מחוץ לקמפוס 4: המטרה

1. סברינה

"אוף. אוף. אוף. אוףףףףףףףףף. איפה המפתחות שלי?"

השעון במסדרון הצר אומר לי, שיש לי חמישים ושתיים דקות לבצע נסיעה של שישים ושמונה דקות, אם אני רוצה להגיע למסיבה בזמן.

אני בודקת שוב את הארנק שלי, אבל המפתחות לא שם. אני עוברת על המיקומים השונים. שידה? לא. חדר אמבטיה? הרגע הייתי שם. מטבח? אולי —

אני עומדת לשנות כיוון, כשאני שומעת צליל של מתכת מאחוריי.

"את מחפשת את אלה?"

תחושת בוז ממלאת את גרוני כשאני מסתובבת ונכנסת לסלון כל כך קטן, עד שחמשת הרהיטים המיושנים — שני שולחנות, ספה דו־מושבית, ספה אחת וכסא אחד — דחוסים יחד כמו סרדינים בקופסה. גוש הבשר שעל הספה מנופף את המפתחות שלי באוויר. כשאני נאנחת ברוגז, הוא מחייך ודוחף אותם מתחת לתחת שלו, המכוסה במכנסי טרינינג.

"בואי לקחת אותם."

אני מעבירה יד מתוסכלת במורד שיערי המוחלק, לפני שאני ניגשת אל אבי החורג. "תן לי את המפתחות שלי," אני תובעת.

בתגובה ריי שולח אליי מבט אלכסוני."לעזא־זל, את נראית לוהטת הלילה. הפכת לבייב אמיתית, רינה. את ואני צריכים לעשות את זה."

אני מתעלמת מן היד הבשרנית שצונחת לכיוון המפשעה שלו. אף פעם לא הכרתי גבר, שנואש כל כך לגעת בזבל שלו. הוא גורם להומר סימפסון להיראות ג'נטלמן.

"אתה ואני לא קיימים זה לזו. אז אל תסתכל עליי ו אל תקרא לי רינה." ריי הוא האדם היחיד שקורא לי ככה, ואני פאקינג שונאת את זה. "עכשיו תן לי את המפתחות שלי."

"אמרתי לך — בואי קחי אותם."

בשיניים חשוקות אני דוחפת את ידי מתחת לישבן השמן שלו ומגששת אחר המפתחות שלי. ריי נוהם ומתפתל כמו חתיכת החרא הדוחה שהוא, עד שידי נוגעת במתכת.

אני משחררת משם את המפתחות ומסתובבת בחזרה אל הדלת.

"מה הסיפור הגדול?" הוא לועג לי. "זה לא שיש בינינו קרבת־דם, אז אין שום בעיה של גילוי־עריות."

אני עוצרת ומשתמשת בשלושים שניות מזמני היקר כדי ללטוש בו עיניים באי־אמון. "אתה האבא החורג. אתה נשוי לאמא שלי. ו —" אני בולעת את הטעם החמוץ שעולה לי, "— ואתה שוכב עם ננה עכשיו. אז לא, הבעיה היא לא אם אנחנו קרובי משפחה. הבעיה היא שאתה האדם המגעיל ביותר על פני כדור הארץ, ומקומך בכלא."

עיני השקד שלו מתכהות. "תשמרי על הפה שלך, בחורה, או שיום אחד תבואי הביתה והדלתות יהיו נעולות."

לא משנה. "אני משלמת שליש משכר הדירה כאן," אני מזכירה לו.

"ובכן, ייתכן שתצטרכי לשלם יותר."

הוא חוזר אל הטלוויזיה, ואני מבלה עוד שלושים שניות יקרות בפנטזיה על איך אני מרסקת לו את הראש בעזרת הארנק שלי. זה יהיה שווה את זה.

במטבחון ננה יושבת ליד השולחן, מעשנת סיגריה וקוראת גיליון של המגזין People. "ראית את זה?" היא קוראת. "קים ק' שוב בעירום."

"יופי לה." אני חוטפת את הז'אקט שלי מגב הכיסא וממהרת לדלת המטבח.

גיליתי שבטוח יותר לעזוב את הבית דרך הדלת האחורית. בדרך כלל יש פריקים שמתגודדים על גרם המדרגות של הבתים הצרים ברחוב הפחות אמיד שלנו, שממוקם בחלק הדרומי, הפחות נחשב של בוסטון. נוסף לכך החניון שלנו נמצא מאחורי הבית.

"שמעתי שרייצ'ל ברקוביץ' נדפקה," מציינת ננה. "היא הייתה צריכה להפיל את התינוק, אבל אני משערת שזה נגד הדת שלהם."

אני שוב מהדקת את לסתי ופונה לעבר סבתא שלי. כרגיל, היא לובשת חלוק מרופט ונועלת נעלי בית ורודות מדובללות, אבל שיערה הבלונדיני הצבוע מסורק למשעי ופניה מאופרות לגמרי, גם אם היא יוצאת מהבית לעיתים רחוקות בלבד.

"היא יהודייה, ננה. אני לא חושבת שזה נגד הדת שלה, אבל גם אם כן, זאת בחירה שלה."

"היא בטח רוצה עוד תלושי מזון," מסכמת ננה ונושפת סילון ארוך של עשן לעברי. שיט. אני מקווה שלא יהיה לי ריח של מאפרה, כשאגיע להייסטינגס.

"אני מניחה שלא זאת הסיבה לכך שרייצ'ל ממשיכה עם ההיריון." יד אחת על הדלת, אני נעה בקוצר רוח, ממתינה להזדמנות להגיד לננה להתראות.

"אמא שלך חשבה להפיל אותך."

והנה זה. "אוקיי, זה מספיק," אני ממלמלת. "אני נוסעת להייסטינגס. אחזור הלילה."

היא מרימה את ראשה מהמגזין ועיניה מצטמצמות, כשהיא קולטת את החצאית הסרוגה השחורה שלי, סוודר שחור עם שרוולים קצרים וקו מחשוף נמוך, נועלת עקבים בגובה 8 סנטימטרים. אני יכולה לראות את המילים מתגבשות במוחה עוד לפני שהן יוצאות בכלל מפיה.

"את נראית שחצנית. נוסעת לקולג' הפלצני הזה שלך? יש לך שיעורים בשבת בערב?"

"זאת מסיבת קוקטייל," אני אומרת באי־רצון.

"אווו...קוקטייל, שמוקטייל. אני מקווה שהשפתיים שלך לא ייסדקו מרוב שתנשקי שם ישבנים."

"כן, תודה, ננה." אני פותחת את הדלת האחורית ומאלצת את עצמי להוסיף, "אוהבת אותך."

"גם אני אוהבת אותך, תינוקת."

היא באמת אוהבת אותי, אבל לפעמים האהבה הזאת כל כך מוכתמת, עד אני לא יודעת אם זה פוגע בי או עוזר לי.

אני לא מצליחה להגיע לעיר הקטנה הייסטינגס תוך חמישים ושתיים או שישים ושמונה דקות. במקום זאת זה לוקח לי שעה וחצי, כי הכבישים כל כך נוראיים. חמש דקות נוספות חולפות עד שאני מצליחה למצוא מקום חניה, וכשאני מגיעה אל ביתה של פרופסור גיבסון, אני כבר מתוחה יותר ממיתר של פסנתר — ומרגישה שברירית כמעט כמותו.

"היי, מר גיבסון. אני כל כך מצטערת שאיחרתי," אני אומרת לגבר הממושקף שעומד בדלת.

בעלה של פרופסור גיבסון מחייך אליי ברוך. "אל תדאגי, סברינה. מזג האוויר נורא. תני לי לקחת לך את המעיל." הוא מושיט יד וממתין בסבלנות, בעודי מתאמצת להסיר מעליי את מעיל הצמר שלי.

פרופסור גיבסון מגיעה בדיוק כשבעלה תולה את המעיל הזול שלי בין כל המעילים היקרים שבארון. הוא נראה חריג ממש כמוני. אני דוחקת הצידה את רגשי הנחיתות שלי ומעלה על פניי חיוך זוהר.

"סברינה!" פרופסור גיבסון קוראת בשמחה. נוכחותה הסמכותית מנערת אותי מהרהוריי. "אני כל כך שמחה שהגעת בשלום. כבר יורד שלג?"

"לא, רק גשם."

היא מעווה את פניה ואוחזת את זרועי. "עוד יותר גרוע. אני מקווה שאת לא מתכננת לנהוג בחזרה לעיר הלילה. הכבישים יהיו מרבד אחד של קרח."

מאחר שאני צריכה לעבוד בבוקר, אני כן אצא למסע הזה בלי קשר לתנאי הכביש, אבל אני לא רוצה שהפרופ' תדאג, לכן אני מחייכת חיוך מרגיע. "אני אהיה בסדר. היא עדיין כאן?"

הפרופסור לוחצת את הזרוע שלי. "היא כאן, והיא מתה לפגוש אותך."

מעולה. אני לוקחת את הנשימה המלאה הראשונה שלי מאז שהגעתי לכאן, ונותנת שיובילו אותי לאורך החדר לעבר אישה נמוכה, בעלת שיער אפור, הלבושה במקטורן: בצבע פסטלי ובמכנסיים שחורים. התלבושת הזאת די סתמית, אבל היהלומים המנצנצים באזניה גדולים יותר מהאגודל שלי. ובנוסף היא עושה רושם של לבבית מדיי יחסית לפרופסור למשפטים. דמיינתי אותם תמיד כיצורים קודרים, רציניים. כמוני.

"אמליה, הרשי לי להציג בפנייך את סברינה ג'יימס. היא הסטודנטית שעליה סיפרתי לך. היא מובילה בכיתה שלה, מחזיקה בשתי משרות וקיבלה 177 במבחני ה־LSAT שלה." פרופסור גיבסון פונה אליי. "סברינה, אמליה פרום, חוקרת יוצאת מן הכלל בתחום החקיקה."

"נעים מאוד לפגוש אותך," אני אומרת, מושיטה את ידי ומתפללת לאלוהים שהיד יבשה ולא לחה. תרגלתי לחיצת יד בלחיצת ידי שלי במשך שעה לקראת הפגישה הזאת.

אמליה אוחזת בי קלות לפני שהיא פוסעת לאחור. "אם איטלקית, סבא יהודי, ומכאן השילוב המוזר בין השמות. ג'יימס זה שם סקוטי — משם הגיעה המשפחה שלך?" עיניה המבריקות סורקות אותי, ואני מתגברת על הדחף לא לנוע בעצבנות בבגדים הזולים שקניתי בטארגט.

"אני באמת לא יודעת, גברתי." המשפחה שלי מגיעה מאשפתות. סקוטלנד נראית נחמדה מדיי ומלכותית מכדי שתהיה המולדת שלנו.

היא מנופפת בידה. "זה לא חשוב. על הדרך אני קצת מתעסקת בגנאלוגיה. אז, הגשת בקשה להתקבל להרווארד? זה מה שקלי סיפרה לי."

קלי? אני מכירה מישהי בשם קלי?

"היא מתכוונת אליי, יקירה," אומרת פרופסור גיבסון בצחוק עדין.

אני מסמיקה. "כן, מצטערת. אני חושבת עלייך כעל פרופסור."

"כל כך פורמלית, קלי!" פרופסור פרום מאשימה. "סברינה, לאן עוד ניסית להתקבל?"

"בוסטון קולג', סאפוק, וייל, אבל החלום שלי הוא הרווארד."

אמליה מרימה גבה למשמע הרשימה שלי, שכוללת אוניברסיטאות מדרג שני ושלישי באזור בוסטון.

"היא רוצה להישאר קרוב לבית. ומובן שהיא צריכה להיות במקום שהוא טוב יותר מייל."

שתי הפרופסוריות חולקות נחרת בוז. הפרופסורית שלי קיבלה את התואר מהרווארד, וכנראה שברגע שאתה בוגר הרווארד, תמיד תהיה אנטי־ייל.

"על פי כל מה שקלי סיפרה לי, נשמע שיהיה להרווארד לכבוד אם תלמדי שם."

"יהיה לי לכבוד להיות סטודנטית בהרווארד, גברתי."

"מכתבי הקבלה נשלחים בקרוב," עיניה נוצצות בשובבות. "אני אדאג להכניס מילה טובה."

אמליה מעניקה חיוך נוסף, ואני כמעט מתעלפת בהקלה מאושרת. אני לא אמרתי לה רק מה שהיא רוצה לשמוע. הרווארד היא באמת החלום שלי.

"תודה," אני מצליחה לפלוט.

פרופסור גיבסון מחווה לעבר האוכל. "למה שלא תלכי לאכול משהו? אמליה, אני רוצה לדבר איתך על נייר העמדה ששמעתי ש בראון עומדים להוציא. הספקת להציץ בו?"

השתיים פונות לדרכן, שוקעות עמוק בדיון על אינטרקסציונליות של הפמיניזם השחור ותיאוריית הגזע, נושא שפרופסור גיבסון מומחית בו.

אני פוסעת אל שולחן הכיבוד, המכוסה במפה לבנה ומלא בגבינות, בקרקרים ובפירות. שתיים מחברותיי הקרובות ביותר — הופ מאת'יוס וקארין תומפסון — כבר עומדות שם. אחת כהה ואחת בהירה, והן שתיים מן המלאכיות היפות והחכמות ביותר בעולם.

אני ממהרת לעברן וכמעט מתמוטטת בזרועותיהן.

"אז, איך הלך?" שואלת הופ בחוסר סבלנות.

"טוב. אני חושבת. היא אמרה שזה נשמע שיהיה לכבוד להרווארד שאני אלמד שם, ושהגל הראשון של מכתבי קבלה עומד לצאת בקרוב."

אני לוקחת צלחת ומתחילה למלא אותה, מצטערת שחתיכות הגבינה אינן גדולות יותר. אני כל כך רעבה; הייתי יכולה לאכול פיל. כל היום הייתי חולה מציפייה לפגישה הזאת, ועכשיו, כשאני אחרי זה, אני רוצה ליפול עם הפנים לתוך שולחן המזון.

"או, את כל כך בפְנים," מכריזה קארין.

שלושתנו מקבלות ייעוץ מפרופסור גיבסון, שהיא מאמינה גדולה בסיוע לנשים צעירות. ישנם עוד ארגוני נטוורקינג בקמפוס, אבל ההשפעה שלה מתועלת אך ורק לקידומן של נשים, ואין יותר אסירת תודה ממני.

המטרה של מסיבת הקוקטייל הערב היא שהסטודנטים שלה ייפגשו עם אנשי סגל של התכניות התחרותיות ביותר לתואר שני במדינה. הופ מנסה להתקבל לבית הספר לרפואה של הרווארד, וקארין רוצה להגיע ל־MIT.

כן, יש ים של אסטרוגן בביתה של פרופסור גיבסון. מלבד בעלה נוכחים שם מעט גברים בלבד. אני באמת אתגעגע אל המקום הזה אחרי שאסיים את הלימודים. זה היה בית שני.

"תחזיקו אצבעות," אני אומרת כתגובה לקארין. "אם לא אתקבל להרווארד, זה יהיה בוסטון קולג' או סאפוק." וזה יהיה בסדר, אבל הרווארד מבטיחה לי, למעשה, הזדמנות להגיע למשרה שאני רוצה אחרי סיום הלימודים — משרה באחד ממשרדי עורכי הדין המובילים במדינה, או מה שכולם מכנים בשם ביג לאו ־חוק גדול.

"את תתקבלי," אומרת הופ בביטחון. "ונקווה שברגע שתקבלי את מכתב הקבלה שלך, תפסיקי להרוג את עצמך, כי בחיי אלוהים, בי', את נראית מתוחה."

אני מסובבת את צווארי בנוקשות. כן, אני מתוחה. "אני יודעת. לוח הזמנים שלי קשוח בימים אלה. הלכתי לישון אמש בשתיים לפנות בוקר, כי הבחורה שהייתה אמורה לסגור אתמול את המועדון

בוטס אנד שוטס הבריזה והשאירה אותי לסגירה. ואז הייתי ערה עד ארבע ועברתי על מיילים. הגעתי הביתה בסביבות הצוהריים, צנחתי על המיטה וכמעט לא התעוררתי בזמן.

"את עדיין עובדת בשתי עבודות?" קארין מסיטה את שיערה האדום מפניה.

"אמרת שתעזבי את העבודה במלצרות."

"אני לא יכולה עדיין. פרופסור גיבסון אמרה שהם לא רוצים שנעבוד בשנה הראשונה שלנו בלימודי משפטים. הדרך היחידה, שבה אני אוכל לעמוד בזה, היא אם אצליח לחסוך מספיק לאוכל ולשכר דירה לפני ספטמבר."

קארין משמיעה צליל אוהד. "אני מבינה אותך. ההורים שלי לוקחים הלוואה כל כך גדולה, עד שיכול להיות שאוכל להרשות לעצמי לקנות עם זה מדינה קטנה."

"הלוואי שהיית עוברת לגור איתנו," אומרת הופ בעגמומיות.

"באמת? לא היה לי מושג," אני מתבדחת. "אמרת את זה רק פעמיים ביום מאז שהתחיל הסמסטר."

היא מקמטת כלפיי את אפה החמוד. "את תאהבי את המקום, שאבי שכר לנו. יש שם חלונות מהרצפה־עד־לתקרה, וזה ממש על הקו של הרכבת התחתית. תחבורה ציבורית." היא מניעה את הגבות שלה בפיתוי.

"זה יקר מדיי, ה'."

"את יודעת שאני מוכנה לכסות את ההפרש — או בעצם ההורים שלי יעשו את זה," היא מתקנת את עצמה. למשפחתה של הבחורה הזאת יש יותר כסף מאשר לאיל נפט, אבל לא הייתם מנחשים זאת אילו הייתם מדברים איתה. הופ היא אדם פשוט ומציאותי ביותר.

"אני יודעת," אני אומרת בין בליעת ביסים של מיני־נקניקים, "אבל אני ארגיש אשמה, האשמה תהפוך לטינה, ואז לא נהיה יותר חברות; וזה יהיה מבאס לא להיות חברה שלך."

היא מנענעת את ראשה. "אם באיזשהו שלב הגאווה הדפוקה שלך תאפשר לך לבקש עזרה, אני כאן."

"אנחנו כאן," מתערבת קארין.

"את רואה?" אני מנופפת את המזלג שלי בין שתיהן. "בגלל זה אני לא יכולה לגור איתכן. אתן חשובות לי מדיי. וחוץ מזה זה עובד לי טוב. יש לי עוד כמעט עשרה חודשים לחסוך כסף לפני שהלימודים מתחילים בסתיו הקרוב. זה בשליטה."

"לפחות בואי לשתות איתנו אחרי שהדבר הזה כאן נגמר," מתחננת קארין.

"אני צריכה לנהוג הביתה," אני עושה פרצוף. "אני רשומה מחר למיון חבילות."

"ביום ראשון?" הופ תובעת לדעת.

"מקבלים 150%. לא יכולתי להגיד לא. למעשה, כדאי שאצא בקרוב." אני מניחה את הצלחת שלי על השולחן ומנסה לקלוט משהו ממה שמתרחש מעבר לחלון הצרפתי הענק. כל מה שאני מצליחה לראות הוא חשכה ופסים של גשם על הזכוכית. "ככל שאקדים לצאת, כך טוב יותר."

"לא במזג האוויר הזה." פרופסור גיבסון צצה ליד מרפקי עם כוס יין. "תחזית מזג האוויר היא שיהיו משטחים של קרח — הטמפרטורה צונחת והגשם הופך לקרח."

מבט אחד על פניה של היועצת שלי — ואני יודעת שעליי לוותר. אז אני מוותרת, אך באי־רצון גדול.

"בסדר," אני אומרת, אבל עושה זאת תחת מחאה. ואת — אני מטה את המזלג שלי לעברה של קארין, "כדאי שתהיה לך גלידה במקרר במקרה שאצטרך לישון אצלך, אחרת אני אכעס מאוד."

שלושתן צוחקות. פרופסור גיבסון הולכת משם, משאירה אותנו ליצור קשרים כמיטב יכולתן של שלוש סטודנטיות שנה ד' בקולג'. לאחר שעה של מינגלינג, הופ, קארין ואני לוקחות את המעילים שלנו.

"לאן אנחנו הולכות?" אני שואלת את הבנות.

"ד'אנדרה נמצא במאלונ'ז ואמרתי שאפגוש אותו שם," אומרת לי הופ.

"זאת נסיעה של שתי דקות בערך, אז אנחנו אמורות להסתדר."

"באמת? מאלונ'ז? זה בר הוקי," אני מקטרת. "מה ד'אנדרה עושה שם?

"שותה ומחכה לי. מלבד זאת את צריכה למצוא זיון, וספורטאים הם הסוג המועדף עלייך."

קארין מגחכת. "הסוג היחיד שלה."

"היי, יש לי סיבה טובה מאוד להעדיף ספורטאים," אני טוענת.

"אני יודעת. שמענו את זה." היא מגלגלת עיניים. "אם את רוצה תשובה על שאלה בסטטיסטיקה, לכי אל הגיקים של המתמטיקה. אם את רוצה שצורך פיזי שלך יתמלא, לכי אל ספורטאי. הגוף הוא הכלי של ספורטאי מצטיין. הם דואגים לו, יודעים איך לדחוף אותו אל הקצה וכו', וכו'." קארין מסמנת "קשקוש" בידה השמאלית. אני מושיטה לה אצבע משולשת.

"אבל סקס עם מישהו שאת מחבבת הוא הרבה יותר טוב." את זה אומרת הופ, שנמצאת עם ד'אנדרה, החבר שלה שחקן הפוטבול, מאז שנה א' בקולג'.

"אני אוהבת אותם," אני מוחה, "...למשך השעה ומשהו שאני משתמשת בהם."

כולנו מצחקקות אחרי המשפט הזה, עד שקארין מזכירה בחור שהוריד את הממוצע.

"אבל אתן זוכרות את גרג־עשר־שניות?"

אני מצטמררת. "קודם כול, תודה לא־רבה לך על זה שהעלית זיכרון רע, ושנית, אני לא אומרת שאין בחורים, אלא שהסיכויים טובים יותר עם ספורטאי."

"ושחקני הוקי הם בחורים?" שואלת קארין.

אני מושכת בכתפיי. "מאיפה לי לדעת. לא הורדתי אותם מרשימת הפוטנציאליים שלי בגלל הביצועים שלהם במיטה, אלא כי הם מניאקים סופר־פריבילגיים, שמקבלים הטבות מיוחדות מהמרצים."

"סברינה, מותק, את צריכה לשחרר את זה," קוראת הופ.

"לא. שחקני הוקי לא עומדים בקריטריונים."

"אלוהים, אבל תראי מה את מפסידה." קארין מלקקת את שפתיה בתאוותנות מוגזמת. "הבחור הזה מהקבוצה, זה עם הזקן? אני רוצה לדעת מה ההרגשה. זקָנים נמצאים ברשימת הדברים שאני צריכה לעשות לפני המוות."

"נו, אז קדימה. החרם שלי על שחקני ההוקי רק אומר שיישאר לך יותר."

"אני הולכת על זה, אבל..." היא מגחכת. "אני צריכה להזכיר לך שהזדיינת עם הזונה ממין זכר די לורנטיס?"

אוף. זאת תזכורת שאני אף פעם לא רוצה לשמוע.

"קודם כול, הייתי שיכורה לגמרי," אני מוחה. "שנית, זה היה בשנה ב'. ושלישית, הוא הסיבה לכך שנשבעתי להימנע משחקני הוקי."

אם כי לאוניברסיטת ברייאר יש קבוצת פוטבול, שזכתה באליפות, היא ידועה כקולג' של הוקי. אל הבחורים שנועלים את המחליקיים מתייחסים כאן כאל אלים.

למשל — דין הייוורד די לורנטיס. הוא לומד בחוג למדעי המדינה, כמוני, ולכן היו לנו כמה קורסים יחד, כולל סטטיסטיקה בשנה ב'.

הקורס הזה היה קשוח מאוד. לכולם היה קשה.

לכולם חוץ מאשר לדין, שזיין את עוזרת ההוראה.

ו — איזה הלם! — היא נתנה לו ציון טוב מאוד, שלגמרי לא הגיע לו. אני יודעת את זה כעובדה, כי שובצנו לעשות יחד את המטלה הסופית וראיתי את הזבל שהוא הגיש.

כשגיליתי איזה ציון מעולה הוא קיבל, רציתי לחתוך לו את הזין. זה היה כל כך לא הוגן.

אני קרעתי את התחת בקורס הזה. לעזאזל, אני קורעת את התחת בכל דבר. כל הישג שלי מוכתם בדם, בזיעה ובדמעות שלי. ובינתיים איזה מניאק מקבל את העולם על מגש של כסף? פאק על זה.

"היא שוב מתעצבנת," הופ כאילו לוחשת לקארין.

"היא חושבת על זה שדי לורנטיס קיבל טוב מאוד בקורס ההוא," צועקת־לוחשת קארין בחזרה. "היא באמת צריכה זיון. כמה זמן עבר?"

אני מתחילה להוציא לה שוב אצבע משולשת, ואז עולה בדעתי שאני לא מצליחה לזכור מתי היה הזיון האחרון שלי.

"היה, המ... מייר? הבחור מהלקרוס. זה היה בספטמבר. ואחר כך היה בו..." אני מתעודדת. "הא! את רואה? עבר רק חודש. לא ממש מקרה חירום לאומי."

"ילדה, אצל מישהו עם לוח זמנים כמו שלך אסור שיעבור חודש בלי סקס," מחזירה לי הופ. "את גוש מהלך של מתח, וזה אומר שאת צריכה זיון טוב לפחות...כל יום," היא מחליטה.

"כל יומיים," טוענת קארין. "תני לגינה שלה שם למטה לנוח קצת."

הופ מהנהנת. "בסדר, אבל אין מנוחה לכוס הלילה —"

אני מגחכת בצחוק.

"את שומעת את זה, בי'? קיבלת אוכל, ישנת בצוהריים ועכשיו את צריכה קצת זמן של סקס," מכריזה קארין.

"אבל מאלונ'ז?" אני חוזרת בזהירות. "רק עכשיו קבענו שהמקום הזה שורץ שחקני הוקי."

"לא רק. אני מתערבת שבו נמצא שם. רוצה שאשאל את ד'אנדרה?" הופ מחזיקה את הטלפון שלה, אבל אני מנענעת את ראשי בשלילה.

"בו גוזל יותר מדיי זמן. למשל, הוא רוצה לדבר בזמן סקס. אני רוצה לעשות את זה וללכת."

"אווו, לדבר! זה מפחיד."

"תסתמי."

"תגרמי לי." הופ מסובבת את ראשה, הצמות הארוכות שלה חובטות במעילי, ואז יוצאת מביתה של פרופסור גיבסון.

קארין מושכת בכתפיה והולכת בעקבותיה, ולאחר שנייה של היסוס גם אני מצטרפת.

המעילים שלנו רטובים, כשאנחנו מגיעות למכונית של הופ, אבל שמנו את כובעי המעיל, כך שהשיער שלנו שורד את המבול.

אני באמת לא במצב רוח מתאים לשדל איזה בחור הלילה, אבל אני לא יכולה להכחיש שהחברות שלי צודקות. אני מתוחה כבר שבועות, ובימים האחרונים ללא ספק הרגשתי את ה... העקצוץ. סוג העקצוץ שניתן להרגיע אותו רק בעזרת גוף חסון, חטוב, ואולי גם זין בגודל מעל לממוצע.

אלא שאני מאוד בררנית בבחירת הזיונים שלי, ובדיוק כפי שחששתי, מאלונ'ז מלא בשחקני הוקי כשהבנות ואני נכנסות פנימה חמש דקות מאוחר יותר.

אבל היי, אם זאת היד שקיבלתי, אני מניחה שלא ייגרם שום נזק אם אשחק איתה ואראה מה יקרה. עדיין יש לי אפס ציפיות, כשאני הולכת בעקבות חברותיי אל דלפק הבר.

2. טאקר

"תתרחק מההיא, ילד, היא רעילה."

דין מנדב את דברי החוכמה שלו (לרוב מוטעים) לחלוץ השמאלי שלנו, האנטר דבנפורט, סטודנט שנה א', כשאני נכנס למאלונ'ז מתוך הגשם השוטף שבחוץ.

הדרכים דפוקות, ואני לא במיוחד רוצה להיות כאן הלילה, אבל דין התעקש שאנחנו חייבים לחגוג. במשך כל היום הוא התהלך חסר מנוחה בבית שלנו, זועף כמו גיהינום ועצבני בבירור; אבל כשחקרתי אותו על כך, הוא משך בכתפיו ואמר שהוא מרגיש חסר סבלנות.

וזה קשקוש גמור. אולי אני נחשב שקט, יחסית לחברי קבוצתי עם הפה הגדול, אבל אני לא איטי. ואני ממש לא צריך להיות בלש כדי לחבר יחד את הרמזים.

אלי הייז, החברה הכי טובה של החברה של השותף שלנו לדירה, נחתה אצלנו בלילה.

דין הוא זונה ממין זכר.

בחורות אוהבות את דין.

אלי היא בחורה.

מסקנה — דין שכב עם אלי.

כמו כן כל מיני בגדים היו מפוזרים בסלון, כי דין פשוט לא מסוגל לעשות סקס בחדר שלו.

הוא עדיין לא הודה בזה; אבל אני בטוח שהוא יודה בסופו של דבר. אני גם בטוח שלא משנה מה קרה ביניהם אמש, אלי לא מחכה לשידור חוזר. למרות זאת אני עדיין צריך לברר מדוע זה אמור להטריד את דין, מלך הסטוצים ללילה אחד.

"היא לא נראית לי רעילה," אומר האנטר באיטיות בעודי מנער את המים משערי.

"היי, פידו," רוטן דין לעברי, "לך להתייבש במקום אחר."

אני מגלגל עיניים ועוקב אחר עיניו של האנטר, הדבוקות כמו בדבק מגע אל ברונטית גבוהה, שעומדת עם הגב אלינו ליד הדלפק הארוך. אני רואה חצאית קצרה, רגליים מדהימות ושיער כהה גולש על גבה. שלא להזכיר את התחת העגול ביותר, המהודק ביותר, שהיה לי העונג להעריץ אי־פעם.

"נחמד," אני מעיר לפני שאני מחייך אל דין. "אני מניח שכבר קיבלת זכות ראשונים?"

פניו מחווירות באימה. "אין מצב. זאת סברינה, אחי. היא כבר מוחצת לי את הביצים בכיתה על בסיס יומיומי. אני לא רוצה שהיא תמחץ לי אותן מחוץ ללימודים."

"רגע זאת סברינה?" אני שואל לאט. זאת הבחורה שדין נשבע שהיא הנמסיס שלו? ראיתי אותה בקמפוס, אבל לא קלטתי שהיא זאת שעליה אתה תמיד מקטר."

