מלחמת הנפילים 1: לב-פלדה

ראיתי את לב-פלדה מדמם.

זה קרה לפני עשר שנים; הייתי בן שמונה. אבי ואני היינו בפירסט יוניון בנק ברחוב אדמס. אז, בימים שלפני הכיבוש, עדיין השתמשנו בשמות הישנים של הרחובות.

הבנק היה ענקי. חדר פתוח, ובו עמודים לבנים סביב רצפת אריחי פסיפס ודלתות גדולות בקצה האחורי, המובילות פנימה יותר אל תוך הבניין. שתי דלתות מסתובבות גדולות הובילו אל הרחוב, וזוג דלתות רגילות ניצבו משני צדדיהן. גברים ונשים נכנסו ויצאו בהן, כאילו החדר היה לבה של חיה עצומה, שבעורקיה זרמו בני אדם וכסף.

ישבתי על ברכיי, עם הפנים לאחור, על כיסא שהיה גדול מדי בשבילי, והבטתי בזרם האנשים. אהבתי להסתכל על אנשים. הצורות השונות של הפנים, התסרוקות, הבגדים, ההבעות. כולם היו מגוונים כל-כך אז. זה היה מרגש.

“דייוויד, תסתובב בבקשה”, אמר לי אבי. היה לו קול רך. מעולם לא שמעתי אותו מרים את קולו, חוץ מאותה פעם בהלווייתה של אמי. כשאני נזכר בכאב שלו באותו היום, עדיין עוברת בי צמרמורת.

הסתובבתי בזעף. היינו בצד האולם המרכזי של הבנק, באחד התאים של יועצי המשכנתאות. בתא שלנו היו קירות זכוכית, אשר גרמו למקום להיראות פחות צפוף, אבל הוא עדיין נתן הרגשה של משהו מזויף. היו בו תמונות קטנות עם מסגרות מעץ של בני משפחה על הקירות, כוס זכוכית מלאה בסוכריות זולות על השולחן, ואגרטל עם פרחי פלסטיק ישנים על ארון התיקים.

זה היה בית חמים ומזויף. בדיוק כמו החיוך המזויף על פניו של האדם שישב מולנו.

“אילו היה לנו עירבון טוב יותר...” אמר יועץ המשכנתאות, חושף את שיניו.

“רשום שם כל מה שיש לי”, אמר אבי, מצביע על הנייר המונח על השולחן מולנו. ידיו היו גסות, עורו שזוף מהימים הארוכים שבהם עבד בשמש. אמי הייתה מעקמת את אפה אילו הייתה רואה אותו לובש את הג’ינס הבלויים ואת החולצה הישנה עם דמות הקומיקס לפגישה חשובה שכזאת.

לפחות הוא סירק את השיער, אף שכבר התחיל להקריח. הוא לא התרגש מזה כל-כך כמו רוב הגברים. “זה רק אומר שלא אצטרך להסתפר כל-כך הרבה, דייב”, הוא היה אומר לי, מעביר את אצבעותיו בשערו הדליל וצוחק. לא ציינתי באוזניו שהוא טועה. הוא עדיין יצטרך להסתפר בדיוק אותו מספר פעמים, עד שלא יישאר לו שיער בכלל.

“אני פשוט לא חושב שאוכל לעזור לך בנושא הזה”, אמר יועץ המשכנתאות. “זה כבר נאמר לך בעבר”.

“היועץ השני אמר שזה יספיק”, השיב אבי, ידיו הגדולות שלובות לפניו. הוא נראה מודאג. מודאג מאוד.

יועץ המשכנתאות רק המשיך לחייך. הוא תופף על ערמת הניירות שעל שולחנו. “העולם נהיה מקום מסוכן בהרבה מאז, מר צ’רלסטון. הבנק החליט לא לקחת סיכונים”.

“מסוכן?” שאל אבי.

“טוב, אתה יודע, הנפילים...”

“אבל הם לא מסוכנים”, אמר אבי בלהיטות. “הנפילים הגיעו כדי לעזור לנו”.

בבקשה לא שוב, חשבתי.

חיוכו של יועץ המשכנתאות נעלם, כאילו הוא נעלב מטון הדיבור של אבי.

