מועדון החמש מאות



פרק ראשון

איחרתי. הסתכלתי באחת ממראות הענק המוזהבות שהיו תלויות על כל קיר, ובדקתי איך אני נראה. מתחת לעיניים היו לי עיגולים שחורים בגלל חוסר שינה, ועל המצח שפשוף טרי משטיח. פרט לכך נראיתי כמו כל רודף־ציונים שוחר־ניידוּת־מעמדית שזרם לעבר אולם לַנְגדֶל בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הרווארד.

לקורס קראו פוליטיקה ואסטרטגיה. התגנבתי לתוך האולם. זה היה קורס שההשתתפות בו באישור המרצה — שישה־עשר מקומות בלבד — ויצא לו שם של נקודת זינוק למנהיגי העתיד בכספים, דיפלומטיה, צבא וממשל. בכל שנה גייסה הרווארד כמה תותחים כבדים מוושינגטון ומניו יורק, בשלבי אמצע־עד־סוף הקריירה, והביאה אותם ללמד בקורס. בפועל הקורס סיפק הזדמנות לסטודנטים המקצוענים עם השאיפות הגדולות — ובקמפוס של הרווארד לא חסרו כאלה — להפגין את כישורי "החשיבה בגדול" שלהם, בתקווה שהַדוֹנים מהממסד יבחינו בהם ויצעידו אותם במסלול הבטוח לקריירה מזהירה. הבטתי על היושבים סביב השולחן: סטודנטים תותחים מהחוג למשפטים, כלכלה, פילוסופיה, ואפילו כמה מבית הספר לרפואה וממסלולי דוקטורט. האגו הציף את החדר כמו המיזוג המרכזי.

זו היתה השנה השלישית שלי בחוג למשפטים — עשיתי תואר משולב במשפטים ובמדעי המדינה — ולא היה לי מושג איך הצלחתי להשתחל לחוג למשפטים של הרווארד או לקורס הזה. אבל אירועים מתמיהים כאלה היו אופייניים למדי בעשור האחרון לחיי, ולכן התעלמתי מהם. אולי העשור האחרון היה רצף מתמשך של שגיאות הקלדה במשרדים שונים. הגישה הרגילה שלי היא לא לשאול שאלות מיותרות.

ז'קט, חולצת כפתורים, מכנסי חאקי: רוב הזמן הצלחתי להתמזג בסביבה, גם אם הייתי קצת יותר מרופט ובלוי מהמקובל. הדיון כבר היה בעיצומו. הנושא היה מלחמת העולם הראשונה. והמרצה — הנרי דייוויס — הביט בנו בציפייה דרוכה, סחט מאיתנו את התשובה כמו אגלי זיעה, כמו אינקוויזיטור.

"טוב," אמר דייוויס. "גַבְרילוֹ פְּרינְציפּ מתקרב ומחטיף באקדח הקטן שלו, מדגם בראונינג 1910, לעובר אורח תמים. הוא יורה בארכידוכס בעורק הצוואר, וכשרעיית הארכידוכס מתכופפת כדי לגונן על בעלה בגופה, הוא יורה בה בבטן. הוא האיש שנתן את הדחיפה הראשונה לכדור השלג שהפך להיות המלחמה הגדולה. והשאלה היא: למה?"

הוא לטש מבט נוקב ביושבים סביב השולחן. "אל תקיאו פה את כל מה שקראתם. תחשבו."

הסתכלתי איך היתר מתפתלים. דייוויס בהחלט נחשב תותח כבד. הסטודנטים האחרים בכיתה בחנו את הקריירה שלו בקנאה כפייתית. אני ידעתי פחות, אבל מספיק. ידעתי שהוא סוס וושינגטוני ותיק. שכבר ארבעים שנה הוא מכיר את כל המי־ומי, את שתי שכבות האנשים שמתחת למי־ומי, וחשוב מכול, יודע היכן קבורות כל הגופות. הוא עבד עם לינדון ג'ונסון, עזב ועבר לניקסון, ואחר כך הקים עסק משלו. עכשיו הוא ניהל חברת ייעוץ אסטרטגי מובילה בשם קבוצת דייוויס, שהשם שלה תמיד הזכיר לי את האחים דייוויס מלהקת הקינקס (מה שרק נותן לכם מושג כמה אני כשיר לדריכה על הגופות שמחייבת קריירה בוושינגטון). לדייוויס היתה השפעה, ובאמצעותה הוא היה יכול לקבל כל מה שהוא רצה, ובכלל זאת, כפי שציין אחד הסטודנטים האחרים, אחוזה במקלין, בית בטוסקנה וחווה בשטח ארבעים אלף דונם על החוף במרכז קליפורניה. הוא שימש מרצה אורח בקורס הזה כבר כמה שבועות. הסטודנטים האחרים כמעט רטטו מרוב התרגשות; אף פעם לא ראיתי אותם להוטים כל כך להרשים. זה שיכנע אותי שבחוגים השונים של וושינגטון הרשמית דייוויס היה השמש שסביבה חגו כוכבי הלכת.

