מה שנועד לקרות

פרולוג

ג'ייקוב

"היא פאקינג מתחתנת?" המילים נשמעו קשות יותר מכפי שהתכוונתי, בזמן שהן נאמרו דרך שיניי החשוקות. אני לופת את הטלפון בחוזקה ביד אחת וביד השנייה אני אוחז בהזמנה למסיבת האירוסים שאני רוצה לקרוע לגזרים. מראה השמות של וויטני מונרו ופרקר אנדרסון הכתובים באותיות זהב מטלטל אותי בזעם. אני מאגרף את כף היד שלי, מקמט את הדף הלבן הקשיח ומשליך אותו על השולחן. אני לא יכול לסבול את מראה המילים האלה.

יחד עם המשפחות שלהם.

המשפחה של וויטני. המשפחה שלי. אני מדמיין אותה מתחתנת וגל עצבות שוטף אותי מבפנים. ואחר כך גל זעם. ובעקבותיו חרטה.

איך ייתכן שהיא עומדת להתחתן?

"אמרת שהיא לא יוצאת עם אף אחד ברצינות."

"אמרתי שאני לא בטוח, אבל שהמצב עם הבחור הזה לא נראה רציני," תיקן אותי טריי, אחי הצעיר.

"אמרתי לך לשים עליה עין. אתה לא חושב שזה משהו שהייתי רוצה לדעת? לפני שיש לה טבעת מחורבנת על האצבע?" אני פוסע ברחבי המשרד הקטן שלי, מנסה להנמיך את קולי כמיטב יכולתי בגלל הקירות הדקיקים שמפרידים בין כל חדרי הרופאים בקומה הזאת.

"ביקשת שאדאג שהכול בסדר איתה," הוא משיב. "לא אמרת שום דבר על התערבות בחיים הרומנטיים שלה או שום דבר אחר בסגנון. יש לי חיים משלי, אתה יודע. ומה זה בכלל משנה? אתה נפרדת ממנה. ועכשיו אתה חושב שאם היא לא יכולה להיות שלך, היא לא תהיה של אף אחד אחר?"

זה בדיוק מה שאני חושב. וויטני מונרו הייתה שייכת לי ללא קשר לסטטוס הנוכחי שלנו. אני לא יודע מי הבחור הזה, אבל אין שום סיכוי שהיא מתחתנת איתו.

"זה בדיוק מה שאני פאקינג אומר." אני מחליט לומר לו את האמת, כי בסוף אני תמיד מספר לטריי הכול. גם על מערכת היחסים בת השנתיים שבה מצאתי את עצמי עם הבת של החבר הכי טוב שלי. מערכת היחסים שהשאירה אותה עם לב שבור אחרי שנפרדתי ממנה, ואותי עם חרטה, שנאה עצמית משתוללת וכעס, על שנתתי למצב להרחיק לכת עד כדי כך.

לא נפרדתי ממנה מתוך אכזריות או מפני שלא אהבתי אותה, נפרדתי ממנה מפני שהרגשתי שאין לנו עתיד. לא הייתי רק החבר הכי טוב של ההורים שלה, אלא גם הסנדק שלה, מה שאומר שלפי כל החוקים היא הייתה אמורה להיות מחוץ לתחום בשבילי.

הייתי שם ביום שבו היא נולדה, כמו גם בכל ציוני הדרך החשובים ביותר, בכל ימי ההולדת שלה ואפילו עזרתי לה ללמוד נהיגה. הייתי שם עם אבא שלה, בזמן שהוא תיאר באוזני הבנים מה יקרה להם אם מישהו מהם יעז לפגוע בה.

האירוניה היא שגם לימדתי אותה להזדיין ובסופו של דבר אני זה שפגעתי בה הרבה יותר מכל הבנים האלה.

הכול קרה מהר כל כך. הקיץ שבו מלאו לה שמונה־עשרה איכשהו התנגש עם הקיץ שבו יצאתי מדעתי, כשהילדה שהכרתי במשך שמונה־עשרה שנה הפכה לאישה ממש לנגד עיניי. אישה שפתאום זכתה בכל תשומת הלב שלי. לא הצלחנו להוריד את הידיים שלנו זה מזה והתגנבנו מאחורי הגב של כולם. במשרד שלי, במכונית, בבית שלי בסופי שבוע, שם לא היה שום סיכוי שההורים שלה יקפצו בלי להודיע ואם הם היו עושים את זה, תמיד הייתה לנו תוכנית גיבוי, והתארחנו כמעט בכל בית מלון של רשת ארבע העונות בקליפורניה.