“אתה לא מבין?” אמר אבי, נשען קדימה. “זה לא זמן מסוכן. זה זמן נפלא!”

יועץ המשכנתאות הטה את ראשו. “את הבית הקודם שלך השמיד אחד הנפילים, לא?”

“בכל מקום שיש רשעים, תמיד יהיו גיבורים”, אמר אבי. “חכה ותראה. הם יגיעו”.

האמנתי לו. הרבה אנשים חשבו כמותו באותם ימים. עברו רק שנתיים מאז הופיע האסון בשמים. שנה חלפה מאז התחילו אנשים רגילים להשתנות. הם נהפכו לנפילים - כמעט כמו גיבורי-העל מהסיפורים.

עדיין היינו אופטימיים אז. וטיפשים.

“טוב”, אמר יועץ המשכנתאות, משלב את ידיו על השולחן ליד מסגרת תמונה שהראתה ילדים מחייכים. “לרוע המזל, המְבטחים שלנו אינם מסכימים עם הערכתך. תצטרך...”

הם המשיכו לדבר, אבל אני הפסקתי להתייחס אליהם. נתתי לעיניי לשוטט חזרה לעבר האנשים, ואז הסתובבתי שוב לעבר האולם, מניח את ברכיי על הכיסא. אבי היה שקוע בשיחה מכדי לשים לב אליי ולגעור בי.

לכן הכול קרה לנגד עיניי. כשהנפיל נכנס לתוך הבנק, הבחנתי בו מיד, אף שלא נראה שמישהו אחר שם לב אליו. רוב האנשים אומרים שאי אפשר להבדיל בן נפיל לאדם רגיל עד שהוא משתמש בכוחותיו, אבל הם טועים. הנפילים מתנועעים בצורה אחרת. יש להם ביטחון עצמי ותחושה של שביעות רצון עצמית שבאה לידי ביטוי בהתנהגותם. תמיד הצלחתי לזהות אותם.

אפילו כילד ראיתי שמשהו שונה באיש הזה. הוא לבש חליפת עסקים שחורה רפויה ומתחתיה חולצה חומה בהירה ללא עניבה. הוא היה גבוה ורזה, אבל מוצק, בדומה להרבה נפילים. הם שריריים וחסונים באופן שאפשר לראות אפילו מבעד לבגדים רפויים.

הוא צעד לעבר מרכז החדר, לקח את משקפי השמש שהיו בכיס המקטורן שלו, חייך והניח אותם על אפו. אז הרים את אצבעו והצביע באדישות לעבר אישה שחלפה לידו.

היא הפכה לאבק, הבגדים שלה התאדו, השלד נפל קדימה והתרסק על הרצפה. העגילים וטבעת הנישואים שלה לא התמוססו. הם פגעו ברצפה בצלילי פינג ששמעתי היטב למרות הרעש ששרר בחדר.

דממה נפלה בחדר. אנשים קפאו במקום באימה. השיחות נפסקו, ורק יועץ המשכנתאות המשיך ללהג ולהרצות לאבי.

הוא השתתק באחת כאשר הצרחות החלו.

אני לא זוכר כיצד הרגשתי. נכון שזה מוזר? אני זוכר את האורות - הנברשות המדהימות האלו שם למעלה מאירות את החדר באור המשתקף מהן. אני זוכר היטב את ניחוח האקונומיקה בריח לימון של הרצפה הנקייה. אני זוכר היטב את הפרצופים הצועקים באימה, את ההמולה המטורפת של האנשים הרצים לעבר הדלתות.

ויותר מכול, אני זוכר איך הנפיל חייך מאוזן לאוזן - כמעט בלעג - כאשר הניף את אצבעו לעבר אנשים שחלפו על פניו, הופך אותם לאפר ועצמות בתנועה אחת בודדה.

הייתי קפוא במקום. אולי הייתי אפילו בהלם. נצמדתי אל הכיסא, מביט בטבח בעיניים קרועות לרווחה.

