רצח יצחק
מחזה בשתי מערכות
המחזה נכתב בעקבות רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב־1995. עם זאת, הוא אינו מחזה דוקומנטרי, וכל הכתוב בו הוא פרי הדמיון. המחזה עלה לראשונה ב־1998 בתיאטרון העירוני ב־Heilbronn שבגרמניה, בבימויו של Johannes Klaus, ואחר כך ב־2006 בתיאטרון Centerstage בבולטימור בארצות הברית, בבימוייה של Irene Lewis.
המקום
המחזה מתרחש במרכז לשיקום נפגעי הלם קרב של משרד הביטחון, שחוסים בו נפגעים ממלחמת 48 ואילך. המרכז פועל כבית חולים סגור, אך אין בו אווירה צבאית. אומנם כמה חוסים רשאים לצאת ולהיכנס, אך רובם אינם מורשים לעזוב את המרכז משום שאינם מסוגלים לתפקד מחוצה לו, או משום שהם עלולים לסכן את עצמם ואת סביבתם במהלך התקף חרדה. אף שהמרכז הוא מוסד ממשלתי, האווירה בו אוהדת ונוחה. מרבית החוסים זוכים לביקורים של בני משפחותיהם, והם מקווים להשתחרר ולחזור לחיים רגילים. עם זאת, יש במקום חוסים ותיקים שהוריהם נפטרו, חבריהם שקעו בשגרת חייהם, והם זוכים לביקורים רק באירועים חריגים. הנהלת המוסד מנסה לשפר את הטיפול בחוסים. הם מקבלים טיפול תרופתי ופסיכולוגי קונבנציונלי, אך גם טיפול קבוצתי — בפסיכודרמה ובטכניקות שונות של הרפיה. כך נולדה ההצגה שמעלים החוסים. ההנהלה רואה בה אמצעי לסייע להם להתמודד עם המציאות בחוץ.
הדמויות
1. בינדר (67) — קטוע רגל, משחק את ראש הממשלה הנרצח. נפצע ב־1948 בקרב על ירושלים ורגלו נקטעה. הוא רדוף אשמה וסובל מחרדה תמידית שלפיה בכל רגע עומד מישהו להתנקש בחייו. למרות זאת, שמר על כושרו האינטלקטואלי. החוסים מכבדים אותו על אף מגבלותיו, ומקבלים את מנהיגותו. הוא הדריך אותם בכתיבת המחזה, והוא המנחה את ההצגה כדי להבטיח שתגיע לסיומה.
2. לולה (67) — אלמנה ואם שכולה, משחקת את אשת ראש הממשלה. ב־1973 נהרגו שני בניה במלחמת יום כיפור. בעלה נפטר מייד אחר כך. מאז היא מתנדבת במרכז כאם הבית. היא אישה חזקה, אימהית ומסורה לחוסים, ואף הקימה מקהלה שעליה היא מנצחת.
3. נתן (53) — עיוור, לעיניו משקפיים כהים, בידו מקל נחייה. משחק את ראש השב"כ ואב שכול. ב־1973 היה טוראי ביחידה עורפית, אך נקלע להפגזה קשה ונפצע. בתוכו הוא חש שלמרות עיוורונו, הוא רואה את האמת יותר מן הפיקחים. בשנים האחרונות הוא חי בבדידות גמורה. איש אינו מבקרו.
4. אבנר (35) — יושב בכיסא גלגלים, משחק את היועץ המשפטי לממשלה, מתאבל, ומשורר. היה חובש ביחידת חי"ר. נפגע מהלם קרב בעת הפצצת מטוסים על כוחותינו ב־1982. אף שלא נפצע ברגליו, הוא אינו מסוגל לעמוד. מתמודד עם חרדותיו על־ידי נמנום תמידי.
5. טליה (28) — זמרת אופרה לשעבר. לבושה בחצאית קצרה. חוסה במרכז מ־1996, לאחר פיגוע באוטובוס, שבו נכוותה בחלקים שונים בגופה ואיבדה את שערה. חובשת פאה, אך רוב החוסים לא יודעים על כך. בהצגה היא חושפת מדי פעם את גופה בהתגרות בקהל. משחקת כרוז וחברה של צעיר שנרצח בפיגוע. בני משפחתה מבקרים אותה לעיתים נדירות.
6. יוּדָה (51) — משחק את ראש האופוזיציה. נפצע בקרב על ירושלים ב־1967 ולקה בהלם. היה ונשאר רודף שמלות. רמת החרדות שלו גבוהה. בכי וצעקות מעוררות אצלו אימה. אי־אפשר להוציאו לחופשה מחשש שיפגע בסובבים אותו. הוא עצמו משוכנע שאושפז בטעות. במשך שנים ניסה לשווא להשתחרר ממרכז השיקום ולחזור לצבא. טיפוס כריזמטי, יִצרי וכוחני.