"היא ולא אחרת," הוא ממלמל.

"חבל מאוד. ממש נחמד להסתכל עליה." יותר מנחמד, למעשה. במילון ליד הערך יפה מופיעה תמונה של התחת של סברינה. התחת שלה יכול להופיע גם ליד הערכים מדהים, לעזאזל, ו ממש שווה.

"מה הקטע עם שניכם?" שואל פתאום האנטר. "היא אקסית שלך?"

דין נרתע: "פאק לא."

הסטודנט שנה א' מהדק את שפתיו. "אז אני לא אעבור על חוק החברים, אם אני אעשה מהלך?"

"אתה רוצה לעשות מהלך? לך תשתגע. אבל אני מזהיר אותך, הכלבה זאת תאכל אותך חיים."

אני מסב את פניי כדי להסתיר חיוך. נשמע כאילו מישהי אמרה לא לדין. אין ספק שיש איזו היסטוריה ביניהם, אבל אפילו אחרי שהאנטר לוחץ עליו בעניין, דין לא מוסר שום מידע נוסף. בצד השני של החדר סברינה מסתובבת. היא כנראה מרגישה שלושה זוגות עיניים על התחת שלה — שניים מהם רעבים מאוד.

מבטה קולט את מבטי ונשאר עליו. יש קריאת תיגר בעיניה, והאדם התחרותי שבתוכי רוצה להיענות לאתגר.

אתה מספיק בשבילי? נראה שהיא שואלת.

אין לך מושג, מותק.

זיק של חום מדליק את מבטה — כלומר עד שמבטה נופל על דין. ומייד שפתיה החושניות מתהדקות, והיא שולחת את אצבעה האמצעית לכיווננו.

האנטר נאנח וממלמל משהו על כך שדין הורס לו את הסיכויים. אבל האנטר הוא תינוק, ולבחורה הזאת יש מספיק אש בתוכה כדי להצית את העולם. אני לא יכול להעלות בדעתי שהיא תרצה לקחת בן שמונה־עשרה אל המיטה, במיוחד אם הוא נרתע כבר במכשול הראשון. הילד צריך להתחזק, אם הוא רוצה לשחק בליגה של הבנים הגדולים.

אני מחפש בכיסי קצת כסף מזומן. "אני הולך לקחת בירה. אתם צריכים עוד סיבוב, חבר'ה?"

שניהם מנידים בראשם לשלילה. לאחר שהשתחררתי מחובתי כחבר, אני עושה את דרכי אל הבר ואל סברינה, מגיע בדיוק כשהברמן נותן לה את המשקה שלה.

אני שם שטר של עשרים. "זה עליי, ואני אקח מילר, כשיהיה לך רגע."

הברמן לוקח את השטר וממהר אל הקופה הרושמת, לפני שסברינה מספיקה להתנגד. היא שולחת אליי מבט חודר ולאחר מכן מרימה את בקבוק הבירה אל שפתיה.

"אני לא אשכב איתך רק מפני שקנית לי משקה," היא אומרת מעל שולי הבקבוק.

"אני מקווה שלא," אני עונה במשיכת כתף. "הסטנדרטים שלי גבוהים יותר."

אני מניד בראשי בנימוס לעברה וחוזר לאיטי אל השולחן, שבו מכונסים כמה מחבריי לקבוצה.

מאחוריי אני יכול להרגיש את עיניה ננעצות בגבי.

מאחר שהיא אינה יכולה לראות אותי, אני מרשה לחיוך של שביעות רצון להתפשט על פניי.

זאת בחורה שרגילה שרודפים אחריה, וזה אומר שאני צריך להכניס קצת הפתעה לתוך מסע הכיבוש שלי.

ליד השולחן האנטר תוקע מבטים בקבוצת בנות נוספת, והראש של דין קבור בתוך הטלפון שלו, בטח שולח הודעות טקסט לאלי. אני תוהה אם החבר'ה האחרים יודעים שהם עשו את זה. נראה שלא. גארט ולוגן נמצאים עם החברות שלהם בבוסטון עד מחר, כך שרוב הסיכויים שהם עדיין לא יודעים דבר. אבל גארט עמד על כך שדין ישמור את הידיים שלו לעצמו ולא יתחיל עם אלי בסוף השבוע הזה. הוא לא רצה שאיזו דרמה תפריע לחיים המושלמים, שיש לו כרגע עם החברה הכי טובה של אלי, האנה.

מאחר שלא היו שום פיצוצים או שיחות טלפון נסערות, אני מתערב שדין ואלי שומרים את הזיון של אתמול בלילה בסוד.

בדיוק כשהאנטר פותח את פיו כדי לומר איזה משפט לא מוצלח לאחת הבנות, שעשו את דרכן אל השולחן, האורות מהבהבים באופן מבשר רעות.

דין זועף, "זאת האפוקליפסה שם בחוץ או משהו כזה?"

"יורד גשם רציני שם," אני אומר לו.

לאחר מכן דין מחליט להסתלק. אני נשאר למרות העובדה, שאפילו לא רציתי להגיע לבר הערב. אני לא יודע למה, אבל חילופי הדברים הקצרים ההם עם סברינה ריגשו אותי לא מעט.

זה לא שחסרות לי בנות בחיים. אולי אני לא מתרברב בכיבושים שלי כמו דין, לוגן או החברים האחרים לקבוצה, אבל אני זוכה להרבה פעילות. אפילו סטוצים של לילה אחד, אם מתחשק לי.

וברגע זה מתחשק לי.

אני רוצה את סברינה מתחתיי. מעליי. כל מקום שבו היא תרצה לשים את עצמה יהיה בסדר מבחינתי. ואני כל כך רוצה את זה, עד שאני מוכרח לשפשף את ידי על זקני, כדי שלא אכנע לדחף להחליק אותה למטה ולשפשף משהו אחר.

אני עדיין לא בטוח מה אני מרגיש לגבי הזקן. גידלתי אותו בערך בסביבות משחק האליפות באביב האחרון, אבל הוא יצא מכלל שליטה, ונראיתי כמו איש היער; לכן גילחתי אותו במהלך הקיץ. ואז הוא גדל בחזרה, כי אני עצלן נורא, ולקצוץ אותו קצר הרבה יותר קל מאשר לגלח אותו לגמרי.

"שב, גבר," מעודד אותי האנטר. עיניו מאותתות על כך שהן שלוש ואנחנו שניים, אך הבנות האלה, למרות יופיין, לא מעניינות אותי כלל.

"הן כולן שלך, ילד."

אני מרוקן את הבקבוק שלי וחוזר אל הבר, שבו סברינה עדיין עומדת. עוד שני טורפים התקרבו לשם. אני תוקע בהם מבט קשוח ומחליק אל המקום שהתפנה זה עתה לידה.

אני מניח את מרפקי, נשען על הבר ונותן לה אשליה של מקום. היא מזכירה לי קצת את סוסי־הפוני הלא־מאולפים, עיניים פקוחות לרווחה, רגליים ארוכות והבטחה להיות הרכיבה הכי טובה של חייך. אבל אם תחשוף את הקלפים שלך מוקדם מדיי, היא תברח, ולא תוכל לתפוס אותה.

"אז אתה חבר של די לורנטיס?"

המילים נזרקות כבדרך אגב, אבל בהתחשב בכך שהיא ודין לא מחבבים כל כך זה את זו, יש ככל הנראה רק דרך אחת להגיב, והיא להכחיש הכול.

עם זאת אני לא אעשה זאת לחבר — גם לא כדי להשיג זיון. ואם יש לסברינה בעיה עם דין, זה לא משפיע עליי, בדיוק כפי שדעתו של דין על סברינה לא תשפיע על מה שאני מצפה שיקרה איתה. מלבד זאת אני מאמין גדול במשפט האומר שאתה מתחיל איך שאתה מתכוון להמשיך.

"הוא שותף שלי לדירה."

היא לא עושה שום מאמץ להסתיר את הגועל, שהיא חשה, ומתחילה לנפנף אותי.

"תודה על המשקה, אבל אני חושבת שאני רואה את החברות שלי מסמנות לי." היא מנידה בראשה לעבר קבוצת בנות.

אני מסתכל על הבנות, שאף אחת מהן אפילו לא מסתכלת לעברנו, מחזיר את מבטי אליה ומניד בראשי בעצב. "את צריכה להתאמץ יותר. אם את רוצה שאלך, תגידי לי ללכת. את נראית כמו בחורה שיודעת מה היא רוצה ולא פוחדת לומר את זה."

"זה מה שדין אמר לך? אני מתערבת שהוא קרא לי כלבה, נכון?"

הפעם אני בוחר לסתום את הפה שלי. במקום זזאת אני לוקח לגימה מהמשקה.

"הוא צודק," היא ממשיכה. "אני כזאת, ואני לא מצטערת על זה."

הסנטר שלה בולט באופן מקסים. הייתי צובט אותו, אבל אני חושב שהייתי מאבד כמה אצבעות, ואני אצטרך אותן בהמשך הערב. יש לי תכניות לשים אותן על כל הגוף שלה.

היא לוקחת עוד לגימה מהבירה שקניתי לה, ואני מסתכל איך השרירים העדינים של גרונה עובדים. פאק, היא יפיפייה. גם אם דין היה אומר שהיא מוצצת את החיים מתינוקות, עדיין הייתי נמצא כאן. זה סוג המשיכה שיש בה.

וזה לא רק אני. מחצית מאוכלוסיית הגברים בבר שולחת מבטי קנאה לעברי. אני מטה מעט את גופי כדי להסתיר אותה מאחרים.

"אוקיי," אני אומר בקלילות.

"אוקיי?" מבט מבולבל חמוד ביותר עולה על פניה.

"כן. זה אמור להבריח אותי?"

גבותיה, בעלות העיצוב המושלם, מתכווצות. "אני לא יודעת מה עוד הוא אמר, אבל אני לא קלה להשגה. אני לא נגד סטוצים, אבל אני בררנית בכל הנוגע למי שאני מכניסה למיטה שלי."

"הוא לא אמר שום דבר על זה. רק שאהבת לכסח לו את הביצים. אבל שנינו יודעים שהאגו של דין יכול לעמוד מדי פעם במכה. השאלה היא אם הוא מעסיק אותך. נראה כאילו שכן, כי הוא הדבר היחיד שאת מסוגלת לדבר עליו." אני מושך בכתפיי. "אם זה המצב, אני אלך מכאן עכשיו."

דין, אומנם, אמר שאין לו שום רגשות כלפי סברינה, אבל אני רוצה לוודא שאין רגשות כלשהם מהצד שלה. הטון שלה, כשהזכירה אותו, היה זועם, לא מריר, ואני מתייחס אל זה כאל סימן טוב. כעס יכול לנבוע מכמה סיבות אפשריות; מרירות היא בדרך כלל סימן לרגשות פגועים.

כאשר ניכנס למיטה — לא "אם" — זה צריך להיות כי היא רוצה להיות איתי, לא כי היא משתמשת בזה כדי להתנקם בדין.

מבטה מרפרף מעבר לכתפי אל המקום שבו החבר שלי לקבוצה עדיין יושב, ואז בחזרה אליי. היא ואני שותים בשתיקה במשך זמן מה. קשה לפענח את עיניה, שצבען חום־שוקולד, אבל יש לי תחושה שהיא שוקלת היטב את המילים שלי. ייתכן שהיא מצפה ממני לדבר, למלא את השתיקה, אבל אני מחכה. ובנוסף זה נותן לי זמן להסתכל עליה מקרוב. ומהמרחק הזה היא עוד יותר יפה ממה שחשבתי.

לא רק שיש לה תחת ברמה־עולמית ורגליים בלתי־נגמרות — החזה שלה הוא מהסוג שיכול להפוך גבר לאיש דתי. כמו בתודה לך, ישו, על כך שיצרת את היצור המהולל הזה ובבקשה, אדוני, שהיא לא תהיה לסבית. לא ללטוש עיניים באופן בוטה אל עבר הבליטות היפות, שעולות מתוך החולצה שלה, זה אחד הדברים הקשים ביותר שהייתי צריך לעשות בחיי.

בסופו של דבר, היא שמה את הבקבוק שלה על הבר. "גם אם אתה יפה, זה לא אומר שאני מעוניינת."

אני מחייך. "בחור צריך להתחיל איפשהו."

חיוך מסויג נתלה בזוויות פיה. היא מנגבת את ידה בחצאיתה ומושיטה לי אותה.

"אני סברינה ג'יימס. שמעתי את כל הבדיחות על זה שאני מכשפה, ולא, אין לי שום עניין בדין די לורנטיס."

אני לוקח את ידה בידי ומשתמש במגע כדי לקרב אותה אליי בסנטימטר נוסף.

עם הבחורה הזאת מתנהלים בצעדים קטנים.

"ג'ון טאקר. שמח לשמוע את זה, אבל את צריכה לדעת שדין הוא כמו אח בשבילי. אנחנו נמצאים שם על הקרח זה בשביל זה כבר ארבע שנים, גרים יחד שלוש שנים מתוך הארבע, ואני מתכנן להגיע לחתונה שלו ומקווה שהוא יגיע לשלי. ועם זאת הוא חבר שלי, לא אבא שלי."

"רגע, אתה מתחתן?" היא אומרת, מבולבלת.

זה די משעשע, שמתוך כל הדברים שאמרתי זה החלק שאליו היא נתפסת. אני מחליק את ידי במורד החלק החיצוני של זרועה ומקיף קלות את פרק כף ידה באצבעותיי. "בעתיד, יקירה, בעתיד."

"אה." היא מרימה את הבירה שלה ואז מניחה אותה כשהיא רואה שהיא ריקה. "חכה. אתה רוצה להתחתן?"

"בסופו של דבר." אני מגחך למראה התדהמה שעל פניה. "לא היום, אבל כן, יום אחד אני רוצה להתחתן ושיהיה לי ילד או שלושה. ואת?"

הברמן מגיע, ואני מזיז עוד שטר של עשרים לעברו.

אבל סברינה מנידה בראשה. "אני נוהגת. בירה אחת זה הגבול שלי."

אני מזמין לנו מים במקום זה, והוא חוזר מייד עם שתי כוסות גבוהות.

האורות שוב מהבהבים ושולחים גל של דחיפוּת בגופי. אני אצטרך לסגור את העסקה הזאת בקרוב, או שאפסיד אותה.

"תודה," היא אומרת תוך כדי שתיית המים. "ולא, לא, אני לא רואה את עצמי עם ילדים או עם בעל בעתיד הקרוב. וחוץ מזה חשבתי שאתם, שחקני ההוקי, אוהבים לחרוש את המגרש."

"בנקודה כלשהי אפילו הגדולים ביותר פורשים," אני מחייך מעבר לשולי הכוס שלי.

היא צוחקת. "בסדר,לפחות בזה אתה צודק. אז מה החוג הראשי שלך, ג'ון?"

"טאקר. כולם קוראים לי טאקר או טאק. וזה מינהל עסקים."

"כדי שתוכל לנהל את כל הכסף שתעשה בהוקי?"

עדיין לא עזבתי את פרק כף־ידה, ועם כל דיבור נוסף אני סוגר את כל המרחק בינינו.

"לא," אני מסמן לעבר ברכי. "אני איטי מדיי למקצוענים. נפצעתי כשהייתי בתיכון. אני מספיק טוב כדי לקבל מילגה כאן, אבל אני יודע מהם גבולות היכולת שלי."

"אוי, אני מצטערת." יש צער אמיתי בקולה.

דין טיפש. הבחורה הזאת הכי מתוקה שיש. אני לא יכול כבר לחכות לשים עליה את הפה שלי.

ואת הידיים שלי.

ואת השיניים שלי.

ואת הזין שלי, שקשה כמו פלדה.

"אל תצטערי. אני לא."

אני מחליק את ידי לאורך הבר, עד שסברינה ממש עומדת בין זרועותיי. כפות רגליה נטועות בין כפות רגליי, ואם אזיז את ירכיי קצת קדימה, אצליח ליצור את המגע שהגוף שלי מת להרגיש. אבל אם יש משהו, שלמדתי בכל השנים האלה ששיחקתי הוקי, זה שהסבלנות משתלמת. אתה לא חובט מייד כשהמקל שלך מקבל את הדסקית.

אתה מחכה להזדמנות הנכונה.

"אף פעם לא באמת רציתי את זה," אני מוסיף, "ואני חושב שזה אחד הדברים שאתה צריך באמת לרצות ללכת עליהם."

ואז היא נותנת לי את זה. את ההזדמנות. "אז מה אתה רוצה בימים אלה?"

"אותך," אני אומר גלויות.

שני דברים קורים: האורות כבים לגמרי, והיא כמעט מפילה את הכוס שלה. הג'וקבוקס מפסיקה לפעול, ולפתע הבר נראה שקט מדיי. סביבנו נשמעים כמה פרצי צחוק וכמה קריאות של מורת־רוח.

"תישארו רגועים, ילדים," צועק אחד הברמנים. "אנחנו נבדוק מה קורה. הגנרטור אמור להתחיל לעבוד בכל רגע."

כאילו על פי אות ממלא צליל זמזום את האוויר, וזוהר עמום של אור מאיר את החדר הצפוף.

"את עדיין צמאה?" אני שואל, מלטף את החלק הפנימי של פרק כף ידה בלטיפות ארוכות, עדינות, עד לשקע המרפק ובחזרה למטה אל פרק כף היד. ועוד פעם. ושוב ושוב ושוב.

מבטה צונח אל ידינו המחוברות ועיניה מתרחבות, כאילו רק עכשיו נוכחה לדעת שאנחנו נוגעים זה בזו כבר עשר דקות או משהו כזה. אני מתכופף לעברה, קרוב יותר, ומחכך את אפי בקצה החיצוני של תנוך האוזן שלה, ממלא את ריאותיי בניחוח החזק שלה. הייתי יכול לעמוד כאן כל היום. יש משהו נפלא בלמשוך את הציפייה עד שזה כבר כמעט כואב. זה הופך את הפורקן לעוצמתי יותר. יש לי תחושה, שסקס עם סברינה ג'יימס יפוצץ לי את המוח.

אני כבר לא יכול פאקינג לחכות.

אחרי שהיא לוקחת נשימה עמוקה, כזאת שדוחפת את הציצים המושלמים שלה אל תוך החזה שלי, היא מתרחקת — לא רחוק מדיי, אבל מספיק כדי ליצור מרחק קטן.

"אני לא בעניין של מערכות יחסים," היא אומרת גלויות. "אם נעשה את זה —"

"נעשה מה?" אני לא מצליח שלא להתגרות בה.

"את זה. אל תשחק אותה סתום, טאקר. אתה יותר טוב מזה."

צחוק פורץ החוצה מפי. "צודקת. בסדר..." אני מנופף בידי. "תמשיכי..."

"אם נעשה את זה," היא חוזרת, "זה יהיה רק סקס. בלי המבוכה של הבוקר שאחרי. בלי מספרי טלפון."

אני נותן לה ליטוף אחרון ואז משחרר אותה, מאפשר לה לקרוא בשתיקה שלי את מה שהיא צריכה. אני ממש בספק, שפעם אחת תספיק למישהו מאיתנו, אבל אם זה מה שהיא רוצה להאמין בו הלילה, זה בסדר מצידי.

"אז בואי נלך."

שפתיה מתעקלות. "עכשיו?"

"עכשיו." אני מלחלח את שפתי התחתונה בלשוני. "אלא אם כן את רוצה לשבת כאן עוד קצת ולהמשיך להסתובב במעגלים סביב העובדה שאנחנו רוצים לקרוע זה מזו את הבגדים."

היא משמיעה צחוק גרוני, המגיע ישר אל הביצים שלי. "נקודה מצוינת, טאקר."

אלוהים, אני אוהב איך שהשם שלי מתגלגל החוצה מהשפתיים המלאות, הזועפות האלה. אולי אבקש ממנה לומר אותו, כשאגרום לה לגמור.

הצורך הגואה בי חזק כל כך, עד שאני צריך ללחוץ את פלחי הישבן שלי זה אל זה ולנשום דרך האף כדי לנסות לבלום את זה. אני לוקח את מרפקה של סברינה ומפלס לי דרך אל הדלת. כמה אנשים קוראים בשמי או טופחים לי על הגב כדי להגיד לי ששיחקתי היטב במשחק. אני מתעלם מכולם.

בחוץ עדיין יורד מבול. אני מושך את סברינה אליי ומרים את ז'קט ההוקי השחור־כסוף שלי מעל ראשה. למרבה המזל, הטנדר שלי ממש קרוב. "לכאן."

"מקום חניה נחמד," היא מעירה.

"לא מתלונן." זו הטבה שמקבלים על כך שאתה בהרכב הפותח בקבוצת הוקי קולג', שזוכה באליפות.

אני עוזר לה להיכנס לטנדר, ואז נכנס למושב הנהג ומתניע. "לאן?"

היא רועדת קצת, אם כי אני לא בטוח אם זה בגלל הקור או מסיבה אחרת. "אני גרה בבוסטון."

"אז ניסע אליי." כי אין שום פאקינג מצב שאחכה את כל השעה שלוקח לנסוע אל העיר. הזין שלי יתפוצץ.

היא מניחה את ידה על כף ידי, לפני שאני מעביר להילוך אחורי. "אתה גר עם דין. זה לא יהיה מביך בשבילך?"

"לא, למה שיהיה?"

"אני לא יודעת." האצבע המורה שלה מחליקה קדימה ללטף את פרקי האצבעות שלי.

אני חורק שיניים, כשהזיקפה שלי כמעט פורצת דרך הרוכסן. הסיבה היחידה לכך שלא נישקתי אותה בשנייה שיצאנו מהבר היא שאילו הייתי מתחיל, הייתי כנראה עושה אותה על קיר הבניין. אבל עכשיו היא נוגעת בי, והשליטה העצמית שלי חמקמקה יותר מעשן שנפלט.

"בוא נעשה את זה כאן," היא אומרת בנחרצות.

אני מקמט את מצחי. "בטנדר?"

"למה לא? אתה צריך נרות ועלי כותרת של ורדים? זה רק סקס," היא מתעקשת.

"מותק, את ממשיכה להגיד את זה, ואני מתחיל לתהות אם אני זה שאותו את רוצה לשכנע."

נשימתי נעתקת, כשהאגודל שלה משרטט עיגול קטן במרכז כף ידי. פאק על זה. אני צריך אותה בדחיפות. "אבל בסדר. את רוצה לעשות אותי בטנדר, אז שיהיה בטנדר."

ללא מילה נוספת אני מושיט יד מתחתיי ודוחף את המושב רחוק ככל שניתן. אחר כך מסיר את הז'קט שלי ומשליך אותו על המושב האחורי.

"יש לך הנחיות כלשהן לגבי זיונים שלך, שהם רק־לסקס?" אני שואל לאט. "למשל, אסור לנשק על השפתיים?"

"ממש לא. אני נראית כמו ג'וליה רוברטס?"

אני מכווץ גבות בתמיהה.

" אישה יפה?" היא נותנת רמז. "זונה עם לב זהב? לא מנשקים את ג'וני?"1

אני מחייך. "אז מה שאת אומרת זה שאת תנשקי את הג'ון הזה?" אני טופח על חזי כדי שתדע שאני מתייחס אל השם שלי ולא רומז שהיא זונה.

היא מגחכת. "אם לא תנשק אותי, אני אתעצבן. אני צריכה נשיקות. אחרת אני פשוט אשאר בבית עם הוויברטור שלי."

חיוך מתגנב אל פניי. כשגבי אל החלון והנעליים על לוח השעונים אני יוצר עריסה לגוף החם שלה וקורא לה אליי. "אז בואי ותקבלי את מה שאת צריכה."

3. סברינה

טאקר יושב שם עם חיוך קטן על פניו ועם זיקפה עצומה במכנסיו. הלשון שלי מתגנבת החוצה ללחלח את שפתיי, כשריגוש חולף לי בוורידים. אלוהים, איזו הרגשה טובה זו תהיה כשהמפלצת הזאת תהיה בתוכי.

מבטי נופל על זקנו הגזוז יפה, ואני תוהה לרגע, אולי הייתי צריכה לתת לקארין הזדמנות איתו. אחרי הכול זקָנים זה משהו שנמצא ברשימת הדברים שהיא רוצה לעשות לפני המוות. אבל עכשיו אני זאת שתוהה מה תהיה ההרגשה, כשהזיפים האלה יהיו בין רגליי. רכים? מגרדים? אני מהדקת את ירכיי זו אל זו בציפייה.

הופ וקארין צדקו לגמרי — אני באמת זקוקה לזיון, ושחקן הוקי או לא, אני מאמינה שטאקר הוא הבחור הנכון למשימה. יש לו ביטחון עצמי, בלי האגו, וזה מעורר התשוקה הגדול ביותר. כשהוא ענה "אותך," כששאלתי מה הוא רוצה, כמעט גמרתי בתוך התחתונים שלי.

והוא נראה יציב, כמו מישהו שאפילו רעידת אדמה לא תזעזע אותו. אפילו הערצתי את האופן שבו עמד לצד דין, גם אם אני יודעת שבמקרה זה הנאמנות אינה במקום. טאקר ידע בוודאי, שאילו היה משקר לגבי החברות שלו עם דין, יכול היה להיות לו סיכוי יותר טוב איתי, אבל הוא בחר בכנות, דבר שאותו אני מעריכה יותר מכול.

"צריכה קצת הכוונה?" קולו נמוך ואיטי, מושך את ההברות האלה. הכ וו נה.

אלוהים, המבטא הזה.

"רק שוקלת את האופציות שלי." אני אוהבת את זה שהוא פשוט יושב שם, מורה לי לקחת את מה שאני צריכה. כאילו הזין הגדול שלו קיים רק בשבילי.

אני לא מסוגלת לחכות, אבל אני גם לא מצליחה להחליט מה אני רוצה לעשות קודם. פי מזיל ריר, כשאני חושבת על הזין שלו על הלשון שלי, אבל האזור שם למטה כואב מציפייה לכך שהוא ימתח אותי, ימלא אותי כל הדרך עד למעלה.

"למה שלא נתחיל עם הנשיקות, שאת כל כך אוהבת?" הוא מציע.

אני פוגשת את מבטו הלוהט. "איפה?" אני שואלת במתיקות ביישנית, וזה מוזר, כי אני אף פעם לא ביישנית. אבל יש משהו בביטחון שהוא מקרין, שמוציא החוצה את האישה שבתוכי, ואני מגלה שזה לא אכפת לי כלל.

הוא טופח באצבע גדולה אחת על שפתו התחתונה. "בדיוק כאן."

באופן מפתה ככל האפשר אני זוחלת על פני האזור המפריד בין המושבים ומתיישבת על ברכיו, עקביי צונחים על רצפת הטנדר. פיו נפתח בהזמנה, אבל אני לא ממהרת להדביק את שפתיי לשפתיו.

במקום זה אני מעבירה את קצות אצבעותיי על זקנו, מצד אחד של הלסת לצד השני. "רך," אני ממלמלת. עיניו מתכהות ומתמלאות בתשוקה, עד שקשה לנשום. ואז הוא תופס אותי, עייף מלחכות, עייף מלדבר.

הפיות שלנו נסגרים זה על זה. הוא מעביר יד בשערי, ואני לא בטוחה אם זה כדי להגיע לזווית טובה יותר או כדי לשפר את עוצמת החדירה שלו.

בכל מקרה, לשונו גורמת לי להרגיש דברים קסומים שם למטה. אני שוכחת למה כמעט אמרתי לו לא.

אני מתכוונת, גבוה, שווה, שיער ערמוני כהה, זקן — למה היססתי בכלל?

אה, נכון. כי הוא שחקן הוקי.

אני קורעת את פי ממנו ומתנשפת, "רק בשביל הפרוטוקול, אני שונאת שחקני הוקי. זאת עסקה חד־פעמית."

הוא מסיט את שערי הצידה כדי לחשוף את צווארי. "רשמתי לפניי. אני אפילו לא אזכיר לך את זה, כשתתחנני לקבל ממני סיבוב שני."

אני צוחקת, אוחזת בראשו ומחזיקה אותו מולי, כשלשונו עושה את דרכה מטה, מצווארי ועד לחלק העליון של שדיי. "לא יקרה."

"אל תתחייבי לדברים באופן מוחלט. יהיה לך קל יותר אחר כך להתחרט. יותר חינני."

המילים שלו נבלעות קצת, כשהוא קובר את פניו במחשוף שלי. יד מחוספסת מושכת בחולצתי, ואז אני שומעת רטינה מתוסכלת כאשר מחשוף החולצה לא יורד נמוך מספיק כדי לאפשר לו גישה אל מה שהוא רוצה.

טוב שיש התאמה בין הצרכים שלנו. אני מושיטה יד בינינו ומסירה את הסוודר שלי, ופיו נצמד אל הפטמה שלי עוד לפני שאני מספיקה להוריד את החזייה. הצחוק הבוקע מפי משום הלהיטות שלו גווע בגרוני, כשכף ידו סוגרת ־על אחד משדיי החשופים. אני מתקמרת אל תוך הליטוף המחוספס שלו. וואו, עבר יותר מדיי, יותר מדיי זמן. כאשר פיו של טאקר עסוק במציצת פטמה מכווצת אחת, אצבעותיו צובטות את הפטמה השנייה ומגרות אותה.

הוא טוב בזה. הוא יודע כמה עמוק למצוץ, כמה חזק לנשוך, כמה בעדינות לנשק, ולמרות הזקפה שבתוך מכנסיו הוא מתנהג כאילו יכול היה למצוץ ככה את הפטמות כל הלילה.

אני מנדנדת את פלג גופי התחתון על הזקפה שלו, מגששת כדי לסלק את החצאית שלי מהדרך, כדי שאוכל להרגיש אותו באמת. אני רוצה להוריד אותה, לעזאזל. אני רוצה שגופו העירום יתחכך בגופי. אני רוצה אותו בתוכי.

אני רוצה את הכול.

אני מנסה להגיע אל החלק התחתון של חולצת הטי שלו. אפס עזרה מצידו, כי הוא עסוק מדיי בשדיים שלי כרגע. אני מוצאת את המכפלת ומושכת בה חזק. רק אז הוא מתנתק ממני, והאוויר הקריר בטנדר גורם לפטמות שלי להתכווץ עוד יותר.

"אני לא צריכה עוד משחק מקדים," אני אומרת לו, בעודי מושכת את חולצתו מעל ראשו.

אוי אלוהים, התראת שרירים. הרבה הרבה שרירים מהודקים, חלקים, משתרגים, גולשים מתחת לכפות ידיי. חייבים לאהוב ספורטאים.

ידיו חודרות מתחת לחצאיתי. "באמת?"

אין שום דבר חינני באופן שבו אצבעותיו דוחקות הצידה את התחתונים שלי, ואין שום התראה כשהוא דוחף שתיים מהן לתוכי. זה מלוכלך ולוהט כל כך. אוויר מסתנן בין שיניי כשאני שואפת בחוזקה.