שיטת ההוראה הרגילה של דייוויס היתה לשבת בנחת ולעטות הבעת שעמום תהומי, כאילו הוא מקשיב לחבורת תלמידים בכיתה ב' שזורקים עובדות אקראיות על דינוזאורים. הוא לא היה איש גבוה, אולי מטר שבעים וחמש, מטר שמונים, אבל היה בו משהו... מִשִכמוֹ ומעלה. ההשפעה שלו התפשטה בחדר באופן כמעט מוחשי. כשהוא היה נכנס לחדר, הנוכחים הפסיקו לדבר, כל העיניים פנו לעברו, ותוך רגעים ספורים כולם נערכו סביבו כמו פיסות ברזל סביב מגנט.

אבל הקול שלו: זה היה החלק המוזר בו. במקום להרעים בקולו, כמצופה, תמיד דיבר בשקט. היתה לו צלקת בצוואר, בדיוק במקום המפגש בין הלסת לאוזן. הצלקת עוררה שלל השערות, תהיות אם זו פציעה ישנה שקשורה איכשהו לקול השקט שלו, אבל אף אחד לא ידע מה קרה. וזה גם לא היה חשוב, כי ממילא ברוב החדרים הוטלה דממה בשנייה שהוא פתח את הפה.

אבל בשיעורים הסטודנטים שלו היו להוטים להשמיע את קולם, למשוך את תשומת לבו של המאסטר. כל אחד הכין בדקדקנות את התשובות לשאלות של דייוויס. השתתפות בסמינר היא אמנות: צריך לדעת מתי לתת לאחרים לדבר שטויות, מתי להתערב. בדיוק כמו באִגרוּף או... אני מתאר לעצמי שככה זה גם בסַיף או בסקווש או בכל מיני פעילויות פנאי של ליגת הקיסוס.

הסטודנט שתמיד דיבר ראשון ואף פעם לא דיבר לעניין התחיל לדבר על תנועת "בוסניה הצעירה", עד שהמבט של דייוויס מילא אותו חִיל ורעדה. הבחורצ'יק התחיל למלמל, השתתק. כשהיתר הריחו דם, הם התנפלו על הפגר בשצף קצף והתחילו לנבוח, כל אחד בקול רם ומתגבר, התיזו עובדות על סרביה רבתי לעומת המדינות הסלאביות הדרומיות, בוסנים נוצרים לעומת בוסנים מוסלמים, תנועת הסיפוח הסרבית והברית המשולשת ותקן שתי המעצמות.

חשתי יראת כבוד. לא רק בגלל העובדות שהם קיבצו (וכמה מהחבר'ה האלה ידעו הכול, פשוטו כמשמעו; אני אף פעם לא הצלחתי למצוא נושא שהם לא הפגינו בו בקיאות מרשימה). ככה הם התנהלו בעולמנו. כל מהלך שלהם נבע מזכויות היתר המולדות שלהם; כאילו מאז שהיו ילדים התרוצצו בחדר העבודה בזמן שאבותיהם סיחררו סינגל מאלט בכוסותיהם ודנו בגורלן של אומות, כאילו את עשרים וחמש השנים האחרונות הם הקדישו לעיכול היסטוריה דיפלומטית רק כדי לשרוף זמן עד שלאבא שלהם יימאס לנהל את העולם, והוא יואיל בטובו להעביר את המושכות אליהם. הם היו כל כך... כל כך מכובדים לעזאזל. בדרך כלל נהניתי לצפות בהם, התענגתי על מדרך הרגל הקטן שהצלחתי לכבוש לעצמי בעולם הזה, החשבתי את עצמי לאחד מהם.

אבל לא היום. היום לא הלך לי. לא הצלחתי לעמוד בקצב של חילופי הדברים, האבחות וההדיפות, קל וחומר להתעלות עליהם. בימים הטובים שלי היה לי סיכוי. אבל בכל פעם שניסיתי לחשוב על המיקרו־פוליטיקה של הבלקן לפני מאה שנה, ראיתי רק מספר אחד, גדול ואדום ומרצד. הוא היה כתוב במחברת שלי: 83,359 דולר, מוקף בעיגול, מודגש בקו תחתי, ואחריו עוד כמה מספרים: 43-23-65.

