואף על פי שבגיל חמש או שש הדברים שאמר נשמעו לי סבירים לגמרי ואפילו מרגשים, ככל הנראה לא תמיד התקבל כך נאום יום הסגריר שלו בקרב הפולנים חסרי הניסיון, האירים האלימים והכושים הבורים שגרו ברבעים המדולדלים שבהם נשלח לגייס קולות על ידי המוסד הפיננסי הנדיב ביותר באמריקה.

הם צחקו עליו, שם בסְלאמְס. לא הקשיבו. שמעו שהוא דופק, והיו זורקים פחיות ריקות על הדלת וצועקים, "לך מפה, לא בבית." הם שילחו את הכלבים שלהם שינעצו שיניים בתחת היהודי העקשן שלו. ובכל זאת, במרוצת השנים הוא הצליח לצבור די לוחיות ותעודות ומדליות הוקרה מהחברה על יכולת המכירה שלו, עד שכיסו קיר שלם במסדרון הארוך וחסר החלונות שבו אוחסנו כלי הפסח בקרטונים ושבו נחנטו השטיחים ה"אוריינטליים" שלנו בעטיפות עבות של נייר זפת למשך הקיץ. אם הוא עצמו הצליח לסחוט דם מסלע, החברה לא יכלה לגמול לו בנס משלה? "הנשיא" שם למעלה "במשרד הראשי" לא היה יכול לשמוע על ההישגים שלו ולהפוך אותו בן לילה מִסוכן של חמשת אלפים בשנה למנהל רובע של חמישה־עשר אלף? אבל כמו שמצאו אותו, ככה השאירו אותו. מי עוד היה עובד בשטח כל כך צחיח עם תוצאות כל כך מדהימות? יתרה מזאת, לא היה מנהל יהודי בכל תולדות "בוסטון אנד נורתאיסטרן" (לא ממש בקְלאסָה שלנו, יקירתי, כמו שנהגו לומר על סיפון ה"מייפלאואר"), ואבי, עם שמונה שנות הלימוד שלו, לא בדיוק התאים להיות ג'קי רובינסון4 של עסקי הביטוח.

4 השחקן השחור הראשון בליגת הבייסבול המקצוענית בארצות הברית.

תמונה של נ' אוורט לינְדאבֵּרי, נשיא "בוסטון אנד נורתאיסטרן", היתה תלויה במסדרון אצלנו. התצלום הממוסגר הוענק לאבי אחרי שמכר את מיליון הדולר הראשונים שלו בביטוח, או אולי זה מה שבא אחרי שחוצים את גבול העשרה מיליון. "מר לינְדאבֵּרי", "המשרד הראשי"... בפיו של אבי זה נשמע לי כמו רוזוולט בבית הלבן בוושינגטון... וכל אותו זמן, איך הוא שנא אותם, בייחוד את לינדאברי, עם שְׂער התירס המִשיי שלו ומבטא ניו אינגלנד החותכני, הבנים בהרווארד והבנות במכללה פרטית לגבירות צעירות, אה, כל החבורה הזאת שם למעלה במסצ'וסטס, שְׁקוֹצים צדים שועלים! משחקים פולו! (כך שמעתי אותו לילה אחד שואג מאחורי דלת חדר השינה) — וכך מונעים ממנו, תבין, להיות גיבור בעיני אשתו וילדיו. איזה חרון! איזה זעם! ולא באמת היה על מי להוציא אותם — מלבד על עצמו. "למה אני לא מצליח להזיז את המעיים — אני מלא שזיפים מיובשים עד התחת! למה כאבי הראש האלה! איפה המשקפיים שלי! מי לקח את הכובע שלי!"

באופן האכזרי הזה וההרסני לעצמו שבו שירתו גברים יהודים כה רבים מבני דורו את המשפחות שלהם, שירת אבי את אמי, את אחותי חנה, ובייחוד אותי. בַּמקום שבו הוא נכלא, אני אעוף לחופשי; זה היה החלום שלו. שלי היה תוצאה ישירה של זה: השחרור שלי יהיה השחרור שלו — מבּוּרות, מניצול, מאלמוניות. עד היום נשארים הגורלות שלנו מעורבבים בדמיוני, ופעמים רבות מדי, באופן מיידי, לא רצוני, אני עדיין מוצא את עצמי, באמצע קריאה של ספר או קטע שמרשימים אותי בהיגיון או בחוכמה שבהם, חושב, "הלוואי שהוא היה יכול לקרוא את זה. כן! לקרוא ולהבין!" — עדיין מקווה, אתה תופס, עדיין בהלוואי, בגיל שלושים ושלוש... בשנה הראשונה שלי בקולג', כשהייתי אפילו יותר הבן שנאבק לגרום לאביו להבין — בתקופה שבה נראה שעליו להבין או למות — אני זוכר שתלשתי את עמוד ההרשמה למנויים מאחד מכתבי העת האינטלקטואליים האלה שאני עצמי רק התחלתי לגלות בספריית הקולג', מילאתי את השם שלו ואת הכתובת שלנו בבית ושלחתי לו מנוי מתנה בעילום שם. אבל כשחזרתי קודר הביתה בחג המולד לבקר ולגנות, ה"פַּרטיסָן ריוויוּ" לא נראה בשום מקום. "קוֹלייר'ס הַייגִ'יָה", "לוּק", אבל איפה ה"פַּרטיסָן ריוויוּ" שלו? נזרק מבלי שנפתח — חשבתי ביהירותי ובלב שבור — הושלך מבלי שנקרא, נחשב דואר זבל בעיני השמוק הזה, החמור הזה, האבא עַם הארץ הזה שלי!

