מורשת סטונהנג’

1

מולד הירח, יום ראשון, 13 ביוני

סטונהנג'

ערפל סמיך מתפשט במעבה הלילה בווילטשייר, מתגלגל כסבך קוצים נודד בחולות. בין מישורי השדות הרחבים עומדים המשגיחים מכוסי הראש ונושאים את מבטם לשמים, אל רצועת אור הכסף הנכספת. מחרמש הירח משתקף רק נצנוץ חיוור של אור בתולי לבן, מכוסה עד צוואר בשחור קטיפתי מוקפד.

באופק, פנים חיוורות נעות בתוך כיסוי הראש. לפיד בוער מורם ביד הזקנה. מילים בהולות עוברות בלחישה ממשגיח למשגיח. הקורבן מוכן. הוא הובא לכאן לאחר הצום. שבעה ימים ללא מזון. ללא אור, ללא צליל, ללא מגע וללא ריח. גופו טוהר מכל טומאה שנספגה בו. חושיו מחודדים, דעתו כולה ממוקדת בגורלו.

המשגיחים לבושים גלימות שק מלאכת יד, מותניהם חגורים בחבלים שקלעו מצמחים, ולרגליהם הם נועלים עור גס לא מעובד. זו דרכם של אבותיהם, מייסדי המִסדר.

המטהרים מסירים את בגדיו המלוכלכים של האיש. הוא יעזוב את העולם הזה בלי דבר, כשם שבא אליו. הם מסירים טבעת מאצבעו, שעון משורש כף ידו, ומצווארו — שרשרת זהב זולה שעליה מתנדנד סמל של אל כוזב.

הם נושאים אותו אל הנהר ולאחר מאבק משַקעים אותו במימיו. המים הקרים ממלאים את פיו, רוחשים ומעלים קצף בריאותיו הפגומות. הוא נאבק כדג מבוהל ומנסה להימלט מידי שוביו בין הזרמים.

לא כך יהיה.

מרגע שטוהר, הוא נגרר אל הגדה, יורק ומשתנק. הנושאים מתנפלים עליו וכופתים אותו בכפיסי עץ לאלונקה עשויה עץ אורן, העץ האציל המלווה אותם מאז עידן הקרח. הם מעלים אותו לגובה הכתפיים. נושאים אותו בגאווה ובאהבה, כמו אוחזים ארון קבורה של אח אהוב. הוא יקר להם.

ההליכה ארוכה — יותר משלושה קילומטרים: מדרום לחניון הלילה העתיק בדארינגטון, לאורך השביל הגדול והלאה, אל מקום הימצאן של אבני החול הכחולות והאבנים הסארסֵניות, שמשקלן ארבעים טונות. הנושאים אינם מתלוננים. הם ערים לסבל שחוו אבותיהם כשסחבו את האבנים האדירות לאורך מאות קילומטרים. האסטרו־ארכיטקטים צלחו גבעות ועמקים, חצו ימים סוערים. הם חפרו את השוחות בעזרת קרני איילים ועצמות שכם של פרות, במקום שבו ניצב עכשיו המעגל. מאחורי הנושאים צועדת קבוצת המאמינים. כולם גברים. כולם לבושים גלימות שק חומות זהות, עם כיסוי ראש. הם הגיעו מכל רחבי בריטניה, מאירופה ומכל קצוות תבל. כי הלילה, באיחור ניכר, יועלה לאלים קורבנו הראשון של ההֶנג'־מאסטר החדש, קורבן שיחַיה את עוצמתן הרוחנית של האבנים.

הנושאים עוצרים באבן העקב, הגוש הנטוי מאבן חול, מקום משכנו של אל השמים. הכול מתגמד לעומתו, למעט האבנים הסארסניות האימתניות במרחק שבעים וחמישה מטרים ממנו.

בלב האתר המֵגָאליתי מרצדת מדורה באפלה, אצבעותיה הלוהבות מוּשטות אל הירח, והן מאירות את ידיו המורמות של ההנג'־מאסטר. הוא קופא כך לרגע ואז מניף את ידיו בתנועה קשתית ממושכת, שנועדה להדוף את חומת האנרגיה הגואה בינו לבין אבני הטריליתון, המתנשאות לגובה זו לצד זו בצורת פרסה.

"אלים אדירי שם, אני חש בנוכחותכם הנצחית. אמא אדמה הנצחית מכל נצח, אב השמים העליון מכל עליון, אנו נאספים בפניכם ענווים ושפלי ברך."

קבוצת הדמויות החשאיות שראשיהן מכוסים משתטחת אפיים ארצה. "אנחנו, בניכם הכנועים, המאמינים באבנים הקדושות, נאספנו בין עצמות אבותינו לכבד את שמכם ולהראות את מסירות נפשנו."

המאסטר מוחא כפיים ומשאיר את ידיו צמודות מעל ראשו, אצבעותיו פונות מעלה בתפילה למרומים. הנושאים קמים מברכיהם. שוב הם מרימים אל כתפיהם את הצעיר העירום הכפות אל אלונקת העץ.

"אנו מודים לכם, אלים דגולים, השומרים עלינו. ברכתכם שרויה עמנו. לכבודכם ולכבוד מסורת אבותינו אנו מקדישים קורבן זה."

