מיליארדרים בחליפה 2: טבעות יפות וחתיכות שבורות

1

וויני

עושה רושם שהיום הזה עומד להיות גרוע, כלומר, אם לשפוט על פי האופן בו הבוקר שלי מתחיל. הרמז הראשון מופיע כשאני מושיטה יד לצד השני של המיטה ומגלה שהמקום לידי קר וריק. אני ממשיכה להחליק את ידי על סדיני המשי, בתקווה למצוא את הגבר שאמור להיות שם.

כשאני לא מוצאת דבר, עיניי נפקחות לרווחה. חדרי ריק לחלוטין.

אני מתרוממת למצב ישיבה וכורכת את הסדין סביב גופי. רעד עובר בי כשאני מביטה סביב החדר ונזכרת מה התרחש כאן. הידיעה שהוא השאיר אותי לבד אחרי הלילה שהעברנו יחד, מחלחלת ואיתה מלוא המשמעות הנלווית למעשה.

ידי מלטפת את הכרית שלו. היא קרה, אבל ריחו עדיין מרחף סביבי. אני מחליקה את ידי תחתיה, במחשבה שאולי אמצא שם משהו. הוא נוהג להשאיר לי פתק אם אני עדיין ישנה כשהוא יוצא מהדירה.

אין פתק.

אני מותחת את גופי לקצה המיטה ומביטה אל הרצפה, לוודא שלא פספסתי משהו, אך לא מוצאת דבר.

פעם הייתה לי אומנת שהאמינה מאוד בכוחו של היקום. היא נשבעה שהיקום תמיד יגיד לך אם משהו נכון או לא. עוד לפני שפקחתי את עיניי הבוקר, כבר הייתה לי תחושת בטן שמשהו לא תקין. התחושה רק הולכת ומתעצמת כשאני בודקת את דירתי הריקה ואין לו שום זכר.

המעיל שלו לא תלוי על המשענת של אחד הכיסאות שבפינת האוכל.

תיק הספורט השחור והישן שתמיד הוא החזיק כאן אינו בקצה מיטתי.

כאילו בלייק מעולם לא היה כאן.

אני בודקת את הטלפון, אבל אין שום הודעה ממנו. הוא הנהג של משפחתי כבר שנים, ומהרגע שנישק אותי לראשונה, הוא דאג להודיע לי מתי יחזור כשהלך לעבודה. הוא תמיד השאיר פתק, הודעת טקסט או כל סימן אחר כדי שאדע שהוא חושב עליי.

עכשיו, אין כלום. וזה לא היה מטריד אותי אם לא היינו עושים מה שעשינו אתמול בלילה.

תחושת החרדה מחלחלת עמוק בעצמותיי כשאני מנסה להתקשר אליו והשיחה עוברת ישירות למענה הקולי. אני מנסה שלוש פעמים נוספות לפני שאני מוותרת. אני כמעט זורקת את הטלפון על המיטה ושוכחת מכל העניין כשלפתע הטלפון מצלצל.

שמו של אבא מופיע על הצג, ותחושת הבטן שלי מבשרת לי שוב שמשהו לא תקין. שמשהו לחלוטין לא תקין.

אני מתעלמת מהשיחה, בתקווה שאולי הוא מתקשר רק כדי לשאול אם ארצה לאכול איתו ארוחת צהריים. ליבי הולם בפראות בחזה כשאני מחכה לראות אם הוא יתקשר שוב. עבר זמן רב מאז שראינו זה את זה. אולי הוא רק רוצה שנאכל יחד, או שהוא מתקשר כדי לספר לי על אירוע שעליי להשתתף בו.

כאשר הוא מתקשר אליי שוב, ברור לי שאף אחת מהאפשרויות אינה נכונה. אבא אף פעם לא מתקשר אליי יותר מפעם אחת. הוא מצפה שאתקשר אליו בחזרה כשאני רואה שיחה שלא נענתה ממנו.

אני פוסעת הלוך ושוב בחדר האמבטיה, מנסה להחליט מה לעשות. ברור לי שאין טעם להתעלם ממנו, לכן אני מניחה את הטלפון על דלפק השיש הקריר ולוחצת על הכפתור כדי לענות. אני מעבירה את השיחה לרמקול, כי ידיי הרועדות בקושי מצליחות להחזיק את הטלפון.

"היי, אבא," אני מצליחה לומר בגרון חנוק.

אנחה רמה מהדהדת מהרמקול – אנחת אכזבה. כל חיי עשיתי הכול כדי לא לשמוע את האנחות האלה ממנו, אבל האנחה הזאת נשמעת גרועה. "וויניפרד," הוא אומר בקול חד. "תגיעי למשרד שלי. עכשיו." הוא מנתק לפני שאני מספיקה לשאול שאלות.

המצב רע. הוא רע כל־כך עד שהוא גורם לי לקפוא בזמן שאני בוהה בהשתקפותי במראה. אני אוחזת בחוזקה בסדין שהידקתי סביב גופי, מוצפת בושה ממה שקרה בלילה.