לא ישנתי כל הלילה. אחרי העבודה — אני עובד כמוזג בבר יאפּי שקוראים לו בארלי — הלכתי לדירה של קֶנְדְרָה. תיארתי לעצמי שקבלת ההצעה שהיא שידרה לי בבר במבט ה־"בוא לזיין אותי" תועיל לי יותר מאשר השעה וחצי שינה שאספיק לחטוף לפני שאצטרך להתעורר כדי לקרוא אלף ומאתיים עמודים צפופים של תיאוריה ביחב"ל. היו לה שיער ארוך שאפשר לטבוע בו וגִזרה שעודדה מחשבות זימה. אבל הסיבה העיקרית שנמשכתי לבחורות שקוראים להן קנדרה, שהתפרנסו מטיפים ולא הסתכלו לך בעיניים בזמן סקס, היתה שבחורות כאלה היו הניגוד הגמור לכל מה ששיכנעתי את עצמי שאני רוצה.

יצאתי מהדירה של קנדרה לכיוון הבית בשעה שבע בבוקר בערך. ידעתי שמשהו קרה ברגע שראיתי שחולצות הטריקו שלי מפוזרות בכניסה לבית ושכורסת הטלוויזיה הישנה והעבשה של אבא שלי זרוקה על הצד על המדרכה. הדלת של הדירה שלי נפרצה, ולא בעדינות יתרה. היא נראתה כאילו פרץ אותה דוב שחור מרושע. נעלמו: המיטה שלי, רוב הרהיטים שלי, המנורות ומוצרי החשמל הקטנים מהמטבח. יתר החפצים שלי היו מפוזרים בשטח.

אנשים חיטטו בדברים שלי, שהיו זרוקים על המדרכה, כאילו הגיע שלב החלוקה חינם בסוף מכירה בחצר. גירשתי אותם ואספתי כל מה שנשאר. כורסת הטלוויזיה לא היתה בסכנה: היא שקלה כמו מכונית משפחתית קטנה, וכדי לסחוב אותה היה צריך תכנון מראש ושניים־שלושה בחורים חסונים.

לאחר שסידרתי את הבלגן בדירה, ראיתי ששירותי הגבייה קרנשו לא עמדו על ערכם האמיתי של "תולדות מלחמת פלופונסיס" מאת תוקידידס או של ערֵמת הטקסטים שגובהה עשרה סנטימטרים, ושאת כולה הייתי צריך לגמור בשעתיים שנותרו עד לתחילת השיעור. קרנשו ושות' גם השאירו לי על השולחן במטבח מכתב אהבה קטן. הריהוט נלקח כתשלום חלקי. יתרת חוב 83,359 דולר. חוב טוב, הכול טוב. בשלב ההוא הידע שלי במשפטים היה מקיף עד כדי כך שבמבט אחד הצלחתי לאתר לפחות שבעה־עשר פגמים קטלניים בגישה של חברת קרנשו לגביית חובות, אבל להם לא היה אלוהים, ואני, מפני שהייתי צריך כל גרוש כדי לשלם על הלימודים, לא יכולתי להרשות לעצמי להשקיע כסף בלתבוע להם את הצורה. אבל יום יבוא.

החובות של ההורים שלך אמורים למות איתם, להתנכות מהעיזבון. אצלי זה לא קרה. שמונים ושלושה האלף היו יתרת החוב על הטיפולים בסרטן המעי של אמא שלי. היא כבר מתה. והעצה הנוספת שיש לי לתת לכם היא זו: אם אמא שלכם גוססת, אל תשלמו את החובות שלה בצ'קים אישיים שלכם.

כי נושים לא סימפתיים, טיפוסים כמו קרנשו, עלולים לקבל אותם כהזמנה אישית לרדוף אחריכם אחרי מותה. באופן משתמע, הם יגידו, התחייבתם לשלם את החובות שלה. זה לא בדיוק חוקי. אבל זה לא שאתה בקיא בחוק או אפילו יודע ממה להיזהר כשאתה בסך הכול ילד בן שש־עשרה, שרואה איך החשבונות על ההקרנות מתחילים להצטבר ועובד שעות נוספות בדוכן פרוזן יוגורט כדי להשאיר את אמא שלך בחיים בזמן שאבא שלך מרצה עונש מאסר של עשרים וארבע שנים בכלא הפדרלי אַלֶנווּד.