הנושאים יוצאים לחלק האחרון של מסעם, תחת האבנים המקושתות, אל עמדת ההקרבה, המצטלבת עם קו היפוך העונות.

אבן העקֵדה.

הם מניחים את הצעיר על גוש האבן האפור והארוך. ההנג'־מאסטר מוריד את ידיו הצמודות, עד שהן נוגעות במצחו של הקורבן. הוא לא נרתע מלהביט בעיניים הכחולות, מוכות האימה, שמתחתיו. הוא הכין את עצמו להתנתק מכל רגש חמלה. כפי שמלך היה משלח בוגד אל הגלות.

אט־אט הוא מקיף בידיו את פני האיש וממשיך לומר את מילות הפולחן. "בשם אבותינו, אִמותינו, מגינינו ורועינו, אנו מוחלים על חטאיך הארציים, ובהקרבתך מטהרים את רוחך ומחישים אותך בדרכך לחיי נצח בגן עדן."

רק עכשיו מפריד ההנג'־מאסטר את כפות ידיו ופורש אותן לרווחה. חציו מואר באור ירח לבן כּעֶצֶם, וחציו בלהבות המדורה האדומות כדם. הירח ניצב בדיוק מעליו. צלליתו נופלת על האבנים בצורת צלב.

הנושאים מניחים בשתי ידיו את הכלים הקדושים. ההנג'־מאסטר אוחז בהם, אצבעותיו מתהדקות סביב ידיות עץ חלקות שגולפו לפני מאות בשנים.

גרזן החלמיש הראשון הולם בראשו של הקורבן.

ואז הולם השני.

ושוב הראשון.

המכות ניחתות עד שהעור והעצמות מתמוטטים כקליפות ביצים. למותו של הקורבן נלווית שאגה אדירה של קהל הנוכחים. תרועת ניצחון עולה מקרבּּם כשהמאסטר נסוג ומניף את ידיו, מציג את דם הקורבן שניתז על גלימתו ועל גופו.

"כשם ששפכתם דם ושברתם עצמות כדי להקים שער אלוהי זה המגן עלינו, כך גם אנו מקיזים דם ושוברים עצמות למענכם."

המאמינים מתקרבים אליו ובזה אחר זה טובלים את אצבעותיהם בדם הקורבן ומסמנים נקודה על מצחם. ואז הם שבים לטריליתון ונושקים לאבנים.

מבורכים ונוטפי דם, הם קדים שוב ונעלמים בשדות וילטשייר האפלים.

2

כעבור כמה שעות

טוֹלארד רויאל, קְרנבּוֹרן צֵ'ייס, סוֹלסבּרי

פרופסור נתנאל צ'ייס יושב לשולחן בחדר העבודה שלו, שקירותיו מחופים עץ אלון, באחוזת מגוריו מהמאה השבע־עשרה. דרך סורגי העופרת שבחלון הוא מביט בדמדומי הבוקר מבשילים לכדי זריחה קיצית. זהו קרב יומי שהוא לעולם אינו מחמיץ.

פַּסְיון ססגוני ממין זכר מטופף על פני המדשאה, משהבחין באורות הראשונים המשתקפים בדשא הספוג טל. נקבות חדגוניות למראה צועדות בעקבותיו ואחר כך מעמידות פני משועממות ומנקרות כלאחר יד בקליפות אגוזי קוקוס שהגנן של צ'ייס מילא אותן שומן ופיזר למענן.

הזכר פורש את כנפיו בגאוותנות ויוצר מניפת נחושת ססגונית. לראשו, לאוזניו ולצווארו גוון ירוק טרופי, והגרון והלחיים סגולים, מבריקים ואקזוטיים. רצועה לבנה סביב הצוואר משַווה לו חזות של כומר, ופניו והפימה המתנדנדת אדומות כדם. זוהי ציפור מֵניסטית — מוטציה כלשהי של הפסיון המצוי. כשהפרופסור מביט בו בריכוז רב יותר, הוא חושד שכמה דורות קודם היה מעורב בשושלת גם פסיון ירוק נדיר.

צ'ייס הוא אדם מצליח. יותר משרוב בני האדם חולמים להיות. כאיש אקדמיה מבריק הוא זכה לשבחים ונחשב לאחד מהמוחות החריפים ביותר שידעה קיימברידג'. הספרים שכתב על אמנות וארכיאולוגיה נמכרו בעולם כולו וקנו לו קהל מעריצים גם בקרב מי שאינם זקוקים להם למטרות מחקר. אבל את הונו העצום ואת חיי המותרות שלו הוא לא חב להישגיו האינטלקטואליים. לפני שנים רבות הוא עזב את קיימברידג' ורתם את כישרונותיו לאיתור, לזיהוי, לקנייה ולמכירה של פריטי אמנות מהנדירים בעולם. העיסוק הזה הוא שהבטיח לו מקום של קבע ברשימות הדירוג של עשירֵי תבל, וגם מוניטין שקט של מעין שודד קברים.

האיש בן השישים מסיר את משקפי הקריאה שלו בעלי המסגרת החומה ומניח אותם על שולחן הכתיבה העתיק. העניין דחוף, אבל יכול לחכות עד שיסתיים המופע האמנותי בחוץ.