במשך חודשים מצאתי דרכים שונות ומשונות לומר לבלייק שאני עדיין לא מוכנה שנשכב. אסור היה לי להסתבך עם מישהו שעובד עבור המשפחה שלי, ובכל זאת עשיתי זאת. ידעתי שמה שאנחנו עושים הוא אסור, לכן וידאתי שאנחנו מתקדמים לאט, רק ש... אתמול בלילה לא יכולתי לסרב יותר.

הוא התאהב בי, התאהבנו זה בזה. הייתי מוכנה לצעד הבא ביחסים שלנו, וקיוויתי שסוף־סוף נספר למשפחה שלי.

במקום זאת, התעוררתי לבד אחרי שנתתי לו את מה שביקש במשך חודשים.

מה זה אומר?

אני מנסה להדוף את הפחד ואת חוסר הביטחון לירכתי תודעתי. בלייק תכנן עבורי לילה קסום. הוא חיכה לי בהפתעה בדירה שלי כשחזרתי מאירוע של חֶברה בבעלות המשפחה, הכין ארוחת ערב והדליק נרות באמבטיה.

לא עשיתי שום דבר רע בכך שנכנעתי למתח המיני בינינו, אם מתעלמים מהעובדה ששכבתי עם מישהו שקשור לעסקים של המשפחה. אבל אבא יסלח לי אם אגיד לו שבלייק ואני מאוהבים.

אנחנו באמת מאוהבים?

אני נושמת עמוק, מרימה את מברשת השיער מהשידה ומברישה את שערי האדמוני והארוך. המברשת נתקלת בהתנגדות רבה מהרגיל כשאני מנסה לפרום את הקשרים. הם כנראה נוצרו מהאופן שבו אצבעותיו של בלייק הסתבכו בשערי אתמול בלילה.

אין לי זמן לנסות לסדר את השיער, לכן אני אוספת אותו לקוקו גבוה ומתוח ומוסיפה סרט לקישוט. אני מורחת מסקרה ומעט סומק בניסיון להחזיר מעט צבע לפנים. העור שלי, שבימים רגילים הוא בהיר, חיוור כעת לגמרי בגלל המתח שמציף אותי.

אני מאחרת. אבא הבהיר שעליי להגיע למשרדו מהר. אם אעצור, גם אם זה רק למספר דקות כדי להתארגן, אני עלולה להרגיז אותו יותר.

הסדין נופל לרצפה כשאני צועדת לכיוון ארון הבגדים המרווח שלי. למרות גודלו, הוא מלא עד אפס מקום בבגדים. אני מתכננת כבר זמן רב להזמין את אמה, אחת מחברותיי הטובות ביותר, כדי שתיקח כמה בגדים שהיא רוצה.

הקולבים חורקים כשאני מזיזה אותם לאורך המוט ובוחנת את האפשרויות שלי. אין לי מושג למה הוא קרא לי למשרד, לכן אני לא בטוחה מה ללבוש.

לבסוף אני בוחרת בבגדים רשמיים, כי התפקיד שלי הוא לייצג את רשת מלונות ׳בישופ׳. אני משתתפת באירועים, נוכחת בפגישות, ובאופן כללי, פשוט עושה מה שאומרים לי.

אני שולפת סט שני חלקים של שאנל מהארון, לובשת במהירות חזייה ותחתונים ומחליקה בזריזות את רגליי לזוג גרבונים. לאחר מכן מגיע תורם של חצאית בגוון הלבנדר וז'קט תואם.

הייתי שמחה להקדיש יותר זמן לבחירת נעלי עקב תואמות ותיק יד, אבל אני כבר על זמן שאול. אני בוחרת זוג נעלים בגוון טבעי ולוקחת את התיק שהשתמשתי בו אתמול, מאחר שכל מה שאני צריכה כבר בפנים.

אני לא מופתעת לגלות שריק כבר מחכה לי בלובי. הוא עומד ליד פרנקלין, השוער האהוב עליי, ושולח אליי חיוך שלא מותיר מקום לספק.

אני בצרות.

אני שואפת עמוקות והולכת אחריו אל המכונית שממתינה בחוץ. ריק, שבדרך כלל מדבר על מזג האוויר או מספר סיפור על נכדו הצעיר, לא אומר דבר, אף על פי שהסתיו הגיע סוף־סוף למנהטן.

בסופו של דבר, הדממה גורמת לי לשאול. "כמה המצב רע, ריק?"

עיניו פוגשות את עיניי דרך המראה. "הוא לא רצה לספר לאף אחד שום דבר. הוא רק ביקש ממני לבוא לקחת אותך בזריזות."

אני נשענת לאחור על מושב העור הקר, וצמרמורת חולפת בגופי. "אז כנראה המצב ממש גרוע," אני ממלמלת לעצמי, בודקת שוב את הטלפון, אין שום הודעה מבלייק. התחושה הרעה שחשתי בבוקר אינה חולפת, היא מתעצמת עוד ועוד ככל שאנחנו מתקרבים לבניין המשרדים של משפחתי.