כמה אנשים ליד הדלתות נמלטו. כל מי שהיה קרוב מדי אל הנפיל, מת. כמה עובדי בנק ולקוחות התקבצו יחדיו על הרצפה או הסתתרו מאחורי השולחנות. באופן מוזר, החדר השתתק. הנפיל עמד במקום כאילו היה לבדו שם בעולם, פיסות נייר מתעופפות באוויר, חלקי עצמות ואפר שחור מכתימים את הרצפה סביבו.

“קוראים לי אצבע-מוות”, הוא אמר. “זה לא השם המתוחכם ביותר בעולם, אני חייב להודות. אבל אני בטוח שתזכרו אותו היטב”. באופן מוזר ביותר קולו היה נעים, כאילו הוא מפטפט עם כמה מחבריו מסביב לשולחן בפאב.

הוא התחיל להסתובב בחדר. “הייתה לי מחשבה מעניינת הבוקר”, הוא אמר. החדר היה גדול מספיק כדי שקולו יהדהד מקיר לקיר. “הייתי במקלחת ופתאום היא הופיעה במוחי. שאלתי את עצמי... אצבע-מוות, למה אתה הולך לשדוד בנק היום?”

הוא הצביע בעצלתיים לעבר זוג שומרים שהתקדמו לעברו ממסדרון צדדי, שהיה ממש ליד תאי יועצי המשכנתאות. השומרים הפכו לאבק, התגים שלהם, אבזמי החגורות, האקדחים ועצמותיהם התרסקו אל הרצפה. יכולתי לשמוע את העצמות שלהם נוקשות זו כנגד זו כאשר נפלו. היו הרבה עצמות בגופו של אדם, יותר מכפי שחשבתי, והן עשו רעש רב כאשר התרסקו זו על זו. מוזר שחשבתי דווקא על זה באותו מצב נוראי. אבל אני זוכר זאת היטב.

יד אחזה בכתפי. אבי התכופף ליד כיסאו וניסה להוריד גם אותי כדי שהנפיל לא יבחין בי. אבל לא הייתי מסוגל לזוז, ואבי לא הצליח להוריד אותי בכוח מבלי לגרום רעש שימשוך אלינו את תשומת לבו של הנפיל.

“אתם לא יודעים את זה, אבל אני מתכנן את השוד כבר כמה שבועות”, אמר הנפיל. “אבל המחשבה עלתה במוחי רק הבוקר. למה? למה לשדוד את הבנק בכלל? אני בכל מקרה יכול לקחת מה שאני רוצה! זה מגוחך!” הוא זינק אל דלפק, גורם לכספרית לצרוח באימה. כמעט שלא הצלחתי להבחין בה ממקומי, מכוּוצת שם על הרצפה.

“אתם מבינים, לכסף כבר אין ערך בעיניי”, אמר הנפיל. “אין לו ערך בכלל”. הוא הצביע. האישה הפכה לאפר ולעצמות.

הנפיל הסתובב, מצביע לעבר כמה מקומות בחדר, הורג אנשים שניסו לברוח. לאחר שסיים, הוא הצביע ישירות אליי.

סוף כל סוף הרגשתי דבר-מה. אימה אדירה.

גולגולת פגעה בשולחן מאחורינו ונפלה אל הרצפה, מלכלכת אותה באפר. הנפיל לא הצביע עליי, אלא על יועץ המשכנתאות, אשר הסתתר מאחורי השולחן שלו. האם האיש ניסה לברוח?

הנפיל פנה חזרה לעבר הכספריות שמאחורי הדלפק. ידו של אבי עדיין אחזה בכתפי, חזקה ומתוחה. יכולתי להרגיש את הדאגה שלו כלפיי כאילו הייתה מוחשית, עוברת מתוך זרועו וזורמת לתוך גופי.

הרגשתי אז את האימה. אימה טהורה ומקפיאת עצמות. התכווצתי על הכיסא, ייבבתי ורעדתי, מנסה לגרש ממוחי את התמונות של המיתות המחרידות שהתרחשו סביבי.

אבי משך את ידו ממני. “אל תזוז”, אמר בתנועות שפתיים.