נקבות ההרמון הצנוע של הפסיון ניתקות מהמזון וחוזרות להרעיף עליו את תשומת הלב שהשתוקק לה. הוא פוצח בריקוד קטן וקופצני ומוביל את הנקבות חוּמות הנוצה אל בין ענפיו של שיח נוי מטופח. צ'ייס לוקח משקפת קטנה שהוא שומר ליד החלון. תחילה הוא לא רואה דבר מלבד שמים כחולים־אפורים. הוא מטה את המשקפת כלפי מטה, והציפורים המטושטשות ממלאות את העיניות. הוא משחק עם גלגל הפוקוס, עד שהתמונה חדה וצלולה כמו בוקר הקיץ הקריר הזה. הזכר מוקף עכשיו מכל עבר, והוא משחרר לאוויר פרצי שיר חטופים מרוב עונג. לימינו נמצא קן קטן, סמוך לגדר החיה.

צ'ייס חש חשוף נפשית, נוטה לרגשנוּת. הנעשה מחוץ לחלונו נוגע ללבו כמעט עד דמעות. הזכר ושלל מעריצותיו, בשיא חייהם, רוטטים מרוב חיוּת וצבע, נכונים להקים משפחה. הוא זוכר את הימים האלה. התחושה הזו, החמימות הזו.

כל זה מאחוריו.

בבית המרווח אין אף תמונה של אשתו המנוחה מארי. גם לא של בנו גדעון, שמתנכר לו. הימים שבהם פרשׂ הפרופסור את כנפיו לראווה חלפו־עברו מזמן.

הוא מניח את המשקפת על האדן הרחב של החלון וחוזר למשימה החשובה שעליו לבצע. הוא נוטל עט נובע יוקרתי, מהדורה מוגבלת של "פֵּליקן יילום", מתענג על משקלו ועל יציבותו. אחד מתוך סדרה של חמש מאות ושמונים בלבד בכל העולם, מחווה למסלול שעושה מרקורי סביב השמש — חמש מאות ושמונים מיליון קילומטרים אורכו. לאסטרונומיה תפקיד מכריע בחייו של נתנאל. מכריע מדי, הוא מציין לעצמו.

הוא טובל את החוד בקסת דיו עתיקה עשויה מתכת, מניח לעט להרוות את צימאונו וחוזר למלאכתו.

לנתנאל נדרשת שעה לסיים לכתוב על נייר הכותנה העדין, הנושא סימן־מים של ראשי התיבות של שמו. הוא בוחן בקפדנות כל שורה ושורה והוגה בהשפעה שתהיה למכתב על קוראו. הוא מספיג את שאריות הדיו, מקפל את המכתב לשלושה חלקים זהים, מכניס למעטפה, חותם בשעווה מיושנת ובחותָם אישי. הטקסיות חשובה, במיוחד היום.

הוא מניח את המכתב במרכז השולחן הגדול ונשען לאחור, חש עצב והקלה כאחד לאחר שסיים לכתוב.

עכשיו השמש מטפסת מעל הבוסתן שבקצה הגינה. ביום אחר הוא היה מטייל בשבילים, אולי אוכל צהריים בבית הקיץ, מתבונן בחיי הטבע ונהנה מתנומה קלה אחר הצהריים. לא היום.

הוא פותח את מגירת השולחן התחתונה, ומבטו נופל על מה שמחכה לו שם. בתנועה אחת נחרצת הוא שולף את האקדח מימי מלחמת העולם הראשונה, מצמיד לרקה ולוחץ על ההדק.

מחוץ לחלון המכוסה נתזי דם פסיונים מצייצים ומתפזרים אל השמים האפורים.

3

למחרת היום

אוניברסיטת קיימברידג'

גדעון צ'ייס מניח בשקט את הטלפון ובוהה ללא הבעה בקירות משרדו, שבו הוא חוקר את ממצאי החפירות האחרונות במקדש מגאליתי במלטה.

השוטרת לא הותירה מקום לספקות. "אבא שלך מת. הוא ירה בעצמו." למעשה, היא לא היתה יכולה לנסח זאת באופן ברור יותר. ללא מילים יתרות ובלי מליצות. הצלפה מילולית פשוטה לקרביים, שהשאירה אותו חסר נשימה. כמובן, היא זרקה איזה "צר לי" איפשהו ומילמלה מילות תנחומים רשמיות, אבל מוחו המבריק של הפרופסור־שבדרך בן העשרים ושמונה כבר נאטם כליל.

אבא. מת. ירה.

שלוש מילים קטנות, שציירו את התמונה הגדולה ביותר שניתן להעלות על הדעת. אבל הוא, בתגובה, לא היה מסוגל לומר אלא, "אה." הוא ביקש ממנה לחזור על מה שאמרה כדי לוודא שהבין. לא שהיו לו ספקות. הוא פשוט היה כל כך נבוך מעצם העובדה שלא הצליח לומר דבר מלבד אותו "אה."

עברו שנים מאז הפעם האחרונה שדיברו. אחד מהריבים המרים ביותר בין האב לבן. גדעון נטש בסערה ונשבע לא לדבר לעולם עם התיש הזקן, הבטחה שלא היה קשה לעמוד בה.