למען האמת. אני לא יודע איך אף אחד לא תפס אותנו.

הרומן שלנו היה אינטנסיבי, פיתחנו אובססיה זה כלפי זה. לא הרגשתי ככה כלפי אף אחת בעבר. התעוררתי עם מחשבות עליה. ובלילה, אם היא לא הייתה מכורבלת במיטה לצידי, הייתי נרדם עם מחשבות עליה. אם הייתי רחוק ממנה ליותר מכמה שעות, הרגשתי גירודים בידיים מרוב כמיהה לגעת בה. הפה שלי היה נואש לנשק אותה, לטעום את עורה או לאכול את האיבר שבין רגליה. נכבשתי בקסמה. הייתי מאוהב כמו שלא הייתי מעולם וזה הכה בי בעוצמה ובמהירות.

הייתי מאורס פעם, לפני שהתחרטתי כמה ימים לפני האירוע הגדול. אחרי זה נשבעתי שלעולם לא אהיה בקשר רציני שוב ולאורך שנות השלושים שלי ניהלתי סדרה של סטוצים ורומנים קצרים.

ואז נכנסה לתמונה וויטני מונרו, שכבר הגיעה לגיל החוקי.

גיליתי שהיא הייתה מאוהבת בי כבר שנים ושחיכתה לרגע שבו ימלאו לה שמונה־עשרה ושאולי אפגין כלפיה רגשות דומים, 'או לפחות לילה אחד של סקס'.

אותו לילה אחד של סקס, שבמהלכו גיליתי שהיא הייתה בתולה, הפך לעוד לילה ועוד לילה, עד שזה קרה כמעט כל לילה וגם במהלך חלק מהימים. בריחות בסופי שבוע. חופשות סודיות. היא הייתה מספרת להורים שלה שהיא נוסעת עם חברים. היא הייתה חומקת מהבית באמצע הלילה מפני שהיא עדיין גרה בבית אז. כדי שנוכל להזדיין במכונית שלי. היה כיף להיפגש בחשאי והריגוש שבאיסור דחף את שנינו לחזור לעוד, אבל בשלב מסוים זה הפך למשהו מעבר לזה.

היו הצהרות על אהבה ודיבורים על עתיד משותף. היו לילות שהיינו שיכורים מטקילה וזה מזה, בזמן שביטאנו בלחישות את מסירותנו. היינו יחד שנתיים ולהורים שלה עדיין לא היה מושג. האנשים היחידים שידעו מזה הם החברים שלה מבית הספר, שלא הכירו את הדינמיקה המשפחתית שלנו ובת הדודה שלה קלואי, שכמעט יצאה מדעתה כשהיא גילתה. וזה קרה רק מפני שטריי בטעות פלט משהו וסיפר לה אחרי שהם שכבו מתישהו.

הרחקנו לכת עד כדי כך, שלא ידעתי כיצד להסביר את זה לחברים הכי טובים שלי, שבמקרה היו גם ההורים שלה. איך יכולתי לתת לזה להימשך כל כך הרבה זמן בלי לספר להם? איך אפשרתי לזה לקרות בכלל? איך הנחתי לעצמי להתאהב באדם היחיד שידעתי שלא יכול להיות שלי? שלא הייתי אמור לרצות?

במשך שבועות התחבטתי, תוהה מה תהיה התגובה הכי גרועה שלהם. הם יאסרו עליי להיפגש איתה. אבל וויטני לא תקשיב להם, ותיווצר במשפחה שלהם תהום בלתי ניתנת לגישור וזה יקרה בגללי. זה יגרור ויכוחים סוערים שעלולים לפלג את המשפחה ואווירה מתוחה בחגים ובאירועים משפחתיים. וברור שבנוסף על כל זה, אאבד את חבריי הטובים ביותר.

רק אחרי שארגון רופאים ללא גבולות היה זקוק לנוכחותי בצוות אחר, הפעם כדי לסייע בגל הקורונה במקסיקו, החלטתי שהגיע הזמן שוויטני ואני נשוחח על היחסים שלנו. אני עדיין זוכר את הבעת הפנים שלה כשסיפרתי לה שאני מתכוון לעזוב ושמוטב שננצל את הנסיעה הזו ונסיים את הקשר בינינו.

לפני שלוש שנים

"אני לא יכולה לבוא איתך...?" עיניה החומות התמלאו בדמעות כשהיא הבינה שלא התכוונתי לומר לה לארוז מזוודה. "רופאים אמורים פשוט לעזוב את הכול ולנטוש את המשפחות שלהם?"