"אוהבת את זה ככה, נכון?" הוא ממלמל.

"זה בסדר," אני משקרת, ומייד נענשת בכך שהוא נסוג.

"אוקיי. זה מרגיש טוב."

הוא שוב נסוג ומשתמש באצבעותיו הרטובות כעת כדי להקיף בקלילות במעגלים את הדגדגן שלי. כל גופי נמתח ומתכווץ וזועק לעוד.

"רק טוב, הא?" הוא מקניט.

אני נכנעת. "מעולה. זה מעולה."

"אני יודע." הוא נראה זחוח. "לא נעים לך להגיד את זה, סברינה. אבל עשית טעות גדולה."

"מה? למה?"

אצבעותיו מושכות חזק את התחתונים שלי, הבד נכנס אל תוך שפתיי התפוחות.

"כי אני עומד להרוס אותך לכל הבחורים העתידיים. אני מתנצל מראש."

ואז הוא מסיט את הבד הצידה ודוחף שלוש אצבעות פנימה. הבוטות הגרפית של זה מהממת אותי לגמרי. אני מרגישה את זה — אותו — בכל מקום. אפילו בבהונות רגליי. גל של ריגוש שוטף אותי. אלוהים, הוא גורם לי לגמור. זה אפשרי בכלל?

אני לוטשת בו עיניים בפה פעור, והוא מחייך בחזרה, שיניים לבנות כנגד עורו השזוף וזקנו, מודע לגמרי לכך שהוא מפוצץ לי את המוח. אצבעותיו נעות שוב, שתיים מהן מתחככות כנגד אותה נקודה שאף אחד כמעט, מלבדי, לא מצליח אף פעם למצוא.

והוא ממשיך לחכך אותה, בעודו דוחף את אצבעותיו לתוכי. ואני ממשיכה לגמור. אני נותנת לראשי ליפול אחורה, עפעפיי נסגרים, מתמסרת לעונג המתנחשל במעלה גופי, עד שכולי מסה נרעדת אחת של תחושה.

כשאני נוחתת בחזרה, אני מוצאת את עצמי נשענת על חזהו, מנסה לקחת אוויר. אף פעם לא גמרתי חזק כל כך, והבחור אפילו עוד לא היה בתוכי. הלב שלי פועם מהר בטירוף, והמוח האיטי שלי מתקשה לעמוד בקצב.

הוא פשוט בחור. בחור רגיל, אני מזכירה לעצמי. זין אחד ושתי ביצים.

זה לא משהו מיוחד.

"כבר די מזמן לא היה לי סקס," אני ממלמלת, כשהנשימה שלי חוזרת להיות סדירה. "הייתי מאוד לחוצה. הגוף שלי באמת היה זקוק לפורקן."

שלוש אצבעות ארוכות מתכווצות בתוכי. "מה שאת צריכה להגיד לעצמך זה בסדר, מותק."

יש זחיחות משועשעת בקולו, אבל הבחור רק עכשיו הביא אותי לאורגזמה בעזרת האצבעות שלו (וזה משהו ש אף פעם לא קורה לי), אז אני מניחה שאני לא יכולה להאשים אותו. הוא גורר את כריות אצבעותיו לאורך קצות העצבים הרגישים שלי, בעודו יוצא, ומפיק ממני עוד רעד לא־רצוני.

ידו עולה בינינו, והרטיבות נוצצת על אצבעותיו אפילו בקבינה האפלה של הטנדר שלו. אני נדהמת מההתעוררות הפועמת בי, כשהוא מוצץ אותן עד שהן נקיות.

אני בולעת רוק.

דחיפה מהירה אחת של ידית, והמושב שלו משתטח לגמרי. טאקר נשכב ושוב מסמן לי לבוא. "בואי הנה ותזייני לי את הצורה. אני צריך עוד מזה." אלוהים, מי הבחור הזה?

אולי עדיף היה שלא ארים את החצאית שלי סביב מתניי ואזחל קדימה, אבל אני כן עושה את זה. זה כאילו הוא הטיל עליי כישוף, ואני לא יכולה לא לציית לו.

"כדאי שתתכונני," הוא אומר בקול צרוד, "כי אני אגרום לך לגמור שוב."

"אתה פאקינג שחצן."

"לא, אני בטוח בעצמי. וגם את כזאת. עכשיו תני לי את הכוס המתוק שלך ותרכבי על הלשון שלי."

אוי, אלוהים. סקס עם טאקר הוא מלוכלך יותר ולוהט יותר ממה שחשבתי שיהיה. הוא לא נראה כאילו יהיה כזה, אבל האם אלה לא תמיד השקטים?

אני אוהבת את זה, כמעט יותר מדיי.

הנשימה החמה שלו מחממת את עורי, כשאני מורידה את עצמי על פניו.

"פאק, כן," זה הדבר האחרון שהוא אומר, לפני שהפה שלו ננעל עליי.

הוא לא משתמש רק בלשון שלו — הוא משתמש בשפתיו ובשיניו כדי לשפשף את הדגדגן הסופר־רגיש שלי. יד אחת שלו אוחזת בירכי, בזמן שהוא משתמש ביד השנייה כדי להכניס לי אצבעות. והלשון שלו? הוא מלקק אותי במשיכות ארוכות, סוחפות, עד שאני מעמעמת את קולות ההתייפחויות שלי בעזרת פרק כף ידי. ואז הוא פותח אותי בשתי אצבעות ומחזיק אותי פתוחה, בזמן שהלשון שלו נדחפת חזק לתוכי.

הוא צודק — אני באמת צריכה להתכונן. אני אוחזת בצידי המושב — ואז הלך עליי. הוא מביא אותי עד קצה הצוק ומשליך אותי משם.

בזמן שאני עדיין רועדת מהאורגזמה השנייה שלי הלילה, טאקר מרים אותי מעל פניו ומניח אותי על ברכיו, שם איכשהו הזין שלו השתחרר מהג'ינס שלו. אני מושיטה יד בינינו ותופסת אותו.

"חכי," הוא נובח, אבל זה מאוחר מדיי.

אני יונקת פנימה את שפתי התחתונה, כשהקצה הרחב חודר אליי באיטיות. אני לוחצת למטה בתאוותנות, רוצה למלא את עצמי. ידיו מוצאות את ירכיי, ואני נושפת החוצה אנחה של סיפוק, מצפה רק כדי לצעוק במורת רוח כשהוא דוחף אותי ממנו.

"קונדום," הוא אומר בקדרות.

אני מסתכלת למטה בינינו בהפתעה. אני אף פעם לא עושה את הטעות הזאת. אף פעם.

ידי עפה אל פי. "אני מצטערת, לא חשבתי..."

הוא מפשפש במכנסי הג'ינס שלו, מוצא את ארנקו ומשליך אותו אליי. "לא סיפור גדול. זה היה רק הקצה."

קריצה ערמומית מוציאה ממני צחוק נדהם. אני נושכת את העטיפה ופותחת אותה, ואז ממקמת את הגומי על קצה הזין שלו.

"אני בריאה," אני מרגישה צורך להגיד לו. "אני נבדקת אחרי..." קולי גווע, ואני מרגישה כאילו דיבור על זיונים מהעבר אינו במקום כשאני עירומה ועומדת לשפד את עצמי על הזין של מישהו אחר. "טוב, אחרי. ואני לוקחת גלולות."

"הכול בסדר מבחינתי," הוא אומר. העפעפיים שלו נסגרים לרגע, כשאני מגלגלת את הקונדום על הבשר העבה, הלוהט. גניחה חלשה נפלטת מפיו, ואז הוא מסיט את ידי הצידה כדי להשתלט על עצמו.

"מוכנה?" הוא שואל וממקם את הקצה קרוב לפתח שלי.

אני לא יודעת אם אני מהנהנת, מייבבת או מתחננת, אבל הצליל שיוצא מפי נשמע, כנראה, כמו הסכמה, משום שהוא דוחף קדימה בתנועה מהירה אחת, עד שהוא נכנס כולו פנימה.

"פאק, את כל כך צרה," הוא לוחש דרך שיניים חשוקות.

"ואתה גדול, לעזאזל," אני מקרקרת, מתפתלת מעליו.

הוא אוחז בירכיי כדי שלא אזוז ונדחף לתוכי. "אל תזוזי."

"לא יכולה להפסיק." החיכוך מרגיש כל כך טוב. אם חשבתי שהאצבעות והלשון שלו היו קסומות, הרי שהזין שלו הוא על־טבעי. אני יכולה להרגיש אותו בכל מקום.

אני מתחפרת עם ברכיי בתוך מושב העור ומניחה את ידי על חזהו. השרירים נמתחים מתחת לכפות ידיי, ואני מעבירה את מבטי על הבטן השרירית שלו, על השיער הבהיר על חזהו ועל הקו הדק המוביל ישירות אל גן העדן.

תענוג להסתכל עליו, ממש כמו שתענוג להרגיש אותו. אני תוהה מה הטעם שלו, אבל זה ייאלץ לקרות מאוחר יותר. כרגע אני צריכה שהוא יזיין אותי, עד שהחרדה שלי לגבי הרווארד, לגבי הכסף ולגבי החיים שלי בבית תיעלם לחלוטין. אני רוצה שהוא יהרוס אותי, הוא הגבר המושלם לתפקיד.

אני נוחתת עליו. מבט פראי חוצה את פניו, ואז אוחזת כף יד גדולה בישבני. הוא דוחף קדימה בתנופה, וגם אם אני למעלה, אין ספק שהוא השולט. וזה בדיוק מה שאני רוצה.

שיניו הדוקות, ואני מרגישה את האחיזה של אצבעותיו על ישבני, דוחפות אותי כלפי מטה עם כל דחיפה קדימה. אני מהדקת את ירכיי חזק סביבו ומתמסרת אליו, מאפשרת לו לזיין אותי עד אובדן חושים.

"תגמרי בשבילי," הוא ממלמל. "קחי מה שאת צריכה."

הזין שלו פועם בתוכי, ואז אצבעותיו מוצאות את הדגדגן שלי, מלטפות ומגרות אותו עד שאני גומרת כמו טיל, רועדת כל כך חזק, עד שאני בקושי מצליחה להישאר עליו.

טאקר מתרומם קצת כדי להדק אותי אל חזהו, הולם בתוכי כל כך חזק, עד שאני צריכה להרים את ידיי הרועדות אל תקרת הטנדר כדי למנוע מראשי להיחבט בה.

הוא דוהר לתוכי, שוב ושוב, עד שפתאום הוא הגוש הרועד, חסר המודעות, המתקשה לשמור על שליטה כלשהי. הוא מתמוטט אחורה על המושב ולוקח אותי איתו.

אני נותנת לעצמי כמה רגעים אנוכיים כדי להחזיר לעצמי את הנשימה, מתענגת לשכב על החזה הגדול שמתחתיי. הרעידות מפנות את מקומן לסיפוק. חלק ממני רוצה למתוח את הרגע הזה עד אין סוף, מכורבלת בחיקו של הבחור הזה, בזמן שידיו עוברות ברכות במעלה גבי ובמורדו.

"את בטוחה שאת לא רוצה לבוא לישון אצלי?" הוא שואל.

לשנייה אני כמעט אומרת כן. כן ללכת אליו. כן לעוד סיבוב של סקס. כן לארוחת־בוקר בבוקר, לא ללכת לעבודה ולבלות את כל היום במיטה איתו. הצורך מפתיע אותי ומפחיד אותי. אני לוקחת נשימה עמוקה ואוספת את שברי השלווה, שהוא זיין לרסיסים קטנים. "לא, אני צריכה להגיע הביתה."

רק סקס.

בטח, זה רק סקס. ג'ון טאקר טוב במיטה. כל כך טוב, שהוא צריך לקבל גביע. אבל זה לא יותר טוב ממה שהיה לי בעבר, זה רק מרגיש ככה בגלל המתח שאני שרויה בו. או שגם אם זה היה הכי טוב שהיה לי אי־פעם, זה לא אומר שום דבר חוץ מזה שהוא עוד נתון אחד המוכיח את התיאוריה, ש ספורטאים הם מאהבים טובים. סיבולת. אצבעות ולשון ברמה עולמית. זין שיכול לשמש כמודל לגרסאות הגדולות בחנות סקס.

אני מחפשת את החולצה ואת הז'קט שלי, משליכה אותם עליי, ואפילו לא אכפת לי שהם כנראה הפוכים. אני חייבת לצאת מהטנדר הזה ולהיכנס אל המכונית שלי.

"אני מוכנה," אני מכריזה. "המכונית שלי רק כמה רחובות מכאן."

תווי־פניו היפים מתרככים. "את נראית קצת המומה."

אני נעה בעצבנות, אבל הבעת פניו מפגינה דאגה בלבד. "אני בסדר," אני מבטיחה לו.

טאקר מתיישב ומסיר את הקונדום, קושר אותו ואז משליך אותו לתוך ערמת מפיות. הוא משחק לרגע באצבעותיו במפתחות ואז מתניע את הטנדר.

"לאן?"

אני פולטת נשימת הקלה. "ברחוב פורסט. בית ויקטוריאני גדול."

"הבנתי."

אנחנו נוסעים את המרחק הקצר בשתיקה. ברגע שאני רואה את המכונית שלי, קשה לי לעמוד בדחף לברוח. אני פותחת את הדלת עוד לפני שהוא מגיע לעצירה מלאה.

"נתראה," אני אומרת בקלילות.

"אני מלווה אותך למכונית שלך."

הוא מרים את ירכיו כדי למשוך למעלה את הג'ינס, וזה מזכיר לי את העובדה שהוא עדיין חצי־עירום. אני מנסה לא ללטוש מבט, כשהוא מכניס את הזין החצי־עומד שלו. הוא יכול היה בקלות לעשות סיבוב נוסף.

גופי מתחנן לעוד מגע, אבל אני מתעלמת מזה על ידי כך שאני יוצאת החוצה מהטנדר. כשטאקר מצטרף אליי, הטישירט שלו שוב עליו, ומכנסי הג'ינס שלו נחים על ירכיו המעוצבות, הרוכסן פתוח. הוא עדיין עם המגפיים עליו.

פרץ של היסטריה מזנק לגרוני. הוא זיין אותי כל כך טוב ואפילו לא חלץ את המגפיים שלו?

"אני אסע אחרייך עד שתגיעי הביתה," הוא אומר.

"אמרתי לך, אני גרה בבוסטון."

הוא מושך בכתפיו. "אז? הכבישים במצב זוועה, ואני רוצה לוודא שתגיעי הביתה בשלום."

"אני אהיה בסדר. נסעתי את הדרך הזאת עשרות פעמים בעבר."

"אז תשלחי לי הודעה כשתגיעי הביתה."

"בלי מספרי טלפון," אני מזכירה לו, מרגישה תחושה מוזרה של פאניקה.

"או הודעה או שאני נוסע אחרייך." פסקנות נשמעת בקולו.

מסתבר שהיה לי סטוץ ללילה אחד עם הג'נטלמן האחרון שנשאר על כוכב הלכת הזה.

"בסדר." אני שולפת את הטלפון מתוך כיס המעיל שלי. "אבל אתה הורג את כל התחושות הטובות."

עיניו החומות בהירות נוצצות. "זה לא אמור לשנות, נכון? כי זה לא משהו שיחזור על עצמו?"

יש לו פאקינג תשובה לכל דבר. "אתה צריך ללמוד קדם־משפטים," אני ממלמלת. "תן לי את המספר שלך."

אני מקלידה את המספר, בעודו מדקלם אותו, ואז פותחת את המכונית שלי וממש משליכה את עצמי אל מושב הנהג. תודה לאל, מנוע ההונדה שלי, שלא תמיד אפשר לסמוך עליו, מתחיל לפעול מייד.

אני פותחת את החלון לחריץ צר וממלמלת בחופזה, "לילה, טאקר," והוא מגיב בתנועת ראש מהירה.

אני מתבוננת בו במראה האחורית במשך כמעט רחוב שלם, דמות בודדה על רקע מואר באור ירח, ואז ממקדת את מבטי קדימה. הכיוון הזה הוא מה שאני צריכה להתמקד בו.

אבל הנסיעה הביתה חולפת בערפול, כשמוחי משחזר את סצנת הסקס הלוהטת שוב ושוב. מוח מטופש.

אבל...הסקס היה כל כך טוב. זה באמת יהיה נורא כל כך לראות אותו שוב?

אני חונה על האספלט המחורץ של החניון שמאחורי ביתי ופשוט יושבת שם לרגע. ואז אני מעבירה יד בשיער־הסקס הפרוע שלי ומושיטה יד אל הטלפון שלי.

אני: אני כאן.

התגובה מיידית: יופי. שמח לשמוע. תרגישי חופשייה להשתמש שוב במספר הזה.

האם אני רוצה להשתמש במספר — בו — שוב? זה כל כך מפתה. ג'ון טאקר היה שווה בטירוף, זיין כמו אל והיה כל כך נינוח; נראה כאילו שום דבר לא הטריד אותו. הוא לא שאל אותי אף שאלה קשה ולא נראה שהוא מעוניין ביותר ממה שאני יכולה להציע. באיזו תדירות מגיע בחור כזה?

אני: אני אזכור את זה.

הוא: תעשי את זה, מותק.

אני מעבירה אגודל על שפתיי, נזכרת איזו הרגשה טובה זו הייתה כשהוא נישק אותי. אוף. אולי אני כן אשתמש שוב במספר הזה.

תשישות נופלת עליי ברגע שאני יוצאת מהמכונית. אני זקוקה לשינה. מייד. מחר עומד להיות יום לא פחות ארוך ומעייף מהיום, ואני לא יכולה לומר שאני מצפה לו בכיליון עיניים.

כשאני כושלת ונכנסת הביתה, ננה יושבת באותו מקום שבו עזבתי אותה. אני חושדת שהפעם היחידה שבה היא זזה בארבע השעות שבהן נעדרתי הייתה ללכת להשתין את בקבוק הקולה של שני ליטר שעל השולחן במטבח. הבקבוק היה מלא לפני שנסעתי. אבל עכשיו יש מגזין לידה. אני חושבת שזה ה אנקוויירר.

היא קולטת את המראה הפרוע שלי. "חשבתי שהלכת למסיבת קוקטייל." חיוך עולה על שפתיה. "נראה שאת היית בתפריט."

חום מציף את פניי. כן. אין כמו מילה מננה להחזיר את העולם לסדרו.

אני מתעלמת מן העקיצה וממהרת אל הדלת. "לילה," אני ממלמלת.

"לילה טוב," היא עונה, והגיחוכים שלה מלווים אותי אל תוך חדר השינה.

אחרי שסגרתי ונעלתי את הדלת, אני מוציאה את הטלפון שלי ומעלה את השם של טאקר. למשך רגע אחד ארוך אני לוטשת בו עיניים. אני מתפתה לכתוב לו משהו. כל דבר שהוא.

במקום זאת אני נכנסת אל מסך המידע ולוחצת על "חסום".

כי לא חשוב כמה הוא סקסי או כמה אורגזמות הוא יכול להוציא ממני, אין מקום בחיי לסיבוב שני איתו.

4. טאקר

צליל של מכונית מתניעה מקפיץ אותי. עדיין חשוך בחוץ, אבל אני יכול להבחין בפס דק מאוד של אור באופק, פס אפרפר על רקע שחור. אני מסיט את ידית המושב שלי ומאפשר למנגנון לדחוף אותי למצב זקוף בדיוק בזמן לראות הונדה סיביק קטנה יוצאת מהחניה של סברינה ג'יימס.

מטושטש אני בודק את השעה על לוח המחוונים. ארבע לפנות בוקר. כשמכוניתה חולפת לידי, אני רואה להרף עין שיער שחור. אני משתלב מייד בתנועה ונוסע אחריה.

עקבתי אחריה לבוסטון בלילה, כי הדרכים היו עדיין מלאות קרח ודאגתי לה. לא הייתי משוכנע שהיא תשלח לי הודעה. אחרי שהיא גמרה בפעם האחרונה, היא כבתה לגמרי. היה ברור שאינטימיות זה לא משהו שהיא מרגישה איתו נוח. הייתה לי תחושה שאני יכול להגיד לה כל דבר מלוכלך שארצה, וזה יהיה לגמרי בסדר מבחינתה, אבל מילה אחת רכה, אכפתית — והיא תסתלק משם בריצה.

לעזאזל, היא כמעט קפצה מהטנדר שלי מרוב חיפזון להסתלק. אבל לא לקחתי את זה אישית.

אני מותח את גבי כמיטב יכולתי. לא ישנתי בטנדר כבר המון זמן, והגוף שלי מזכיר לי בדיוק מה הסיבה לכך. אבל זה היה לתפוס תנומה קלה או להסתכן בנסיעה חזרה על כבישים חלקים. בחרתי לישון בקבינה שלי.

המכונית של סברינה עוברת באור צהוב ואז לוקחת פנייה חדה שמאלה. כשאני מדביק אותה, היא נכנסת לתוך חניית העובדים של סניף דואר בדרום בוסטון. שנייה לאחר מכן היא יוצאת ממושב הנהג, לבושה בבגדי עבודה, שיערה הארוך קשור מאחור בקוקו.

חיוך מתעקל על פניי. לוהטת, זוהרת כמו השמש ועובדת קשה? וואו. אמא שלי תאהב את הבחורה הזאת.

אני נוהג בחזרה להייסטינגס עם חיוך מטומטם על פניי ומשליך את עצמי על מיטתי כדי לישון במשך שלוש שעות עלובות. לאחר מכן אני קופץ שוב לטנדר ונוסע לקמפוס, להיפגש עם קבוצת הלימוד שלי, כי מחר יש לנו מבחן גדול בשיווק. אם כי אני לא בטוח שהמפגש הצפוף הזה בתשע בבוקר יעזור לי הרבה במצבי המטושטש. שתי כוסות קפה מצליחות לעורר אותי קצת, ואני מרגיש הרבה יותר עירני, כשהמפגש מסתיים בסביבות אחת־עשרה.

במקום לנסוע ישר הביתה אני שותה כוס קפה שלישית ושולף את הטלפון שלי. הגיע הזמן לתחקיר קצר, ואני מעדיף לעשות את זה בבית הקפה ולא בבית, שם שותפיי החטטנים עלולים לשאול שאלות.

אני יודע שלסברינה יש כמה קורסים עם דין, אבל דין לא ממש מהימן כשמדובר בה; לכן אני מחפש את הסטודנטית היחידה הנוספת שאני מכיר שלומדת מדעי המדינה — שינה דרייק. היא אקסית שלי, אבל עדיין חברה טובה. למעשה, אני לא חושב שיש לי איזו אקסית שאני לא מיודד איתה.

אני: מה את יודעת על סברינה ג'יימס?

שינה עונה מייד, וזה אומר לי שאו שהיא לא חגגה יותר מדיי בלילה, או שהיא חגגה כל כך הרבה עד שטרם הלכה לישון.

היא: איכס. שונאת אותה.

אני מקמט את מצחי למראה ההודעה.

אני: למה?

היא: כי היא יותר שווה ממני. כלבה.

הגיחוך הקולני שלי מושך את תשומת לבה של שלישיית הסטודנטים בשולחן הסמוך. מגיעה עוד הודעה משינה.

היא: אבל היא יותר שווה מכולן. אז אני מניחה שאני לא יכולה לכעוס. למה אתה שואל עליה?

אני: נתקלתי בה אתמול בערב. נראתה קולית.

היא: אין לי מושג. יש לי שני קורסים איתה, אבל היא לא דברנית גדולה. היא סופר מבריקה. השמועה אומרת שהיא מזדיינת רק עם ספורטאים.

אני לוגם מהקפה ותוהה לגבי זה. אני מניח שזה הגיוני, אם להתחשב בכך שהיא הזדיינה איתי אתמול בערב. הטלפון שלי מזמזם — עוד הודעה משינה.

נדלקת עליה?

בהתחשב בכך שהלשון, הפה, האצבעות והזין שלי היו עליה אתמול בערב, אני חושב שאני כבר מעבר להידלקות. אבל אני מקליד רק: אולי.

היא: אז אתה כן!!! ספר לי הכול!!!

אני: אין מה לספר. להת' מחר בכלכלה?

היא: כן.

אני: אוקיי. תודה, בייב.

היא: 3>

אני גולל את רשימת אנשי הקשר שלי ומחפש עוד מישהו שאולי מכיר את סברינה, אבל רק שם אחד קופץ לי לעיניים. לעזאזל, זה כנראה האדם שאיתו הייתי צריך לדבר מלכתחילה.

אני לוגם את שארית הקפה ואז הולך אל הדלת. אני שולח הודעה קצרה, אבל אין תשובה מיידית, לכן במקום להמתין אני שולח עוד הודעה, הפעם לאולי ג'נקוביץ', השותף־לדירה של הבחור שאותו אני מנסה לאתר.

אני: אתה עם בו?

הוא: שלילי.

אני: אתה יודע איפה הוא?

הוא: חדר כושר.

טוב, זה היה קל.

אני משאיר את הטנדר שלי במגרש החניה של הסטודנטים ומחליט ללכת ברגל, מאחר שאצטדיון הפוטבול נמצא במרחק־הליכה קצר בלבד מבית הקפה. תעודת שחקן ההוקי שלי מברייאר אינה מאפשרת לי כניסה אל מתקן האימונים, אך למרבה המזל אני מגיע אל הדלת בדיוק כשיוצא ממנה שחקן־הגנה משנה ב', שנותן לי להיכנס.

אני מוצא את בו מקסוול בחדר המשקולות, עובד על החזה ועל הזרועות שלו.

בו הוא הקווטרבאק האהוב של ברייאר, ועד כמה שאני יודע, הוא הבחור האחרון שזכה להתעניינות מצד סברינה למשך פרק זמן משמעותי כלשהו.

הוא חבר שלי; יותר קרוב לדין מאשר למישהו מאיתנו, אבל אנחנו עדיין חברים, ואני מעדיף שהוא ישמע שאני רודף אחרי סברינה ממנו ולא ממכונת הרכילויות. ספורטאים מבלים לא פחות זמן מכל אחד אחר בדיבורים על זיונים, על חברות ועל זיונים עתידיים.

"מקסוול," אני קורא, בעודי חוצה את החדר, שמריח כמו זיעה וחומרי ניקוי תעשייתיים, "יש לך דקה?"

בו לא מפנה את ראשו מהמראה. "בטח. עוד שנייה אני הולך לעשות תרגילי דחיקת מוט. אתה יכול להשגיח עליי."

"מתאים." אני מתיישב על הספסל שלידו וסופר בלב את מספר הדחיקות שהוא עושה. כשהוא מגיע לעשר, הוא מוריד את המשקולת של 25 ק"ג ופונה אליי.

"אני עובד עם משקולות קלות מספר כפול של פעמים," הוא מסביר, מרגיש צורך לתרץ את משקולת 25 הק"ג שעל המוט.

"אתה בכלל אמור להרים משקולות?" אני לא יודע הרבה על עמדת הקווטרבאק, אבל נראה לי שכל תוספת שרירים עלולה לפגוע בזרוע המוסרת שלו.

"רק משקולות קלות," הוא חוזר.

כשהוא שוכב ומושיט ידיים למעלה, אני זז לקצה הספסל.

עם המשקולות האלה אני בספק אם הוא יכול לפגוע בעצמו, כך שתפקיד המשגיח לא ממש נחוץ. אבל זה נותן לי משהו לעשות בזמן שאנחנו מדברים.

"שמעתי שהיה לך סטוץ עם סברינה ג'יימס בסתיו האחרון," אני מתחיל במבוכה. "הלהבה עוד בוערת שם?"

בו מסיט את ראשו אחורה, כדי שיוכל ללטוש בי עיניים. יש לו עיניים כחולות מלאות־חיים, ואני בטוח שמחצית מהבחורות בברייאר הלכו לאיבוד בתוכן. או חלמו על ללכת לאיבוד בתוכן.

"לא, שום להבה כאן," הוא עונה לבסוף. "למה? אתה מכוון לכיוון?"

כבר כיוונתי, אחי. אבל אני חוזר על מה שאמרתי לשינה. "אולי."

"קלטתי אותך. טוב, אם אתה מחפש יותר מסטוץ, היא לא הבחורה בשבילך."

"באמת?"

"באמת. ברצינות, טאק, היא סגורה חזק יותר מצדפה. אין לה זמן." בו מקמט את מצחו. "היא עובדת במשהו כמו ארבע או חמש עבודות, ותצטרך להשתלב בלוח הזמנים שלה. כמו רופא בכוננות."

"טוב לדעת."

הוא מסיים את החזרות שלו בשתיקה. כשהוא מסיים, הוא מתרומם, ואני מעביר לו בקבוק מים שאני מוצא ליד הספסל.

"צריך עוד עזרה?" אני שואל.

"לא. אני מסתדר."

"אז להתראות." אני עושה צעד ואז שולח אליו שוב מבט. "תעשה לי טובה ותשאיר את השיחה הזאת בינינו?"

הוא מהנהן. "קלטתי אותך."

אני כבר ליד דלת היציאה, כשבו קורא לעברי.

"היי, ומה אילו הייתי אומר שאני עדיין מעוניין?"

אני מסתובב כדי לפגוש את עיניו. "אז חבל מאוד."

בו מגחך. "חשבתי ככה. בהצלחה עם זה, אחי, אבל אני מזהיר אותך — יש נשים יותר קלות מסברינה."

"למה שארצה מישהי קלה?" אני שולח אליו חיוך. "זה לא נשמע כיף."

5. סברינה

זה אחד מהימים האלה. מסוג הימים שבהם אני חיה בתוך סרט מצויר, שבו אני ה רוד ראנר, ממהרת ממקום אחד למקום אחר בלי שתהיה לי שום הזדמנות לשבת או לנשום.

טוב, מבחינה טכנית אפשר לומר שאני יושבת הרבה בשיעורי הבוקר שלי, אבל אין בזה שום רגיעה, כי אנחנו מתכוננים לעבודות שלנו במשפט חוקתי, והציון על העבודה הזאת הוא הציון שנקבל על הקורס כולו. אני, בטפשותי, בחרתי את אחד הנושאים הקשים ביותר — הסטנדרטים המשפטיים השונים שמופעלים, כאשר נבחנת תאימות של חוקים לחוקה.

ארוחת הבוקר כוללת קרואסון גבינה, שאני בולעת בדרכי מהשיעור תיאוריה פוליטית מתקדמת לשיעור מדיה וממשלה. ואני אפילו לא מצליחה לגמור אותו, מכיוון שבפזיזותי אני מועדת על השביל מרוצף האבנים המתפתל בקמפוס, והקרואסון נופל לתוך שלולית בוץ.