התאבדות.

איזה הלם. האיש הדגול שכל חייו דיבר על הצורך להעיז, להיות אמיץ וחיובי. מה יכול להיות פחדני יותר מלפוצץ לעצמך את המוח? גדעון מצטמרר. אלוהים, זה בטח היה מכוער.

הוא נע ונד במשרדו הקטן. המשטרה רוצה שיגיע לווילטשייר לענות על כמה שאלות. לעזור להשלים פערים. אבל הוא לא בטוח שהוא ימצא את הדרך לדלת, לא כל שכן לדִיבַייזֶס.

זיכרונות ילדות נוחתים עליו בזה אחר זה, כאבני דומינו. עץ אשוח גדול בחג במולד. איש שלג נמס בקדמת המדשאה בחצר. גדעון הקטן, ילד בגיל הגן, יורד לקומה התחתונה בפיג'מה לפתוח מתנות. אבא שלו משחק איתו בזמן שאמא מכינה מספיק אוכל לכפר שלם. הוא זוכר אותם מתנשקים מתחת לצמח הדִבְקון הלבן, והוא עצמו מחבק את רגליהם ומכריח אותם לצרף גם אותו. ואז באה המכה: ילד בן שש שנאלץ לשאת את הכאב על מות אמו. דממת בית הקברות. הבית הריק. השינוי שחל באביו. הבדידות בפנימייה.

יש לו חומר רב למחשבה במסע דרומה לווילטשייר, מחוז הולדתה של אמו, המקום שהיא תמיד קראה לו בחיבה "ארצו של תומס הרדי".

4

וילטשייר

מעטים יודעים על קיומו. קבר סודי מאבן קרה שנבנה בממדי ענק בניצוחם של אדריכלים מעידן פרהיסטורי. מקום שמבקרים בו אך ורק חברי המִסדר.

מקדש האבן הוא פלא סמוי מן העין. הוא מיתמר לגובה של קתדרלה, אך על פני השטח אינו מופיע אלא כמהמורה קלה, כמעט בלתי נראית. מתחת לאדמה, הוא היהלום בנזר של ציוויליזציה עתיקה, מעשה ידיהם של אנשים שגאונותם עדיין מעוררת תימהון בקרב המוחות הדגולים ביותר של זמננו.

המקדש רחב הידיים הוקם שלושת אלפים שנה לפני הולדת ישו, והוא אנכרוניזם על־זמני, עוצר נשימה ובלתי אפשרי לפחות כמו הפירמידה הגדולה של גיזה.

בקבריו התת־קרקעיים טמונים האדריכלים שלו ושל סטונהנג'. עצמותיהם נחות בין יותר משני מיליון גושי אבן שנחצבו מאותו מקור. בדיוק כשם שהאתר בגיזה הוא פירמידה כמעט מושלמת, כך המקדש בנוי בצורה כמעט מושלמת של חצי עיגול, כיפה החולשת על רצפה עגולה. ירח מלא, חתוך בדיוק באמצע.

עכשיו צעדי הליכה מהדהדים לאורך מעבר הירידה, כאילו גשם מחלחל לחדרים החלולים. באור הנרות של ההיכל המִשני, מתכנסים חברי המעגל הפנימי. הם חמישה, כמספר הטריליתונים בתוך מעגל האבנים של סטונהנג'. כולם עטויים גלימות ומכוסי ראש: מתוך כבוד לדורות עבָרו, שחירפו את נפשם כדי ליצור את המקום הקדוש.

מרגע החניכה נקרא כל מאמין על שם קבוצת כוכבים, ששמה מתחיל באות הראשונה של שמו הפרטי. מעטה הסודיות הזה הוא עוד מסורת עתיקת יומין, הד לעידן שבו העולם כולו התנהל בעזרת הכוכבים.

דְראקוֹ הוא אדם גבוה ורחב שמקרין עוצמה. הוא הבכיר ביותר, נוטר המעגל הפנימי. שמו נובע מהמילה הלטינית שפירושה דרקון ומשמה של קבוצת הכוכבים שסבה סביב כוכב הצפון החשוב מכול לפני שלושת אלפים שנה כמעט.

"מה אומרים?" מבעד לברדס מבזיקות לרגע שיניים מושלמות. "מה הם עושים?"

"הם", כלומר המשטרה, משטרת וילטשייר, המשטרה המחוזית הוותיקה ביותר במדינה.

גְדי, אדם עב גוף בשנות החמישים לחייו, מיד מגיב בסערה. "הוא ירה בעצמו."

מַצפּן מתהלך סביבם, אור הנרות מטיל צללים על האבנים מאחוריו. הוא הצעיר מכולם, אבל נוכחותו הפיזית בחלל הזה היא הבולטת ביותר. "לא חשבתי שהוא יעשה דבר כזה. הוא היה מסור כמו כולנו."

"הוא היה פחדן," דראקו עונה בקול נוקב. "הוא ידע לְמה ציפינו ממנו."

גְדי מתעלם מההתפרצות. "זה מציב בפנינו כמה וכמה בעיות."

דראקו מתקרב אליו. "אני קורא את הסימנים בדיוק כמוך. יש לנו די והותר זמן להחזיק מעמד עד האיחוד הקדוש."