"מבחינה טכנית, כן. אם זאת הפעם הראשונה שלך, אוסרים עליך להביא בני משפחה." אני נוזף בעצמי על שלא השמטתי את החלק הזה, מפני שאני מבין שהיא תוכל לסתור את הטענה שלי.

היא מביטה בי בגבות מכווצות ואני יכול לראות את הגלגלים המסתובבים בראשה. "אבל זאת לא הפעם הראשונה שלך. הקמת את בית החולים ההוא במקסיקו לפני כמה שנים –" היא נושכת את שפתה התחתונה ובנסיבות רגילות המראה הזה היה דוחף אותי להתמקם עם הפה בין הרגליים שלה.

"ג'יי.פי, אני לא רוצה להיות בלעדיך שמונה־עשר חודשים, ואולי אפילו יותר מזה." היא שילבה את זרועותיה ושרבבה את שפתיה בהבעה זועפת שהשתמשה בה פעמים רבות בעבר, כי בסופו של דבר היא תמיד קיבלה מה שרצתה בזכותה. התחלחלתי מהעובדה שהיא כינתה אותי ג'יי.פי, זה היה השם שבו היא פנתה אליי במשך שנים רבות. היא הפסיקה להשתמש בו כשהתחלנו את מה שיש בינינו והעדיפה לקרוא לי בשמי הפרטי, בניסיון לשנות את הדינמיקה של מערכת היחסים שלנו. היא כינתה אותי בשם הזה רק כשהיא הרגישה פגיעה במיוחד, או בפעמים שהיינו במיטה והיינו חוקרים את קינק הדאדי שלה.

"וויטני, מתוקה, יש לך לימודים ואת כל החיים לפנייך ואת צריכה להחליט מה את רוצה לעשות איתם. חוץ מזה, איך תסבירי את השהות שלך במקסיקו איתי? את חושבת שההורים שלך ירצו שתסתובבי במדינה אחרת בזמן שהעולם בכזה תוהו ובוהו? אני אפילו לא יודע למה אני עומד להיכנס."

"הלימודים בסמסטר הבא בכל מקרה יהיו מקוונים. אבל אני גם יכולה לקחת הפסקה מהלימודים. אם ההורים שלי ידעו שאני איתך, זה יהיה בסדר מצידם. הם יודעים שאתה תדאג לי ואולי זה סימן שאנחנו צריכים לספר להם עלינו. זאת אומרת, הסתרנו את זה כבר שנתיים כמעט. אולי הגיע הזמן שהם ידעו?"

היא מעלה את כל הטיעונים שידעתי שהיא תעלה. טיעונים שבעולם מושלם היו הגיוניים להפליא. אבל העולם שלנו לא היה מושלם. הוא היה כאוטי והיו מעורבים בו כל כך הרבה אנשים אחרים שלא יהיו מרוצים במיוחד לשמוע על מערכת היחסים שלנו.

המחשבה לספר לשני החברים הכי טובים שלי שאני מאוהב עד עמקי נשמתי בבת שלהם וששכבתי איתה באופן קבוע במשך השנתיים האחרונות מעוררת בי חרדה משתקת.

קווין ומישל מונרו היו החברים הכי טובים שלי מאז השנה הראשונה שלי בקולג'. באותה שנה קווין ואני היינו שותפים לחדר ומישל גרה מעברו השני של המסדרון. בין קווין למישל ניצתה אהבה ממבט ראשון ובתוך זמן קצר שלושתנו היינו בלתי נפרדים. במשך תקופה אפילו יצאתי עם השותפה שלה, כך שארבעתנו הפכנו לחבורת מעצבנים שדבוקים זה לזה. הייתי השושבין בחתונה שלהם, הסנדק של וויטני ושל אחיה הגדול מייסון והייתי חלק מכל מאורע חשוב בחייהם עד כה.

איך הייתי אמור לספר להם את זה? ידעתי שאאבד את שני האנשים הכי חשובים בחיי פרט לאנשים שקשורים אליי בקשר דם, את שני החברים הקבועים היחידים בחיי, שליוו אותי במשך כמעט עשרים שנה.

אבל האפשרות השנייה הייתה לאבד את וויטני וגם היא לא מצאה חן בעיניי בכלל.

"וויטני –" אני נושם נשימה עמוקה, חושב איך לומר את המילים שללא ספק ישברו את ליבה. "זה פשוט לא רעיון טוב."

"מ...מה לא רעיון טוב?"

"כל זה. שתבואי למקסיקו. שנספר להורים שלך. זה יהרוס אותם, וויטני. את היחסים שלך איתם. את היחסים שלי איתם."