הבטן שלי מקרקרת בכעס במהלך שיעור ה מדיה, ואז הופכת לרעשנית יותר וכועסת יותר, כשאני נפגשת עם היועצת שלי לדבר על ענייני כספים. לא מצאתי שום מכתבי קבלה בתיבת הדואר שלי הבוקר, אבל אני חייבת להאמין שהתקבלתי לפחות ל אחת מן התכניות שאליהן הגשתי בקשה. אפילו בתי הספר מהדרג השני יעלו הרבה כסף, והמשמעות היא שאני זקוקה למלגה. אם לא אתקבל לאחד מבתי הספר הטובים ביותר למשפטים, לא אקבל הצעת עבודה מהביג לאו — משרדי עריכת הדין המובילים — עם משכורת של ביג לאו, וזה אומר שיהיו לי חובות עצומים, מייאשים, אינסופיים.

אחרי הפגישה יש לי שיעור פרטני של שעה אחת בקורס תיאוריית המשחקים. את השיעור מעביר מתרגל, בחור רזה עם שיער של אלברט איינשטיין ועם הרגל מרגיז, יומרני, להכניס מילים ממש מסובכות לכל משפט שהוא מוציא מפיו.

אני אדם אינטליגנטי, אבל בכל פעם שאני בסביבת הבחור הזה, אני מחפשת בסתר מילים באפליקציית המילון בטלפון שלי, מתחת לשולחן. אין שום סיבה שאדם ישתמש במילה כיליי, כשהוא יכול פשוט להגיד קמצן — אלא אם כן הוא שמוק מושלם, כמובן. אבל סטיב מחשיב את עצמו כאדם חשוב, גם אם על פי השמועות הוא עדיין רק מתרגל, כי נכשל — פעמיים — בניסיון להגן על התזה שלו, ולכן אינו יכול לקבל משרת פרופסור־חבר בשום מקום.

כשהפגישה מסתיימת, אני דוחפת את המחשב הנייד ואת המחברת לתוך תיק הצד שלי וצועדת ישר אל הדלת.

אני כל כך רעבה, עד שאני מרגישה סחרחורת קלה. למרבה המזל, יש בלובי של הבניין מקום שמוכרים בו כריכים. אני ממהרת החוצה, אך נעצרת בחריקת בלמים כשפנים מוכרות מקדמות את פניי.

ליבי פועם בחוזקה, עד שזה מביך. ביליתי את כל היום וחצי האחרונים בניסיונות לאלץ את עצמי לא לחשוב על הבחור הזה, ועכשיו הנה הוא, עומד כאן, בכבודו ובעצמו.

עיניי בולעות אותו בלהיטות. הוא לובש שוב את ז'קט ההוקי שלו. שיערו הערמוני מתנופף ברוח, לחייו ורודות כאילו זה עתה הגיע מן הקור. ג'ינס כחולים משופשפים עוטפים את רגליו הארוכות באופן בלתי אפשרי, וידיו מוכנסות חלקית אל כיסיו.

"טאקר," אני מצייצת.

שפתיו נפערות בהפתעה. "סברינה."

"מ...מה אתה עושה כאן?" אלוהים, אני מגמגמת. מה קורה לי?

מישהו מתנגש בי מאחור. אני ממהרת לזוז מהדלת כדי לתת לסטודנטים האחרים לצאת. אני לא ממש יודעת מה להגיד, אבל אני יודעת מה אני רוצה לעשות. אני רוצה להשליך את עצמי על הבחור הזה, לכרוך את זרועותיי סביב צווארו, את רגליי סביב מותניו, ולהסתער עליו בפי.

ברור שאני לא עושה את זה.

"את מתעלמת מההודעות שלי," הוא אומר גלויות.

תחושת אשמה מדגדגת בגרוני. אני לא מתעלמת מההודעות שלו — לא קיבלתי אותן.

כי חסמתי את המספר שלו.

עדיין הלב שלי מקפץ עוד קפיצה טפשית מעצם הידיעה שהוא כתב לי הודעות. פתאום אני חושבת: הלוואי שהייתי יודעת מה הוא אמר, אבל אני לא אשאל אותו. זה מתכון לחפש צרות.

ובכל זאת מסיבה מטופשת כלשהי אני מתוודה, "חסמתי אותך."

במקום להיעלב הוא מגחך. "כן, תיארתי לעצמי שאולי עשית את זה. בגלל זה עקבתי אחרייך."

אני מצמצמת את עיניי. "ואיך בדיוק עשית את זה? איך ידעת שאני אהיה כאן?"

"ביקשתי את מערכת השעות שלך."

פי נפער לרווחה. "והיועצת שלך נתנה לך אותה?"

"היועץ, למעשה. וכן, הוא שמח לעשות זאת."

אי־אמון והתמרמרות מתערבבים בתוך דמי. מה לעזאזל? לא ייתכן שאנשי סגל ימסרו את מערכת השעות של סטודנטים לכל מי שמבקש אותה, נכון? זו הפרה של פרטיות. אני חורקת שיניים ומחליטה, כי ברגע שאעבור את מבחני הלשכה, הדבר הראשון שאעשה בתחום המשפטי יהיה לתבוע את הקולג' המטופש הזה.

"הוא נתן לך גם את רשימת הקורסים והציונים שלי?" אני ממלמלת.

"לא. ואל תדאגי, אני בטוח שמערכת השעות שלך אינה מחולקת כפלייר ברחבי הקמפוס. הוא נתן לי אותה רק כי אני משחק הוקי."

"וזה אמור לגרום לי להרגיש יותר טוב? התזכורת לזה שאתה חמור פריבילגי שמקבל יחס מיוחד, כי אתה מחליק על הקרח וזוכה בגביעים?"

אני מתחילה ללכת, הקצב שלי מהיר, אבל טאקר מספיק גדול, כך שהצעדים שלו מדביקים את הפער, ותוך שנייה הוא לידי.

"אני מצטער." הוא נשמע מתחרט באמת. "אם זה עוזר, אני בדרך כלל לא משתמש בקלף הספורטאי כדי לקבל טובות. לעזאזל, יכולתי לבקש מדין את מערכת השעות שלך, אבל תיארתי לעצמי שאת תאהבי את זה עוד פחות."

הוא צודק לגבי זה. הרעיון שטאקר ידבר עליי עם דין די לורנטיס גורם לי צמרמורת.

"בסדר. אוקיי, עקבת אחריי. מה אתה רוצה, טאקר?" אני הולכת יותר מהר.

"לאן את ממהרת, מותק?"

"החיים שלי," אני ממלמלת.

"מה?"

"אני תמיד ממהרת," אני מבהירה. "יש לי עשרים דקות לאכול משהו לפני השיעור הבא שלי."

אנחנו מגיעים אל הלובי, שם אני נכנסת מייד לתור בדוכן הכריכים, סורקת את התפריט שעל הקיר. הסטודנט שלפניי עוזב את הדלפק לפני שטאקר מספיק לדבר. אני ממהרת קדימה לתת את ההזמנה שלי. כשאני מחפשת בתיק שלי את הארנק, טאקר מניח את ידו על ידי.

"עליי," הוא אומר ושולף שטר של עשרים דולר מארנק העור החום שלו.

אני לא יודעת למה, אבל זה מעצבן אותי עוד יותר. "בהתחלה משקאות במאלונ'ז ועכשיו ארוחת צוהריים? מה, אתה מנסה להשתחצן? לוודא שאני אדע שיש לך מספיק כסף?"

פאק. אני לא יודעת למה אני כל כך עוינת כלפיו. זה פשוט ש... כשהוא מופיע כאן, מודה שסחט כמה טובות כדי למצוא אותי, משלם על הארוחה שלי...זה היה אמור להיות משהו חד־פעמי, ועכשיו הוא תקוע לי מול הפרצוף, ואני לא אוהבת את זה.

לא, זה לא נכון. אני אוהבת שהפרצוף שלו קרוב לשלי. הוא כל כך סקסי, ויש לו ריח כל כך טוב, כמו של עץ אלגום ושל פרי הדר. אני רוצה לקבור את אפי בצווארו הארוך ולשאוף אותו פנימה עד שאשתכר מהמגע.

אבל אין זמן לזה. זמן הוא מושג שלא קיים בחיי, וג'ון טאקר מהווה הסחת־דעת גדולה מדיי.

"אני משלם על ארוחת הצוהריים שלך, כי ככה אמא שלי חינכה אותי," הוא אומר בשקט. "תקראי לי מיושן אם את רוצה, אבל ככה אני מתנהל."

אני בולעת עוד גל של תחושת אשמה. "אני מצטערת." קולי רועד קצת. "תודה על ארוחת הצוהריים. אני מעריכה את זה."

אנחנו זזים אל הקצה האחר של הדלפק, מחכים בשקט, כשנערה מתולתלת מכינה לי כריך עם נקניק ועם גבינה שוויצרית. היא עוטפת לי אותו, ואני שמה אותו מתחת לזרועי תוך כדי הסרת הפקק של הדיאט קולה שהזמנתי. ואז אנחנו שוב זזים. טאקר הולך אחריי אל הדלת, צופה בשעשוע איך אני מנסה להסתדר עם המשקה ועם תיק הצד שלי ועם להוריד את עטיפת הכריך — הכול בו־זמנית.

"תני לי להחזיק לך את זה." הוא לוקח את הבקבוק מידי. פניו מקרינות עדינות, כשהוא צופה בי תוקעת את שיניי בתוך לחם השיפון הקלוי מעט.

אני בקושי לועסת לפני שאני לוקחת נגיסה שנייה, מה שגורם לו לצחוק.

"רעבה?" הוא מקניט.

"מורעבת," אני מודה, ולא אכפת לי שאני מתנהגת בחוסר־נימוס כשאני מדברת בפה מלא.

אני יורדת במהירות במדרגות הרחבות. הוא, שוב, עומד בקצב.

"לא כדאי שתאכלי תוך כדי הליכה," הוא מייעץ.

"אין זמן. השיעור הבא שלי הוא בצד השני של הקמפוס, אז — היי!" אני קוראת, כשהוא תופס את זרועי וגורר אותי מהשביל. "מה אתה עושה?"

מתעלם מהמחאות שלי, הוא מוביל אותי אל אחד הספסלים מברזל יצוק הממוקמים על המדשאה. עדיין לא ירד החורף שלג, אבל הדשא מכוסה בשכבה דקה של כפור. טאקר מכריח אותי לשבת, ואז צונח לידי ושם יד אחת על ברכי, כאילו חושש שאברח — דבר שלגמרי שקלתי לעשות, לפני שהיד הגדולה הזאת יצרה מגע. החום שלה צורב את ירכיי ומחמם אותי שם למטה.

"תאכלי," הוא אומר בעדינות. "מותר לך לתת לעצמך שתי דקות להיטען מחדש, מותק."

אני מגלה שאני מצייתת, בדיוק כפי שצייתי באותו לילה שבו אמר לי לרכוב על פניו, כשפקד עליי לגמור. צמרמורת עוברת בעמוד השדרה שלי. אלוהים, למה אני לא מצליחה להוציא את הבחור הזה מהראש שלי?

"מה כתבת לי בהודעות?" אני פולטת.

הוא מחייך חיוך מסתורי. "נראה שאף פעם לא תדעי."

אני מנסה להימנע, אבל מחייכת בחזרה. "זה היה משהו סקסי, נכון?"

הוא שורק בתמימות.

"זה היה!" אני מאשימה, ואז חשה דקירת האשמה עצמית, כי, לעזאזל עם זה, אני מתערבת שזה היה מלוכלך ומענג ונפלא.

"תקשיבי, אני לא אגזול הרבה מהזמן שלך," הוא אומר. "אני יודע שאת עסוקה. אני יודע שאת מגיעה מבוסטון. אני יודע שיש לך כמה משרות —"

"שתיים," אני מתקנת ומטה את ראשי בהתרסה.

"ואיך בדיוק אתה יודע את זה?"

הוא מושך בכתפיו. "שאלתי אנשים."

הוא שאל? חרא. זה, אומנם, מחמיא, אבל אני קצת פוחדת לדעת את מי הוא שאל ומה אמרו לו. מלבד הופ וקארין אני לא מבלה זמן רב עם חבריי לספסל הלימודים. אני יודעת שאני מצטיירת לפעמים כמרוחקת — בסדר, כ כלבתית. וגם אם אני לא מתה על זה שהחברים לכיתה חושבים שאני כלבה, אין לי הרבה מה לעשות בעניין. אין לי זמן או אנרגיה לסמולטוק, לשתות קפה אחרי השיעור או להעמיד פנים, שיש לי משהו משותף עם הילדים העשירים, האליטיסטיים, שהם הרוב בקולג' הזה.

"הרעיון הוא," הוא מסיים, "שאני מבין את זה, בסדר? את מוצפת, ואני לא מבקש ממך ללבוש את ז'קט הקבוצה שלי ואת טבעת הכיתה שלי ולהיות החברה הקבועה שלי."

אני מוכרחה לצחוק מתמונת ה פלזנטוויל שהוא צייר. "אז מה אתה כן מבקש ממני?"

"דייט," הוא אומר בפשטות. "דייט אחד. אולי זה ייגמר בזה שאנחנו שוב נזדיין —"

גופי שר מעונג.

"— או שאולי לא. בכל מקרה, אני רוצה לראות אותך שוב."

אני מתבוננת בו בזמן שהוא מעביר יד בשיערו האדמדם. לעזאזל, מי היה חושב שג'ינג'ים יכולים להיות כל כך שווים?

"לא אכפת לי מתי. את רוצה לאכול משהו מאוחר בלילה, בסדר. מוקדם בבוקר, מצוין, כל עוד אין לי אימון. אני מוכן לשחק לפי החוקים שלך, להתאים את עצמי ללוח הזמנים שלך."

הנאה וחשדנות נאבקות זו בזו בתוכי, אך החשדנות גוברת. "למה? אני מתכוונת, אני יודעת שהטרפנו זה את זו, אבל למה אתה מתעקש כל כך לראות אותי שוב?"

אני בולעת רוק, כשהוא בוחן אותי במבט יציב, עז. ואז הוא מבהיל אותי עוד יותר כשהוא שואל, "את מאמינה באהבה ממבט ראשון?"

או מיי פאקינג גוד.

אני מתחילה לקום על רגליי.

הוא מושך אותי בחזרה אל הספסל בגיחוך עמוק. "תרגיעי, סברינה, אני לא אומר שאני מאוהב בך."

אני מאוד מקווה שלא! אני לוקחת נשימה כדי להירגע, מניחה את הכריך החצי־אכול שלי על ברכי ומנסה לגייס את הטון, שלא יסגיר את תחושת הפחד האיום הגועשת בי. "אז מה אתה כן אומר?"

"ראיתי אותך בקמפוס עוד לפני הלילה ההוא במאלונ'ז," הוא מודה. "וכן, חשבתי שאת שווה, אבל זה לא כאילו שרציתי נואשות לדעת מי את."

"וואו. תודה."

"תחליטי כבר, מותק. את רוצה שאהיה דלוק עלייך או שאת רוצה שזה לא יעניין לי את הזין?"

שניהם! אני רוצה את שני הדברים, וזאת הבעיה, לעזאזל.

"בכל מקרה, ראיתי אותך כבר בעבר. אבל באותו לילה בבר, כשיצרנו קשר עין בחדר, משהו קסום קרה," הוא אומר גלויות. "אני יודע שגם את הרגשת את זה."

אני מרימה את הכריך שלי ולוקחת נגיסה קטנה, לועסת לאט במיוחד כדי להשהות את הצורך להשיב. הוא שוב מבהיל אותי, עם מבטו מלא הביטחון ועם הטון הענייני. מעולם לא פגשתי בחור שמסוגל לזרוק באוויר ביטויים, כמו "אהבה ממבט ראשון" או "משהו קסום קרה," בלי שתהיה לו לפחות ההגינות להסמיק או להיראות נבוך.

בסופו של דבר, אני מכריחה את עצמי לענות לו. "הדבר הקסום היחיד שקרה היה שאהבנו את מה שראינו. פרומונים, טאקר. לא יותר."

"זה היה חלק מהעניין," הוא מסכים. "אבל היה שם יותר מזה, ואת יודעת את זה. היה חיבור מהרגע שבו הסתכלנו זה על זו."

אני מרימה את הדיאט קולה אל שפתיי ולוגמת כמעט חצי ממנה.

"אני רוצה לבדוק את זה. אני חושב שיהיה טפשי מצידנו לא לעשות את זה."

"ואני חושבת..." אני מתקשה למצוא מילים. "אני חושבת..."

אני חושבת שאתה הבחור המרתק ביותר שפגשתי בחיי.

אני חושבת שאתה מדהים במיטה, ואני רוצה לזיין אותך שוב.

אני חושבת שאילו ליבי היה מסוגל להישבר, יש לך היכולת לשבור אותו.

"אני חושבת שהבהרתי את עצמי באותו לילה," אני מסיימת. "אני לא מחפשת מערכת יחסים או אפילו יזיז. רציתי סקס. נתת לי. זה כל מה שזה היה."

אני לא מחמיצה את האכזבה שמציפה את עיניו. זה מעלה בי דקירת חרטה וגורם לבטני להתעוות בכאב, אבל כבר עליתי על המסלול הזה ועכשיו אני צריכה להמשיך בו עד הסוף. אני טובה מאוד בהישארות על המסלול.

"אני יודעת שאתם, הספורטאים, עקשנים כמו פרד, ושאתם לא מוותרים כשאתם רוצים משהו, אבל..." אני לוקחת נשימה. "אני מבקשת ממך לוותר."

לסתו מתקשחת. "סברינה —"

"בבקשה." אני נרתעת למשמע הצליל הנואש בקולי. "פשוט תוותר, בסדר? אני לא רוצה להתחיל שום דבר. אני לא רוצה לצאת לדייט. אני רוצה..." אני קמה על רגליים מתנודדות. "אני רוצה להגיע לשיעור. זה הכול."

לאחר שתיקה ממושכת, ארוכה מדיי, גם הוא קם. "בטח, מותק. אם זה מה שאת רוצה."

זה לא לגלוג וזה גם לא מכיל אפילו רמז להבטחה, כמו ב בטח, מותק, אני אוותר — כרגע. אבל צפי שאמשיך לרדוף אחרייך עד שאתיש אותך.

לא, יש במילים שלו סופיות שמעציבה אותי. ג'ון טאקר הוא ללא ספק גבר שעומד במילה שלו, וגם אם זה אמור לעורר בי הערצה, הפכתי לפתע לצבועה, כי עכשיו אני זאת שמרגישה מאוכזבת.

"נתראה," הוא אומר בנוקשות.

ואז הוא מסתלק בלי מילה נוספת, משאיר אותי לבהות אחריו בעצב.

עשיתי את הדבר הנכון. אני יודעת שעשיתי. גם אילו היה לי המון זמן פנוי לבנות איתו משהו, אין מקום בחיי למישהו כמו טאקר.

הוא מתוק ורציני וברור שיש לו כסף, בעוד שאני מרירה ומתוחה וחיה בזבל. הוא יכול לדבר כמה שהוא רוצה על חיבור ממבט ראשון, אבל זה לא משנה את העובדה הזאת.

אני לא הבחורה המתאימה לג'ון טאקר, ואף פעם לא אהיה.

6. טאקר

האימון מחורבן. הקבוצה פשוט לא מחוברת העונה. והמאמן ג'נסן מטפס עלינו בלי רחמים עכשיו, כשיש לנו כמה הפסדים שמכתימים את הרקורד שלנו.

ההפסד של אתמול ביאס אותנו לגמרי — שיחקנו נגד קבוצה מהדרג השני, ש לא הייתה אמורה לכסח לנו ככה את הצורה על הקרח.

מאמן ההגנה החדש, פרנק או'שיי, רק מדרדר את המצב. הודיתי למזלי הטוב שאני לא שחקן הגנה. נראה שלאו'שיי יש איזה סכסוך ישן עם דין. הוא כל הזמן צועק עליו וחופר לו על הטעויות שלו. הלחיים של דין מאדימות יותר מתפוחי־עץ, בכל פעם שאו'שיי פותח את הפה.

לוגן אומר שהאיש היה בעבר המאמן הראשי בבית הספר הפרטי שבו למד דין. ברור שיש להם עבר, אבל מה היה שם, בזה דין לא משתף אותנו. אלא שהוא גם לא מאושר. לא רק ששחקני ההגנה נדרשים כל הזמן להישאר לזמן נוסף אחרי האימון, אלא שככל הנראה דין אולץ לאמן את קבוצת הילדים בבית הספר היסודי בעיר.

אחרי המשמרת שלי אני מחליק אל הספסל ונשען על הקיר, אחר כך אני מתיז קצת מים לתוך הפה וצופה בקו של גארט טס מעבר לקו הכחול. משחקי האימון של היום לא מביאים שום שערים. ברצינות, כל כך דפוקים אנחנו. אנחנו לא מצליחים להבקיע אפילו זה נגד זה במהלך אימון, וזה לא מפני שהשוערים שלנו בכושר מעולה כל כך — אף אחד מהחלוצים לא מצליח להתאפס על עצמו, כולל אני.

נשמעת שריקת משרוקית. המאמן מתחיל לצרוח על אחד משחקני ההגנה שלנו משנה ג' בגלל מהלך האייסינג שעשה לדסקית.

"מה זה היה, לעזאזל, קלווין! היו לך ארבע אפשרויות מסירה, ואתה החלטת להעיף את הדבר המזוין!" המאמן נראה כמי שעומד לתלוש לעצמו תכף את השיערות. ואני לא מאשים אותו.

"הייתי יכול לתת את המסירה הזאת, אילו הייתי שם," רוטן דין מאחוריי.

אני מסתכל אחורה באהדה. אחד הדברים הראשונים, שעשה או'שיי, היה לארגן מחדש את הקווים. הוא הצמיד את דין לברודובסקי ואת לוגן אל קלווין, כשכולנו יודעים שלוגן ודין בלתי ניתנים לעצירה כשהם יחד.

"אני בטוח שאו'שיי יקלוט את הטעות שלו בקרוב."

"כן. בטח. זה עונש. הבן זונה שונא אותי."

סקרנותי מתעוררת שוב. "למה, בעצם?"

הבעתו של דין מתעננת. "שכח מזה."

"אני לא בטוח שאתה יודע את זה," אני אומר בנעימות, "אבל סודות הורגים חברויות."

זה גורם לו לגחך. "אתה באמת רוצה לדבר על סודות? איפה לעזאזל היית בכל סוף השבוע?"

אני עוטה מייד ארשת פנים חתומה. אין לי בעיה לספר לחבריי על חיי האהבה שלי, אבל אני לא רוצה לדבר עם דין על סברינה, במיוחד כשאני מכיר את דעתו עליה. וחוץ מזה, על מה, לכל הרוחות, יש בכלל לדבר?

היא דחתה אותי. ביקשתי ממנה לצאת איתי, והיא אמרה לי ישירות שלא, זה לא יקרה.

אילו הייתי חושב שיש אפילו שמץ של סיכוי שהיא רוצה שארדוף אחריה, אולי לא הייתי מוכן לקבל לא כתשובה. אולי הייתי מופיע אחרי השיעורים שלה עוד כמה פעמים, קונה לה עוד כמה כריכים, מפתה אותה בעזרת הקסם שלי ועובד על המבטא הדרומי בכל פעם שהייתי מרגיש שהיא מתרחקת.

אבל ראיתי את המבט בעיניה. היא התכוונה למה שאמרה — היא לא רוצה לראות אותי שוב. וגם אם אין לי שום בעיה להיות בתפקיד המחזר, אני לא ארדוף אחרי מישהי שלא מעוניינת.

אבל עדיין זה פאקינג מבאס את הביצים. כשישבנו על הספסל ההוא באותו יום, לא היה משהו שרציתי יותר מאשר למשוך אותה אליי ולזיין אותה שם במקום, ולא היה אכפת לי אילו מישהו היה עובר שם.

הדיקן עצמו יכול היה מצידי לעמוד שם ולנקוש על שעונו — ועדיין לא הייתי מפסיק. הייתי זקוק לכל כוח הרצון שלי כדי לדכא את הדחפים הקדמוניים, אבל בחיי, משהו בבחורה הזאת...

זה לא רק היופי שלה, אם כי זה לא מזיק כלל. זה... זה...לעזאזל, אני אפילו לא מצליח לנסח את זה במילים. יש לה החזות החיצונית הקשוחה הזאת, אבל בפנים היא רכה כמו חמאה. אני רואה הבזקים של פגיעוּת בתוך עיניה הכהות, שעומקן אינסופי, ואני רק רוצה ל...לדאוג לה.

הבחורים היו צוחקים, אילו היו יודעים מה אני חושב כרגע. או שאולי לא. הם כבר מקניטים אותי בבית באופן קבוע בגלל הצד ה"מטפל" שלי. אני טבח הבית שלנו, עושה את רוב הניקיונות, דואג שכל הדברים בבית יעבדו כמו שצריך.

אבל כך אימי גידלה אותי. לא היה לי אבא. הוא נפטר כשהייתי בן שלוש, ואני בקושי זוכר אותו. אבל אמא יותר מפיצתה אותי על כך שהוא לא היה שם, ודמות האב שהייתה חסרה לי התמלאה על ידי מאמני ההוקי שלי.

טקסס היא מדינת פוטבול. ככל הנראה, הייתי בוחר במסלול ההוא אלמלא אותה חופשה, שבילינו בוויסקונסין כשהייתי בן חמש. פעם בשנה אמא ואני נהגנו לבקר את אחותו של אבי בגרין ביי. או לפחות ניסינו. לפעמים לא היה מספיק כסף בשביל זה, אבל עשינו כמיטב יכולתנו.

במהלך הביקור ההוא הדודה ננסי הלבישה אותי היטב ולקחה אותי להחליק. קור אימים בגרין ביי; אני משער שזה הסיוט הכי גדול של רוב האנשים, אבל אני אהבתי את הקור על לחיי, את האוויר הקפוא שורק באזניי, כשהחלקתי על האגם ההוא בחוץ. כמה ילדים גדולים יותר שיחקו שם הוקי, והתלהבתי מאוד כשצפיתי בהם מעבר לאגם. זה נראה לי כל כך כיף. כשאמא ואני חזרנו לטקסס בשבוע שלאחר מכן, הכרזתי שאני רוצה לשחק הוקי. היא צחקה, אבל נענתה לבקשתי ומצאה לי זירת קרח שפועלת כל השנה, במרחק שעה מהבית.

נראה לי כי חשבה, שכשאגדל יימאס לי. ובמקום זה ככל שגדלתי, אהבתי את זה עוד יותר.

עכשיו אני כאן, בקולג' מליגת הקיסוס, בחוף המזרחי, משחק הוקי בקבוצה שזכתה בשלוש אליפויות ארציות — ברצף. אבל יש לי תחושה שלא תהיה אליפות רביעית, לא כמו שאנחנו משחקים לאחרונה.

"מה, שכחת איך מדברים?"

אני מסתכל ורואה את דין צופה בי בתמיהה. מה? אה, כן, הוא רוצה לדעת מה עשיתי בסוף השבוע.

"סתם הסתובבתי עם כמה חברים," אני אומר במעורפל.

"איזה חברים? כל החברים שלך כאן —" הוא מחווה בידו אל משטח הקרח." ואני יודע שלא היית עם אף אחד מהם."

אני מושך בכתפיי. "אתה לא מכיר את החברים האלה." ואז אני מסיט את מבטי בחזרה אל הקרח, כשדין רוטן לידי.

"פאק, אתה יותר גרוע מאנטואן וממרי־תרז."

ראשי מסתובב חזרה. "סליחה?"

"שכח מזה," הוא ממלמל.

מי הם לעזאזל אנטואן ומרי־תרז? בדיוק כמו שדין מכיר את כל החברים שלי, אני מכיר את כל החברים שלו, ואני די בטוח שאנחנו לא מכירים מישהו עם השמות האלה. אבל לא משנה, אני לא רוצה שהוא ילחץ עליי לקבל תשובות, ולכן לא אלחץ עליו.

"פאק, כן!" צועק קול מן הקצה האחר של הספסל.

אני מתמקד שוב בקרח, בדיוק בזמן לראות את גארט יורה טיל שעובר את פטריק, השוער הבכיר שלנו. זה הגול הראשון והיחיד שהובקע במשחק האימון, וכל החבר'ה על הספסל מטיחים את הכפפות שלהם בקיר כדי לחגוג את זה.

המאמן שורק במשרוקית ומשחרר אותנו, כך שאנחנו מסיימים את האימון בהרגשה חיובית. סוג של. שחקני ההגנה מתבקשים להישאר מאחור, כרגיל, ואני לא מפספס את התסכול בעיניהם של דין ושל לוגן. או'שיי צריך להרגיע קצת, אם הוא רוצה לקבל כבוד מהקבוצה הזאת.

בחדר ההלבשה אני פושט את חולצת הספורט ואת המגינים מלאי הזיעה שלי ומשליך את מכנסי ההוקי על הרצפה. יש לנו כאן מתקן, שהוא יצירת אמנות. החדר ענק. הלוקרים מרופדים בעור, ומערכת האיוורור איכותית ביותר.

יש פה רק קצת ריח של גרביים ישנים.

גארט נעמד לידי ומסיר את הקסדה שלו. שיערו הכהה לח מזיעה ונדבק למצחו. כשהוא מושיט יד להסיט את השיער, אני מעיף מבט בלהבות המקועקעות על שרירי הזרוע שלו. זה תמיד גורם לי לחשוב שאני רוצה קעקוע בעצמי, אבל אז אני נזכר במילה Travesty על רגלו של הוליס, שאותה עשה אחרי הניצחון הראשון שלנו ב"פרוזן פור". שלוש שנים מאוחר יותר, ועדיין רוב הזמן הוא גורב גרביים ארוכים כדי להסתיר את זה.

"אתה חושב שניזכר אי־פעם איך משחקים הוקי?" הוא שואל באירוניה.

אני מגחך. "העונה רק התחילה. אנחנו נהיה בסדר."

הוא לא נראה משוכנע. כך גם האנטר דוונפורט, שמתנהל בכבדות לעברנו במבט חמצמץ.

"אנחנו רק מידרדרים עוד יותר כל הזמן," רוטן הסטודנט שנה א', ואז, באורח טיפוסי לבן שמונה־עשרה, מטיח כפפה אחת בקיר.

אני מעיף מבט מהיר מסביב ונאנח בהקלה, כשאני לא רואה את המאמן. האיש היה מתחרפן אילו היה רואה אחד מאיתנו בהתפרצות זעם בחדר ההלבשה.

"תרגיע, ילד," אומר מייק הוליס, סטודנט שנה ג', להאנטר. חזהו חשוף, והוא מוריד את מכנסיו. "למי אכפת אם אנחנו מפסידים במשחק באימון?"

"זה לא בגלל המשחק באימון," אומר האנטר בזעף. "הבעיה היא שאנחנו על הפנים."

הוליס מטה את ראשו. "קיבלת זיון בלילה, נכון?"