הנהנתי, מבוהל מכדי לעשות כל דבר אחר. אבי הביט מסביב לכיסאו. אצבע-מוות פטפט עם אחת הכספריות. אף שלא יכולתי לראותם, יכולתי לשמוע היטב את העצמות נופלות. הוא הוציא אותן להורג בזו אחר זו.

הבעתו של אבי קדרה. הוא הביט לעבר המסדרון הצדדי. דרך מילוט?

לא. זה היה המקום שבו מתו השומרים. יכולתי לראות מבעד לקיר הזכוכית של התא את האקדח מונח על הרצפה, הקנה נעוץ בתוך תלולית אפר, הידית תקועה בתוך אחת הצלעות. אבי הביט בו. בצעירותו הוא היה במשמר הלאומי.

אל תעשה את זה! חשבתי בפאניקה. אבא, לא! לא יכולתי לומר בקול את המילים. הסנטר שלי רעד כשניסיתי לדבר, כאילו המקום היה קפוא והשיניים שלי נקשו. מה אם הנפיל ישמע אותי?

לא יכולתי לתת לאבי לעשות מעשה כה טיפשי! הוא כל מה שהיה לי בעולם. לא היה לי בית, לא הייתה לי משפחה, לא הייתה לי אימא. כאשר הוא התחיל להתקדם, אילצתי את עצמי להושיט את ידי ולאחוז בזרועו. הנדתי בראשי לעברו, מנסה לחשוב על משהו שיגרום לו לעצור. “בבקשה”, הצלחתי ללחוש. “הגיבורים. אמרת שהם יבואו. תן להם לעצור אותו!”

“לפעמים, בני”, אמר אבי, משחרר את אצבעותיי ממנו, “צריך לעזור לגיבורים האלו”.

הוא הביט לעבר אצבע-מוות, ואז רץ לעבר התא הבא. עצרתי את נשימתי והצצתי בזהירות רבה מעבר לקצה הכיסא. הייתי חייב לדעת. אפילו בעודי מכוּוץ ורועד, הייתי חייב לראות.

אצבע-מוות זינק מהדלפק ונחת בצד השני, בצד שלנו. “ולכן זה לא משנה”, הוא אמר, עדיין מדבר בנועם, צועד לאורך רצפת הבנק. “אם אשדוד את הבנק, אשיג כסף, אבל אני לא צריך לקנות דברים”. הוא הרים את אצבעו הרצחנית. “בעיה. למרבה המזל, בזמן שהתקלחתי, הבנתי משהו אחר: אם אצטרך להרוג אנשים בכל פעם שארצה משהו, זה יהיה מאוד לא נוח. מה שאני צריך לעשות הוא להפחיד את כולם ולהראות להם את כוחי. כך בעתיד בכל פעם שארצה משהו, איש לא יתנגד שאקח אותו”.

הוא זינק מסביב לעמוד בקצה השני של הבנק, מפתיע אישה המחזיקה את ילדהּ. “כן”, הוא המשיך, “זה יהיה חסר תועלת לשדוד את הבנק - אבל אם אראה לכולם מה אני יכול לעשות... לזה כן תהיה תועלת. ולכן המשכתי עם התוכנית שלי”. הוא הצביע, הורג את הילד, מותיר את האישה המבועתת מחזיקה ערמה של עצמות ואפר. “זה לא משמח אתכם?”

פערתי את פי למראה האישה המבועתת המהדקת אליה את השמיכה, עצמותיו של התינוק מחליקות לאטן מידיה. באותו הרגע הפך הכול להיות אמיתי מבחינתי. אמיתי עד אימה. הרגשתי בחילה עולה בי בבת אחת.

גבו של אצבע-מוות היה מופנה אלינו.

אבי רץ מתוך התא ותפס את האקדח שנפל על הרצפה. שני אנשים שהסתתרו מאחורי העמוד הקרוב ניסו לברוח לעבר הדלת הקרובה ודחפו את אבי בריצתם המהירה, כמעט מפילים אותו ארצה.

אצבע-מוות הסתובב. אבי עדיין כרע על ברכיו, מנסה להרים את האקדח, אצבעותיו מחליקות על המתכת המכוסה אפר.

הנפיל הרים את ידו.

“ימה אתה עושה כאן?” רעם קול.