"היה גם מכתב," מוסיף גדי. "אֵרידָנוּס מכיר מישהי שמעורבת בחקירה, והוא השאיר לבנו מכתב התאבדות."

"בנו?" דראקו חוזר לאחור בדמיונו, ועל פני השטח צף זיכרון מעורפל. נתנאל עם ילד, נער כחוש עם שיער שחור פרוע. "שכחתי שהיה לו בן. מרצה באוקספורד?"

"קיימברידג'. עכשיו הוא יגיע הביתה." גְדי מבהיר את ההשלכות: "לבית של אביו. ומי יודע מה הוא עלול למצוא שם."

מצחו של דראקו נחרש קמטים, ומבטו ננעל על מצפן. "עשה כל מה שצריך. כולנו מאוד הערכנו את אחינו. בחייו הוא היה בעל בריתנו הגדול ביותר. עלינו להבטיח שבמותו לא יהפוך לגרוע שבאויבינו."

5

סטונהנג'

ערפל ערבִּי מכסה את בסיס האבנים, תכסיס מטאורולוגי שיוצר ארכיפלג קטן ביַם העננים. לאופנוענים שטסים בכבישים הסמוכים זו בסך הכול תמונת נוף יפה, אבל עבור המאמינים יש בכך הרבה יותר.

זו שעת הדמדומים. L'heure bleue. מועד נדיר ויקר ערך שחל פעמיים ביום בלבד, בין השחר לזריחה ובין דמדומי השקיעה לחשכה. כשהאור והצל שרויים באיזון, והרוחות של עולמות נסתרים מצויות בהרמוניה עדינה.

ההנג'־מאסטר מבין. הוא יודע שתחילה באים הדמדומים הימיים, כשהשמש שוקעת אל בין שש לשתים־עשרה מעלות מתחת לקו האופק ומאפשרת לימאים להיעזר בכוכבים באופן מהימן. אחר כך באים הדמדומים האסטרונומיים, כשהשמש גולשת משתים־עשרה לשמונה־עשרה מעלות מתחת לקו האופק.

מעלות. גיאומטריה. מיקום השמש במרחב. משולש מקודש שאנשים כמותו שלטו ברזָיו והעבירו אותם הלאה מאות בשנים. בלעדיהם סטונהנג' לא היה כאן. המיקום שלו אינו מקרי. המוחות המתקדמים ביותר לתקופתם תיכננו היכן יקבעו אותו מקדחיהם העתיקים של הארכיאוֹ־אסטרונומים הדגולים. אותו דיוק קפדני ננקט גם בבניית האתר, המעגל שליצירתו נדרש יותר מחצי מילניום.

ועכשיו, כעבור ארבעת אלפים שנה, המאמינים השבויים בקסמי האבנים מעתירים עליהן אותה תשומת לב פרטנית.

ההנג'־מאסטר תופס את מקומו בדיוק ברגע שבו הדמדומים הימיים הופכים לדמדומים אסטרונומיים. הוא ניצב דומם כחיילי האבן הכחולה המונחים סביבו, שומרים ומגינים.

הוא לבד.

כמו ידעוני ברומי העתיקה, הוא מחכה לאלים בסבלנות.

ואכן, בתוך זמן קצר, ברשרוש קולות חרישי, הם מדברים אליו. הוא סופג את חוכמתם, ועכשיו הוא יודע מה לעשות. הוא יעסוק פחות בהתאבדות הפרופסור ויותר בעניינו של הבן. הוא יוודא שהקורבן נקבר היטב — אם יתגלו שאריות לפולחן, יתרחש אסון. יותר מכול, הוא יבטיח שהשלב השני של תהליך ההתחדשות יושלם.

הטקס חייב להסתיים.

האד החלבי עולה סביב רגליו. בשעת הערביים הקסומה האבנים הסארסניות מתעוררות לחיים. אשליה אופטית? הוא חושב שלא. ההדיוטות בקושי מסוגלים לראות את הירח הסהרוני, אבל לארכיאו־אסטרונום שכמותו הוא מזדהר במרחב בבירור. על פני כיפת הרקיע מִתווים מעגליים נערכים במקומותיהם, מסלולים שמימיים נוצרים בּאחת, והוא חש בכל אטום ואטום בגופו את מעבר השמש, מחג הבֶּלטֵיין לנקודת חילופי העונות.

שבעה ימים נותרו להיפוך העונות — הרגע שבו השמש תעמוד מִלֶכת. כל העיניים יהיו נשואות אל השחר. דווקא ברגע שבו יהיה עליהן להתמקד באפלה שתבוא בסופו.

חמישה ימים תמימים יעברו אחרי שעת חצות ביום חילופי העונות, ואז, בדמדומים הפוריים של הערב המיסטי, יגיע ליל הירח המלא הראשון שאחרי היפוך העונות. זמן ההתחדשות. אז הוא חייב לחזור לאבנים הקדושות ולסיים את מה שהחל.

השמים כבר כהים לגמרי. המאסטר מרים את מבטו ומחפש את פולאריס, כוכב הצפון, הכוכב המַנחה, האור המבהיק של הדובה הקטנה. הבהוב האלוהות הקרוב ביותר אל הקוטב השמימי. הוא מוריד את עיניו ממסך השמים השחורים אל הארץ הקדומה, אל אבן העקֵדה, וכשהוא שומע את פקודת האבנים הקדושות, הוא נרעד.