"אבל... מה לגבי היחסים שלך איתי?" הדמעות שנקוו בעיניה זולגות כעת במורד לחייה. הלב שלה מעביר לצינור הדמעות שלה מסר ברור לגבי מה שעומד לקרות. היא לוקחת נשימה עמוקה, עוצמת את עיניה ופוקחת אותן שוב. "אתה נפרד ממני?"

ליבי הולם בכאב מהמחשבה שלא אהיה איתה. שלא אהיה עם האישה הכי מדהימה, מבריקה, טובת לב ויפהפייה שהכרתי. תהיה חזק, ג'ייקוב. היא צריכה את זה. היא צעירה וצריכה לחוות את החיים. "אני פשוט לא רואה איך זה יכול לעבוד, וויטני." המילים שלי חרישיות ורכות. זה הטון שבו אני משתמש כשאני עושה איתה אהבה. אני בולע רוק בכבדות. "זה מעולם לא היה אמור להרחיק לכת עד כדי כך... אני לא... אנחנו לא –"

"לא היית אמור להתאהב בי? זה מה שאתה מנסה לומר?" היא שואלת, קולה זועף ותקיף יותר ממקודם. "או שכל זה היה פשוט משחק מזוין מבחינתך?" אני רואה את הכאב שהיא מנסה להסתיר תחת זעמה, אבל אני לא מוכן שהיא תחשוב שזה לא היה אמיתי.

"זה מעולם לא היה משחק ואת יודעת את זה. לפעמים, על אף שאנחנו ממש רוצים, דברים פשוט לא מסתדרים." בשורה התחתונה, בזה זה מסתכם. אנחנו רוצים להיות יחד, אבל זה לא פשוט עד כדי כך. החיים שלנו לא פשוטים עד כדי כך.

היא קמה ממקומה ועוטפת את גופה בזרועותיה. "אין לי שום מילה להגיד בנושא? פשוט קיבלת החלטה מבלי להתחשב ברגשות שלי? תן לי לנחש, אני אבין כשאהיה גדולה יותר?" קולה נוטף ציניות, ועל אף כל מה שהיא חושבת, אני מאמין שיש אמת בדבריה.

"אני כן חושב שזמן וניסיון חיים ייתנו לך קצת פרספקטיבה, בייבי." המילה חומקת מפי ואני נוזף בעצמי כשאני מבחין בזעם נמוג מפניה נוכח המילה הבודדה שבוקעת מבין שפתיי.

"זה לא מה שאתה רוצה." היא נצמדת אליי ועוטפת אותי בזרועותיה. "אני יודעת שאתה אוהב אותי."

"זה נכון," אני אומר לה בכנות. לא התכוונתי לשקר לה אחרי כל מה שעברנו ולא התכוונתי לתת לה לחשוב שההחלטה באה לי בקלות. "אני באמת אוהב אותך. אבל לפעמים לא מספיק לאהוב. לפעמים כדי לאהוב מישהו, צריך לשחרר אותו."

"אני לא מאמינה בזה." היא מחבקת אותי חזק יותר ומנגבת את דמעותיה בחולצה שלי. אני מעסה את גבה כשכתפיה מתחילות לרעוד. "בבקשה אל תשחרר אותי." קולה רועד ואני מצטער שאין לי יכולת להעלים את הכאב שלה. "אני לא יכולה לעשות את זה בלעדיך. אני צריכה אותך."

המילים שלה מכווצות את החזה שלי בכאב, מפני שכרגע גם אני לא יודע איך להמשיך בחיים בלעדיה. אבל אחד מאיתנו חייב להיות חזק. "בבקשה אל תעשי את זה," אני מתחנן, יודע שיש לה יכולת לשבור אותי, אם לא אשים לזה קץ עכשיו.

"אני אוהבת אותך," היא אומרת. "בבקשה." היא מושכת באפה.

אני משעין את הסנטר שלי על ראשה ומנסה לרסן את דמעותיי מהמחשבה שהסיפור בינינו נגמר. "אני מצטער."

"אני לא מאמינה שזה הסוף."

"גם אני."

אני מודע לכך שלא אמרתי לטריי שום דבר כבר כמה דקות, בזמן שהמסע בנבכי הזיכרון, שממנו נמנעתי בשלוש השנים האחרונות, מכה בי במלוא העוצמה. אני מכחכח בגרוני בזמן שהמילים בוקעות מפי לפני שאני מספיק לעצור בעדן.

"אחזור הביתה בעוד יומיים."