הנפיל הסתובב. גם אני עשיתי כך. אני חושב שכולם פנו לעבר אותו קול עוצמתי ועמוק.

דמות עמדה בדלת הכניסה המובילה אל הרחוב. האור האיר אותו מאחור, והוא נראה כמו צללית באור השמש הבהיר. צללית מדהימה ומעוררת השראה כמו הרקולס מהאגדות.

ודאי ראיתם תמונות של לב-פלדה, אבל אני חייב לומר לכם שהתמונות עושות לו עוול. אף תמונה, וידאו או ציור לא יצליחו לעולם ללכוד את המהות של האיש הזה. הוא לבש שחור. החולצה הייתה צמודה לחזהו החזק והגדול בצורה לא אנושית. המכנסיים היו רפויים אבל לא מרושלים. הוא לא עטה מסכה כמו כמה מהנפילים הראשונים, אבל גלימת כסף מרהיבה התנפנפה מאחוריו.

הוא לא היה זקוק למסכה. לאיש הזה לא הייתה סיבה להסתתר. הוא פרש את זרועותיו לצדדים, והרוח פתחה את הדלתות סביבו. אפר התפזר על הרצפה וניירות התעופפו. לב-פלדה ריחף כמה סנטימטרים מעל הרצפה, הגלימה מתנפנפת מאחוריו. הוא החליק פנימה אל החדר. זרועותיו היו כמו מוטות פלדה, רגליו כהרים, צווארו כגזע עץ. הוא לא היה מגושם או כבד גוף. הוא היה מלכותי, בעל שיער שחור, לסת מרובעת, גוף חסון באופן בלתי אפשרי, ומתנשא לגובה של יותר משני מטרים.

והעיניים האלו. עיניים חודרות, תובעניות, בלתי מתפשרות.

כאשר לב-פלדה טס בחן לתוך החדר, מיהר אצבע-מוות להרים את אצבעו לעברו. חלק קטן מחולצתו של לב-פלדה בער, כאילו מישהו כיבה סיגריה על הבד, אבל לא נראה שהוא הרגיש משהו. הוא ריחף במורד המדרגות ונחת בעדינות על הרצפה במרחק-מה מאצבע-מוות, הגלימה האדירה שלו נחה סביבו.

אצבע-מוות, שנראה מבוהל מאוד, הצביע שוב. לב-פלדה התקרב אל הנפיל הקטן ממנו, מתנשא מעליו.

באותו הרגע ידעתי שלכך המתין אבי תמיד. זה היה הגיבור שכולנו קיווינו שיגיע, האדם שיכפר על התנהגותם המרושעת של כל הנפילים האחרים. האיש הזה הגיע כדי להציל אותנו.

לב-פלדה הושיט את ידו, אוחז באצבע-מוות שניסה להימלט מאוחר מדי. אצבע-מוות נעצר במקומו, משקפי השמש שלו נפלו על הרצפה, והוא נאנק בכאב.

“שאלתי אותך שאלה”, אמר לב-פלדה בקול שנשמע כמו רעם רחוק. הוא סובב את אצבע-מוות כדי שיוכל להביט בעיניו. “מה אתה עושה כאן?”

אצבע-מוות רעד. הוא נראה מבועת. “אני... אני...”

לב-פלדה הרים את ידו האחרת, מושיט את אצבעו. “העיר הזאת שייכת לי, נפיל קטן. היא שלי”. הוא עצר בדבריו. “וזוהי זכותי לשלוט באנשים האלו, לא זכותך”.

אצבע-מוות הטה את ראשו.

מה? חשבתי.

“נראה שיש לך כוח, נפיל קטן”, אמר לב-פלדה, מביט לעבר העצמות המפוזרות בחדר. “אהיה מוכן לקבל אותך כמשרתי. מסור לי את נאמנותך או שתמות כאן ועכשיו”.

לא האמנתי לדבריו של לב-פלדה. הם היממו אותי בדיוק כמו הרציחות של אצבע-מוות.

