מורשת הותורן 5: המשחק הגדול מכולם

החלום התחיל כמו שהתחיל תמיד, עם הפרח. כשראתה את פרח הקאלה בידה, לירה התמלאה חשש מתוק במידה מבחילה. היא הסתכלה על ידה השנייה — ועל השאריות העצובות של שרשרת סוכריות. נשארו בה שלוש סוכריות בלבד.

לא.

ברמה מסוימת, לירה ידעה שהיא בת תשע־עשרה, אבל בחלום ידיה היו קטנות — ידיים של ילדה. הצל שהתנשא מעליה היה גדול.

ואז נשמעה הלחישה: "הותורן עשה את זה."

הצל — אביה הביולוגי — הסתובב והלך. לירה לא ראתה את פניו. היא שמעה צעדים עולים במדרגות.

יש לו אקדח. לירה התעוררה בבהלה, נשימתה כלואה בחזה, גופה נוקשה והראש שלה... מונח על שולחן. בזמן שעבר עד שראייתה הצטללה והעולם הממשי התייצב במקומו מולה, היא נזכרה שהיא נמצאת בשיעור.

אלא שאולם ההרצאות היה כמעט ריק.

"נשארו לך עשר דקות למבחן." האדם הנוסף היחיד בחדר היה גבר בן חמישים שלבש ז'קט.

מבחן? מבטה של לירה נדד אל השעון שעל הקיר. כשקלטה את השעה, האימה התחילה להתגבר בתוכה.

"בשלב זה עדיף שפשוט תקבלי את האפס שלך." המרצה הזעיף אליה פנים. "שאר הכיתה כבר סיימה. אני מניח שהם לא העבירו את הלילה הקודם במסיבה."

כי הסיבה היחידה לכך שמישהי שנראית כמוני יכולה להיות עייפה מספיק כדי להירדם בכיתה היא בילוי במסיבות. רוגז התעורר בתוך לירה וגירש את שאריות האימה האחרונות מהחלום. היא השפילה את מבטה אל המבחן. מבחן אמריקאי.

"אני אבדוק מה אצליח לעשות בעשר דקות." היא שלפה עט מהתיק והתחילה לקרוא.

רוב האנשים רואים תמונות במוחם. בשביל לירה, היו רק מילים ורעיונות ורגשות. היאה ראתה משהו בעיני רוחה רק כשחלמה. למרבה המזל, העובדה שתמונות לא מילאו לה את הראש הפכה אותה לקוראת מהירה במיוחד. ולמרבה המזל, מי שניסח את המבחן הזה השתמש בתבנית צפויה ומוכרת במיוחד.

כדי למצוא את התשובה הנכונה היא היתה צריכה רק לפענח את היחסים בין האפשרויות המוצעות. האם שתיים מהן הפוכות זו לזו? האם אחד ההפכים האלה שונה מאחת האפשרויות הנוספות בפרט קלוש בלבד? או האם שתי תשובות נשמעות אותו הדבר? או שיש אפשרויות שנראות נכונות אבל הן לא?

זה העניין עם מבחנים אמריקאיים. אין צורך להכיר את החומר כדי לפענח את הקוד.

לירה ענתה על חמש שאלות בדקה הראשונה. בדקה הבאה ענתה על ארבע שאלות. ככל שסימנה יותר תשובות, הרוגז של המרצה הלך וגבר.

"את מבזבזת את הזמן שלי," הוא אמר. "וגם את שלך."

יכול להיות שלירה הישנה היתה נפגעת מנימת הדיבור שלו. אבל היא רק קראה מהר יותר. זהי את התבנית, זהי את התשובה. היא סיימה כשנותרה לה דקה, הגישה את המבחן וידעה בדיוק מה המרצה רואה כשהוא מביט בה: מישהי עם גוף שאומר לרוב האנשים מסיבה, ולא רקדנית.

לא שעדיין היתה רקדנית.

לירה הרימה את התיק ופנתה ללכת, אבל המרצה עצר אותה. "חכי," הוא פקד בעצבנות. "אני אבדוק אותו בשבילך." מה שהוא התכוון להגיד היה, אני אלמד אותך לקח.

לירה הסתובבה אליו באִטיות, מה שהותיר לה זמן למחוק כל הבעה מפניה.

אחרי שבדק את עשר השאלות הראשונות, המרצה מצא אצלה רק טעות אחת. המצח שלו התקמט בזמן שהמשיך לבדוק, הסטטיסטיקה נשארה בעינה, ואז השתפרה.

"תשעים וארבע." הוא הרים את עיניו מהמבחן. "לא רע."

תכף זה יגיע, חשבה לירה.

"תארי לעצמך מה היית משיגה אם היית משקיעה קצת יותר."

"איך אתה יודע כמה השקעתי?" שאלה. קולה היה שקט אבל היא הישירה מבט אל עיניו.

"את לובשת פיג'מה, השיער שלך לא מסורק וישנת לאורך רוב המבחן." באותו רגע הוא ליהק אותה מחדש — היא כבר לא היתה נערת מסיבות אלא עצלנית. "את לא טורחת להגיע לשיעורים," המשיך המרצה בקול רציני.

לירה משכה בכתפיה. "כי אני לא רשומה לקורס הזה."

"את —" הוא השתתק. בהה. "את..."

"אני לא רשומה לקורס הזה," אמרה לירה שוב. "נרדמתי בהרצאה הקודמת." מבלי לחכות לתגובה היא הסתובבה והתחילה להתקדם אל הדלת. צעדיה היו ארוכים. אולי חינניים. אולי זה מה שהיא, עדיין.

המרצה קרא אחריה. "איך קיבלת תשעים וארבע במבחן בקורס שאת אפילו לא רשומה אליו?"

לירה המשיכה ללכת והגב שלה היה מופנה אליו בזמן שענתה. "כשמנסים לכתוב שאלות מטעות, צריכים לזכור שיש אנשים שיודעים לזהות הטעיות."