אני זוכר — אם לחזור רחוק אפילו יותר בתולָדות אלה של התפכחות — אני זוכר את עצמי בבוקר יום ראשון זורק כדור בייסבול אל אבי ואז מחכה לשווא לראות את הכדור מתעופף גבוה מעל לראשי. אני בן שמונה, וליום ההולדת קיבלתי את כפפת הבייסבול והכדור הראשונים שלי ומחבט תקני שאין לי אפילו כוח להניף אותו סיבוב שלם. אבי כבר יצא מוקדם בבוקר בכובע, במעיל, בעניבת פרפר ובנעליים שחורות, נושא תחת הזרוע ספר חשבונות שחור גדול שכתוב בו מי חייב כמה למר לינדאברי. הוא יורד לשכונה של הצבעונים בכל יום ראשון בבוקר, כי זה, הוא מספר לי, הזמן הכי טוב לתפוס את אלה שלא רוצים במיוחד להיפרד מעשרה או מחמישה־עשר סנט עלובים שהם צריכים לשלם כדי לעמוד בפרמיה השבועית שלהם. הוא אורב במקומות שבהם הבעלים יושבים בשמש בחוץ, מנסה לחלץ מהם כמה מטבעות מסכנים לפני שהם שותים עד אובדן חושים יין "מורגֶן דייוויס"; הוא מגיח מסמטאות כמו קליע כדי לתפוס בין הבית לכנסייה את עוזרות הבית האדוקות שכל השבוע עובדות בבתים של אנשים אחרים בכל שעות האור ומתחבאות ממנו בלילות. "אה־או," קורא מישהו, "אדון ביטוח הגיע!" ואפילו הילדים רצים לתפוס מחסה — הילדים, הוא אומר בגועל, אז תגיד לי, איזו תקווה יש לכושים האלה לשפר אי־פעם את הגורל שלהם? איך הם ירימו אי־פעם את עצמם אם הם אפילו לא מסוגלים לתפוס את המשמעות של ביטוח חיים? הם לא שמים קצוץ על יקיריהם שהם משאירים מאחור? כי גם "הם כולם" עומדים למות, אתה יודע — "הו," הוא אומר בכעס, "ועוד איך!" בבקשה, איזה מין אדם זה שמסוגל לחשוב להשאיר ילדים בחוץ בגשם בלי מטרייה הגונה להגנה עליהם!

אנחנו במגרש העפר הגדול מאחורי בית הספר שלי. הוא מניח את ספר החשבונות שלו על הארץ ופוסע אל בסיס הבית במעיל ובמגבעת הפֵדוֹרָה החומה. הוא מרכיב משקפיים עם מסגרת מתכת מרובעת, ושערו (שאותו יש לי כעת) הוא שיח פראי בצבע ובמרקם של צמר פלדה; והשיניים ההן, שמונחות כל הלילה בכוס זכוכית בחדר האמבטיה ומחייכות לאסלה, עכשיו מחייכות אלי, אהובו, בשר מבשרו, הילד הקטן שעל ראשו לעולם לא יֵרד גשם. "אוקיי, שחקן גדול," הוא אומר ותופס במחבט התקני החדש שלי איפשהו קרוב לאמצעו — ולמרבה התדהמה, ביד שמאל במקום שבו אמורה להיות יד ימין. פתאום אני נשטף עצב כזה: אני רוצה להגיד לו, הֵי, הידיים שלך הפוכות, אבל אני לא מסוגל, מרוב פחד שאתחיל לבכות — או שהוא יבכה! "קדימה, שחקן גדול, זרוק את הכדור," הוא קורא, וכך אני זורק — ומגלה כמובן שנוסף על כל שאר הדברים שלגביהם אני מתחיל לחשוד בנוגע לאבי, הוא גם לא "קינג קונג" צ'רלי קֵלֶר.5

5 מכוכבי ה"ניו יורק יאנקיז" בשנות הארבעים.

גם כן מטרייה.