הרעיון הזה - לשרת או למות - יהפוך לאבן היסוד של שלטונו. הוא הביט מסביב לחדר ודיבר בקול רועם. “אני הוא הקיסר של העיר הזאת. אתם תצייתו לי. האדמה הזאת שלי. הבניינים האלו שלי. כאשר אתם משלמים מסים, הם מגיעים אליי. אם תמרו את פי, דינכם מוות”.

לא יכול להיות, חשבתי. גם הוא אחד מהם. לא יכולתי לקבל את העובדה שהיצור המופלא הזה היה ממש כמו האחרים.

לא הייתי היחיד.

“זה לא אמור להיות ככה”, אמר אבי.

לב-פלדה הסתובב, ככל הנראה מופתע לשמוע דבר-מה יוצא מפיו של אחד מפשוטי העם המייבבים והפחדנים האלו.

אבי צעד קדימה, האקדח בידו. “לא”, הוא אמר. “אתה לא כמו האחרים. אני רואה את זה. אתה טוב מהם”. הוא התקדם ונעצר מטרים ספורים משני הנפילים. “הגעת לכאן כדי להציל אותנו”.

החדר היה דומם מלבד יפחות האישה שעדיין אחזה בשאריות בנה המת. היא ניסתה נואשות לאסוף את כל העצמות יחד, לא להשאיר אף עצם קטנה על הרצפה, אך לשווא. שמלתה הייתה מכוסה באפר.

לפני שאיש מהנפילים הספיק להגיב, נפתחו הדלתות הצדדיות. גברים בשריון שחור עם רובי סער נכנסו לתוך הבנק ופתחו באש.

באותה תקופה הממשלה עדיין לא ויתרה על המאבק. היא עדיין ניסתה להילחם בנפילים, לכפות עליהם לציית לחוקי בני התמותה. היה ברור מההתחלה שבכל הנוגע לנפילים, אין סיבה להסס, אין טעם להיכנס למשא ומתן. אתה מתפרץ באקדחים שלופים ומקווה שאפשר להרוג את הנפיל הזה בקליעים רגילים.

אבי זינק משם, רץ מיד להסתתר מאחורי אחד העמודים בחזית הבנק. לב-פלדה הסתובב, מבט מבולבל על פניו, בדיוק כשנחשול קליעים שטף אותו. הם הוטחו כנגד גופו, קרעו את בגדיו, אבל הוא נותר ללא כל פגע.

נפילים כמותו הם הסיבה שארצות הברית נאלצה להעביר את חוק הכניעה, המעניק לכל הנפילים חסינות מלאה. הם אינם עומדים לדין על פשעיהם. אש רובים אינה יכולה לפגוע בלב-פלדה - טילים, טנקים, כלי הנשק המתוחכמים ביותר של בני האדם, לא שרטו אותו אפילו. וגם אם היה אפשר איכשהו ללכוד אותו, לא היה אפשר להחזיק אותו בבית הכלא.

בסופו של דבר, הכריזה הממשלה כי יצורים כמו לב-פלדה הם כוח טבע, כמו סופות הוריקן או רעידות אדמה. לנסות לאסור משהו על לב-פלדה היה מיותר כמו להעביר חוק האוסר על הרוח לנשוב.

באותו היום בבנק ראיתי במו עיניי מדוע אנשים כה רבים החליטו לא להחזיר מלחמה. לב-פלדה הרים את ידו, אנרגיה התחילה לזהור סביבה באור צהוב וקר. אצבע-מוות הסתתר מאחוריו, מוגן מהקליעים. בניגוד ללב-פלדה, נראה שהוא חשש מכך שיירו בו. לא כל הנפילים חסינים לאש רובים, רק החזקים ביותר.

לב-פלדה שחרר פרץ אנרגיה לבנה-צהובה מידו, מאייד קבוצה של חיילים. בלגן אדיר התחולל לאחר מכן. חיילים חיפשו מחסה בכל מקום אפשרי; עשן ורסיסי שיש מילאו את האוויר. אחד החיילים ירה טיל כלשהו מכלי הנשק שלו, והוא חלף על פני לב-פלדה - שהמשיך להפציץ את אויביו בפרצי אנרגיה - ופגע בקצה האחורי של הבנק, מרסק את דלת הכספת.