האלים לא יסבלו כישלון.

6

מטה משטרת וילטשייר, דיבייזס

פקד מייגן בייקר כבר רוצה לשכוח מהיום הזה, והוא עדיין רחוק מסיומו. לקצינת המשטרה הרזה כמקל בת השלושים ואחת יש בבית ילדה חולה, ואין לה בעל שיעזור, כי אותו היא העיפה מהבית. חוץ מזה, יש לה תיק התאבדות שהמפקדת העצבנית שלה הנחיתה עליה. עכשיו היא צריכה להישאר בעבודה עד שעה מאוחרת, כדי לפגוש את הבן המתאבל פנים אל פנים. וזה, עם החשבונות הלא משולמים שגודשים לה את התיק, כבר נחשב לסיבה מספיק טובה לחזור לעשן. אבל היא לא עושה את זה.

ההורים שלה אמרו שהם ייקחו שוב את סָמי — כמו שהם תמיד עושים — וזה תמיד "בלי שום בעיה", אלא אם כן מחשיבים את ההטפות והמבטים הנוקבים שהיא זוכה בהם, כשהיא אוספת את בתה המסכנה בת הארבע באיחור של כמה שעות.

אבל היא לא תוותר. היא תמיד רצתה להיות במשטרה. עדיין רוצה — למרות הנישואים הכושלים.

כוס קפה וכמה לעיסות מסטיק מעבירות את החשק לניקוטין. הנייד שלה מצלצל והיא מביטה במסך. ב"ז — קיצור ל"בוגד זבל". היא לא הצליחה להביא את עצמה להכניס לזיכרון של הנייד את שמו האמיתי של בעלה לשעבר. "בוגד זבל" נראה מתאים יותר. הוא בלש ללא מדים ביחידה מקומית אחרת, אבל דרכיהם עדיין מצטלבות לעתים קרובות מדי. בעבודה ובביקורי משמורת כואבים.

ב"ז לא רוצה פגישות קבועות. הו לא, זה הרי יקלקל לו את אורח החיים של "זיין־כל־מה־שזז". הוא מעדיף לצוץ ברגע שמתחשק לו לראות את סמי. וזה פשוט לא הוגן, כלפיה וכלפי בתה.

הדחף להטיח את הטלפון המצלצל בקיר כמעט גובר עליה. היא חוטפת אותו מהשולחן לפני שיופעל התא הקולי. "כן?" היא עונה בזעם.

גם ב"ז לא מבזבז זמן על נימוסים. "למה לא אמרת לי שסמי חולה?"

"יש לה חום, זה הכול. היא תהיה בסדר."

"את פתאום רופאה עכשיו?"

"אתה פתאום הורה עכשיו?"

הוא משחרר אנחה מאומצת. "מג, אני דואג לבת הקטנה שלי. אם לא הייתי מתקשר, היית צורחת עלי, ועכשיו, כשאני כן מתקשר, את גם צורחת עלי."

היא סופרת עד עשר ויורקת את שמו. "אדם, סמי בסדר. ילדים בגן נדבקים בחיידקים כאלה כל הזמן. יש לה חום, היא הקיאה קצת אתמול בלילה. זהו."

"זה לא איזה חצבת או משהו כזה?"

"לא." אבל למייגן יש פתאום ספקות. "אני לא חושבת. אמא איתה, אין מה לדאוג."

"את צריכה להיות איתה. כשילדה קטנה חולה, היא רוצה את אמא שלה, לא את סבתא שלה."

"לך לעזאזל, אדם." היא מנתקת ומרגישה שהלב שלה דופק. הוא תמיד עושה לה את זה. גורם לה לאבד שליטה, מוציא אותה מכליה.

הטלפון המשרדי מטרטר, והיא קופצת בבהלה. מתקשרים מהקבלה. גדעון צ'ייס נמצא למטה. היא אומרת להם שהיא בדרך ולוקחת לגימה אחרונה מהקפה שלה, שבינתיים התקרר. אף פעם לא קל לדבר עם משפחת המנוח.

חדר הקבלה ריק מלבד גבר גבוה עם שיער שחור, שפניו החיוורות מוכות הלם. היא לוקחת נשימה עמוקה וניגשת. "אני פקד בייקר. מייגן בייקר," היא מושיטה יד ומיד מבחינה שהפלסטר הכחול המרוט שיש לה על האצבע המורה רופף, עומד ליפול.

"גדעון צ'ייס," הוא פולט בלחש, נזהר לא להפיל את הפלסטר הרעוע. "מצטער על האיחור. הפקקים."

היא מחייכת בהזדהות. "זה תמיד סיוט. תודה שבאת כל כך מהר. זה בטח מאוד קשה." היא פותחת דלת עם כרטיס מגנטי. "בוא ניכנס, נוכל למצוא מקום שקט לדבר."