עברתי את הקטע המסריח הזה כל כך הרבה פעמים, שכבר לא טרחתי להתעצבן. אני אעשה מה שאני תמיד עושה. ככל שיותר דברים מהעבר ינסו להטביע אותי, אני אתאמץ יותר לקרוע את התחת כדי לצאת מהבוץ. וזה אומר לבנות חומה סביב האסון הקטן הזה ולחרוש כמה שיותר חומר לפני השיעור, כדי שאני לא אשָמע כמו אידיוט בשיעור של דייוויס. הוצאתי את חומר הקריאה אל המדרכה ויישרתי את הכורסה. נשענתי לאחור והתעמקתי במאמרים על צ'רצ'יל, בעוד המכוניות חולפות על פני.

אבל עד שהגעתי לשיעור, כבר התחלתי לנקר. האנרגיה הקופצנית של לילה־לבן־פלוס־זיון התפוגגה, וכמוה פרץ ההתלהבות שניצלתי כדי לעשות "דווקא" לקרנשו ולהגיע לשיעור. כדי להיכנס לסמינר הייתי צריך להציג את תעודת הסטודנט שלי בכניסה לאולם לנגדל. הצטרפתי לתור הארוך של תלמידים שנופפו בכרטיסים שלהם מול הקורא האלקטרוני, דחפו את המחסום ומיהרו לכיתה. אבל כשנופפתי בכרטיס שלי, הנורית הבזיקה באור אדום, לא ירוק. מוט המתכת ננעל וכופף לי את הברכיים אחורה. החצי העליון של הגוף שלי המשיך להתקדם אל אחת מהנפילות האטיות להכאיב שבהן אתה מבין בדיוק מה קורה ובכל זאת לא יכול לעשות שום דבר במשך עשר הדקות שבהן אתה לכאורה במסע לקראת המפגש בין ראשך לשכבת שטיח דקיקה שפרושה על בטון.

הסטודנטית הצעירה והחמודה שישבה ליד דלפק ההשאלה הואילה ברוב נחמדותה להסביר לי שאולי כדאי ללכת לבדוק בהנהלת החשבונות אם יש בעיה של תשלום שכר לימוד. ואחר כך התכבדה בכמה טיפות של נוזל לחיטוי ידיים. קרנשו בטח הטילו עיקול על חשבונות הבנק שלי ודפקו את הוראת הקבע לתשלום שכר הלימוד, ובענייני עמידה בתשלומים הרווארד הפגינו מדיניות של חוסר סובלנות מוחלטת, בדיוק כמו קרנשו. נאלצתי להקיף את הבניין ולהתגנב פנימה כשסטודנט אחר יצא לעשן ליד משטח ההעמסה.

אני מתאר לעצמי שמצבי המעורפל היה די גלוי בשיעור. הרגשתי כאילו דייוויס מסתכל ישר אלי. ואז הרגשתי שזה בא. גייסתי למאבק כל שריר בגוף שלי, אבל לפעמים אתה חסר אונים. הייתי חייב לפהק. פיהוק גדול, כמו פיהוק של אריה. לא יכולתי להסתיר אותו מאחורי היד.

דייוויס נעץ בי מבט נוקב כפגיון שהוא ליטש במספר בל ישוער של עימותים פנים־אל־פנים — הוא היה עושה "מי ימצמץ ראשון" עם מנהיגי ועדי עובדים ועם סוכנים של הקג"ב.

"מר פורד, אנחנו משעממים אותך?" הוא שאל.

"לא, אדוני." תחושת ריחוף איומה צמחה לי בבטן. "אני מתנצל."

"אז למה שלא תשתף אותנו בדעתך על ההתנקשות?"

יתר הסטודנטים ניסו להסתיר את השמחה לאיד: תכף ייפטרו מרודף ציונים אחד שצריך להתעלות עליו. המחשבות הספציפיות שהסיחו את דעתי היו כדלהלן: לא יכול להיפטר מקרנשו עד שאקבל תואר במשפטים ועבודה נורמלית, ולא יכול לקבל לא את זה ולא את זה עד שאפטר מקרנשו, מה שמשאיר אותי עם חוב של שמונים ושלושה אלף לקרנשו ועוד מאה ושישים להרווארד, ובלי גרוש. עשר שנים קרעתי את התחת כדי להשיג את זה, את המכובדוּת הזאת שממלאת את החדר, ועכשיו הרגשתי שתכף היא תברח לי בין האצבעות ותאבד לתמיד. ושורש כל הרע הזה: אבא שלי, האסיר המורשע, שקודם כול הסתבך עם קרנשו, שבגללו נאלצתי להיות הגבר של הבית כבר מגיל שתים־עשרה, ושהיה צריך לעשות לעולם טובה ולהתפגר במקום אמא שלי. דמיינתי אותו, דמיינתי את החיוך הזחוח שלו, ועד כמה שהשתדלתי להוציא לי את זה מהראש, המחשבה היחידה שלי היתה...