הסטודנט שנה א' כהה השיער מזעיף פנים. "איך זה קשור למשהו?"

"לגמרי קשור. עשינו מעצמנו צחוק במשחק ההוא, כיסחו אותנו, ועדיין בחורות עמדו בתור כדי למצוץ לך את הידית. זה לא משנה אם אנחנו מנצחים או מפסידים — אנחנו עדיין שחקני הוקי. אנחנו שולטים בבית הספר הזה, גבר."

"דיבורים של אדם ללא שאפתנות," אומר גארט, ושפתיו מתעוותות.

הוליס מושך בכתפיו. "היי, לא לכולנו עומד הזין כמוך, כשאנחנו חושבים על המקצוענים. חלקנו שמחים לעשות את זה בשביל לקבל כוס."

אנחה כבדה נשמעת מקצה הספסל הארוך, המקיף את חדר ההלבשה שלנו. קולין "פיצי" פיצג'רלד, סטודנט שנה ג', ענק בעל תסרוקת קוצים ויותר קעקועים מאשר לרוכב אופנוע, ניגש אל הוליס וחובט לו בתחת.

"קורה אי־פעם שאתה לא מדבר על כוס?" שואל פיצי.

"למה שאדבר על משהו אחר? כוס זה יופי."

הוא צודק לגבי זה. למרבה הצער, אני לא אזכה לחוות שום כוס נהדר במשך לפחות...חודש? חודשיים? אני לא בטוח כמה זמן ייקח לזין שלי לשכוח מסברינה ג'יימס. אם אני אזדיין עכשיו עם מישהי אחרת, אני רק אשווה אותה לסברינה, וזה לא הוגן לגבי אף אחד מהמעורבים.

"או היי," אומר הוליס פתאום. "אם כבר מדברים על כוס..."

גארט מגלגל את עיניו בטירוף.

"אני נוסע לבוסטון בסוף השבוע הקרוב," ממשיך הוליס. "מתנחל בדירה של אחי. מישהו מכם רוצה לבוא איתי? סיבוב ברים, כמה מועדונים, בחורות שוות. יהיה כיף."

קפטן הקבוצה שלנו מזדעף. "יש לנו משחק בשבת."

הוליס מנופף בביטול. "נחזור בזמן."

"כדאי שתהיו," מושך גארט בכתפיו. "אבל אני לא יכול לנסוע לשום מקום. יש לי תכניות עם הבחורה שלי בסוף השבוע הזה." פניו לובשות ארשת מרוחקת, תערובת של פליאה ושל אושר טהור, ואז הוא מתחיל לפסוע לעבר אזור המקלחות.

אני דוחק פנימה את הקנאה העולה בגרוני. גארט כבר שנה עם האנה, ולא נראה שזוהר האהבה החדשה עומד להתעמעם מתישהו. הוא כל כך מאוהב בחברה שלו, עד שזה כמעט מגעיל. כנ"ל לגבי לוגן, שלאחרונה חזר אל החברה שלו, גרייס, והצהיר ברדיו על אהבתו אליה.

זה מרגיש קצת...לא בסדר, אני מניח, ששני הסטוציונרים הכי גדולים שאני מכיר התברגנו. מבין כולנו אני הבחור שמאמין בכל העסק הזה של מחויבות.

כשהגעתי לראשונה לברייאר, חשבתי שאפגוש את אשת חלומותיי — האחת — במהלך כנס האוריינטציה לשנה א', אצא איתה בארבע השנים הבאות ואציע לה נישואין אחרי סיום הלימודים. אבל זה לגמרי לא מה שקרה. יצאתי עם הרבה בנות, גם שכבתי עם חלק גדול מהן, אבל אף אחת מהן לא הייתה האחת.

בינתיים גארט ולוגן מצאו כל אחד את האחת שלו, כשאפילו לא חיפשו אותה, מניאקים בני־מזל שכמותם.

"טאק?" דוחק הוליס. "בוסטון? סוף שבוע בנים? אתה בא?"

הנטייה הראשונה שלי היא לומר לא, אבל מוחי מתעכב על המילה בוסטון. אני יודע שסברינה אמרה שהיא לא רוצה לראות אותי שוב, אבל... האם היא באמת תגיד לי להסתלק אם במקרה ניתקל זה בזו בעיר? כלומר היא גרה כאן, ואני במקרה יודע את הכתובת שלה, לכן... מי יודע, נכון? אולי ביקורת מעולה באפליקציית Yelp תביא אותי ואת החבר'ה לבר מדהים בשכונה שלה? אולי ניתקל זה בזו. אולי —

אולי אתה הופך לעוקב כפייתי?

אני מחניק אנחה. בסדר. המוח שלי ללא ספק משוטט בטריטוריה של זרים מסוכנים. אבל גם אם אני מודע לזה, אני לא מצליח לעצור את עצמי מלומר, "כן, אני בפנים. לא אכפת לי לראות משחק של הברואינז באיזה בר ספורט או משהו כזה."

"גם אני," מחליט פיצי. "אני רוצה להיכנס לחנות משחקי־מחשב בעיר. יש להם משחק של משחקי־תפקידים, שאני לא מצליח למצוא בשום מקום באינטרנט. למרבה הבאסה, אצטרך לשלם על זה כסף."

מבטו המזועזע של הוליס עובר ממני אל פיץ. "משחק של הברואינז? חנות משחקי־מחשב? אני לא מאמין שאני חבר של שניכם."

אני מרים גבה. "אתה מעדיף שנבריז?"

"לא," הוא נאנח. "אבל לפחות תנסו להעמיד פנים שאתם באים כדי למצוא כוס."

אני מגחך וטופח לו על השכם. "אם זה גורם לך להרגיש יותר טוב, אז בטח. פיצי ואני —"

אני מסתכל על פיץ, עושה לו סימן בידי.

״— באים בשביל כוס," אנחנו מסיימים יחד את המשפט.

7. סברינה

אני גוררת רגליים מרוב עייפות, כשאני מגיעה סוף־סוף הביתה מברייאר.

קשה לי להחליט את מה אני שונאת יותר — את סופי השבוע, כשאני נמצאת במועדון עד שתיים או שלוש לפנות בוקר ואז צריכה ללכת למיין דואר או חבילות מארבע עד אחת עשרה, או את ימי החול, שבהם יש לי שיעורים בבוקר ואת העבודה בדואר לאחר מכן, או שיש לי משמרת בדואר בשעה מוקדמת בטירוף ואחר כך יש לי שיעורים. היום הייתה לי משמרת בבוקר, ולכן אני עייפה מתה, כשאני משליכה את התרמיל שלי על רצפת המסדרון.

גם אילו הייתי רוצה להיות שוב עם טאקר (ורוב חלקי גופי ממש בעד איחוד־מחדש), אני מותשת מכדי לעשות משהו מלבד לשכב על הגב.

אם כי גם זה לא יהיה רע כל כך. הוא יכול לעסות אותי, לזיין אותי לאט, ואני אוכל פשוט לשכב וליהנות מזה.

אני נותנת לעצמי סטירה מנטלית. טאקר והכלי הגדול שלו הם הדבר האחרון שאני צריכה לחשוב עליו.

"זה מריח נפלא," אני אומרת לננה.

הרוטב האדום המתבשל ממלא את המטבח בניחוח שמיימי ביותר. הבטן שלי מקרקרת ומזכירה לי שלא אכלתי דבר מאז הבייגל, שחטפתי לארוחת בוקר לפני העבודה.

"ילדה, את נראית כאילו את עומדת ליפול. בואי שבי. ארוחת הערב תהיה מוכנה עוד שנייה."

לא צריך להגיד לי פעמיים, אבל כשאני רואה את השולחן הריק, אני עושה עיקוף כדי להביא צלחות וסכו"ם. בעד הדלת אני מבחינה בקצה ראשו של ריי, בעודו בוהה בטלוויזיה. הוא ככל הנראה נוגע בעצמו. אני נרעדת כשאני מוציאה את הצלחות מהארון.

"את רוצה חלב או מים?" אני שואלת, כשאני מתחילה לערוך את השולחן.

"מים, מותק. אני מרגישה נפוחה. ידעת שאן האת'ווי רגישה ללקטוז? היא לא אוכלת שום מוצרי חלב. אולי את צריכה לחשוב להוציא מוצרי חלב מהתפריט שלך."

"ננה, זה אומר לא לאכול גבינה או גלידה. אלא אם כן רופא יאמר לי שמוצרי חלב יהרגו אותי, אני לגמרי בעד הפרה."

"כל מה שאני אומרת הוא שמוצרי חלב הם אולי הסיבה לכך שאת עייפה כל הזמן." היא מנענעת את הכפית שלה לכיווני.

"לא, אני די בטוחה שזה מפני שאני עובדת בשתי עבודות ולומדת," אני עונה ביובש.

"אם היא תפסיק לאכול מוצרי חלב, היא תהיה פחות כלבה, התינוקת?" שואל ריי בעודו פוסע לתוך המטבח. הוא לובש אותם מכנסי טריינינג שהוא לובש תמיד. הבד מהוה כל כך סביב המפשעה שלו, עד שאני נשבעת שאני יכולה לראות רמז קל של עור ורוד. אני כמעט מקיאה ומסתובבת לפני שאהרוס לעצמי את התיאבון.

"ריי, אל תתחיל," מתלוננת ננה. "מותק, את יכולה להביא לי את המסננת?"

אבי החורג גוער בי, כשאני עוברת לידו. "היא מדברת אלייך."

"מה אתה אומר?! כי היא יודעת שלדבר אליך זה כמו לדבר אל הספה. היא מצפה לאותן תוצאות."

אני מניחה את כוס המים ליד צלחתה של ננה ואז ממהרת אל הכיור כדי להוציא את המסננת. ננה שופכת את הרוטב לקערה, בזמן שאני מטפלת באיטריות.

ריי, בינתיים, נשען על המקרר כמו קרפדה עצלה, צופה בנו מתרוצצות במטבח.

אני שונאת את האיש הזה בכל ליבי. מן הרגע הראשון שאימי הביאה אותו הביתה לפגוש אותי, כשהייתי בת שמונה, ידעתי שיהיו איתו רק צרות. אמרתי את זה לאמא, אבל היא אף פעם לא הצטיינה בלהקשיב לבת שלה. ככל הנראה היא גם לא הייתה טובה במיוחד בלהישאר בסביבה. היא ברחה עם איזה טינופת אחר, כשהייתי בת שש־עשרה, ולא ראינו אותה מאז. היא מתקשרת כמה פעמים בשנה "לבדוק מה קורה," אבל עד כמה שאני יודעת, אין לה שום תכניות לחזור אי־פעם לבוסטון. אני אפילו לא יודעת איפה היא גרה בימים אלה. מה שאני כן יודעת הוא שאין שום סיבה לכך שריי יגור כאן. הוא לא אבא שלי — התואר הזה שמור לאותו חתיכת חרא, שנטש את אימי אחרי שהכניס אותה להיריון — והוא בטח לא חלק מהמשפחה. אני חושבת שהסיבה היחידה לזה שננה מחזיקה אותו בסביבה היא שהמחאות הפיצויים ממקום העבודה שלו משלמות שליש משכר הדירה שלנו. אני מניחה שהיא מזדיינת איתו מאותה סיבה בערך. כי הוא נוח. אבל, אלוהים, הוא כל כך חסר תועלת, עד שלדעתי אפילו תולעים יעקמו את האף אם יראו אותו. אילו לתולעים היה אף, זאת אומרת...

רק כשהשולחן ערוך לגמרי והפסטה המעלה אדים מוכנה להגשה, ריי מתיישב.

"איפה הלחם?" הוא דורש לדעת.

ננה מזנקת מכסאה. "אוי, לעזאזל, הוא בתנור."

"אני אטפל בזה," אני אומרת. "שבי במנוחה." גם אם ההערות חסרות המחשבה של ננה פוגעות לפעמים, עדיין האישה הזאת גידלה אותי, הלבישה אותי והאכילה אותי, בזמן שריי ישב על התחת השמן שלו, עישן מריחואנה ואונן תוך כדי צפייה בשידורי ספורט.

אני מעיפה מבט על הגב שלו ומבחינה, בפעם הראשונה, במעטפה לבנה שתקועה במכנסיו. זה כנראה חשבון כלשהו. בפעם האחרונה שבה הסתיר מאיתנו חשבון (כי צפה בתריסר סרטי פורנו בשיטת 'שלם וצפה'), היינו צריכות לשלם קנס על איחור של שלושה חודשים בתשלום. התקציב שלנו מספיק רק אם אין לנו הפתעות בלתי צפויות כאלה.

אני מוציאה את הלחמניות מהתנור; זורקת אותן לסלסלה ומביאה אותה לשולחן. כשאני מתכופפת, אני תולשת את המעטפה מתוך החלק האחורי של מכנסיו של ריי. "מה זה?" אני דורשת לדעת, מנופפת בה באוויר. "חשבון כלשהו?"

"זה לא עוד פעם הסרטים המלוכלכים האלה, נכון, ריי?" זוויות פיה של ננה נשמטות למטה.

הוא מאדים. "מובן שלא. אמרתי לך שאני כבר לא צופה בחרא הזה." הוא מסתובב קצת בכסאו כדי לשלוח אליי חיוך מתחנף. "זה בשבילך." הוא חוטף את המעטפה מידי האוחזת בה ומושך אותה מתחת לאפו. "מריח לי כמו כלבה לחוצה."

כתם ארגמן בקצה גורם לליבי לפעום מהר יותר. אני מסתערת על המעטפה, אך ריי מחזיק את ידו גבוה והרחק ממני, כך שאני נלחצת אליו. אלוהים, אני שונאת אותו.

"תן לה את המכתב," נוזפת בו ננה. "האוכל מתקרר."

"רק צחקתי," הוא אומר ושומט את המעטפה על הצלחת שלי. עיניי ננעלות על סמל המגן הארגמני בפינה השמאלית העליונה של המעטפה.

"תפתחי אותה," דוחקת בי ננה.

יש שמץ להיטות בקולה. היא אולי מקניטה אותי על הלימודים חסרי הערך שלי ועל חלומותיי המגוחכים, אבל אני חושבת שעמוק בפנים היא מתרגשת לגמרי. לפחות יהיה לה עם מה להתנשא על הנשים האחרות במספרה, שהנכדות שלהן יולדות תינוקות במקום להתקבל להרווארד.

אבל...המעטפה דקה מאוד. כל מכתבי הקבלה שקיבלתי הגיעו במעטפות ענקיות, מלאות בעלוני־מידע ובקטלוגים יפים.

"היא פוחדת. היא בטח לא התקבלה." מילותיו של ריי מלאות בוז, אבל גם נשמע בהן צליל של שמחה.

אני חוטפת את המכתב וקורעת את המעטפה בעזרת הסכין של ריי. דף אחד בלבד נופל החוצה. הוא כולל כמה פסקאות, שאף אחת מהן אני לא קוראת עד הסוף, אלא סורקת ומחפשת את המילים החשובות.

ברכותינו לרגל קבלתך לבית הספר למשפטים של הרווארד! מקווים שתצטרפי אלינו בקיימברידג' כחלק מן הכיתה של —

"נו?" דוחקת בי ננה.

החיוך הגדול ביותר שראתה האנושות אי־פעם מתפשט על פניי. הרעב שלי, התשישות שלי, הכעס שלי על ריי — הכול נמחק.

"אני...התקבלתי." המילים יוצאות בנשימה קטועה. אני חוזרת על עצמי, והפעם אני צורחת. "התקבלתי! או, אלוהים! התקבלתי!"

אני מנופפת את המכתב באוויר תוך כדי ריקוד פראי סביב המטבח. בדרך כלל אני לא מרשה לעצמי להסיר את ההגנות שלי מול ריי, אבל הבן זונה לא קיים מבחינתי ברגע זה. ההתרגשות פועמת בדמי יחד עם תחושה כה חזקה של הקלה, עד שאני לא יכולה לעמוד זקוף עוד זמן רב. אני נופלת על כתפיה של ננה ונותנת לה חיבוק ענק.

"אני מניחה שעכשיו תהיי עוד יותר שחצנית," היא רוטנת, ואפילו לא אכפת לי.

"לא, זה לא הופך אותה למיוחדת או משהו כזה," אומר ריי באיטיות. "יש לה שני חורים כמו לכל כלבה אחרת. שלושה, אם סופרים את הפה שלה."

אני מחכה שננה תגן עליי, אבל הקנאה מנצחת כנראה כרגע את הגאווה. היא צוחקת מההערה הדוחה שלו, ובאותה שנייה גמרתי לחגוג עם האנשים האלה. אני כבר לא יכולה לחכות לעוף מהבית הזה.

ועדיין אני מסרבת לאפשר למשהו לפגוע לי כרגע באושר. אני מסתובבת סביב עצמי ורוקדת לי במסדרון בדרכי להתקשר לבנות שלי.

"מה עם ארוחת הערב?" ננה צועקת אחריי.

אני מתעלמת ממנה וממשיכה ללכת. בחדר השינה שלי אני משליכה את עצמי על המיטה ושולחת הודעה לחברות שלי:

התקבלתי.

הופ מקדימה את קארין בשבריר שנייה:

OMG! מזל טוב!!!!!!!!

קארין עונה, תמונה! תמונה! תמונה!

אני מצלמת את מכתב הקבלה ושולחת להן. בזמן שאני ממתינה לתשובותיהן, אני רצה לאורך המסדרון, ממלאה את הצלחת שלי בפסטה, תוקעת לחמניה בפה ורצה חזרה לחדרי. ננה וריי אומרים משהו, אבל שום דבר מזה לא נקלט אצלי. רק אושר מוחלט ממלא לי את האוזניים.

תריסר תגובות מחכות לי כשאני חוזרת.

הופ: 3>

קארין: אהבתי! אהבתי! אהבתי! את כל כך מדהימה!

הופ: אני כל כך גאה בך. את תהיה עורכת הדין הכי טובה שהייתה אי־פעם. בבקשה תגידי שתייצגי אותי, אם יתבעו אותי על רשלנות מקצועית.

קארין: זה הדבר הכי נפלא!

הופ: מתי נוכל לצאת איתך לאיזה מקום? ולא, "אף פעם", "לא יקרה" הן תשובות שלא מתקבלות.

אני לועסת את הלחמנייה תוך כדי כך שאני כותבת להן בחזרה.

אני: א) שתיכן מקבלות שירותים משפטיים בחינם למשך כל החיים. ב) בואו נחגוג מחר. אני מבטיחה להזמין מספיק כדי לגרום לכרטיס האשראי שלכן לבכות.

הופ: בלתי אפשרי! אני אזמין מקומות בסנטינו.

קארין: צריך הזמנה למקום הזה?!

הופ: אין לי מושג! סתם צורת התבטאות. אבל אנחנו יכולות ללכת שוב למאלונ'ז, אם את רוצה לחגוג עם סקס.

אני: יש לי עדיין מספר הטלפון של הבחור מהשבת הקודמת. מה איתכן? הגינה שלכן זכתה לסיור פרטי בלילה?

שתיהן הלכו אתמול בלעדיי למסיבה בביתו של בו מקסוול. אני תוהה אם טאקר היה שם. ואם כן, אני תוהה את מי הוא לקח הפעם לטנדר שלו. המחשבה עליו מעביר את ידיו הגדולות והמחוספסות על השדיים של בחורה אחרת גורמת לי לחרוק שיניים מקנאה, אבל אין לי שום זכות לקנא. אחרי הכול, חסמתי אותו בטלפון. אמרתי לו לגמרי במפורש שאני לא מעוניינת לצאת איתו.

אז למה ביטלת את החסימה שלו בטלפון? הא?

הקול המלגלג בראשי גורם לי לנשוך את שפתיי. בסדר, אז ביטלתי את החסימה של המספר שלו. אבל זה לא מפני שאני רוצה לצאת איתו או משהו כזה. פשוט חשבתי שכדאי לשמור את המספר במקרה של... במקרה חירום.

אלוהים, אני כזאת פאתטית.

הטלפון שלי משמיע צליל, קורע אותי ממחשבותיי.

קארין: לא, התנהגתי כמו מלאך.

הופ: שקרנית! OMG, איזו שקרנית. היא ירדה במדרגות עם שיער־סקס יותר גדול מזה של שֶר. תשלחי לה תמונה של החזה שלך. עכשיו. או שאני אעשה את זה.

קארין: בסדר. אני שונאת אותך.

לפעמים אני באמת מצטערת שאני לא גרה איתן. אני בולעת עוד פסטה תוך כדי המתנה לתמונה מקארין. כשהתמונה מגיעה, אני כמעט נחנקת מאיטרייה.

אני: התמזמזת בלילה עם זאב צעיר?

קארין: לא, עם בראד אלן.

אני סורקת במאגרי הזיכרון שלי ומוצאת שם בחור בגובה מטר ותשעים, עם פנים עגולות ומתוקות.

אני: שחקן הגנה? הוא נראה כמו מלאך!

קארין: כן. מסתבר שיש לו פֶטיש למציצה. טוב שמזג האוויר קריר, כי ללבוש גופייה לא בא בחשבון עכשיו.

אני: ומלבד זה שהוא ניסה למצוץ לך את הדם דרך הציצים, נהנית ממנו?

קארין: זה לא היה רע. הוא ידע איך להשתמש בציוד שלו.

אני: הא! אז התיאוריה שלי על ספורטאים מחזיקה מעמד!

הופ: אז אם להסתמך על טאקר ועל בראד אלן, נראה שההיפותזה של בי מדויקת.

קארין: אתן שתיכן יודעות שלא ככה עובדת השיטה המדעית, נכון?

אני: כן, אבל לא אכפת לנו.

הופ: זה אומר שטאקר יקבל סיבוב חוזר?

אני: אני בספק. הוא טוב, אבל מתי יש לי זמן?

אנחנו מחליפות הודעות במשך כמה דקות נוספות, אבל פרץ האדרנלין שלי מתפוגג. אני מניחה צלחת חצי־ריקה על שידת הלילה שלי ומחבקת את המכתב מהרווארד אל חזי. הכול קורה. כל הדברים הטובים, שבשבילם עבדתי קשה כל כך, מתחילים לשאת פרי. דבר לא יעצור אותי עכשיו.

אני נרדמת עם חיוך גדול, שמח, על פניי.

נדחה לפעם אחרת, בננות, אני כותבת לבנות ביום שלמחרת, אחרי שהופ שולחת הודעה ושואלת אם ארצה להצטרף אליהן לארוחת צוהריים.

הופ: אוי, למה??

אני: פרופסור פרום הזמינה אותי לביקור בקמפוס. אני שוב בבוסטון, מדלגת על השיעור האחרון שלי היום. לידיעתכן, אני באופן רשמי טובה מדיי בשבילכן.

הופ: נשיקות! תדווחי איך הולך. לא יכולה כבר לחכות לשנה הבאה, כשכולנו נהיה בבוסטון, סטודנטיות לתואר שני!!!

אני לוקחת את הקו האדום של הרכבת התחתית להארוורד סקוור.נשבעת שאפילו לתחנת הרכבת התחתית כאן יש ריח טוב, בשונה מכל התחנות האחרות בקו הזה, שמדיפות ריח חזק של זבל, של שתן ישן ושל ריחות גוף רעים. הקמפוס יפיפה. אני רוצה לפרוש ידיים ולהסתובב סביב עצמי במעגל מגוחך מרוב אושר.

על פי המפה שלי, שמונה־עשר הבניינים, או משהו כזה, שמהווים את בית הספר למשפטים נמצאים בצד השני של הקמפוס. אבל אין צורך למהר, אז אני לוקחת את הזמן כדי ללכת לאט, להעריץ את כל בנייני הלבנים המאסיביים, את עשרות העצים, שעדיין נאחזים בעלים האחרונים שלהם, ואת הדונמים הרבים של דשא — שחלקם עדיין ירוקים במספר מקומות. זה ברייאר על סטרואידים. אפילו הסטודנטים נראים חכמים יותר, עשירים יותר, חשובים יותר.

רובם לובשים מה שאני אוהבת לכנות בשם "מדים של נערה עשירה: מוקסינים, ג'ינס של ag & Bone, וסווטשירט של Joie — מהסוג שנראה כאילו הגיע מתחתית פח האשפה, אבל בפועל עולה כמה מאות דולרים. אני יודעת זאת רק בגלל ארון הבגדים של הופ.

אבל גם אם החצאית השחורה והחולצה הלבנה שלי הגיעו מחנות דיסקאונט, זה לא אומר שאני לא שייכת. אולי אין לי כל כך הרבה כסף כמו לכל האחרים כאן, אבל אני מוכנה להתחרות בשכלי נגד כל אחד מן הסטודנטים האלה.

אני פותחת את דלתות הכניסה ל אברט, הבניין שבו נמצא משרדה של פרופסור פרום. בדלפק הקבלה אני מציגה את עצמי. הפקידה מבקשת ממני לכתוב את שמי בספר המבקרים ולאחר מכן מסמנת לי לשבת. אני נמצאת שם לא יותר מדקה, וגבר צעיר לבוש בחולצה משובצת כחול־לבן ובעניבה כחולה כהה יוצא מן האולם הצדדי, שלא הבחנתי בו כשהגעתי לבניין.

"שלום, אני קייל דלקרואה." הוא מושיט את ידו.

אני לוחצת אותה באופן אוטומטי, לא בטוחה למה הוא כאן, ובו־זמנית גם תוהה למה שמישהו יקרא לילד שלו קייל. "אני סברינה ג'יימס."

"נהדר, ברוכה הבאה ל סיוע המשפטי של הרווארד. זה טופס הקליטה שלנו. אם את זקוקה לעזרה כלשהי, תקראי לי."

הוא מגיש לי לוח כתיבה. אני סורקת את המסמך, לא לגמרי מבינה מדוע עליי למלא טופס כדי לפגוש את פרופסור פרום. אני מוציאה את העט מתחת ללוח הכתיבה ומתחילה לכתוב את שמי. ואז אני מפסיקה. אני לא ממש אוהבת להיראות טיפשה, אבל מרגישה כי מוטב שאשאל מה לעזאזל מתרחש כאן. "האם כאן זה סיוע משפטי? כי אני לא —"

הוא קוטע אותי. "אל תדאגי. בשביל זה נועד הסיוע המשפטי. לעניים." המילה האחרונה מטפטפת התנשאות.

השיערות על צווארי סומרות. "אני יודעת מה —"

"את לא יודעת לקרוא באנגלית? Hablo español?" הוא מוציא את לוח הכתיבה מידיי, מעביר דף ואז דוחף אותו בחזרה אליי. כעת הטופס הוא בספרדית.

"אני מדברת אנגלית," אני רוטנת בשיניים חשוקות.

"אה, בסדר. אני יכול למלא בשבילך את הטופס, אם את לא יודעת לקרוא או לכתוב. יש כאן הרבה אנשים עם בעיה כמו שלך. זאת בעיה בבית? בעל־בית/דייר? אנחנו לא מטפלים כאן בדיני נזיקין." שוב, הוא מחייך אליי בחיוך מתנשא.

"אני סטודנטית," אני אומרת לו. "אני מתכוונת, אני אהיה סטודנטית."

אנחנו בוהים זה בזו לרגע, בעודי ממתינה שהמילים שלי ייקלטו. אני רואה את הרגע שבו הן נקלטות, כי הבחור הלבן החיוור נהיה לבן עוד יותר.

"את סטודנטית? אלוהים אדירים, חשבתי..."

אני יודעת מה הוא חשב. הוא שלח מבט אחד במעיל הבלוי שלי ותייג אותי כאדם עני, שזקוק לשירותים משפטיים בחינם. והחלק המשפיל ביותר בכל זה הוא שאינו טועה. אילו הייתי נזקקת לעורך דין, לא הייתי יכולה לשלם בעד שירותיו.

"יש כאן בעיה?" קול חדש קוטע אותנו. ג'ירפה בדמות אישה מופיעה מאחורי קייל, ידיה משולבות מאחורי גבה. "לא, אין שום בעיה, פרופסור סטיין." קייל שולח אליי חיוך לחוץ, אבל עיניו מבזיקות אזהרה, כאילו רוצה לומר לי לא לדפוק לו את העניין הזה.

החיוך שאני שולחת אליו בחזרה מלא שיניים. "דייל כאן חשב שאני קליינטית, אבל למעשה באתי לכאן כדי לפגוש את פרופסור פרום."

הפרופסור בוחנת אותי, מבצעת הערכת מצב מהירה. תוך כדי כך שהיא לוקחת ממני את לוח הכתיבה, היא מחווה בראשה לעבר המדרגות. "קומה שנייה, דלת ראשונה משמאל." היא מוסרת את לוח הכתיבה בחזרה לקייל.

"השם הוא קייל," הוא מסנן בעודו מתרחק משם בנוקשות.

הפרופסור מנידה בראשה. "סטודנטים חדשים," היא אומרת בהתנצלות קלושה ואחר כך מסתלקת בכיוון ההפוך.

כשקייל נעלם במורד המסדרון, אני שומעת קול גבוה מקדם אותו.

"אוי, אלוהים, זה היה מצחיק נורא. באמת חשבת בטעות שהבחורה הזאת היא מהגרת דוברת ספרדית?"

אני צריכה להמשיך הלאה, אך רגליי נטועות במקום שבו אני עומדת. פקידת הקבלה נותנת בי מבט כאוב.

"ראית מה היא לבשה?" מוחה קייל מהמסדרון.

"נראה כמו משהו שנמסר ממכירת הבגדים שאנחנו עושים כל שנה לגיוס כספים נגד אלימות במשפחה."

קול חדש מצטרף. "על מה אתם צוחקים, חבר'ה?"

"קייל חשב בטעות כי סטודנטית, שהגיעה לביקור אצל פרופסור פרום, היא חסרת־בית."

בלחיים בוערות אני פוגשת את עיניה של פקידת הקבלה. "אתם חייבים לעשות משהו עם האקוסטיקה כאן."

היא מושכת בכתפיה. "אם את חושבת שזה הדבר הכי גרוע שאני שומעת כאן מדי יום, תהיה לך הפתעה לא נעימה."

איזו מחשבה משמחת. הרעיון לשהות כאן כבר לא נראה קוסם כל כך, ולכן אני עולה שתי מדרגות בבת אחת בכל פעם. הדלת של פרופסור פרום נמצאת בקצה המדרגות. היא מדברת בטלפון, אבל מייד מבחינה בי.

"סברינה, היכנסי." היא שמה יד אחת על הטלפון ומסמנת לי להיכנס. "זה ייקח רק דקה." ולאדם שבטלפון היא אומרת, "אני צריכה לסיים. סטודנטית נכנסה אליי. אל תשכח לאסוף את הכביסה מהניקוי יבש."

המשרד מלא ספרים, רובם פרסומים משפטיים המסומנים על ידי הכריכות הקשות בצבע זית, עם המילים North Eastern Reporter באותיות זהב על שידרת הספר.