7

דיבייזס

בעיני ארכיאולוג כמו גדעון צ'ייס, למיקום ולרושם הראשוני יש חשיבות עילאית. כמה גרגירי חול מצרי אדום, או שדה ירוק באזור כפרי באנגליה, יכולים לומר הרבה מאוד על תגליות אפשריות באתר. זה נכון גם לגבי דלת העץ הזולה שפקד בייקר פותחת ומלווה אותו כשהם עוברים דרכה.

הם נכנסים לחדר עלוב, שהרצפה שלו מכוסה שטיח שחור וצבע קירותיו אפור דהוי. עיצוב מזמין בערך כמו קבר. הדבר הבהיר היחיד בחדר הוא השוטרת עצמה. שיער חום־אדמדם, לבוש אלגנטי שכולל ז'קט מאריג פשוט ומכנסיים שחורים, מתרחבים בקרסוליים. גדעון מתיישב על כיסא לא נוח, ומתוך סקרנות מטלטל קלות את קצה השולחן מולו. הוא מחובר לרצפה.

גם למייגן בייקר הרושם הראשוני חשוב במיוחד. עם הרקע שלה בפסיכולוגיה ופרופַיילינג, היא כבר מגבשת הערכה לגבי האיש עם השיער הכהה בנוסח יוּ גרנט. יש לו עיניים חומות, פה מלא ועצמות לחיים טובות. על הציפורניים שלו אין סימני ניקוטין, והוא גוזר אותן ולא כוסס. אין טבעת נישואים. הרבה גברים נשואים לא עונדים טבעת, אבל אלה עם ערכים מוצקים כן עונדים, והוא מקרין נטייה למסורתיות. היא ניכרת בבלייזר הכחול שלו עם טלאֵי העור במרפקים, פריט לבוש שמאפיין את דייריהם של בנייני אוניברסיטה עתיקים ולא את דיירי השיכונים של הדיור הציבורי. והוא אינו מתאים לסוודר הקשמיר השחור או לחולצה הירוקה — כל אישה שהיתה נוכחת באופן כלשהו בחייו היתה אומרת לו.

היא מחליקה מעטפה פתוחה לאורך השולחן. "זה המכתב שאביך השאיר."

גדעון מביט בו, אך לא זז. המכתב מנוקד כתמים כהים.

היא מבינה מה משך את תשומת לבו. "אני מצטערת. לא נראה לנו נכון להחליף את המעטפה."

לא נראה לנו נכון.

כל החינוך שקיבל סב סביב הצורך לעשות את הדבר הנכון. הכנה לא מתאימה בעליל לרגע שבו תקבל מכתב מרובב בדמו של אביך המת.

"אתה בסדר?"

הוא מסיט באצבע קווצת שיער מפניו ומסתכל אליה. "אני בסדר גמור."

שניהם יודעים שהוא לא.

הוא מציץ שוב במעטפה ושמו ניבט אליו, באותיות המהודרות של אביו:

גדעון

לראשונה בחייו הוא שמח על כך שאביו דבק בסגנון האקסצנטרי שלו והשתמש בעט נובע, ולא בעט כדורי או רגיל כמו כל שאר האנשים.

גדעון תופס את עצמו חושב בחיבה על האיש הזקן ותוהה אם זה רגע חולף בלבד, אם אחת מהשפעות המוות היא שאדם חש פתאום כבוד כלפי הדברים שהוא בדרך כלל מתעב. האם המוות מנקה את המשקעים ומחייב אותך לחשוב רק טובות על מי שחשבת עליו רעות לפני כן?

הוא נוגע בקצה המעטפה. מרים אותה לרגע אבל לא הופך.

עוד לא.

הלב שלו הולם, כמו שהיה קורה כשהוא ואביו התווכחו. הוא חש את אביו בתוך המכתב. הוא ממש מרגיש בנוכחותו מבעד למעטפה. הוא הופך אותה ופותח. בעודו פורש את הנייר המקופל, מרגיז אותו לפתע שהמשטרה קראה אותו לפניו. הוא מבין למה: הם צריכים לקרוא אותו. אבל זה לא בסדר. המכתב הזה מיועד לו. הוא פרטי.

גדעון היקר מכול,

אני מקווה שבמותי המרחק בינינו קטן יותר משהיה בחיי.

אתה תגלה עלי דברים רבים אחרי לכתי. לא כולם טובים ולא כולם גרועים. דבר אחד שייתכן שלא תגלה הוא עד כמה אהבתי אותך. בכל רגע ורגע בחיי אהבתי אותך והייתי גאה בך.

גדעון היקר מכול, סלח לי על כך שהרחקתי אותך ממני. כשראיתי אותך כל יום, הרגשתי כאילו אני רואה את אמך. יש לך את העיניים שלה. החיוך שלה. העדינות והמתיקות שלה. יקירי, היה מכאיב מדי לראות אותה בך בכל נשימה. אני יודע שזה אנוכי. אני יודע שטעיתי כשגירשתי אותך לבית הספר ההוא והתעלמתי מתחינותיך לחזור הביתה, אבל אנא האמן לי, חששתי שאם לא אנהג אחרת, אתמוטט.

ילדי המתוק והנפלא, אני כל כך גאה במי שנהיית ובמה שהשגת.

אל תשווה בינינו. אתה אדם טוב בהרבה מכפי שאני הצלחתי להיות אי־פעם, ואני מקווה שביום מן הימים תהיה גם אב טוב ממני.