"נקמה," אמרתי.

דייוויס הצמיד לשפתיו את הזרוע של המשקפיים. הוא חיכה לשמוע מה יש לי להגיד.

"לפרינציפ אין גרוש על התחת, נכון? שישה מהאחים שלו מתו, וההורים שלו נאלצו למסור אותו כי לא היה להם כסף לקנות לו אוכל. והוא חושב שהסיבה היחידה שהוא לא מסוגל להתקדם בחיים היא שהמגף הכבד של האוסטרים מונח על הצוואר של המשפחה שלו מאז שהוא נולד. הוא רבע עוף; הגֵרילה גירשו אותו בלעג כשהוא ניסה להתגייס. הוא היה סתם אחד שניסה לעשות רושם. המתנקשים האחרים איבדו את האומץ, אבל הוא... הוא, טוב, היה יותר מבואס מכל היתר. הוא הרגיש שהוא צריך להוכיח משהו. טינה של עשרים ושלוש שנים. ולכן הוא היה מוכן לעשות כל דבר בשביל קצת מוניטין, אפילו להרוג. בעיקר להרוג. וכמה שהמטרה יותר מסוכנת, ככה יותר טוב."

שאר הסטודנטים הפנו את מבטם ממני בסלידה. לא דיברתי הרבה בסמינר הזה, וכשכבר דיברתי, השתדלתי לדבר באנגלית הרווארדית מצוחצחת ופלצנית כמו כל שאר הסטודנטים, ולא באנגלית־מייק הרגילה שיצאה לי עכשיו בלי להתכוון. חיכיתי שדייוויס יעשה ממני קציצות. נשמעתי כמו פּוּשטק מהרחוב, לא כמו איש הממסד לעתיד.

"לא רע," הוא אמר. הוא חשב על זה רגע, ואחר כך הביט בשאר הסטודנטים.

"אסטרטגיה מתוחכמת, מלחמת עולם. כולכם נותנים לדברים האלה להסיח את דעתכם. אל תשכחו אפילו לרגע שבסופו של דבר, הכול נסוב סביב אנשים. מישהו צריך ללחוץ על ההדק. אם אתם רוצים להנהיג אומות, הצעד הראשון הוא להבין את האדם הבודד, את הרצונות והפחדים שלו, את הסודות שהוא מסרב להודות בהם ואת אלה שהוא לא מודע להם כלל. אלה הכפתורים שמניעים את העולם. לכל אדם יש מחיר. וברגע שתגלו מה הוא, האיש הזה יהיה בכיס שלכם, בגופו ובנפשו."

אחרי השיעור הזדרזתי כדי להתארגן ואחר כך ללכת לטפל בבלגן שנשאר לי בדירה. יד שהונחה על כתפי עצרה אותי. באיזשהו מקום ציפיתי שזה יהיה קרנשו, שיבוא להשפיל אותי בפני אנשי הרווארד הטובים.

אולי זה כבר היה עדיף; כי כשהסתובבתי, ראיתי את דייוויס עם אותו מבט נוקב ואותו קול לחשני. "אני רוצה לדבר איתך," הוא אמר. "רבע לאחת־עשרה, במשרד שלי?"

"נהדר," אמרתי בניסיון עילאי להישמע קר רוח. אולי הוא שמר את הירידות לפגישה בארבע עיניים. איש על רמה.

הייתי רעב ועייף, אבל ידעתי שקפה יפתור את שתי הבעיות לטווח הקצר. לא היה לי זמן לחזור לדירה שלי, ובלי לחשוב יותר מדי הלכתי לבארלי, הבר שעבדתי בו. הדבר היחיד שמילא לי את הראש הוא הסכום ההוא, 83,359 דולר, והחשבונאות העצובה והאינסופית שהבהירה לי שלעולם לא אצליח להחזיר את החוב.

הבר היה קופסה יומרנית עם עודף חלונות. לא היתה שם נפש חיה חוץ מאוֹז המנהל, שעבד כמה משמרות בשבוע בתור מוזג. רק כשנשענתי על הדלפק שעשוי עץ אלון ולגמתי לגימה ראשונה מהקפה המריר, תפסתי את עצמי. לא באתי לפה בגלל הקפאין. המספרים חגו לי בראש: 46-79-35, 43-23-65 וכן הלאה. זה היה צירוף המספרים שפותח את הכספת.

