מורשת הותורן 4: האחים הותורן

מהר יותר. גרייסון הותורן היה כולו כוח ושליטה. הטכניקה שלו היתה מושלמת. הוא כבר שיכלל לכדי שלמות את היכולת לחזות את צעדי היריב, להרגיש כל מכה, לתעל את תנופת הגוף אל כל חסימה, אל כל מתקפה.

אבל תמיד אפשר להיות מהיר יותר.

אחרי שעבר על רצף הפעולות בפעם העשירית, הוא נעצר והזיעה נטפה על חזהו החשוף. הוא הקפיד על נשימות ארוכות ומדודות כשכרע מול מה שנשאר מבית העץ של ילדותם, פתח את הצרור וסקר את האפשרויות: שלושה פגיונות, שניים מהם עם ניצבים מעוטרים ואחד פשוט וחלק. גרייסון הרים את הפגיון השלישי.

כשהסכין בידו, גרייסון הזדקף, זרועותיו לצדי הגוף. ראשו צלול. גופו חופשי ממתח. התחל. היו סגנונות רבים לקרבות סכינים, ובשנה שבה מלאו לו שלוש־עשרה הוא למד את כולם. נכדיו של המיליארדר טוביאס הותורן מעולם לא סתם למדו דברים, כמובן. ברגע שבחרו תחום להתמקד בו, היה מצופה מהם לחיות אותו, לנשום אותו, לשלוט בו.

וזה מה שגרייסון למד באותה שנה: היציבה היא הכול. לא מזיזים את הסכין. זזים, והסכין זזה. מהר יותר. מהר יותר. ההרגשה היתה חייבת להיות טבעית. הכול היה חייב להיות טבעי. ברגע שהשרירים מתכווצים, ברגע שמפסיקים לנשום, ברגע שמאבדים את היציבה במקום לזרום מתנועה לתנועה, מפסידים.

ובני משפחת הותורן לא מפסידים.

"כשאמרתי לך לאמץ תחביב, לא התכוונתי לזה."

גרייסון התעלם מנוכחותו של זנדר עד שהשלים את הרצף — וזרק את הפגיון בדיוק מוחלט על ענף שהיה תלוי במרחק שני מטרים משם. "לבני משפחת הותורן אין תחביבים," אמר לאחיו הקטן והלך לשלוף בחזרה את הסכין. "יש לנו מיומנויות. תחומי התמחות."

"כל דבר ששווה לעשות, שווה לעשות טוב," ציטט זנדר והניע את הגבות — אחת מהן רק התחילה לצמוח בחזרה אחרי ניסוי שהשתבש. "וכל דבר שעשוי טוב אפשר לעשות טוב יותר."

למה שבן משפחת הותורן יתפשר על טוב יותר, לחש קול עמוק בראשו של גרייסון, אם הוא יכול להיות הכי טוב?

גרייסון סגר את כף ידו סביב ניצב הפגיון ומשך אותו. "אני צריך לחזור לעבודה."

"אתה בן אדם אובססיבי," הכריז זנדר.

גרייסון השיב את הפגיון לנדנו, גילגל בחזרה את הצרור וקשר אותו. "יש לי עשרים ושמונה מיליארד סיבות להיות אובססיבי."

אייברי הציבה לעצמה משימה בלתי אפשרית — וגם להם. חמש שנים לחלק יותר מעשרים ושמונה מיליארד דולר. זה היה רוב ההון של משפחת הותורן. לאורך שבעת החודשים האחרונים הם רק הרכיבו את מועצת המנהלים ואת הוועדה המייעצת של הקרן.

"יש לנו עוד חמישה חודשים למצוא למה להקדיש את שלושת המיליארדים הראשונים," ציין גרייסון ביובש, "והבטחתי לאייברי שאני אהיה איתה לאורך כל הדרך."

הבטחות היו חשובות לגרייסון הותורן — וגם אייברי קיילי גרמבס. הנערה שירשה את ההון של סבא שלהם. הזרה שנהייתה אחת מהם.

"בתור מישהו שיש לו חברים, בת זוג וצבא קטן של רובוטים, אני מרשה לעצמי להגיד שאתה צריך קצת יותר איזון בחיים," העיר זנדר. "תחביב אמיתי? זמן להירגע?"

גרייסון נעץ בו מבט. "רשמת לפחות שלושה פטנטים מאז שהחופש הגדול התחיל לפני חודש, זן."

זנדר משף בכתפיו. "אלה פטנטים לשעות הפנאי."

גרייסון פלט נחרת צחוק ואז אמד את זנדר במבטו. "מה שלום אייזיאה באמת?" שאל בקול עדין.

בילדותם, האחים הותורן לא ידעו מי האבות שלהם — עד שגרייסון גילה שאבא שלו הוא שפילד גרייסון. אבא של נאש היה גבר בשם ג'ייק נאש. ואבא של זנדר היה אייזיאה אלכסנדר. מכל שלושת הגברים, רק אייזיאה היה ראוי לתואר אבא. הוא וזנדר רשמו את ה"פטנטים לשעות הפנאי" הללו יחד.

"אנחנו אמורים לדבר עליך," התעקש זנדר.

"אני צריך לחזור לעבודה," ענה גרייסון בנימה שתמיד העמידה במקומם אנשים שאינם האחים שלו. "ולמרות מה שאייברי וג'יימסון חושבים, אני לא צריך בייביסיטר."

"אתה לא צריך בייביסיטר," הסכים זנדר בעליצות, "ואני בהחלט לא כותב ספר בשם 'המדריך לטיפול באחיך הרגזן בן העשרים'."

עיניו של גרייסון הצטמצמו לשני חרכים.

"הסר דאגה מלבך," אמר זנדר בחגיגיות, "אין בו תמונות."

לפני שגרייסון הספיק לחשוב על תגובה הולמת, הטלפון שלו ציפצף. הוא הניח שאלה הנתונים שביקש לקבל והרים את הטלפון, אבל גילה הודעה מנאש. הוא הסתכל שוב על זנדר וידע מיד שגם אחיו הצעיר ביותר קיבל את אותה הודעה.

גרייסון הוא שהקריא את המסר הגורלי בקול רם: "911."