שטרות בוערים התעופפו מעלינו. מטבעות התפזרו לאוויר וירדו כמו גשם על הרצפה.

צרחות. צעקות. טירוף.

החיילים מתו במהרה. המשכתי להתכווץ על כיסאי, ידיי צמודות אל אוזניי. הכול היה רועש כל-כך.

אצבע-מוות עדיין עמד מאחורי לב-פלדה. הבטתי בו וראיתי שהוא מחייך. הוא הרים את ידיו והושיט אותן לעבר צווארו של לב-פלדה. לא ידעתי מה הוא מתכנן לעשות. ככל הנראה היה לו כוח נוסף. לרוב הנפילים החזקים כמותו יש יותר מכוח אחד.

אולי הכוח הזה היה מספיק לו כדי להרוג את לב-פלדה. זה לא נראה לי הגיוני, אבל לא משנה, לעולם לא נדע.

צליל פופ בודד נשמע באוויר. הפיצוץ היה כה חזק, עד שהוא החריש אותי, וכמעט לא הצלחתי להבין שמדובר בקול ירייה. כאשר העשן מהפיצוץ התפזר, יכולתי לראות את אבי. הוא עמד במרחק לא רב מלב-פלדה, ידיו מושטות קדימה, גבו אל העמוד. הבעת נחישות הייתה על פניו והוא החזיק את האקדח, מצביע בו לעבר לב-פלדה.

לא. לא לעבר לב-פלדה. לעבר אצבע-מוות, אשר עמד היישר מאחוריו.

אצבע-מוות התמוטט, קליע נעוץ במצחו. מת. לב-פלדה פנה בחדות, מביט לעבר הנפיל החלש ממנו. אז הביט חזרה לעבר אבי והרים את ידו לעבר פניו. שם, על לחיו של לב-פלדה, ממש מתחת לעינו, היה זרזיף דם.

בתחילה חשבתי שהדם שייך לאצבע-מוות. אבל כאשר לב-פלדה ניגב אותו, הוא המשיך לדמם.

אבי ירה באצבע-מוות, אבל הקליע חלף תחילה ליד לב-פלדה - ושרט אותו.

הקליע פגע בלב-פלדה, בעוד כדורי החיילים לא גרמו לו כל נזק.

“אני מצטער”, אמר אבי, נשמע מפוחד. “הוא ניסה לפגוע בך. אני –”

עיניו של לב-פלדה נפערו, והוא הרים את ידו לפניו, מביט בדם שעליה. הוא נראה המום לחלוטין. הוא הביט אל הכספת מאחוריו, ואז הביט באבי. בתוך ענני העשן והאבק עמדו שתי דמויות זו מול זו - אחת מהן נפיל ענק ומלכותי, האחרת איש קטן חסר בית עם חולצה מטופשת ומכנסי ג’ינס בלויים.

לב-פלדה זינק קדימה במהירות מסחררת והנחית את ידו בחזהו של אבי, מוחץ אותו אחורנית כנגד עמוד האבן הלבן. נשמע קול פיצוח עצמות, ודם ניתז מפיו של אבי.

“לא!” צרחתי. קולי שלי נשמע מוזר באוזניי, כאילו הייתי מתחת למים. רציתי לרוץ אליו, אבל הייתי מפוחד מדי. אני עדיין חושב על הפחדנות שלי באותו היום, והיא עדיין מחליאה אותי.

לב-פלדה סר הצדה והרים את האקדח שאבי שמט. זעם בער בעיניו. הוא כיוון את האקדח ישירות לעבר חזהו של אבי וירה ירייה בודדת לעבר האדם שכבר היה שרוע על הרצפה.

הוא עושה את זה לפעמים. לב-פלדה אוהב להרוג אנשים עם האקדחים שלהם. זה הפך להיות אחד מסימני ההיכר שלו. יש לו כוח מדהים, והוא יכול לירות פרצי אש מידיו, אבל כאשר הוא הורג אנשים מיוחדים, הוא מעדיף להרוג אותם בכלי הנשק שלהם.