אתה ודאי תוהה למה שמתי קץ לחיי. התשובה לא פשוטה. בחיים אתה בוחר ומחליט. במותך אתה נשפט לנצח בגין מה שבחרת. לא כל השופטים הם שופטים טובים. אני מקווה שאתה תשפוט אותי בחיוב וברחמנות.

האמן לי, מותי היה מוות אצילי, ולא פחדני ונטול משמעות כפי שהוא עלול להיראות. יש לך זכות להבין על מה אני מדבר, וגם זכות לא לשים קצוץ ולא להקדיש לי ולוּ מחשבה נוספת.

אני מקווה שתבחר באפשרות השנייה.

עורך הדין שלי ייצור איתך קשר, ואתה תגלה שכל ההון שצברתי שייך לך עכשיו. עשה בו כרצונך, אבל אני מפציר בך לא להיות נדיב מדי.

גדעון, כשהיית ילד שיחקת איתי הרבה משחקים, זוכר? הייתי יוצר עבורך מטמון, ואתה היית עוקב אחרי הרמזים שהשארתי ומחפש אותו. במותי אני משאיר לך רמזים, כמו גם תשובה לתעלומה. האוצר הגדול ביותר הוא לאהוב ולהיות נאהב — אני מקווה בכל לבי שאֶת האוצר הזה תגלה.

מוטב שלא תחפש את התשובה לתעלומות אחרות, אבל אני מבין שאולי תרצה בכך, ואם אכן תנסה, אני נותן לך את ברכתי המלאה ואת עצתי להיזהר. אל תסמוך על אף אחד, רק על עצמך.

בני היקר מכול, אתה יציר כפיו של קו השוויון בין היום ובין הלילה. בנקודת היפוך העונות עליך להסתכל אל מעֵבר לשמש ולהתמקד בעליית הירח החדש שאחריה.

יתברר לך שדברים שחשבת לרעים הם למעשה טובים. שדברים שחשבת לטובים הם למעשה רעים. הדברים החשובים בחיים הם שיקול דעת ואיזון.

סלח לי על שלא הייתי לצדך, שלא אמרתי לך שאני אוהב אותך ואת אמך יותר מכול, ושלא הפגנתי זאת.

בענווה, אביך המכה על חטא והאוהב,

נתנאל

יש יותר מדי לספוג, יותר מדי להבין בבת־אחת.

הוא מרפרף בקצות האצבעות על פני המכתב. חש את המילים "בני היקר מכול", נותן לאצבעות שתי הידיים להשתהות על השורה "ילדי המתוק והנפלא, אני כל כך גאה במי שנהיית ובמה שהשגת." לבסוף, ממש כמו קורא כתב ברייל, אצבעותיו מוצאות את המילים שריגשו אותו מכול: "סלח לי על שלא הייתי לצדך, שלא אמרתי לך שאני אוהב אותך ואת אמך יותר מכול, ושלא הפגנתי זאת."

עיניו מתמלאות דמעות. הוא חש, אף על פי שזה בלתי אפשרי, שאביו מושיט אליו יד. התחושה היא של אסיר ומבקר שמופרדים על ידי מחיצת זכוכית, מושיטים ידיים להיפרד, נוגעים זה בזה רגשית אך לא פיזית. מופרדים על ידי החיים והמוות. המכתב הפך למחיצת זכוכית, האופן שבו בחר אביו להיפרד.

מייגן מסתכלת בלי להפריע תוך כדי הצצות חטופות בשעון, כדי לדכא את תחושת האשם הגוברת על נטישת בתה החולה בת הארבע אצל סבתא. היא רואה שגדעון נקרע לגזרים בגלל המכתב.

"תעדיף להישאר לבד?"

הוא לא מגיב. האבל סותם את ראשו כמו צמר גפן.

היא מכחכחת בגרונה. "מר צ'ייס, השעה מאוחרת. נוכל לקבוע פגישה למחר?"

הוא ניעור מקהות החושים. "מה?"

היא מחייכת בהבנה. "מחר." היא מחווה בראשה לעבר המכתב. "יש כמה דברים שנרצה לשאול אותך. ואני צופה שגם לך יהיו שאלות."

יש לו הרבה שאלות, ועכשיו הן מתחילות להשתחרר מתוכו. "איך אבא שלי מת?" הוא מתייסר. "אני יודע שאמרת שהוא ירה בעצמו, אבל מה בדיוק קרה? איפה הוא היה, באיזו שעה הוא..." קולו נשבר. "מתי הוא עשה את זה?"

מייגן לא מנידה עפעף. "הוא ירה בעצמו עם אקדח קטן." היא לא עומדת בפיתוי ומפרטת: "וֶבּלי סימן ארבע, כלי ממלחמת העולם הראשונה."

"אפילו לא ידעתי שהיה לו אקדח."

"הוא היה רשום על שמו. הוא ירה בו כמה פעמים במטווח מקומי."

ההלם על פניו מעמיק.

היא עוברת לקטע הקשה יותר. "אתה יכול לראות אותו, אם תרצה. יש לנו זיהוי ודאי מהמנקה, הגברת שמצאה אותו, כך שאין צורך, אבל אם תרצה, אני אוכל לארגן את זה."