אוז, שהיה נשוי לבת של הבעלים, מעל בכספים. הוא לא סתם מעל פה ושם, "הבלאי הסביר" של עסקים כאלה. הוא שדד בלי בושה. כבר זמן־מה צפיתי בו, ראיתי איך הוא מחריף את הגנבה, כותב שמשקאות מסוימים לא נמכרו ומכניס את הכסף היישר לכיסו, מקצץ ללקוחות הקבועים חצי מהחשבון, ולא מקליד את ההזמנות שלהם בקופה. זה לא נוח לדלות מהקופה בכל ערב צרור שטרות רציני, כי זה היה מכריח אותו לדלות אותם כשיתר העובדים עומדים סביבו ומחכים לחלוקת הטיפים. לכן הייתי משוכנע, בטוח לגמרי, שהחנטריש הזה מחזיק את הכסף בכספת עכשיו. פשוט ידעתי. כנראה מפני שֶמה שהוא עשה היה פשוט גרסה מגושמת למה שאני הייתי עושה אילו הייתי במקומו ואילולא נגמלתי מהפשע לפני שנים רבות. המונח האקדמי הוא דריכות אופורטוניסטית. זה אומר שאם יש לך עיניים של פושע, אתה מסתכל על העולם בצורה שונה, לא רואה בו אלא אסופה של צנצנות ממתקים שעומדות בלי השגחה. לאחרונה התחלתי לדאוג: בגלל הצורך הנואש שלי בכסף, הכול התחיל לקפוץ לי מול העיניים כמו פעם: מכוניות לא נעולות, דלתות פתוחות, ארנקים משתרבבים, מנעולים זולים, כניסות אפלוליות.

למרות כל מאמצי, לא יכולתי לשכוח את תקופתי כשוליה, את המומחיות שרכשתי בדרך־לא־דרך. לא יכולתי להתעלם מכל ההזמנות לסטות מדרך הישר. רוב האנשים חושבים שגנבים יכולים לפרוץ מנעולים ולטפס על מרזבים ולפתוח חלונות בהוקוס־פוקוס. אבל בדרך כלל הדבר היחיד שגנב צריך לעשות הוא לפקוח עיניים. הכסף פשוט יושב לו בלי השגחה פחות או יותר, כי הבעלים הישרים לא באמת מאמינים שאנשים כמוני מסתובבים בקרבם. המפתח המוחבא, דלת המוסך הלא נעולה, תאריך יום הנישואים כקוד בכספומט. התכבד וקח כאוות נפשך. וזה הקטע הכי מוזר: ככל שנעשיתי יותר ישר, היה לי יותר קל להיות נוכל. כאילו אנשים מגדילים את הפיתויים יותר ויותר כדי להעמיד אותי למבחן אחרי כל כך הרבה שנות יושר. בתור סטודנט מכופתר, קרוב לוודאי שהייתי יכול לצעוד אל היציאה מסניף בנק עם שקית זבל מלאה מאיות ואקדח תופי תחוב בחגורה, והשומר בפתח לא היה רק פותח לי את הדלת בנימוס, אלא גם מאחל לי סוף שבוע נעים.

דריכות אופורטוניסטית. בזכותה קלטתי שאוז נועל את הכספת בקוד חלקי, כדי שהוא יצטרך להקיש רק את שתי הספרות האחרונות כדי לפתוח אותה. בזכותה ידעתי שהספרות הן 65. בזכותה נזכרתי שהכספות מתוצרת חברת סנטרי מגיעות מהמפעל עם כמה קודים מתוכנתים מראש — שקוראים להם קודי־ניסיון — כלומר, אם הקוד של אוז מסתיים ב־65, כמעט בטוח שמישהו היה עצלן מדי, ולא שינה את הקוד המקורי של היצרן, שהיה 43-23-65. בזכותה שמתי לב שאוז בקושי מסוגל לחשב כמה טיפ מגיע לו, ובטח שלא מסוגל לעקוב אחרי הסכום שהוא מגלח מהקופה, וגם שבעיית השתייה שלו הולכת ומחמירה; בשעה עשר וחצי בבוקר הוא כבר שתה חצי ספל ויסקי ג'יימסון, שמעליו יש כמה טיפות קפה לצורכי הסוואה. וגם אם הוא ישים לב שמשהו חסר, למי הוא יגלה? אין כבוד בין גנבים, נכון?

אוז שם את מגירות המזומנים על הדלפק עכשיו. הוא הכניס אותן למשרד. שמעתי את הכספת נפתחת ונסגרת. הוא חזר ואמר, "אני יוצא לקנות סיגריות. אתה יכול לשים עין?"

ההזדמנות הידפקה על הדלת. הינהנתי.