אני מתיישבת בכיסא עור שחור מול שולחן הכתיבה ותוהה איך זה יהיה לשבת בצד השני. המשמעות של זה תהיה שעשיתי את זה, ואף אחד כבר לא יטעה יותר ויחשוב שבאתי לבקש סיוע משפטי.

"אז...ברכותיי!" פניה מאירות אליי. "רציתי להגיד לך באותו ערב, אבל לא רציתי להרוס את ההפתעה."

"תודה. קשה לי לבטא במילים כמה אני נרגשת."

"ההישגים שלך הם ללא רבב, אבל..." היא משתהה, וליבי מתחיל לפעום בפראות.

היא לא יכולה לקחת ממני את ההתקבלות שלי, נכון? ברגע שזה שלי, אי אפשר לבטל את זה, נכון?

"קלי ציינה שאת עובדת בשתי עבודות?" היא מסיימת.

"כן, אני ממלצרת וממיינת דואר." פרופסור גיבסון יודעת בדיוק היכן אני ממלצרת, אבל היא אמרה לי שאין צורך שהרווארד יידעו, לכן אני שומרת את זה לעצמי. "אבל אני מתכננת להתפטר משתי העבודות לפני שהלימודים יתחילו בסתיו הקרוב."

זה משמח את פרופסור פרום. "מצוין. קיוויתי שתאמרי את זה. גם אם האמירה הישנה מ"המירוץ לגלימה", שאם תסתכלי לימינך ולשמאלך אחד מכם לא יהיה כאן בשנה הבאה, כבר איננה נכונה, בכל זאת יש לנו מספר סטודנטים שנושרים בשנה הראשונה. אני לא רוצה שתהיי אחת מהם. הההתמקדות שלך בסתיו הקרוב צריכה להיות בלימודים. יצפו ממך לקלוט בלילה אחד יותר מידע ממה שרוב הסטודנטים לתואר ראשון קולטים בסמסטר שלם."

היא שולפת שני ספרים מערימה, הנמצאת העל הרצפה, ודוחפת אותם על שולחן הכתיבה. על פי כותרות הספרים, אחד מהם עוסק במשפט מינהלי והאחר באמנות הכתיבה.

"כשיהיה לך זמן, ואני מציעה שתפני לזה זמן, תתרגלי את הכתיבה שלך. העט הוא הנשק החזק ביותר שלך כאן. אם את יודעת לכתוב היטב, זה יקדם אותך. הספר השני עוסק במשפט מינהלי. אנשים רבים מתקשים בקורס שעוסק ברגולציה, בהשוואה למשפט תאגידי ולדיני נזיקין. כדאי להיות צעד אחד קדימה." היא דוחפת את הספרים דחיפה נוספת לעברי.

"תודה," אני אומרת בהכרת תודה, לוקחת את הספרים ושמה אותם על ברכיי.

"בשמחה. תמסרי דרישת שלום לקלי, כשתחזרי לברייאר."

אוקיי. אין ספק שאומרים לי ללכת.

"תודה," אני חוזרת במבוכה ואז לוקחת את הספרים וקמה על רגליי.

הפסדתי שיעור, נסעתי ברכבת התחתית וסבלתי מפגש משפיל עם מניאק בשם קייל, ובשביל מה? שיחה של חמש דקות והמלצות על שני ספרים?

כשאני מגיעה אל הדלת, פרופסור פרום קוראת שוב בשמי. "וסברינה, תרשי לי לתת לך טיפ — תוציאי חלק מכספי ההלוואה שלך על מלתחה חדשה. זה יעזור לך להרגיש כאן בבית, ומגרש המשחקים לא ייראה כל כך בלתי שוויוני. את מתלבשת לתפקיד שאת רוצה, לא לתפקיד שיש לך."

אני מהנהנת, מקווה שהלחיים שלי אינן אדומות לגמרי. הנה, בדיוק כשחשבתי ששעת ההשפלה של סברינה כבר הסתיימה.

כשאני חוצה את הקמפוס בדרך חזרה, הכול נראה קצת דהוי יותר. הפעם אני מבחינה בכך שכתמי המדשאה הגדולים באמת חומים ברובם, ושהעצים נראים עירומים בלי העלים. הסטודנטים נראים כולם דומים, ללא יוצא מן הכלל — עשירים ופריבילגיים.

כשאני מגיעה הביתה, אני משליכה את הספרים על השידה ונשכבת על המיטה. יש פינה ליד החלון שלי, שבה הטיח סדוק ומצהיב. מים מחלחלים שם מאז שאני זוכרת את עצמי, אבל אחרי שאמרתי את זה פעם אחת לננה וקיבלתי מבט ריק כתגובה, לא הזכרתי את זה שוב.

אני נשכבת על הגב ולוטשת עיניים בתקרה. יש סדקים בטיח גם שם למעלה, וכתמים חומים, שתמיד תהיתי לגביהם. אולי יש דליפה בגג?

גל של בושה שוטף אותי, אבל אני לא בטוחה בגלל מה אני מרגישה בושה. הבית המכוער, המוזנח שלי? בגדיי הזולים? בגללי באופן כללי?

תרחמי על עצמך אחר כך. הגיע הזמן לשלם את החשבונות.

אלוהים, הדבר האחרון שאני רוצה לעשות כרגע הוא לעזוב מקום אחד של בושה וללכת למקום נוסף כזה, אבל אין לי הרבה אפשרויות — המשמרת שלי במועדון Boots and Chutes מתחילה בעוד שעה.

אני מאלצת את עצמי לקום ולקחת את המכנסונים ואת החזייה המשמשים לי כמדים. אני אצטרך לעשות את זה רק עוד עשרה חודשים נוספים, אני מזכירה לעצמי, כשאני משתחלת לתוך התלבושת שלי ולאחר מכן מתאפרת. אני נועלת את נעלי החשפנית שלי, עם עקב של 15 סנטימטרים, משליכה על עצמי את מעיל הצמר הבלוי שלי ויוצאת למועדון החשפנות, אשר, למרבה העצב, הוא המקום היחיד שבו אני באמת משתלבת.

אני עלובה. אני חיה עם אנשים עלובים. ואני שייכת למקום עלוב. השאלה היא אם אצליח אי־פעם לנקות מעליי את צחנת העבר כדי להשתייך להרווארד. חשבתי שאני יכולה.

אבל הלילה אני באמת לא יודעת.

8. טאקר

"אנחנו גרועים," מקטר הוליס.

"אנחנו לא משהו," אני מודה.

האימון של היום היה אסון טבע נוסף, וזה ממש לא מבשר טובות לקראת המשחק מחר נגד ייל. קיוויתי שהנסיעה לבוסטון תסיח את דעתנו מהרמה הנמוכה של המשחק שלנו, אבל אנחנו יושבים בבר הזה כבר כמעט שעה, ועד עכשיו דיברנו רק על הוקי. המשחק של הברואינז, המוקרן על מסכים רבים סביבנו, לא משפר את העניינים — צפייה בקבוצה טובה משחקת הוקי טוב זה בדיוק הדובדבן שעל עוגת החרא.

אני נועץ מבט בבקבוק הבירה הריק שלי ומנופף בו באוויר כדי לאותת למלצרית. אני אזדקק לעוד חמישה כאלה כדי לצאת ממצב הרוח הדפוק הזה.

הוליס עדיין רוטן לידי. "אם לא נתחיל לשחק קצת הגנה, אנחנו יכולים להגיד שלום לסיכויים שלנו לזכות בעוד 'פרוזן פור'."

"זאת עונה ארוכה, בוא לא נרים עדיין דגל לבן," אומר פיצי מהתא הסמוך. הוא שותה קולה, כי הוא הנהג התורן שלנו הערב.

"תגידו, אתם מתכוננים לדבר על הוקי כל הערב?" מתלונן אחיו של הוליס, ברודי. הוא בן עשרים וחמש, אבל נראה הרבה יותר צעיר עם הפנים המגולחות למשעי שלו ועם כובע ה'רד סוקס' שהוא חובש הפוך.

"על מה עוד יש לדבר? המקום הזה הוא מקום מפגש לנקניקים." הוליס משליך מפית על אחיו.

הוא לא טועה. יש רק שתי נשים בבר. הן בערך בגילנו, שוות בטירוף, והן גם מתמזמזות זו עם זו בתא הפינתי. תשעים וחמישה אחוז מן הגברים כאן — כולל אותי — כבר הגניבו מבטים אל הבחורות האלה, שהפיות שלהן דבוקים זה לזה. חמשת האחוזים הנותרים עסוקים בלהצמיד את הפה זה אל זה.

"בסדר, לוזרים שכמוכם." ברודי פולט אנחה מוגזמת. "אתם לא אוהבים את המקום הזה? בואו נלך."

"לאן?" שואל אחיו הקטן.

"למקום שיש בו בנות."

"הלכנו."

שלוש דקות אחר כך אנחנו נכנסים למכונית של פיצי ונוסעים אחרי האאודי של ברודי ברחבי העיר.

"יופי של רכב," אני מעיר ומסמן בידי על המכונית הכסופה הבוהקת שלפנינו. "המכונית מליסינג," מעדכן אותנו הוליס. "הוא אוהב להתנהג כמו איש חשוב, אבל הוא לא באמת כזה."

"וואו," אומר פיצי לאט מכסא הנהג. "נשמע כמו מישהו שאתה מכיר?"

זה מזכה אותו באצבע משולשת משותפנו לדירה. "אחי, אני איש יותר חשוב מהתחת הרכרוכי שלך. אפילו לא הזדיינת השבוע ביום ההולדת שלך."

"לא חיפשתי זיון. תאמין לי, אילו הייתי מחפש, בכלל לא היית רואה אותי בלילה ההוא."

"בקושי ראינו אותך בכל מקרה! הלכת הביתה מוקדם כדי לשחק במשחקי וידיאו!"

"להכין דמו למשחק שתכננתי," מתקן הבחור. "אני לא רואה שאתה עושה משהו מועיל עם הזמן שלך."

"למעשה, השימוש שאני עושה בזין שלי הוא מאוד מועיל, תודה רבה."

אני מסתיר חיוך. אני אף פעם לא מצליח להבין איך השניים האלה הם חברים כל כך טובים. הוליס הוא בחור קולני, שחושב רק על דבר אחד — בחורות — בעוד פיצי רציני ומרוכז, ויש רק דבר אחד שמעסיק אותו — גיימינג. או אולי בעצם שני דברים — הבחור מת על קעקועים. איכשהו החברות ביניהם עובדת, גם אם נראה שזה קורה בעיקר דרך הקנטות וירידות שלהם זה על זה.

אנחנו מגיעים לשביל החצץ המוביל לחניה וחונים ליד המכונית של ברודי. האאודי שלו לא נראית יוצאת דופן ליד יתר המכוניות, אבל היא גם לא מתאימה לבר. על שלט ניאון מעל הבניין חסר הייחוד מנצנצות המילים "Boots & Chutes". המילים האלה מופיעות מתחת לבחורה חצי־עירומה שרוכבת על פר.

הוליס משתנק למראה השלט. "ברצינות? בר ציצים בסגנון המערב הפרוע ב בוסטון? זה הולך להיות דפוק." הוא נראה כאילו בא לו להכניס מכה לאחיו.

"אתה ממש קרן אור קטנה." ברודי שם את זרועו על אחיו ומנופף לנו לבוא.

"ילדים, רציתם קצת כוס — אז הנה, קיבלתם."

"אז זה מה שקורה אחרי שאתה גומר קולג'? אתה צריך לשלם בשביל כוס?" הוליס מרכין את ראשו. "בחיים אני לא עוזב את ברייאר, אחי. בחיים לא."

אני מגחך. "היי, תחשוב על כל מעריצות ההוקי שיישארו לך, אחרי שגארט או לוגן יתחילו לשחק בשביל המקצוענים."

זה מעודד אותו מייד. "נקודה טובה. ותראה —" הוא מצביע על השלט — "עכשיו אתה גם לא צריך לעזוב את בוסטון. מי צריך לחזור לטקסס, כשיש לך בוקרות ממש כאן?"

"ממש מפתה," אני אומר ביובש, "אבל אני חושב שאשאר עם התכנית המקורית שלי."

אלא אם כן לאמא שלי יתחשק פתאום לגור בחוף המזרחי, אני חוזר לפאטרסון אחרי סיום הלימודים. אני לא בטוח שהעיירה הקטנה שלנו היא מקום טוב לפתוח בו עסק, אבל אני תמיד אוכל לנסות לפתוח משהו בדאלאס ולבוא הביתה בסופי שבוע. אמא שלי הקריבה המון כדי להביא אותי למקום שבו אני נמצא היום, ואני לא אשאיר אותה לבד.

למועדון החשפנות יש ריח של זיעה, של עשן ושל ייאוש. אחיו של הוליס, שהולך בראש הקבוצה שלנו, תוחב משהו לידיו של השומר בכניסה, והם מנהלים שיחה קצרה.

"אסור לגעת. ריקודים פרטיים מתחילים מחמישה דולר," הוא מנופף למלצרית שתבוא.

"שורה ראשונה, מימין לבמה," הוא אומר לה.

כולם מתחילים לזוז.

כולם, חוץ ממני.

"יש לך בעיה?"

קולו החד של השומר מאיץ בי. "לא," אני אומר בקלילות.

אבל, למעשה, יש לי. יש לי בעיה גדולה. בעיה פאקינג ענקית.

משום שמתחת לאייליינר הכבד והשיער הנפוח אני מזהה את המלצרית. לעזאזל, הידיים והפה שלי היו על כל העור החשוף הזה.

מבטה המזועזע של סברינה ננעל על מבטי. אני רואה את כל הצבע עוזב את פניה, וזה אומר הרבה, כי היא ממש לא קימצה בסומק, כשמרחה עליהם את האיפור.

"מכאן," היא ממלמלת. היא מסתובבת ושיערה השחור משמיע אוושה קלה, אבל אני מספיק לראות הבזק של אזהרה בעיניה.

קלטתי. היא לא רוצה שאגיד לבחורים שאנחנו מכירים זה את זו. אני לא מאשים אותה — זה בטח מביך אותה ברמות.

"איזה סוג של בחורות עובדות בחור הזה?" אומר הוליס, בעודו פוזל לעבר הצד האחורי הנהדר של סברינה, שמכוסה בקושי במכנסונים הזעירים שהיא לובשת.

"שוות," עונה פיצי ביובש.

זאת לשון־המעטה. הבנות כאן יותר משוות. הן מרהיבות, לעזאזל. המקור למידע — העיניים שלי.

גבוהות, נמוכות, עם קימורים, בהירות, כהות וכל מה שבין לבין.

אבל המבט שלי ממשיך לחזור אל סברינה, כאילו הוא מחובר אל חוט בלתי־נראה הנשלט על ידי התחת המושלם שלה.

"אני חוזר בי מכל דבר גס שאמרתי על בוקרות במגרש החניה. כל אחת מהבנות האלה מוזמנת לרכוב עליי."

הבטן שלי מתהפכת. אני לא אוהב את הרעיון, שהוליס — או מישהו מהבחורים כאן במועדון — יקבל רכיבה מסברינה. היא שלי.

"אתה בסדר?" שואל פיצי. "אתה נראה מעוצבן."

אני לוקח נשימה. "כן, סליחה, חשבתי על הקבוצה."

הוא קונה את זה. "זה מספיק כדי לגרום לכל אחד להתעצבן. בוא, ניקח משהו לשתות ונשכח מההוקי."

אני מהנהן בהיסח הדעת, מהופנט מדיי אל מרכז גבה של סברינה. הוא חשוף לחלוטין, חוץ מאשר חוט עלוב אחד, שנראה כאילו יתפרק אם רק אנשוף על הקשר. מבטי יורד מטה, קולט את ההטיה האלגנטית של עמוד השדרה שלה כל הדרך מטה, עד לחלק העליון של המכנסונים מסאטן שחור.

כשאנחנו מגיעים אל הבמה, הזין שלי כבר חצי־עומד, וזה פאקינג מביך. לקבל זיקפה רק למראה תחת של בחורה זה משהו שלא קרה לי מאז התיכון.

אני מאלץ את עיניי להסתכל מעלה כדי להימנע משולחן מלא בחורי אחווה. אחד מהם מושיט יד כדי לחבוט בתחת של סברינה, כשהיא עוברת לידו.

פרץ של זעם חולף בי. אני מסתער קדימה, אבל שומר שיושב ליד הבמה מגיע אל הזיבלון הזה לפניי.

"בלי לגעת, אהבל," הוא מקים את הילד עם חולצת הפולו על רגליו. "קדימה..."

"היי, אני מצטער," הסמרטוט מוחה. "זה היה רפלקס."

אבל השומר לא מקשיב וגורר את הבחור החוצה. חבריו פשוט צופים בו הולך.

הוליס מחייך. "הם קשוחים כאן, המזדיינים."

"אנחנו צריכים את הבחור הזה בקבוצה שלנו," מאבחן פיצי.

"צודק."

סברינה מושיטה את ידה. "אפשר להביא לכם משהו, בחורים?" קולה בקושי נשמע מעל לקצב הדאנס הרועש במועדון. "מה שיש לכם מהחבית." אני מקפיד להשאיר את עיניי מעל לסנטר שלה, וזה פאקינג נס.

אני לא מחמיץ את האומללות השוטפת את פניה. לא צריך להיות מדען טילים כדי לנחש שהיא נבוכה, ואני לא יודע איך לומר לה שלא משנה לי כלל איפה היא עובדת.

ברודי נוחת בכסא לידי. הוא מניח את זרועותיו על השולחן ונשען קדימה כדי לצפות באישה העירומה־למחצה, שרוקדת במרחק שלושה מטרים מאיתנו. הג'ינג'ית הגבוהה נמצאת בתהליך של השתחלות החוצה מהחוטיני שלה, מה שמשאיר אותה עם לא יותר מנרתיק לאקדח מעור סביב מותניה ועם שני אקדחים מזויפים.

"ובשבילך?"

אחיו של הוליס קורע את מבטו מהבוקרת ומביט בסברינה.

"ויסקי, נקי."

"מייד מגיע."

"תודה, בייבי."

בחיוץ מאולץ סברינה נעלמת, ואיכשהו אני מצליח לא להסתער על ברודי. סברינה היא לא המותק שלו. אם הוא יקרא לה ככה עוד פעם אחת, אני לא בטוח שאצליח להחזיק את עצמי לא להכות אותו מכות רצח.

"היא נראית מוכרת," צועק הוליס באזני, "המלצרית, לא?"

אני מושך בכתפיי. "לא יודע."

פיצי מסתובב כדי לבחון אותה, כשהיא נשענת קדימה לקחת הזמנות משולחן סמוך. "אני חושב שהיא נראית קצת כמו אוליביה מאן?"

"מה פתאום, היא שווה פי מיליון ממנה," מכריז הוליס. ואז מושך בכתפיו. "לא משנה, אולי, לא יודע."

אחיו מחייך. "אני אשאל אותה יותר מאוחר למה היא נראית מוכרת. אתה יודע, כשהיא תהיה על הברכיים מולי."

אני מקמץ את אגרופיי כנגד ירכיי. אני חייב, אחרת אכסח את אחיו של הוליס, והוליס יתרגז. אני מחבב את הוליס.

למרבה המזל, ברודי מחליט להפסיק להתנהג כמו מניאק, כאילו באיזשהו מקום בתת המודע שלו הוא קלט עד כמה הייתי קרוב לרצוח אותו. הוא פונה אליי ואומר, "מייקי אמר שאתה רוצה לפתוח עסק משלך?"

אני מהנהן. "זאת התכנית."

"חשבת על משהו?"

"אני משתעשע עם כמה רעיונות, אבל עדיין לא החלטתי על שום דבר. הייתי ממוקד בהוקי."

"כן, אני מבין אותך."

"אבל ברגע שאסיים את הלימודים, אבדוק את האופציות שלי."

"אם תצטרך עזרה, תגיד לי. יש לי כמה כיוונים. באמת הזדמנויות עסקיות טובות. אני לא יודע כמה כסף יש לך, אבל הזדמנויות ההשקעה האלה אינן פתוחות בפני הציבור. יום אחד יש לך כמה מאות אלפי דולרים, ושלוש שנים מאוחר יותר אתה מיליארדר, כשפייסבוק קונים אותך." הוא מקיש באצבעותיו כאילו זה באמת כל כך קל.

"נשמע מעניין. אולי אתקשר אליך, כשאהיה מוכן לקבל החלטות." אני שוב מהנהן, אבל למען האמת, אין לי שום כוונה להתקשר לברודי הוליס כדי לקבל ממנו עצות בענייני השקעות. אני מעדיף לא להסתבך באיזו תכנית פירמידה, תודה רבה.

סברינה חוזרת עם מגש בידיה, וכל תשומת הלב שלי עוברת מייד אליה. היא מניחה את המשקאות ועומדת ממש ליד כתפי. אני משער שזה מפני שאני זה שיש הכי מעט סיכויים שינסה לתפוס לה את התחת, ולא משום שהיא רוצה שאחכך את לחיי בשדיים שלה.

"אני אחזור עוד מעט לבדוק מה אתכם," היא ממלמלת והולכת.

אלוהים. אני לוטש בה עיניים בהערצה, מצטער שאני לא יכול לרוץ אחריה ולתת לה חיבוק. לשרת חבורה של בחורים מברייאר — שלא לדבר על זה שעם אחד מהם היא שכבה — זה בטוח מאוד לא נעים לה. היא הייתה יכולה לבקש מהבוס שלה לעבור לאזור אחר, אבל היא לא ביקשה. היא ממשיכה לעשות את העבודה שלה כאילו הנוכחות שלנו בכלל לא משפיעה עליה.

במשך מחצית השעה הבאה הבחורים ואני צופים בחשפניות עושות את הקטע שלהן.

טוב, הבחורים צופים. אני, אני כולי ממוקד בסברינה. אני מגניב אליה מבטים כל שתי שניות וכמעט לא שם לב למה שמתרחש סביבי. אני קולט במעורפל צחוק וקריאות בוז וקטעי שיחות, אך כל עולמי הצטמצם לסברינה ג'יימס. התנועה החושנית של ירכיה כשהיא הולכת. העקבים הגבוהים הגורמים לרגליה הארוכות להיראות ארוכות עוד יותר, אם זה בכלל אפשרי. בכל פעם שהיא עוברת ליד השולחן שלנו, אני נאבק בדחף למשוך אותה אל ברכיי ולנשק אותה עד עילפון.

"כמה עולה בחורה כמוך?" נשמע מאחוריי קול חזק ועילג.

"אני לא רקדנית."

כתפיי מתקשחות, כשאני מזהה את קולה של סברינה. האישה שעל הבמה סיימה זה עתה, ועוצמת המוזיקה נחלשה קצת, בזמן שהבחורה הבאה מתכוננת לעלות. כשאני מסתובב בכיסאי, אני מגלה שבחורי האחווה המגעילים שוב מתחילים.

"אבל היית, אילו היו מציעים את המחיר המתאים," אומר שם אחד הסמרטוטים באיטיות.

"לא, אני רק מגישה משקאות." ממקום מושבי אני יכול לראות את המתח בכתפיה הדקות.

"ומה אם אני רוצה יותר ממשקה," הסופר־סמרטוט מתחכם.

"תאמין לי, אתה לא רוצה לבזבז את הכסף שלך עליי. אני רקדנית איומה." הטון שלה קליל מעל פני השטח, אבל קשה כפלדה מתחת לזה. "אתה צריך עוד משהו?"

"מותק, אני לא מבקש הצגה בברודווי. אני רק רוצה שתנענעי את הציצי ואת התחת שלך בפנים שלי. אולי קצת תתחככי בי —"

זהו. הספיק לי.

אני מספיק לקלוט את המבט המבולבל של פיצי, כשאני דוחף אחורה את כיסאי וצועד אל השולחן של החלאות.

"היא אמרה לא," אני אומר באיטיות.

הסמרטוט הראשי מגחך אליי גיחוך מטופש. "היא פאקינג חשפנית, גבר."

אני משלב את זרועותיי על חזי. "היא אמרה לא," אני חוזר.

מזווית עיני אני רואה את סברינה נסוגה אחורה.

"מה אתה קשור?" דורש הסופר סמרטוט לדעת. "תתעסק בעניינים שלך, או שאני —"

רגלי הכיסא שמאחוריי חורקות על הרצפה, והסופר־סמרטוט מתכווץ בכיסאו, כשיותר משלוש־מאות קילו של שחקני הוקי זועמים לוטשים בו עיניים. פיצי נראה מאיים במיוחד עם שני "שרוולי" הקעקועים ועם החתך מעל הגבה שלו, שאותו קיבל במהלך המשחק שלנו אתמול.

"אתה מה?" אני שואל ומרים גבה.

"שום דבר," אומר נער האחווה בזעף.

"זה מה שחשבתי." אני חושף את שיניי מול החארות, לפני שהבחורים ואני חוזרים לכיסאות שלנו.

לוקח לי שנייה להבין, שסברינה נמצאת באמצע החדר. היא מסתובבת לרגע כדי לשלוח מבט אל השולחן שלנו. כשמבטינו נפגשים, יש בעיניה צער שלא ניתן לטעות בו.

אני לא מתאפק, שולף את הטלפון שלי ושולח לה הודעה זריזה. אני לא יודע אם אני עדיין חסום אצלה, אבל לא יזיק לנסות.

מצטער על זה.

אני לא מצפה לתגובה, ולכן כשהטלפון שלי מזמזם שלוש דקות לאחר מכן, אני מופתע באמת. אבל אז אני מתעצבן, כי היא כתבה לי בחזרה:

עקבת אחריי לכאן?

לוקח לי דקה לאסוף את עצמי. אני לוגם בירה, לוקח נשימה ואז עונה לה, תפגשי אותי בשירותים?

הפעם היא מגיבה מייד.

5 דקות.

במשך ארבע הדקות הבאות אני צריך להכריח את עצמי לא ללטוש עיניים בטלפון שלי. או לכוון טיימר. חוסר סבלנות מבעבע בתוכי ומתעצם עם כל שנייה שחולפת. כשאני קם על רגליי, אני כבר מתוח ברמות.

"הולך להשתין," אני ממלמל, אבל הבחורים לא שמים לב אליי. הוליס וברודי עסוקים מדיי בלדחוף שטרות של דולר לתוך החוטיני של החשפנית, ופיצי צופה בהם בהבעה משועממת.

אני מפלס לי דרך בתוך הקהל, שרובו גברים, לכיוון הדלת שבצד האחר של החדר החשוך. Boots & Chootes הגזימו לגמרי עם הנושא הזה של המערב הפרוע — דלתות בסגנון מסבאה מפרידות בין השירותים לבין חדר הראשי, ועל שלטי העץ של השירותים רשום: אקדוחנים ו סייחות. מאחורי הדלת של ה סייחות אני שומע צלילים מעומעמים של גניחות של אישה מעורבות עם נהימות של גבר. קלאסה אמיתית.

"אז זה מה שעשית?"

אני מסתובב למשמע קולה של סברינה. היא מתקדמת לעברי בכעס, זרועותיה שלובות בחוזקה על חזה, באופן שגורם למחשוף שלה לגלוש מעבר לחזייה שלה.

"אם עקבתי אחרייך לכאן, את מתכוונת?" אני מהדק את שפתיי. "לא, מותק, לא."

היא בוחנת אותי במשך מספר שניות ואז מהנהנת. "אוקיי. אני מאמינה לך."

ואז היא פונה והולכת.

לעזאזל. לא.

"סברינה," אני אומר בקול נמוך.

היא עוצרת. "מ־מה?"

משהו בתוכי נמס, כשאני שומע את קולה נשבר קצת. היא נשארת בגבה אליי, עמוד השדרה שלה זקוף כמו מוט מתכת. כשאני מגיע אליה, כל כעס שחשתי בגלל ההנחה הבלתי־הוגנת שלה כבר התפוגג. אני נוגע בעדינות בזרועה כדי לסובב אותה, כדי שנעמוד פנים אל פנים.

"סברינה?" אני שומר על קול רך, בטוח.

רואים שהיא בולעת רוק. "כאן אני עובדת."

אני מהנהן באיטיות. "כאן את עובדת."

"זהו? אין לך שום דבר נוסף לומר על זה?"

אני מלטף את כתפה החשופה בכרית האגודל שלי, מרוצה להרגיש את הרעד שלה. "זה המקום שמעסיק אותך. את מקבלת תשלום על העבודה כאן. את משתמשת בכסף הזה כדי לשלם את החשבונות שלך, אני מניח. מה עוד את רוצה שאגיד?"

אבל אני יודע מה היא ציפתה ממני — שיפוטיות. בוז. אולי איזו הערה גסה או שתיים.

אבל אני לא אדם כזה.

היא ממשיכה להסתכל עליי, עד שלבסוף עולה חיוך קטן על שפתיה היפיפיות. "אני מחכה לחלק שבו אתה אומר לי, שאתה אף פעם לא הולך למקומות כאלה, החברים שלך פשוט גררו אותך לכאן נגד רצונך וכו', וכו'."

"אני אשקר אם אגיד שאף פעם לא הייתי במועדון חשפנות. אבל הלילה זה באמת סוג של גררו אותי לכאן — אני הייתי בעד ללכת לבר ספורט. והסיבה היחידה בכלל לזה שבאתי לבוסטון הייתה ש..." אני משתתק, כי הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא להבהיל אותה שוב.

"כי מה?"

פאק. אני מושך בכתפיי ואומר, "קיוויתי אולי להיתקל בך."

סברינה צוחקת. "בוסטון היא מקום גדול — באמת ציפית להיתקל בי באקראי?"

"ציפיתי, לא. קיוויתי? לגמרי־פאקינג־כן."

זה מזכה אותי בצחוק נוסף.

אנחנו בוהים זה בזו לרגע. קולי יוצא בקושי, כשאני ממלמל. "ביטלת את החסימה שלי בטלפון."

"ביטלתי את החסימה שלך בטלפון," היא מסכימה.

ואז היא מלחלחת את שפתה התחתונה בקצה הלשון שלה, ואני בולע אנחה. פאק. אני רוצה לנשק אותה.

"אני צריכה...לחזור לעבודה."

יש רק שמץ קטנטן של אי־רצון במילותיה, אבל השמץ הקטנטן הזה הוא כל מה שאני צריך. "מתי את מסיימת לעבוד?"

"בשתיים."

"את רוצה להיפגש אחרי העבודה?"

היא לא עונה מייד. אני עומד שם, עוצר את נשימתי, מקווה שפניי לא מסגירות את התשוקה הגולמית, הגוברת־על־הכול, שאני מרגיש כלפיה, מתפלל שהיא תגיד —

"כן."