7. שולמית (38) — בת 38. דתייה לאומית. משחקת מתנחלת. עד 1994 התגוררה בהתנחלות. בעלה נלחם בלבנון ב־1986, וחזר כשהוא לוקה בהלם קרב, אך לא אושפז. ב־1994 פרץ מחבל לביתם ורצח את בעלה ושניים מילדיה. מאז היא מאושפזת במרכז. שני ילדיה שנותרו בחיים נמסרו למשמורת בהתנחלות אחרת. במשך השנים ניתקו הילדים את הקשר עם אימם. בגלל חרדותיה הקשות לא מאפשרים לה לצאת לחופשה. היא מרירה ומלאת תלונות. אף־על־פי־כן היא מגחכת כפייתית.
8. אבי (36) — חוזר בתשובה. משחק רב, עוזר רב, פעיל במחנה הלאומי, מתנחל ומנהיג מתנחלים. בכל משך ההצגה מחזיק מזוודה שבה שימורי בוטנים. עם פרוץ מלחמת לבנון ב־1982 ערק מהחזית, אך הוחזר לצבא בידי אביו והוצב כשומר במחנה שבויים. במהלך התפרעות הוא איבד שליטה וירה ב־28 מהם. כשיצא לחופשה ראשונה, נסע לביתו והרג את אביו. סובל מקצרת, משתמש במשאף.
9. מנדל (55) — לשעבר סגן אלוף בחיל השריון. משחק פעיל במחנה הלאומי ומתנחל. ב־1973 נפל בשבי הסורי והוחזר לאחר תשעה חודשי עינויים במצב גופני ונפשי רעוע. במשך השנים התנתקו קשריו עם בני משפחתו. נאחז בדרגותיו כהוכחה אחרונה למעמדו.
10. אליהו (50) — חרדי. נשוי ואב לעשרה. משחק רב מתנחל. היה קברן בחוליה מיוחדת שעסקה באיתור חלקי גופות במלחמות ובפיגועי טרור. חוסה במרכז מ־1996 לאחר שלקה בהלם במהלך פיגוע המוני. מאז שקוע בחיפוש דרכים לתיקון העולם ולגאולתו.
11. יגאל (30) — דתי לאומי. משחק את רוצחו של ראש הממשלה. נושא "אקדח תיאטרון". חוסה במרכז מ־1988 לאחר שנפגע ממטען צד בלבנון. מאז נעשה דתי יותר אך גם מלא חרדה שלפיה אלוהים נטש אותו.
12. בוריס (55) — שומר במרכז. עלה מרוסיה ב־1975. איש שמן וחזק, חמוש באלה ובאקדח, מפעיל כוח בהשליטו סדר. עוקב אחרי ההצגה ממושבו, ומאחר שהוא זמר מצוין, הוא מצטרף מדי פעם לשירים.
13. נגנים — על־פי האפשרות והצורך. גם הם פגועי הלם קרב ממלחמות שונות.
הזמן
העלילה מתרחשת ערב אחד ב־1998, כשהחוסים מעלים לפני בני משפחותיהם, אנשי הסגל הרפואי וחוסים אחרים את ההצגה שכתבו.
החלל
ההצגה מתרחשת באולם במרכז השיקום. הבמה ריקה, עליה רק מיטות החוסים. הריקנות מקנה למקום אווירה מסויטת. רוב השחקנים נמצאים על הבמה משך מרבית ההצגה, עוקבים אחריה ומגיבים למתרחש בה.
הסגנון
המבוא, הוראות הבמה וחלק מן הדיאלוגים מעידים לכאורה על מחזה ריאליסטי, אלא שהסימנים הריאליסטיים הללו נועדו בעיקר לסייע לבמאי ולשחקנים לפענח את המציאות שבה מתרחש המחזה. ההצגה, לעומת זאת, זקוקה לשפה תיאטרלית מסוגננת אשר לא תגביל את עצמה בריאליזם, אלא תתמקד בחשיפת עולמן הפנימי של הדמויות, שחייב לקבל ביטוי מלא על הבמה.
המוזיקה
אף שהמוזיקה מבוצעת בידי חוסים, היא עשירה, תיאטרלית, ולרוב עליצותה עומדת בניגוד לכאב שבהצגה.
הערה
זהו מחזה בתוך מחזה. הדיאלוגים שחיברו החוסים כתובים באותיות מרובעות. הדיאלוגים הנוצרים תוך כדי העלאת המחזה, בגלל התקלות וההפרעות השונות, כתובים באותיות עגולות.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.