לקחתי את הקפה, נכנסתי למשרד ונגעתי בידית של הכספת. היא היתה פתוחה. אלוהים. אוז ממש התחנן שאני אשדוד אותו. סקרתי את תכולת הכספת וספרתי בערך ארבעים ושמונה אלף דולר בצרורות להפקדה ובערך עשרת אלפים דולר נוספים במזומן שסתם נערמו להם. אוז לא עמד בקצב ההפקדות.

ידעתי שיש שני מהלכים אפשריים: אני יכול לכרסם במה שהוא מגלח ולהוריד את קרנשו מהגב שלי עד שאני אצליח לגמור את התואר. או שאני יכול פשוט לתלוש את הפלסטר בבת אחת, לחזור לפה לפני עלות השחר ולנקות את הכספת. הדלת האחורית של הבר היתה פורט נוקס, אבל את הקדמית היה אפשר לפתוח תוך דקה וחצי עם לוֹם — אופייני. בלי פגיעות בנפש. כל עוד יש סימני פריצה, הביטוח מפצה. חיטטתי במגירות העליונות של שולחן הכתיבה, אחר כך סרקתי את לוח השעם, וכפי שציפיתי, ראיתי פתק מחובר ללוח, בכתב היד של אוז כמו של ילד בכיתה ג': 432365 — הצירוף. ממש מתחנן.

ידעתי שלהרווארד אני חייב לשלם כבר השבוע. אחרת אין תואר. כל העבודה הקשה תרד לטמיון. הדופק פעם לי באוזניים. ריגוש זרם בעורקַי. הרגשה טובה. ממש טובה. התגעגעתי אליה. עשר שנים הייתי נקי, הייתי שאפתן צח כשלג. לא סטיתי מדרך הישר, לא סחבתי אפילו ממתק מהצנצנות במכולת.

העמידה מול כספת פתוחה עשתה לי הרגשה טובה. הרגשה טובה מדי. הרגשה שזה בדם שלי. ואני ידעתי שהחרא הזה יהרוס אותי — כמו שהוא הרס את אבא שלי, כמו שהוא הרס את המשפחה שלי — אם אני אתן לו אפילו בדל של סיכוי. השפלתי מבט אל החולצה המכופתרת, אל המוקסינים, אל תוקידידס שמציץ אלי מכריכת הספר.

"איזה זין," מילמלתי. על מי אני עובד? אני מכובד מדי בשביל להיות נוכל. ונוכל מדי בשביל להיות מכובד. בלעתי את שארית הקפה והסתכלתי על הספל הריק. לפני שנים רבות בחרתי להיות ישר כדי לשרוד, ואני מתכוון להישאר כזה גם אם זה יהיה הסוף שלי.

טרקתי את הכספת.

דמיינתי שהמשרד של דייוויס ייראה כמו אתר הסרטה של סרט ממלחמת העולם השנייה: חדר מכוסה מפות של העולם בגובה של בן אדם שדייוויס עומד בתוכו, מחזיק מוט של מחלק בקזינו ודוחף צבאות על מפות. הרווארד דווקא החליטו לשכן אותו במשרד פנוי בבניין ליטָאווֶר, הרבה רהיטים מאופיס דיפו בגוון דובדבן ואפס חלונות.

ישבתי מולו והרגשתי תחושת דֵזָ'ה־ווּ משונה. הוא סקר אותי מכף רגל ועד ראש, ואני הרגשתי כאילו הוא הולך וגדל, ונזכרתי איך הרגשתי לפני שנים רבות, כשעמדתי בדיוק במרכז אולם בית משפט תחת מבטו הנוקב של שופט.

"אני חייב לתפוס את ההסעה שיוצאת לוושינגטון בעוד כמה דקות," אמר דייוויס. "אבל רציתי לדבר איתך. התמחית בקיץ אצל דארמוש וקוקס?"

"כן, אדוני."

"אתה מתכנן לעבוד אצלם כשתגמור את התואר?"

"לא," אמרתי.

זה די יוצא דופן. התקופה הכי קשה בלימודי המשפטים היא השנה וחצי הראשונות, תקופת ההתמודדות על מקומות בהתמחות הקיץ במשרד עורכי דין. והמשרד מלעיט אותך פינוקים ושכר מוגזם תמורת אפס עבודה בתור פיצוי מראש על שבע שנים של קריעת תחת, שבסופן יעניקו לך מעמד של עמית זוטר. ברגע שהצלחת להתברג להתמחות הקיץ, יש לך מקום עבודה מובטח בסיום התואר, אלא אם כן אתה ממש דפוק. דארמוש וקוקס לא הזמינו אותי לעבוד אצלם.

"למה לא?" שאל דייוויס.

"המצב הכלכלי גרוע," אמרתי. "ואני יודע שאני לא המועמד הטיפוסי."