9. טאקר

אני מחכה לסברינה במגרש החניה. כמעט כל המכוניות כבר עזבו, חוץ מאשר שש מכוניות שככל הנראה שייכות לעובדים. החבר'ה חזרו לדירה של ברודי לפני כמה שעות, שם הם כנראה יבלו את כל הלילה בשתייה. אמרתי להם שאני פוגש בחורה לארוחה מאוחרת, ובזכות זה קיבלתי "כִּיף" מהוליס, שתוך כדי כך התלונן איזה טיפוס מחורבן אני שלא בדקתי אם יש לה חברה.

אחרי שהם הורידו אותי בדיינר שפתוח כל הלילה, כמה רחובות מהמועדון, המקום שבו הדייט־כביכול שלי היה אמור להתקיים, העברתי שעה באכילת המבורגר ובשתיית קפה, כדי שלא ארדם חמש דקות אחרי שאראה את סברינה.

אחר כך הלכתי בחזרה אל Boots & Chootes, וכעת אני נשען על צד הנהג של ההונדה של סברינה ומתבונן בכניסה הקדמית בציפייה.

כשהיא מופיעה, ההתרגשות שלי עולה דרגה. היא לובשת מעיל צמר שמגיע עד ברכיה. מתחת לזה רגליה חשופות.

הזין שלי מתפתל, כשאני תוהה אם היא עדיין לובשת את המכנסונים ההם. ואז אני נוזף בעצמי, כי ראיתי עד כמה היא הייתה נבוכה קודם בגלל התלבושת החושפנית הזאת.

"היי," היא אומרת כשהיא מגיעה אליי.

"היי."

אני רוצה לנשק אותה, אבל היא לא שולחת שום איתותים של " בוא הנה, בחור גדול." אני מוכרח לגעת בה, ולכן אני מתקרב אליה ותוחב קווצת שיער מאחורי אוזנה.

מהססת, היא נושכת את שפתה. "לאן אנחנו הולכים?"

"לאן את רוצה ללכת?" אני משאיר את ההחלטה לגמרי בידיה.

"אתה רעב?"

"לא. בדיוק אכלתי. ואת?"

"אכלתי חטיף אנרגיה בהפסקה האחרונה שלי."

אני קורץ לה. "חשבת שתצטרכי אנרגיה, הא? למה?"

לחייה מקבלות גוון ורוד מתוק ביותר. אני רואה שהיא מתאמצת לא לחייך, וכשהחיוך נמתח על פניה, אני נותן לעצמי כיף מנטלי. היא כל כך מדהימה כשהיא מחייכת. הלוואי שהייתה עושה זאת לעיתים קרובות יותר.

היא מסתכלת סביב. "הטנדר שלך לא כאן."

"כן, הוא בהייסטינגס. נסענו במכונית של פיצי."

היא מהנהנת ושוב מכרסמת את שפתה התחתונה. "אני...טוב...אז מה נעשה?"

"אין לחץ." אני מתקרב עוד יותר ומניח בקלילות יד אחת על ירכה, בזמן שהיד השנייה עוברת על קו הלסת שלה. הדופק שלי מואץ, כשהיא לא נרתעת מהמגע שלי. "אנחנו יכולים להסתובב. פשוט לשבת במכונית ולדבר. מה שתרצי."

סברינה מוציאה אנחה שמשאירה ענן לבן באוויר הלילה הקר. "לא מתחשק לי להסתובב. קר בחוץ וכואבות לי כפות הרגליים. עמדתי עליהן כל הערב. והמכונית שלי קטנה מדיי בשבילך. תוך חמש שניות לא יהיה לך נוח."

"את רוצה שנלך אלייך?"

היא מתמלאת מתח. "לא ממש." עוד נשימה נפלטת החוצה. "אני לא רוצה שאתה..."

"שאני מה?"

"אני לא רוצה שתראה איפה אני גרה." היא נשמעת מתגוננת. "זה מקום עלוב, בסדר?"

הלב נצבט לי קצת. אני לא מגיב, כי אני לא יודע בדיוק מה לומר.

"טוב, לא חדר השינה שלי," היא ממתנת קצת את מה שאמרה. "הוא לא עלוב."

סברינה משתתקת, כאילו היא נמצאת במאבק פנימי כלשהו.

"התכוונתי למה שאמרתי קודם," אני אומר לה ברכות. "בלי לחץ. אבל אם את חוששת שאהיה שיפוטי לגבי מקום המגורים שלך, אז תעצרי ממש עכשיו. לא אכפת לי אם את גרה בארמון או בצריף. אני רק רוצה להיות איתך, ולא חשוב איפה ומתי."

כשאני מעביר את אגודלי על שפתיה, המתח מתפוגג מכתפיה.

"בסדר," היא לוחשת לבסוף. "בוא נלך לבית שלי."

אני בוחן את פניה. "את בטוחה?"

"כן, זה בסדר. אני מעדיפה כרגע להיות במקום חמים ונוח. לא שהבית שלי חמים ונוח, אבל בטוח יותר חם שם מאשר כאן בחוץ."

אחרי שקיבלה את ההחלטה, היא פותחת את דלת הנהג ומתיישבת מאחורי ההגה. אני נכנס אל כיסא הנוסע, והיא לא טועה — הרגליים שלי לא מתלהבות מהרכב הזה. אפילו כשאני דוחף את הכסא אחורה עד הסוף, עדיין אין לי מקום למתוח אותן.

היא מתניעה את המכונית ויוצאת ממגרש החניה. "אני גרה לא רחוק מכאן."

אחרי כן היא לא אומרת הרבה במשך הנסיעה. אני לא יודע אם היא עצבנית או שאולי היא מתחרטת על כך שהסכימה לבלות איתי, אבל אני מקווה מאוד שזו לא האפשרות השנייה.

אני לא דוחק בה לדבר, כי אני יודע כמה מתוחה היא יכולה להיות. סבלנות היא שם המשחק כאן, ועל סבלנות עם סברינה ג'יימס מקבלים תגמול. יש בה כל כך הרבה תשוקה, שצריך פשוט לעזור לה להגיע לרמת נינוחות שתאפשר לה לשחרר אותה.

כשאנחנו פונים אל הרחוב שלה, אני מעמיד פנים שזו הפעם הראשונה שאני כאן. שאני לא מזהה את הבתים הטוריים הרעועים, הצרים. שלא ישנתי במכונית שלי ליד שולי המדרכה השבורים האלה בלילה שבו עקבתי אחריה הביתה כדי לוודא שתגיע לשם בשלום.

סברינה פונה אל שביל הגישה שליד הבית ומנווטת אל החניון הקטן שמאחור. היא מכבה את המנוע ויוצאת מהמכונית בשתיקה.

"מכאן," היא ממלמלת, כשאני מקיף את המכונית.

היא לא לוקחת את ידי, אבל היא כן בודקת כדי לוודא שאני הולך אחריה, בעודה עולה בשלוש המדרגות הנמוכות של המרפסת האחורית. המפתחות שלה מרעישים מעט בלילה השקט, כשהיא פותחת את הדלת.

כעבור רגע אנחנו נכנסים למטבח קטנטן. יש לו טאפט מכוער בדוגמה של ורוד ושל צהוב, ובמרכז עומד שולחן עץ מרובע מוקף בארבעה כיסאות. מכשירי החשמל נראים ישנים, אך ברור שהם תקינים, משום שסירים ומחבתות מלוכלכים נמצאים על הכיריים של התנור.

סברינה מחווירה למראה הבלגן. "סבתא שלי תמיד שוכחת לנקות אחריה," היא אומרת בלי לפגוש את מבטי.

אני שולח מבט אל החלל הדחוס. "רק שתיכן גרות כאן?"

"לא, גם אבי החורג גר כאן." היא לא מרחיבה בעניין, ואני לא מבקש פרטים. "אבל אל תדאג, יום שישי זה ליל הפוקר — הוא בדרך כלל נשאר שם ולאחר מכן כושל הביתה בסביבות הצוהריים ביום שלמחרת. וננה לוקחת כדור שינה כל לילה לפני שהיא הולכת לישון. היא ישנה כמו מתה."

לא דאגתי, אבל יש לי תחושה שהיא לא מנסה להרגיע אותי, אלא את עצמה.

"החדר שלי שם." היא נעה במהירת לתוך המסדרון, לפני שאני מספיק לומר משהו.

אני הולך אחריה, שם לב עד כמה המסדרון צר, עד כמה השטיח מלוכלך, מבחין כי שום תמונות משפחתיות אינן תלויות על הקירות. הלב שלי מתחיל לכאוב, כי כתפיה השחוחות של סברינה מספרות לי שהיא מתביישת במקום הזה.

פאק. אני שונא לראות אותה מובסת כל כך. אני רוצה לספר לה על הצבע המתקלף בבית שלנו בטקסס, איך במשך כל תקופת התיכון ישנתי בחדר הזעיר ביותר בבית, כדי שאימי תוכל להשתמש בחדר השינה הגדול יותר כבמספרה ביתית על מנת להשלים כך הכנסה, נוסף לעבודתה כספרית בעיר.

אבל אני שותק. הולך לאן שהיא מובילה אותי.

החדר שלה קטן, מסודר וללא ספק מהווה בשבילה מקום מפלט. המיטה מסודרת למשעי, ועליה שמיכה בצבע כחול בהיר. שולחן הכתיבה שלה ללא רבב, עמוס ספרי־לימוד בערימה מסודרת. הריח כאן נקי ורענן, כמו אורן, לימון ומשהו נשי ממכר.

סברינה פותחת את כפתורי מעילה, מסירה אותו ומשליכה אותו על הכיסא שליד שולחן הכתיבה.

פי מתמלא ריר. היא לבשה חולצת טי מעל לחזייה החושפנית, שמהווה חלק מ"מדי" העבודה שלה, אבל היא עדיין לובשת את המכנסונים הקטנים האלה. והעקבים, פאק, העקבים האלה.

"אז," היא מתחילה.

אני פותח את הז'קט שלי. "אז," אני חוזר אחריה.

עיניה הכהות עוקבות אחר תנועות ידיי, כשאני משליך את הז'קט הצידה.

ואז היא מנידה בראשה פתאום, כאילו מנסה לנער את עצמה מ... להסתכל על הגוף שלי, אני מניח? אני מסתיר חיוך.

"התכוונתי לזה שאמרתי שאני לא רוצה מעורבות רגשית," היא אומרת.

"אני יודע שאמרת. ובגלל זה לא התקשרתי." אני צועד לעבר שולחן הכתיבה, סורק את כותרות ספרי הלימוד שלה, כל המיליארד שיש שם.

על הקיר תלוי לוח־שעם קטן, ועליו נעוצות תמונות. אני מחייך למראה תמונה של סברינה, עומדת בין שתי בנות אחרות. לזאת שמשמאל יש שיער אדום זוהר, והיא מוציאה לשון תוך כדי כך שהיא תופסת לסברינה את הישבן בתנועה מוגזמת. לזאת שמימין יש צמות ארוכות, דקות, והיא מורחת נשיקה על לחייה של סברינה. אין ספק שהן מעריצות אותה, ואני מרגיש ניצוץ של אישור מעצם הידיעה שיש שם בחוץ לפחות עוד שני אנשים ששומרים עליה.

"החברות שלי," מסבירה סברינה ונעמדת לידי. היא מצביעה על הבחורה שמימין. "זאת הופ —" ומצביעה שמאלה, "וזאת קארין. הן מלאכיות, שנשלחו אליי מגן עדן. ברצינות."

"הן נראות מגניבות." מבטי משוטט על התמונות האחרות ומגיע לבסוף אל דף לבן, עם הסמל של הרווארד בפינה. "אני לא מאמין," אני מתנשף. "זה מה שאני חושב שזה?"

פניה מתמלאות אור. "כן. התקבלתי לבית הספר למשפטים של הרווארד."

"פאק! כן!" אני מסתובב ומושך אותה אליי לחיבוק.

"ברכותיי, מותק. אני גאה בך."

"גם אני גאה בי." קולה נשמע מעומעם, כשפניה לחוצות אל צווארי.

אוי לא. החיבוק הזה היה רעיון גרוע. עכשיו כל מה שאני מצליח להתמקד בו הוא האופן שבו השדיים העגולים, המלאים שלה, לחוצים אל חזי. אני נשבע שגם הפטמות שלה עומדות.

נשימתה של סברינה נעתקת, ברגע שהיא חשה את השינוי שחל בגופי.

"מצטער," אני אומר, מזיז את ירכיי אחורה. "הזין שלי התבלבל."

צחוק פורץ מפיה. היא מטה את ראשה כדי להסתכל עליי בשעשוע. וגם בלהט. אני לגמרי רואה ניצוץ של להט שם.

"בחור מסכן," היא ממלמלת. "אני צריכה להסביר לו את ההבדל בין חיבוק לזיון?"

אלו־הים. צריך לאסור על הבחורה הזאת לומר את המילה זיון. זה נשמע יותר מדיי כמו הבטחה, כשזה יוצא מהשפתיים הזועפות האלה.

"אני חושב שזה רעיון טוב," אני עונה בכובד ראש. "גם אם הוא לא העיפרון הכי חד בקלמר — יכול להיות שתצטרכי לתת לו גם שיעור מעשי."

היא מרימה גבה. "מה קרה ל'בלי לחץ'?"

"אה, אני סתם צוחק. בלי לחץ, בייב." זאת אומרת מלבד הלחץ שמאחורי רוכסן המכנסיים שלי.

היא משתתקת לרגע. אנחנו כבר לא מתחבקים, אבל עדיין עומדים במרחק של סנטימטרים בודדים זה מזו.

"את האמת?" היא אומרת. "אני מתפקדת יותר טוב תחת לחץ. לפעמים אני זקוקה ל... דחיפה קטנה."

אני שומע את השאלה הסמויה, אבל גם אם הזין שלי מתקשה עוד יותר, אני מאלץ את עצמי להפגין איפוק. "אני לא אלחץ עלייך. אלא אם כן אהיה בטוח במאה אחוז שזה משהו שאת רוצה." אני בוחן את הבעת פניה. "זה מה שאת רוצה?"

היא מלחלחת את שפתיה. "זה... כן."

"לא מספיק משכנע. תגידי לי בדיוק מה את רוצה."

"אותך. אני רוצה אותך."

"תהיי יותר ספציפית." פאק. אני מזוכיסט, כנראה. אבל הבחורה הזאת אמרה לי "לא" פעמיים מאז ששכבנו. אני מוכרח לוודא שאנחנו באותו ראש.

"אני רוצה אותך. אני רוצה את זה." כף ידה מכסה את החבילה שלי, והזיקפה שלי כמעט פורצת החוצה מתוך מכנסיי.

"איפה את רוצה את זה?" קולי צרוד לגמרי.

"בתוך הפה שלי."

להתראות לך, איפוק. סברינה ג'יימס פשוט לקחה כדור הרס ושברה אותו באמצעות שלוש המילים מלאות התשוקה האלה.

אני מנשק אותה לפני שמישהו מאיתנו מספיק למצמץ. וזה מסוג הנשיקות שעוברות מאפס למאה תוך שנייה אחת לוהטת. הלשון שלי מחליקה בחמדנות דרך שפתיה הפשוקות. היא מתנשפת בעונג ומנשקת אותי בחזרה, לשונה מתפתלת בשלי למשך מספר שניות ממיסות־מוח, ואז מנשקת את דרכה לעבר צווארי. שדיה מתרוממים כשהיא שואפת עמוק, והגניחה הרכה היוצאת ממנה מגיעה ישר אל הביצים שלי.

"יש לך ריח כל כך טוב," היא לוחשת, ואז שפתיה נמצאות על כולי.

משוטטות על גידי הצוואר שלי, מתחככות בעצם הבריח שלי, מדגדגות את סנטרי. פחות או יותר מטריפות את דעתי.

היא מחליקה יד אחת בינינו ומשפשפת אותי מעל מכנסיי. היא לא פותחת אותם. לא מכניסה יד פנימה. אני לא יודע אם זה מפני שהיא מתגרה בי או מפני שהיא ממתינה לדחיפה, שהיא כביכול צריכה. מאחר שאין לי סבלנות לדבר הראשון, אני נאחז בשני.

"תוציאי את הזין שלי החוצה," אני אומר בקול מחוספס.

שפתיה מתעקלות בהתגרות. "ולמה שאעשה את זה?"

"אמרת שאת רוצה אותי בתוך הפה שלך." אני מהדק את אגרופיי לצידי גופי.

"אז תכניסי אותי לתוך הפה שלך."

היא משמיעה צליל קטן ומתוק, שילוב בין יבבה, גניחה ואנחה. אני מרגיש את אצבעותיה רועדות, כשהיא פותחת את כפתור הג'ינס שלי, אבל אני יודע שזה לא מעצבנות, משום שהבעת פניה לוהטת מריגוש.

"רציתי לעשות את זה באותו לילה בטנדר שלך," היא מתוודה. "אבל כבר לא הייתה לי סבלנות. רציתי להרגיש אותך בתוכי."

היא מוציאה בעדינות את הזין הנוקשה מתוך תחתוני הבוקסר שלי ומקמרת את אצבעותיה סביבו. אני חולץ את מגפיי ואז מוריד את הג'ינס ואת התחתונים שלי. בועט גם אותם ממני.

"חולצה," היא פוקדת ונשמעת משועשעת. "אני רוצה לראות את החזה שלך."

הבחורה הזאת תהרוג אותי. אני מקלף מעליי את החולצה ואז אני עומד שם מולה, עירום. היא נשארת לבושה לגמרי, כלומר אם אפשר לקרוא למכנסונים ולחולצת טי דקיקה בגדים.

כשמבטה הלוהט טורף אותי, אני שולח תודה מהירה לאֵלֵי ההוקי על כך שהמציאו ספורט מפרך כזה. הוקי הוא משחק קשוח, מסוכן, שדורש שעות רבות של אימונים. הוא נתן לי שרירים במקומות שאפילו לא ידעתי שיש לי בהם שרירים. ועכשיו כל העבודה הקשה הזאת משתלמת לי כפליים — בזכותה אני מקבל את המבט הרעב שעל פני סברינה.

"הגוף שלך מטורף," היא מודיעה לי.

אני מגחך. "מי שמדברת," אני עונה ואז שם את ידיי על שדיה, מעל לחזייה.

היא מעיפה לי את הידיים. "אל תסיח את דעתי! יש לי עבודה לעשות."

אני שולח בה מבט מאתגר. "חשבתי שתהיי טובה במולטי־טאסקינג, בהתחשב בזה שאת תמיד כל כך עסוקה."

"אה, אני יכולה לעשות מולטי־טאסקינג כמו מקצוענית, אבל אני פשוט לא רוצה לעשות את זה עכשיו. אני רוצה להתענג על זה." היא משמיעה את ההבטחה המפתה תוך כד כך שהיא יורדת לאט על ברכיה.

שיערה נופל על כתף אחת, בעודה שולחת אליי, למעלה, מבט. אלוהים, אף פעם לא ראיתי משהו לוהט יותר מזה. אני מושיט יד למטה ומחכך את פיה באגודלי. אני רוצה לראות את השפתיים האלה כרוכות סביבי. אני רוצה לראות את הגרון שלה עובד כדי להכניס אותי פנימה.

"תמצצי לי," אני נוהם, כשהיא ממשיכה לכרוע שם בלי לגעת בי.

היא שומעת את הטון המעונה בקולי ומרחמת עליי, נשענת קדימה כדי לנשק את קצה הזין שלי. היא נוגעת בי נגיעה קלה ביותר בלשונה, וזה לבד מספיק כדי לשלוח זרם חשמלי במעלה עמוד השדרה שלי. וואו, אני לא אחזיק מעמד הרבה זמן.

אני אוחז בחלק האחורי של ראשה ומקרב אותה אליי. כמו בפקודה היא פותחת את פיה, וחצי מהאורך שלי מחליק פנימה. חום רטוב אופף אותי, גורם לי לגנוח. זה פאקינג מדהים, וזה עוד לפני שהיא מתחילה לעבוד עם הלשון שלה.

"אה, פאק," אני אומר בקול חנוק, כשהיא מלקקת את הצד התחתון הרגיש.

סברינה צוחקת, והצליל עובר גלים גלים בזין שלי ופועם בביצים. היא מענה אותי בדחיפות איטיות, עצלות, של היד שלה. משיכות עמוקות, רטובות, של הפה שלה. ליקוקים מתוקים, עדינים, של הלשון שלה. ובמשך כל הזמן הזה היא משמיעה את הקולות הלוהטים ביותר ששמעתי אי־פעם. יבבות קטנטנות של עוררות וגניחות מתנשפות, שמאשרות כי היא קרובה ממש כמוני לאבד שליטה.

אני מלטף את שיערה. הוא כל כך רך, לעזאזל. כל כך משיי בין אצבעותיי. אני מנענע את ירכיי, לאט, כי אני רוצה שזה יימשך עוד. אבל כשפיה מחליק לפתע קדימה עד ששפתיה מהודקות חזק סביב הבסיס, אין דרך לעצור את האורגזמה.

קבור בתוך גרונה, אני גומר כמו זיקוקי דינור. זה קורה כל כך מהר, שאני אפילו לא מספיק להזהיר אותה.

"סברינה," אני לוחש בקושי, מנסה לצאת החוצה.

היא רק נאנחת ומהדקת את המציצה, לוקחת את כל מה שיש לי לתת.

ההנאה עצומה כל כך, עד שהיא כמעט מפילה אותי. ברכיי נוקשות זו בזו. המוח שלי חדל מלייצר מחשבות בהירות בערך ברגע שבו היא שמה את הפה שלה עליי.

בסופו של דבר אני קולט את הליטוף הרך של ידה על ירכיי, את הדגדוג הקל של אצבעותיה על הזין שלי, בעודה נותנת את הלטיפה האחרונה ואז קמה על רגליה.

"זה היה כיף," היא אומרת לי.

אני פורץ בצחוק. כיף? אם מדברים בלשון המעטה.

"זה היה פאקינג מדהים," אני מתקן ומושך אותה אליי.

אני מנשק אותה עד שהיא חסרת נשימה. רגליי עדיין רועדות, אבל ידיי יציבות כסלע, כשאני מוריד בשיטתיות את חולצת הטי שלה ומושך את החוט המחזיק במקום את חזיית הביקיני שלה. הפיות שלנו עדיין נעולים זה על זה, אני דוחף אותה לעבר המיטה ומתקדם לעברה, עד שאין לה ברירה אלא ליפול על מרפקיה ולהתמתח על גבה.

אני מוריד ממנה את נעלי העקב, אחת־אחת, ולוקח את הזמן לנשק כל אחד מקרסוליה המעוצבים. ואז אני נפטר מהמכנסונים שלה, מעיף אותם לצד השני של החדר ושוב עובר לעקבים.

סברינה מרימה גבה. "אתה נועל לי אותן בחזרה?"

"לגמרי. אין לך מושג איזו סקסית את נראית בעקבים האלה."

אני מכניס כף רגל קטנה אחת לתוך סטילטו, ואז רגל נוספת. כשאני מסיים, אני לוטש בה במבט למשך רגע ארוך, ארוך, ותוהה איך התמזל מזלי כל כך. היא כולה גפיים ארוכים וקימורים מתוקים ועור חלק בצבע זית. שיערה השחור פרוש מאחורי ראשה, שפתיה האדומות מבריקות ופשוקות. ועקבי הזיין־אותי האלה...וואו. היא החלום הרטוב האולטימטיבי.

אני מתרומם על ברכיי ומתקרב קצת. הזין שלי שוב מתעורר, אבל אני מתעלם ממנו. הוא יכול לחכות חמש דקות, בזמן שאני משתעשע לי קצת.

"אני לא נרגע מכמה שאת יפה," אני לוחש ומכניס את ידי בין רגליה.

כשאני מחכך את כרית אגודלי בדגדגן שלה, ירכיה מתרוממות בתגובה.

אני מחייך. בקושי נגעתי שם, והיא כבר חמה בשבילי. או אולי היא התחממה כשנתנה לי מציצה, שצריכה להיכתב בספרי ההיסטוריה.

אני מטייל באצבעי במורד החריץ שלה, לעבר הפתח, ונאנח כשאני מגלה שהיא רטובה לגמרי. "אני אחראי לזה?" אני ממלמל.

עיניה נוצצות בשובבות. "מצטערת, אבל לא. העמדתי פנים שאתה טום הרדי במשך כל הזמן שמצצתי לך."

"בול.שיט." אני דוחף אצבע אחת לתוכה, והיא נאנקת בקולניות. "ידעת בדיוק שהזין שלי נמצא בתוך הפה שלך."

סברינה מתפתלת כנגד אצבעי. אני מוסיף עוד אצבע, מקמר אותן יחד ומלטף את התעלה הפנימית שלה, בזמן שהאגודל שלי נע בסיבובים סביב הדגדגן שלה.

"בסדר, ידעתי," היא מתנשפת. "מי צריך תמונה של כוכב קולנוע, כשאתה כבר פנטזיה שהתעוררה לחיים?"

שאני אמות אם האגו שלי לא אוהב את מה שהוא שמע עכשיו. והזין שלי ללא ספק אוהב את האופן שבו הכוס שלה מתהדק סביב אצבעותיי. אני זוכר כמה האחיזה שלה הייתה הדוקה בפעם הקודמת, כמה טוב זה הרגיש, ושוב אני שוכח שאני מנסה להיות סבלני.

אני גונח, מפשק את ירכיה בידי החופשית ומתכופף כדי לקבור את פניי בַּמקום שבו הזין שלי רוצה להיות. כשהלשון שלי נוגעת בה, היא גונחת מספיק חזק כדי להעיר את המתים. אני מקווה כי כדור השינה שסבתא שלה לקחה עושה את העבודה, אחרת עלולה להיות כאן הפרעה מאוד מביכה.

אני מנשק ומלקק ומוצץ ומשחק, עד שהגוף שלי לא מסוגל יותר לשאת את זה.

עד שהמוח שלי שוב נאטם, ריק לחלוטין, חוץ מאשר מחשבה אחת: חייב להיות בתוכה.

כשאני מנתק את הפה שלי, סברינה רוטנת באכזבה. הזקן שלי השאיר כתמים ורודים על פני ירכיה, אבל לא נראה שאכפת לה. היא מתפתלת ומצליבה את רגליה, ועל פניה מופיעה הבעה משולהבת.

"טאקר," היא מתחננת.

"רגע, מותק." אני נשען על קצה המיטה כדי לקחת את המכנסיים שלי, ואז מוציא את הקונדום מהארנק שלי.

היא צופה בי מלביש אותו. מבטה כבר לא מעורפל מתסכול. הוא לוהט, בוער מציפייה.

"תיכנס לתוכי," היא פוקדת.

"כן, גברתי."

בחיוך אני זוחל בחזרה אליה, באגרוף אחד אוחז בזין שלי כדי להנחות אותו לתוכה. שנינו גונחים, כשאני נכנס פנימה עמוק. אבל ככל הנראה זה לא מספיק עמוק.

רגליה, ארוכות חלקות ומדהימות, נכרכות מייד סביב ירכיי. עקביה חופרים בתחת שלי, והיא מרימה את ירכיה כדי להעמיק את המגע; וזאת פאקינג התחושה הטובה ביותר בעולם.

אני מתכופף עד שמרפקיי נשענים משני צידי ראשה.

"יפיפייה", אני ממלמל ולוטש עיניים בפניה המשולהבות. אני מוריד את ראשי ומנשק אותה שוב, בזמן שהזין שלי פועם בתוך החום ההדוק של גופה.

אני מנסה לעשות את זה לאט. אני פאקינג מתאמץ ככל יכולתי. אבל לסברינה יש רעיונות אחרים. היא תוחבת את ידה בשערי ומושכת אותו, עד שהפיות שלנו מתנתקים. "אני צריכה עוד." היא נשמעת נואשת כמו שאני מרגיש.

"תגידי לי מה את צריכה."

"את זה." היא תופסת בידי ומושכת אותה אל המקום שבו אנחנו מחוברים. אצבעותיה מכסות את פרק ידי, כשהיא דוחקת בי ללטף את הדגדגן שלה. "וזה." היא מרימה את עצמה קדימה ומתחילה לזיין את עצמה עליי.

וזה הניצחון, גבירותיי ורבותיי.

הקצב האיטי, המדוד שלי מתפוגג לאבק. במקומו מגיע זיון חייתי טהור. אני קודח בתוכה עם כל מה שיש לי. כרית כף היד שלי נשארת צמודה לדגדגן הנפוח שלה, מתחככת בתיאום עם כל דחיפה מטורפת. בתוך שניות שנינו מזיעים, חסרי נשימה, המזרן חורק מעוצמת הזיון שלנו. ראש המיטה נחבט בקיר בקצב של בום־בום־בום, התואם את הפעימה הפראית של ליבי.

היא גומרת לפניי, נאחזת בכתפיי בעודה נרעדת מתחתיי. המציצה הרגיעה אותי קצת, אז אני מחזיק מעמד יותר זמן. לעזאזל, יותר זמן משהייתי רוצה, כי אני מת לגמור. כל שריר בגופי מתוח לגמרי, צורח לפורקן, שעדיין לא קרוב.

"תשחרר," ממלמלת סברינה.

ואז אצבעותיה חופרות בפלחי התחת שלי, אחת מחליקה ו —

זה הניצחון.

אני גומר בזעקה צרודה. אני שוכח איך קוראים לי. אני כנראה מאבד הכרה לרגע. אני מרגיש מסוחרר, מרגיש נהדר, והביצים שלי עדיין מעקצצות, אבל אני חושב שאולי אני מוחץ אותה, אז אני מאלץ את גופי החלש להתרומם מעליה ומתמוטט על גבי.

"פאק," אני ממלמל ולוטש עיניים בתקרה. "זה היה —"

דפיקה בדלת קוטעת אותי.

"נהנים שם בפנים?" קול גברי לא ברור אומר באיטיות. "כי זה ממש נשמע ככה."

סברינה קופאת כמו צבי באמצע כביש כפרי. הזוהר שהסקס העניק לפּניה מתפוגג מייד. פניה מאפירות, אצבעותיה מתחפרות בכיסוי המיטה.

"לך מכאן," היא קוראת לעבר הדלת.

"מה? את לא רוצה להציג בפניי את החבר שלך? אל תהיי גסת־רוח, רינה."

"לך מפה, ריי."

אבל הבן זונה לא הולך לשום מקום. הוא מתחיל שוב לדפוק על הדלת, צחוק שיכור מהדהד במסדרון. "תני לי לפגוש את החבר שלך! נו, אני אהיה נחמד."

סברינה קופצת מהמיטה ומתחילה לאסוף מהר את הבגדים. אני ממהר לעשות כמוה, כי ברור שאין סיכוי לשכב עירום.

היא זורקת על עצמה גופייה ומכנסי כותנה קצרים, ואז ניגשת אל הדלת ופותחת אותה. "תעוף לעזאזל מהדלת שלי, ריי. אני מתכוונת לזה."

האיש בדלת דוחף אותה ונכנס, מותח את צווארו כדי לראות אותי היטב. כשמבטינו נפגשים, הוא שוב צוחק.

