מוקס נוקס

1

עד גיל עשר שברתי ארבע פעמים את עצם הבְּריח השמאלית. הפעם הראשונה אינה זכורה לי. אמי מספרת שהתגלגלתי מן המיטה שבה הושכבתי, אחת הכריות שגוננה עלי נשמטה גם היא, הייתי בן תשעה חודשים. ניצחתי בחידונים מרובים, בתחרויות מקומיות, פניו של אבי ריחפו מעל הספרים בערבים, איזה בוהק פרוע של פנסי רחוב נמהל בשרֵפת האור של החדר, התמונה בשאול תחתיות של המוח עדיין כהה. התרגלתי לענות. נסעתי לעתיד, דחפתי את התודעה שלי קדימה עד שהגעתי. לכל בר־בי־רב ידוע שהזמן עשוי חלקיקים זעירים שריק מפריד ביניהם. ראיתי חֲנָמַל, ראיתי סופות להט, ערים עשנות, הרים שנהפכו לבקעות. ראיתי נחלי זפת, ראיתי מערות כורכר, פרצים של יופי נוכרי. בפעם השנייה ניסיתי לתפוס כדור שנבעט אלי חזק מדי, זרועי השמאלית נרתעה אל הבשר, עצם הבריח קרסה. הסתובבתי וגפי נתונה בשמינית, מתלה בד מקושח שקיבע את העצם, מכאיב, מגרד. לאחותי היו סברות משלה. באביב מצאתי בגל האשפה מדריך לתִכנוּת, שפת מחשב קדמונית, נחשלת. קראתי עד תום, הזיתי לולאות ושגרות, תרשימי זרימה על נייר, משחקים ותוכניות לביצוע מטלות שאין בהן צורך. אף שאבי הבטיח נסוג, הטיח שאין לו אמצעים לרכוש לי מחשב. התחננתי לאמי. טבלתי באור, הוגה, מסביבי התגבר הדר העולם. גם המייתו. אחותי גררה אותי דרך חורשת איקליפטוסים, בכיתה הובטח לי פרס על חידה שפתרתי, ביום המיועד נפלתי למשכב, כששבתי נשכח העניין. חריפות עמדה באוויר, אולי שעות קודם נשטפה החורשה גשם. משך שנים רבות עינה עִפרִית אכזרי את אבי במצודת החול שלו, עד שחילצה אותו אמי בכשפיה וכלאה את השֵׁד בגלעין תמר. שני חברים ביסודי התחככו זה כנגד זה, מאוננים בצוותא, מבעד לבגדים, כל כך יבש החֵך, אבל מה עם העונג. ברחתי מבית הכנסת מפני זעם אבי, ראיתי גורל נרשם בעננים. בקיץ בלתי נגמר אחד, בקיץ חטוף, בקייטנה בברֵכה העירונית, הושלכתי בתנופה מן הנדנדה. ריככתי את ההיחבטות באדמה בידי, עצם הבריח נָמוֹטה. הזעתי סביב המתלה, כשהורידו אותו נחשפה רצועה לבנונית בתוך העור הזהוב. חום הגוף האמיר כל העת, באו נגיפים, שפעות, נפיחויות משונות, לֵחות, דמדומים. שאלו אותי, ענק וגמד הולכים ביער, מרחוק הם רואים אור כבה ונכבה, מי מבחין בו ראשון. הקדשתי חודש מחיי לסוגיית הקונג פו, אמרתי לייסד שיטת לוחמה המבוססת על חיקוי חיה חדשה. התגעגעתי לשלווה הטמונה בעצים, לחש העלים התעצם עד שלא שמעתי דבר מלבדו. עמדתי בלב נחיל נמלים, מניתי אותן עד שחשתי אותן רוחשות במעלה רגלַי, אילו נשאתי את מבטי באותו רגע, היה נגלה לי שחק מצוחצח. אבא שְׁךָ ערוּמקוּ, שאלתי ילד בכיתה. לא, ענה. חחח, אבשך ערום כולו. טראח, סטירה. קראתי עד שלא היה טעם לקרוא עוד. החורף הגיע, החורף עזב, מטר צונח ישר. גנבתי ספרים נוספים בשפות מתות, גרמי השמַים נחו בכל כובדם על שִׁכמותַי, בתוך האפֵלה בערו נוסחאות תחביריות, אמרות שפר, הֶקסָמֶטרים, האנַפֶּסט והדַקטיל, האַמפיבְּרָך שלא לשכמותנו הוא נועד. הו זמנים, הו הליכות, נאם מישהו, בדקתי במילון את פירוש המילה עֹפֶל. ניתרתי ממכונת הכביסה שמוקמה במרפסת הסגורה, עצם הבריח בקול נפץ יבש, משום מה טרטור תוף המכונה, אפשר שהחל מחזור הסחיטה. אבי היה אל שלבש צורות מרובות, בני גילי לעגו לי בחצר המשחקים, ביקשתי הוכחות מאמי, לבסוף הניח לי אבי לנהוג במרכבת השמש שלו. אחרי ששברתי את זרוע שמאל במסדרון בית הספר, גילה הרופא שבחן את תולדותי, רישום של מחלות וכשלים של מערכת החיסון, את הסיבה לתלאותי. עצם הבריח לא התאחתה מעולם כראוי, נידונה לניחושים תמידיים של שינויי מזג האוויר. כאב עמום נדלק בה, הקַשתִיוּת שלה קשתית יותר, מאיימת להבקיע את העור, יש שהיא מושכת שימת לב, אף כי איני נוהג להתהלך בציבור בלא חולצה. טמנתי בחול למשמורת מטבע שאיבד את שוויו ביום המחרת. בכיתה י"א אמר תלמיד בכיתה, זה ממש יד לוחצת יד. יד רוחצת יד, תיקנה המורה. אבל זה לא מסתדר, הוא מחה, מה פירוש רוחצת, לוחצת יותר הגיוני. רוחצת, רוחצת, חזרה המורה. אמרתי, מדובר בתרגום מילולי של אמרת כנף רומית, מָנוּס מָנָם לָוָוט. המורה הסתכלה בי. תודעתי הבוגרת היא שחצתה את הנהר שאין נכנסים אליו ולוּ פעם אחת, דיברה מגרוני בן השש עשרה. הזרת כונתה בפיהם אָאוּרִיקוּלָרִיוּס, מלשון אָאוּרִיס, אוזן, משום שהשתמשו בה כדי לחטט, לחשתי, והאצבע אִינפָמִיס, מרושעת, לא אנחנו המצאנו את שפת הגוף. כשהייתי בן שש עשרה, השיג לי אבי את העבודה הראשונה בחיי. לילות שלמים הוצאתי בבהייה בחושך, משהו התקרב ובא, לא ידעתי מה.