דייוויס שלף כמה דפים וסקר אותם. קורות החיים שלי. הוא בטח קיבל אותם ממשרד קידום הקריירה של האוניברסיטה.

"המנהל שעבדת אצלו בדארמוש וקוקס אמר שהיית מצוין, ממש תופעת טבע."

"כמה נחמד מצדו."

דייוויס סידר את הניירות והניח אותם על השולחן.

"דארמוש וקוקס הם צמד סנובים מזוינים," הוא אמר.

זו גם היתה הנחת העבודה שלי כשניסיתי להבין למה הם לא קיבלו אותי לעבודה, אבל נדרש לי רגע לעכל שאמירה כזאת בוקעת מהפה של דייוויס. לחברה שלו היה מוניטין ששם בכיס הקטן את רוב הסנובים המזוינים.

"בגיל תשע־עשרה אתה מתגייס לצי, ואילו רוב החבר'ה שלומדים איתך בקורס בטח נסעו להשתכר באירופה בשנה שלפני תחילת הלימודים. מש"ק מצטיין. שנה בתואר ראשון בקולג' פֶּנְסָקוֹלָה, ואחר כך אתה עובר לאוניברסיטת פלורידה ויוצא מצטיין שנתיים ברציפות. ציון כמעט מרבי במבחני הקבלה ללימודי משפטים. ועכשיו תואר משולב ביחסים בין־לאומיים ובמשפטים. וגם" — הוא הציץ בעוד דף — "אתה עושה תואר ארבע־שנתי בשלוש שנים. איך אתה מממן אותו?"

"הלוואות."

"בערך מאה וחמישים אלף דולר?"

"פחות או יותר. ואני מוזג בבר."

לרגע היה נדמה לי שדייוויס בוחן את העיגולים השחורים שמסביב לעיניים שלי. "כמה שעות בשבוע?"

"ארבעים, חמישים."

"חוץ מהלימודים." הוא הניד בראשו. "הסיבה שאני שואל אותך היא שנתת תשובה לא רעה כששאלתי מה היה המניע של פרינציפ. איזה פלפל יש לך בתחת?"

אז מתברר שזה ראיון עבודה. ניסיתי להיזכר בכל הקלישאות הרגילות על מוסר העבודה שלי, לחלץ מתוכי את רודף הציונים, אבל למען האמת, לא ידעתי איך משחקים את התפקיד הזה. דייוויס הקל עלי.

"הייתי מעדיף שלא תבלבל לי את המוח," הוא אמר. "הזמנתי אותך לשיחה כי על סמך מה שאמרת בכיתה, נראה שאתה דווקא מבין קצת איך דברים עובדים בעולם האמיתי, מה מניע אנשים. מה מניע אותך?"

במוקדם או במאוחר הוא יגלה בעצמו, אז אולי כבר עדיף לי לגלות לו ודי. האירוע נמחק מהתיק שלי, אבל לא הצלחתי להעלים אותו לגמרי. אנשים מסוימים, כמו השותפים בדארמוש וקוקס, תמיד הצליחו לגלות את זה. כאילו הם מריחים את זה עלי.

"כשהייתי צעיר הסתבכתי," אמרתי. "השופט הציע לי בחירה קלה: להתגייס או להיכנס לבית סוהר. הצי סידר לי את הראש, והמשמעת נטמעה. השגרה, השאפתנות, מצאו חן בעיני, ואני משקיע אותן בלימודים."

הוא הרים את התיקיות מהשולחן, הכניס אותן לתיק המסמכים שלו, ואחר כך נעמד. "יופי," הוא אמר. "אני מעדיף לדעת עם מי אני עובד."

הסתכלתי עליו במבט שואל, לא הבנתי את הקטע של "עם מי אני עובד". רוב האנשים שקלטו אפילו שמץ מידע על מי אני באמת, העיפו אותי בנימוס ("המצב הכלכלי גרוע" או "לא מתאים לרוח החברה"). אבל לא דייוויס.

"אתה תבוא לעבוד אצלי," הוא אמר. "משכורת התחלתית מאתיים אלף בשנה. בונוס של שלושים אחוז על סמך ביצועים."

"כן." שמעתי את עצמי אומר עוד לפני שהספקתי אפילו לחשוב.

בלילה ההוא ישנתי על מזרן מתנפח מצפצף בדירה הריקה שלי. נאלצתי לקום כל שעתיים כדי למלא בו עוד אוויר. השחר התמהמה מאוד, ואני זוכר שבשלב כלשהו הבנתי שכאשר דייוויס אמר לי שאני בא לעבוד אצלו בוושינגטון, הוא לא שאל אותי, הוא אמר לי.