"וואו, השגת לעצמך חבר ספורטאי קטן! תראו את השרירים על הבחור הזה!" שיערו השמנוני נופל על מצחו, כשהוא מסובב את ראשו אל סברינה. "את אוהבת את השרירים, הא? כן, אין ספק שאת אוהבת אותם. שמעתי אותך עד הסלון, צורחת כמו כלבה מיוחמת."

"צא החוצה," נוהמת סברינה.

" את נשמעת לוהטת, כשאת גומרת —"

פאק על זה. הזעם רותח בתוכי כשאני מסתער קדימה. לא מעניין לי את התחת, שהאיש הזה הוא האבא החורג של סברינה. אסור לזין הזקן הזה לדבר אליה ככה.

"זה מספיק," אני אומר בקול נמוך. "היא ביקשה ממך לצאת."

גבותיו מתרוממות. "מי לעזאזל אתה שתיתן לי הוראות? זה הבית שלי, ילד."

"וזה החדר שלה," אני עונה.

"טאקר," היא מתחילה, אבל ריי קוטע אותה.

"רינה, תגידי לאתלט שלך שיסתום את הג'ורה שלו. אחרת אני אסתום לו אותה."

כן, בטח. אני יכול להפיל את המזדיין הזה באגרוף אחד. הוא כל כך שתוי, הוא מתנודד על רגליו.

"ריי." קולה של סברינה שקט באופן מטעה. "אני מבקשת שתצא, בבקשה."

שקט משתרר בין שלושתנו. לבסוף ריי מגלגל את עיניו בדרמטיות ונסוג אל הדלת. "וואו, את באמת כלבה מתנשאת, נכון? סתם התבדחתי."

"תתבדח במקום אחר," אני אומר בקרירות.

"סתום את הפה, ילד ספורטיבי." אבל הוא לא נשאר.

אנחנו שומעים את צעדיו הלא יציבים במסדרון. רגע לאחר מכן דלת נסגרת.

לאט לאט אני פונה בחזרה אל סברינה. בטני מתעוותת מדאגה, ואני חש גם דקירת פחד, כי קשה לי לשאת את הרעיון שהבן־זונה ישן רק שתי דלתות ממנה.

לפני שאני מספיק לומר משהו, היא תוחבת את שיערה מאחורי שתי אוזניה ואומרת, "אני ממש עייפה. עדיף שתלך עכשיו."

מבטי נשלח אל המסדרון.

"הוא לא יטריד אותי," היא לוחשת, כאילו קוראת את מחשבותיי. "אני נועלת את הדלת שלי בלילה."

אני לא בטוח שדלת נעולה תצליח להשאיר את הדפוק הזה בחוץ. ריי לא גבוה או חסון כמוני, אבל הוא גם לא חלשלוש. שמן כן, אבל לא חלשלוש...

"אני אהיה בסדר," היא מתעקשת, והמבט על פניה אומר לי כי היא להוטה שאלך ממש כפי שאני להוט להישאר.

"את בטוחה שתהיי בסדר?" אני שואל לבסוף.

היא מהנהנת.

"אוקיי. אז אני... מניח שאלך." אני מוציא את הטלפון מכיסי ולוחץ על אפליקציית אוּבּר. ואז אני מתעסק בזה זמן ארוך מדיי, בתקווה שהיא תשנה את דעתה.

היא לא. היא מחכה בשקט עד שאני מאתר מונית, ואז מלווה אותי למטבח, מחזיקה לי את הדלת פתוחה וממלמלת "לילה טוב." בקול רך.

היא לא מנשקת אותי לשלום.

10. סברינה

אני לא בטוח אם חסמת אותי שוב. אם יש סיכוי קלוש שלא עשית את זה, את פאקינג מדהימה במיטה. הגוף השווה שלך כמעט מאפיל על המוח הסקסי הזה שלך. כמעט. אני רוצה לראות אותך שוב. במיטה או מחוץ למיטה. לא משנה.

הייתי רוצה להאמין, שאני אדישה לדברים רגילים כמו רגשות. שהמיקוד שלי מדויק וחד כל כך, עד שאין שום דבר שיכול להסיט אותי מן המסלול שקבעתי לעצמי כבר בכיתה ו'. אבל כשאני רואה מעבר למדשאת הקמפוס איזו בחורה מתחככת בטאקר, מחשבות על הרווארד ועל ציונים מושלמים ועל להראות לכל השונאים שעשיתי את זה נדחקות הצידה על ידי פרץ של קנאה ירוקה.

אני רוצה לצעוד לשם, לשלוף את הטלפון שלי ולדחוף צילום־מסך של הודעת הסקס שלו מול הפרצוף שלה. את רואה, הוא שלי, אני אנהם, ואז אגרור אותו משם.

או שאולי אפיל אותו למטה וארכוב עליו מול כל הקמפוס של ברייאר.

"בי', את נראית כאילו את לא יודעת אם את רוצה להרוג את אמבר פיבאליס או לזיין את טאקר. אף אחד מהדברים האלה לא חוקי בשטח בית הספר," צוחקת הופ באזני. אמבר? השם שלה נכנס לרשימה השחורה שלי.

"אין לי זמן לזה," אני ממלמלת ומעלה קצת יותר למעלה את הספרים שאני סוחבת תחת זרועותיי. בשלב הזה לא ברור לי אם אני מדברת אל עצמי או אל הופ. אולי אל שתינו.

"איך אנחנו מגדירות את־ 'זה'? האובססיה הפתאומית שלך כלפי טאקר או הסירוב מטריף־הדעת שלך לאפשר לעצמך אולי ליהנות מהחיים?"

"אם הגבה שלך תעלה עוד קצת למעלה על המצח שלך, היא תהפוך רשמית להיות חלק מקו השיער שלך," זאת התשובה הלא־תשובה שלי.

"להיות בסביבה שלך גורם לטיקים מוזרים כאלה." הופ מעלה את שתי הגבות.

"את עושה פרצופים כאלה כשאת במיטה עם ד'אנדרה? זה איזשהו פֶטיש מוזר שלו?"

את יודעת מה הפֶטיש של ד'אנדרה, וזה לא הגבות שלי."

"אוי, אלוהים. נכון. אני מצטערת שהזכרתי את זה." ההעדפה של ד'אנדרה לתחת היא דבר שלא נעלם מעיניה של אף אחת מחברותיה של הופ, אבל זה לא משהו שמתחשק לי לחשוב עליו, אפילו לא כהסחת דעת מאמבר.

האצבעות של גברת מה שמה עושות את דרכן במעלה זרועו של טאקר, בזמן שהוא מקשיב בעניין לכל דבר מטופש שיוצא מהפה המטופש שלה. אני מתכוונת, יכול להיות שהיא מספרת לו על תיאוריות הניהיליזם של ניטשה, אבל עדיין זה יהיה מטופש, כי טאקר מוקסם.

"אנחנו מתכוננות לעמוד כאן כל היום ולצפות בתכנית אמבר/טאקר, או שאנחנו הולכות לאכול?"

השמות שלהם אפילו לא נשמעים נכון יחד. הכינויים הסלבריטאיים שלהם יהיו טאמבר או אוקר, ושתי האופציות דביליות.

השם הסלבריטאי שלי ושל טאקר יהיה סאקר,2 שם שיכול להתייחס או לסקס או למה שאני מרגישה עכשיו — כמו סאקרית. כי למה לעזאזל שהוא יפלרטט עם איזו בחורה אחרת אחרי ששלח לי את הודעת הסקס ההיא?

"לאכול," אני רוטנת, אבל הרגליים שלי מזיזות אותי מערבה, וזה לא הכיוון של אולם האוכל.

"את יודעת שבניין קארבר נמצא משמאלך, נכון?" הופ נשמעת כאילו היא מנסה לא לצחוק.

אני ממהרת לעצור, אבל מאוחר מדיי. ראשו של טאקר מזדקר, והוא מאתר אותי. אני יכולה להרגיש מכאן את חמימות חיוכו.

אוי שיט, זאת הייתה טעות. מה שקרה לפני שלושה לילות היה טעות. מה שקרה לפני שבוע היה טעות. לצעוד על המדשאה של הקמפוס כמו חברה קנאית זו ללא ספק טעות.

אני תופסת את זרועה של הופ והולכת מהר מאוד לכיוון ההפוך. "אני מורעבת. בואי נלך לאכול."

"את מבינה שריצה זה משהו שאני עושה רק על ההליכון, כשאני נועלת נעלי ספורט ולובשת בגדי ריצה, נכון?" היא הולכת במהירות לידי, מנסה לעמוד בקצב, על רגליים שעליהן מגפי זמש יקרים עם עקב שגובהו כאורך כף ידי.

אני הולכת עוד יותר מהר. "אני לא מצליחה לשמוע אותך. הבושה עושה לי קצר במערכת העצבים."

"אם בושה היא הדבר שגורם לך לא לתפקד כרגע, הייתי ממש שמחה לדעת מה הדבר שגרם לך לחצות במהירות את המדשאה."

כאילו שהיא לא יודעת. אבל לפני שאני מספיקה לענות, טאקר צץ לימיני.

"איפה השריפה?" הוא שואל באיטיות.

הופ נעצרת. "תודה לאל שהשגת אותנו." היא מעבירה יד על צמתה בתנועה מוגזמת. "אני לא בנויה לפעילויות בחוץ."

"די כבר, הופלס חסרת תקנה," אני מסננת.

היא מחייכת בלי שום חרטה. "אני נכנסת פנימה לשמור לנו מקום. כשתגמרי כאן, תמצאי אותי שם." היא מושיטה יד כדי ללחוץ על שרירי החזה של טאקר.

"אתה מוזמן להצטרף אלינו, חתיך."

מישהו רוטן. אני מקווה שכולם חושבים שזו הבטן שלי, אבל על פי החיוך הרחב של הופ והחיוך הקטן של טאקר, אני יודעת שנתפסתי. לפחות טאקר מספיק הגון כדי להמתין עד שהופ רחוקה מכדי לשמוע, ורק אז פותח את פיו: "שוב מתעלמת מההודעות שלי?"

"זו הייתה הודעה אחת, ועברו רק שלושה ימים." אני מביטה קדימה בעקשנות ולא אל פניו המהממות או אל עיניו החומות העמוקות.

"אבל מי סופר, נכון?"

אני אפילו לא צריכה להסתכל עליו כדי לדעת שהוא מחייך. זה נמצא בכל מילה שלו.

אנחנו עומדים שם לרגע, אף אחד מאיתנו לא מדבר. אני מניחה שהוא מסתכל עליי, בזמן שאני מסתכלת על כל דבר אחר חוץ מאשר עליו. לבסוף אני מוצאת את השחלות שלי ומסתובבת להסתכל עליו.

החיוך התפוגג. עכשיו יש על פניו הבעת תמיהה, כאילו החליט שאני חידה שהוא מנסה לפתור. תריסר שאלות מתרוצצות בראשי, ואני לוקחת רגע כדי למיין אותן, עד שאני מגיעה אל זאת שהכי מטרידה אותי — הסצנה האיומה עם ריי, לפני שטאקר עזב את ביתי בליל שבת.

"נסעתי להרווארד באותו יום," אני מתחילה בהיסוס. "ישבתי בלובי, ואיזה סטודנט שם חשב בטעות שאני ענייה שבאה לבקש סיוע משפטי."

"שיט."

אני מנפנפת הצידה את האהדה בקולו. "אחרי שאמרתי לו, שלמען האמת אני הולכת ללמוד איתו בהרווארד בסתיו הקרוב, הלכתי לראות את הפרופסור, שמיודדת מאוד עם היועצת שלי, והיא אמרה לי לקנות בגדים חדשים. עד סוף השבוע האחרון זה היה, ככל הנראה, אחד האירועים היותר משפילים שעברתי בחיי. טוב, אם לא סופרים את היום בחטיבת הביניים שבו, קיבלתי באופן לא צפוי את המחזור באמצע שיעור ספורט. בזמן שטיפסתי על חבל."

הוא מצחקק. "אאוץ'."

"אבל... זה ששמעת את כל החרא הזה שהאבא החורג שלי אמר?" אני עוצרת כדי להצטמרר.

"את הסצנה הזאת הייתי מאוד רוצה למחוק."

"סברינה —"

אני קוטעת אותו. "החיים שלי הם כמו פרק נוראי אחרי פרק נוראי מהסדרה עקרות בית אמיתיות מדרום בוסטון: מהדורת שיכוני העוני. ואם אני לא אמשיך לקבל ציונים מושלמים, ואם אני לא אצליח להתחרות —" קולי נסדק קצת, ואני נאלצת להפסיק.

טאקר לא אומר דבר. הוא מתבונן בי בהבעה בלתי ניתנת לפיענוח.

אני מנקה את גרוני. "אם אני לא אצליח להתחרות, אני לא אצליח לצאת משם, ובכנות, זה משהו בלתי קביל מבחינתי. אז גם אם הסקס איתך מדהים כל כך, לעזאזל, זו הסחת דעת. אתה מסיח את דעתי," אני מתוודה.

הוא מוציא נשימה ארוכה, יציבה. "בייבי. את חושבת שאת היחידה שיש לה בן משפחה מביך? הדוד שלי ג'ים הוא ממש אחד מהאנשים הקריפיים האלה, שמחייה את סטריאוטיפ הדוד. הוא תמיד נוגע בבני משפחתו בדרכים מוזרות. אף אחת מבנות הדודות שלי לא מוכנה להיות בקרבתו. אילו הייתי מביא אותך למפגש משפחתי, הוא היה אומר איזו אמירה מגעילה ומנסה לתפוס לך את התחת. אני לא חושב שהיית מאשימה אותי בזה, נכון?"

"לא, אבל..." אני מתחילה לומר שזה לא אותו דבר, אבל שנינו יודעים שזה לא נכון. זה אותו דבר. ריי אינו אבא שלי. הוא איזה דפוק, שאמא שלי נישאה לו והשאירה אותו מאחור כמו חתיכת מטען בלתי רצוי. כמוני.

"ולמרות מה שאת חושבת, אין לי כסף. אני כאן על מלגת הוקי מלאה. אילו ברייאר לא היו מציעים לי את זה, הייתי לומד בקולג' ממשלתי בטקסס." הוא מושך בכתפיו. "יש לי קצת חסכונות, ואני מתכוון להשתמש בהם כדי להתחיל את החיים שלי אחרי הקולג', אבל אני לא החרא שאת חושבת שאני."

אני לא חושבת שאתה חרא," אני ממלמלת, אבל אני לא מכחישה שאני חשדנית כלפי בחורים עם כסף.

הוא בוחן אותי לרגע. "תני לי לשאול אותך משהו. קרן הנאמנות של דין עושה יותר כסף ברבעון אחד מאשר כל הירושה שיש לי. לזין שלו הייתה תחושה שונה כשהיית איתו?"

אני מתכווצת לרגע, כי הסטוץ שהיה לי עם דין די לורנטיס כשהייתי שיכורה אינו משהו שאני אוהבת לחשוב עליו. עם זאת המחשבה על כך שהכסף של דין גורם לכך, לזין שלו תהייה תחושה אחרת היא כל כך טפשית, עד שאני לא מצליחה שלא לגחך. "אני לא זוכרת. הייתי מחוקה לגמרי וכך גם הוא."

"הרגשת כמו מיליון דולר למחרת?"

"אלוהים, לא."

"אז כסף לא משנה בסופו של דבר. זה לא משנה כמה הארנק של מישהו דק או עבה. כולנו נפגעים. כולנו אוהבים. אנחנו אותו דבר. והעבר שלך, עם מי את גרה, מאיפה הגעת — כל זה לא צריך לשנות. את יוצרת את העתיד שלך, ואני רוצה לראות לאן הדרך קדימה תיקח אותך." טאקר מחליק אצבע מתחת לרצועת תיק הצד שלי. "צריכים להכניס קצת אוכל לתוכך. מה את אומרת שאני אסחוב את זה בזמן שאלווה אותך לאולם האוכל?"

ככל הנראה, שיעור הפילוסופיה נגמר, ואני שמחה על כך, משום שאני לא מוכנה לענות על שום דבר שהוא אמר זה עתה.

במקום זאת אני נותנת לו לקחת את התיק. אנחנו צועדים כמה צעדים בשתיקה, ואז אני חשה דחף לשאול, "שום דבר לא מערער אותך?"

הוא מהנהן ברצינות, בעודו מגביה את התיק על כתפו. כל אחד אחר היה נראה קצת מגוחך עם תרמיל גב על גבו ועם תיק צד על כתפו, אבל איכשהו, אולי בגלל החזה המאסיבי שלו וגובהו, הוא נראה בסדר.

"כן, כל מיני דברים, אבל אני מנסה לא לגרום להם לדכדך אותי. זה בזבוז אנרגיה."

"תציין דבר אחד כזה," אני מתחננת. "דבר מביך אחד. פגם אחד. דבר אחד שמטריד אותך."

"זה שאת לא מתקשרת אליי בחזרה מטריד אותי."

"זו הצטנעות, זה לא מביך."

"אמרת לי לא, פעמיים," הוא מזכיר לי. "אז למה הודאה שזה מטריד אותי היא הצטנעות?"

"כי היה לנו סקס טוב, אז אתה יודע שאני אשכב איתך שוב בנסיבות אחרות," אני טוענת.

במקום כלשהו בראשי אני מבינה שהשיחה הזאת הופכת יותר ויותר מגוחכת. אני מתווכחת עם בחור, ששכבתי איתו, וטוענת שאני לא יכולה לשכב איתו שוב, כי הוא טוב מדיי במיטה. החיים שלי הפכו רשמית לפארסה.

"מה זה נסיבות רגילות בשבילך?" הוא שואל בסקרנות ומתאים את הצעד הארוך שלו לצעד הקצר יותר שלי.

"אני לא יודעת. אני לא יכולה לראות כל כך רחוק קדימה."

הוא נעצר ממש לפני הכניסה לאולם קארבר. "בולשיט."

"מה?"

"בולשיט. את יודעת בדיוק איפה את רוצה להיות בחמישים השנים הבאות, לא רק בחמש השנים הבאות."

לחיי בוערות, כי הוא צודק.

"תקשיבי, המצב הוא כזה." טאקר מושיט יד ותופס תלתל סורר משערי, מחכך אותו בין אצבעותיו ואז תוחב אותו מאחורי אוזני. "נהניתי לשכב איתך. נהניתי לשמוע את הגניחות הקטנות הסקסיות האלה, שהוצאת כשמצצתי לך את הדגדגן, ונהניתי להרגיש איך את רועדת כשהתפרקת מתחתיי." המילים הגסות שלו עומדות בניגוד חד לטון היבש שלו ולמבט היציב שהוא שולח לתוך עיניי. "אבל לא אהבתי את האופן שבו אבא שלך —"

"האבא החורג שלי," אני מתקנת.

"האבא החורג שלך התייחס אלייך. שנאתי את זה, למען האמת. אני שונא את הרעיון שאת חיה ככה, ואני שמח שאת מפלסת לך את הדרך החוצה, כי זה מה שאת עושה, נכון? את הורגת את עצמך כדי לקבל ציונים מושלמים, להתקבל לבתי הספר טובים ביותר, הכול כדי שתוכלי להימלט."

אגודלו מלטף את לחיי. "אני לא רוצה להיות הסחת דעת, אבל אני כן רוצה אותך. אני חושב שיש כאן משהו, אבל אני בחור סבלני, ואני אקח מה שיש לך ממש עכשיו. אני לא כאן כדי ללחוץ עלייך או כדי להפוך את הדברים לקשים יותר. אני רוצה להקל על העומס שלך."

ליבי פועם בחוזקה ברווח בינינו, הרווח שהוא סוגר בצעד אחד.

"אבא שלי מת כשהייתי בן שלוש," הוא אומר בקול צרוד. "זאת הייתה תאונת דרכים. אין לי כמעט שום זיכרון ממנו. אבל אני כן זוכר שהתעוררתי ושמעתי את אימי בוכה בלילה. אני זוכר שראיתי את פניה, כשלא הייתה לה אפשרות לקנות לי זוג מחליקיים חדשים או משחק וידיאו חדש. אני זוכר איך היא כעסה עליי פעם כשהשתוללתי בסלון והעפתי מנורה לתוך הטלוויזיה. היא כיסחה אותי בגלל זה." הבעתו מביעה צער, לא כעס. "היא עבדה בשתי עבודות כדי לדאוג שאוכל לשחק הוקי, וכשאסיים את הלימודים באביב, אני עומד להוציא אותה מכל העבודה הקשה הזאת. אבל אני גם יודע שאני רוצה מישהי לחלוק את חיי איתה. אמא שלי בודדה. אני לא רוצה שזה יקרה לי. ואני לא רוצה שזה יקרה גם לך."

כשהוא מנשק אותי, זה לא דומה למפגשים הקודמים שלנו. הם היו קשוחים, לוהטים, מלאי מתח מיני. הנשיקה הזאת רכה ומתוקה כמו סירופ שהוא שופך על המילים שלו. ההרגשה היא כאילו הוא שופך ליטרים של רכות על ראשי. עם כל לחיצה של שפתיו על שפתיי הוא חוזר על ההבטחה שלו לתת לי רק מה שאני מבקשת, ולא יותר.

והנשיקה הזאת. הנשיקה המתוקה, הרכה, העמוקה היא זאת שמפחידה יותר מכל דבר שחשתי אי־פעם.

11. טאקר

כמה ימים אחרי השיחה, שהייתה לי עם סברינה במדשאה של הקמפוס, אני מתיישב על הספה של פיצי ומתכונן לאימון בוקר, שנקבע לשעה מוקדמת להחריד. לא תכננתי להגיע לכאן אמש, אבל סשן משחקי הווידיאו שלנו נמשך עד שתיים לפנות בוקר, ולא היה שום טעם שאנהג הביתה, כשהיינו צריכים להתעורר בחמש וחצי כדי להגיע לאימון בשש.

פיצי גר לבד בדירה בגודל קופסת־נעליים, בהייסטינגס. "חדר השינה" שלו מופרד מן הסלון באמצעות וילון, שהוא תלה מהתקרה. כדי להגיע אל השירותים הקטנטנים צריך ממש לטפס על המיטה שלו.

שחקן ההוקי המקועקע הגדול שרוע על בטנו, ישן כמו מת. אני טופח לו, באופן לא נחמד כל כך, על התחת, כשאני הולך לשירותים.

"תתעורר, גבר, אימון," אני רוטן.

הוא ממלמל משהו בלתי מובן ומסתובב לצד השני.

אני מוצא מברשת שיניים נוספת במגרה שליד הכיור וקורע את האריזה שלה. בזמן שאני מצחצח את שיניי, אני בודק את הטלפון שלי לראות אם סברינה שלחה הודעה, כשהטלפון שלי היה על שקט בלילה.

היא לא שלחה. לעזאזל. קיוויתי שהנאום שלי — והנשיקה הפאקינג מדהימה הזאת — אולי שינו את דעתה בעניין לצאת איתי, אבל אני מניח שזה לא קרה.

אבל אני כן מוצא שיחה משונה מאוד בצ'אט הקבוצתי, שיש לי עם שותפיי לדירה. כל ההודעות הן מאמש, והן כולן מוזרות לגמרי.

גארט: מה לעזאזל, די?!

דין: זה לא מה שאתה חושב.

לוגן: קשה לטעות באמבטיה הרומנטית שלך עם הדבר הוורוד הענק ההוא! בתחת שלך!

דין: זה לא היה בתחת שלי!

גארט: אני אפילו לא מתכוון לשאול איפה זה היה.

דין: הייתה אצלי בחורה!

גארט: בטחחחחחחח.

לוגן: בטחחחחחח.

דין: אני שונא אתכם.

גארט: 3>

לוגן: 3>

אני שוטף את הפה, יורק ושם את מברשת השיניים בתוך הכוס הקטנה שעל הכיור. ואז אני מקליד מהר הודעה.

אני: רגע...מה הפסדתי?

מאחר שיש לנו אימון בעוד עשרים דקות, החבר'ה כבר ערים ונמצאים עם הטלפונים שלהם. שתי תמונות מגיעות בו־זמנית. גארט ולוגן שלחו לי שניהם תמונות של דילדו ורוד. עכשיו אני עוד יותר מבולבל.

דין שולח מייד הודעה, חבר'ה, למה יש לכם תמונות זמינות של דילדו?

לוגן: לזלבהש

דין: ??

אני: ??

גארט: לפחות זה לא בתוך התחת שלי

אני מגחך לעצמי, כי אני מתחיל לעשות אחד ועוד אחד.

לוגן: יפה, ג'י! קלטת את זה בניסיון הראשון שלך!

גארט: אנחנו מבלים יותר מדיי זמן יחד.

אני: בבקשה תגידו לי שתפסתם את די' משחק עם דילדו.

לוגן: לגמרי תפסנו.

דין ממהר למחות שוב.

הייתה אצלי בחורה!

הבחורים ואני יורדים עליו עוד כמה דקות, אבל אני חייב להפסיק, כשפיצי כושל לתוך השירותים ודוחף אותי הצידה. השיער שלו פרוע לגמרי מהשינה, והוא עירום לגמרי.

"חייב להשתין," הוא ממלמל.

"בוקר טוב, יפה שלי," אני אומר בעליצות. "רוצה שאכין לך קפה?"

"אלוהים. כן. בבקשה."

מגחך, אני יוצא מהשירותים והולך לעבר ארבע המדרגות המובילות למטבחון שלו. כשהוא יוצא סוף־סוף, אני דוחף לו ספל קפה ליד, לוגם משלי ואומר, "דין דחף לעצמו אמש דילדו בתחת."

פיצי מהנהן. "הגיוני."

אני מגחך באמצע הלגימה. הקפה נשפך משולי הספל שלי. "זה באמת הגיוני, הא?"

הוא מהנהן שוב ולוגם במהירות את שארית הקפה שלו. אני כבר לבוש ומוכן לצאת, ולכן אני מסיים בנחת את השתייה שלי, בזמן שפיצי סורק במהירות את הדירה כדי למצוא בגדים.

חמש דקות מאוחר יותר אנחנו יוצאים אל צינת הבוקר והולכים כל אחד אל מכוניתו. למרבה המזל, הציוד שלי מאחור, כך שאני לא צריך לנסוע קודם הביתה. ואם כי זה מטומטם לחלוטין, פיץ ואני עושים תחרות מי מגיע ראשון אל הקמפוס, כמו חבורת שחקנים במשחק מחשב. הוא מנצח, כי הטנדר שלי ישן ואיטי יותר מִצב.

אנחנו מגיעים לזירה עשר דקות לפני הזמן, וזה טוב, כי זה הרגע שבו הטלפון שלי מצלצל. הדופק שלי מואץ עקב המחשבה שאולי זאת סברינה.

אבל זאת לא היא. אני מאוכזב קצת כשאני רואה את המספר של אמא, ואחר כך מרגיש רע בגלל זה, כי אני אוהב את אמא שלי.

"אני אראה אותך שם," אני קורא לפיצי, שקופץ ממכוניתו. הוא מהנהן והולך, בזמן שאני עונה לשיחה. "היי, אמא. האימון עומד להתחיל, אז אין לי הרבה זמן."

"אה, אז אני אקצר. רק התקשרתי לשאול מה נשמע ולהגיד שלום."

קולה המוכר גורם למשהו בתוכי להתרכך. אני נשבע, לאמא תמיד הייתה השפעה כזאת עליי. אני יכול להיות מתוח כמו קפיץ, ומילה אחת ממנה מרפה לי את כל השרירים. אני מניח שאני ילד של אמא, אבל לא שהייתי יכול להיות משהו אחר, בהתחשב בזה שאין לי אבא.

"קמת מוקדם," אני מעיר. עכשיו רק חמש בבוקר בטקסס, וזה מוקדם אפילו בשבילה.

"לא הצלחתי לישון," היא מודה. "אני מעצבת מסיבה שלמה לכלה הבוקר, אני עצבנית."

"אה, אין מה להיות עצבנית. את הלוחשת לשיער, זוכרת?"

אמא צוחקת. "זה נכון. אבל איפור, בזה אני לא כל כך. הקורסים שלקחתי בקיץ עזרו, אבל בחיי, ילד, אני מתחרפנת כאן! איך אוכל לחיות עם עצמי, אם אהיה האישה שהרסה את היום הגדול של כלה על ידי כך שצבעה לה את הפנים כמו ליצן?!"

"את תהיי בסדר גמור," אני מרגיע אותה. "אני ערב לך."

"אווו, ערבות? לא סתם הבטחה פשוטה? יש לך הרבה אמון באמא שלך, ג'ון."

"ברור שכן. כי אמא שלי היא כוכבת רוק."

"באמת גידלתי צ'ארמר, הא?"

"כן." אני מחייך כשאני מניח את הטלפון על כתפי ויוצא מהטנדר.

"אוקיי, תן לי סיכום קצר של מה שעשית בזמן האחרון," היא פוקדת.

אני עושה את דרכי אל המדרגות הקדמיות של מתקן ההוקי של ברייאר. "לא הרבה," אני מתוודה."הוקי, לימודים, חברים — הדברים הרגילים."

"עדיין אין חברה?" טון מקניט נשמע בקולה.

"לא." אני מהסס. "אבל כן פגשתי מישהי."

"אוו! ספר לי הכול!"

אני צוחק ומכניס יד לכיס להוציא את תעודת הסטודנט כדי לפתוח את דלתות החזית. הביטחון כאן קפדני. "אין מה לספר עדיין. אבל כשיהיו לי יותר פרטים, את תהיי הראשונה לדעת. בכל מקרה, אני צריך ללכת. נכנס לזירה."

"בסדר, תתקשר אליי כשיהיה לך יותר זמן לדבר. אוהבת אותך, בייבי."

"גם אני אוהב אותך."

אני מנתק, מעביר את תעודת הסטודנט שלי בקורא הכרטיסים ונכנס לתוך לובי מבריק, ממוזג, שבו תלויות חולצות ספורט ממוסגרות על הקירות ודגלוני אליפויות צבעוניים גולשים מהתקרה.

הלוואי שהיה לי יותר זמן לדבר עם אמא, אבל כשמדובר בהוקי בברייאר, אין דבר כזה להרפות קצת. המאמן ג'נסן מנהל תכנית ממדרגה ראשונה, שמתגאה במצוינות ובעבודה קשה. וגם אם בימים אלה אנחנו גרועים, זה לא אומר שעקרונות היסוד האלה נשכחו.

בצעד מהיר אני הולך לחדרי ההלבשה. הטלפון שלי עדיין בידי, ואחרי רגע של היסוס אני נכנע לדחף לשלוח הודעה לסברינה.

אני: בוקר, מותק. חשבת קצת על מה שדיברנו? יש לי כאן הצעה לדייט ראשון, שהשם שלך כתוב עליה...

ואז אני מניח את הטלפון והולך לאימון.