לב-פלדה השאיר את אבי שעון כנגד העמוד וזרק את האקדח לרגליו. אז התחיל לירות פרצי אנרגיה לכל הכיוונים, מבעיר כיסאות, קירות, דלפקים, כל דבר שנקרה בדרכו. נזרקתי מכיסאי כאשר אחד הפרצים האלו פגע במרחק לא רב ממני, והתגלגלתי אל הרצפה.

הפיצוצים העיפו לוחות עץ וחלונות זכוכית לאוויר, מרעידים את החדר כולו. בתוך שניות גרם לב-פלדה למסע הקטל של אצבע-מוות להיראות שולי וחסר משמעות. לב-פלדה החריב את החדר, הפיל עמודים, הרג את כל מי שראה. אני לא יודע איך שרדתי כשזחלתי על רסיסי הזכוכית וכפיסי העץ, בתוך ענני גבס ואבק שירדו עליי מהתקרה.

לב-פלדה שאג בזעם מריר. בקושי שמעתי את השאגה, אבל הרגשתי אותה מנפצת את מעט החלונות שנותרו שלמים, מרעידה את הקירות. ואז בקע ממנו נחשול אנרגיה והתפשט סביבו. והרצפה סביבו שינתה את צבעה והפכה למתכת.

השינוי התפשט, שוטף את החדר כולו במהירות מדהימה. הרצפה תחתיי, הקיר לידי, רסיסי הזכוכית על הרצפה - כולם הפכו לפלדה. כך למדנו שזעמו של לב-פלדה הופך חפצים דוממים סביבו לפלדה, אך לא פוגע ביצורים חיים ובמה שסביבם.

כאשר צעקתו דעכה, הפך חלקו הפנימי של הבנק כמעט כולו לפלדה, ורק חלק גדול מהתקרה עדיין היה עשוי מעץ ומגבס, כמו גם חלק מאחד הקירות. לפתע זינק לב-פלדה לאוויר, שבר את התקרה וכמה קומות, ומשם נסק אל השמים.

הלכתי ברגליים רועדות לעבר אבי, מקווה שהוא יכול לעשות משהו, לעצור את הטירוף הזה איכשהו. כשהגעתי אליו, כל גופו רעד, דם כיסה את פניו, חזהו דימם מהקליע שחדר אליו. נצמדתי לזרועו בבהלה.

באורח פלא הוא הצליח לדבר, אבל לא שמעתי מה שאמר. כבר הייתי חירש לגמרי. אבי הושיט את ידו הרועדת ונגע בסנטרי. הוא אמר דבר-מה נוסף, אבל עדיין לא יכולתי לשמוע אותו.

ניגבתי את עיניי בשרוולי, ואז ניסיתי למשוך את זרועו ולעזור לו לקום כדי שיבוא איתי. הבניין כולו רעד.

אבי אחז בכתפי, והבטתי מטה לעברו, דמעות זולגות מעיניי. הוא אמר מילה אחת - מילה בודדה שהצלחתי להבין מתנועות שפתיו.

“לֵך”.

הבנתי. משהו עצום התרחש כרגע, משהו שחשף את לב-פלדה, משהו שהפחיד אותו עד אימה. הוא היה אז הנפיל החדש, ולא הכירו אותו היטב בעיר, אבל אני שמעתי עליו. נאמר עליו שהוא חסין לכל דבר.

הירייה הזאת פצעה אותו, וכל האנשים שהיו בבנק ראו אותו בחולשתו. אין סיכוי שהוא יתיר לנו לחיות - הוא חייב לשמור על סודו.

דמעות זלגו על לחיי, והרגשתי כמו פחדן על כך שאני זונח את אבי. פניתי והתחלתי לרוץ. הבניין המשיך לרעוד מפיצוצים פנימיים; הקירות נסדקו, חלקים מהתקרה קרסו. לב-פלדה ניסה למוטט את הבניין כולו.

כמה אנשים רצו אל הדלתות הראשיות, אבל לב-פלדה הרג אותם ממעל. אחרים רצו החוצה מהדלתות הצדדיות, אבל הדלתות האלו רק הובילו אל תוך הבנק עצמו. האנשים האלו נמחצו למוות כאשר רוב הבניין התמוטט.

אני הסתתרתי בכספת.

הלוואי שיכולתי להגיד שהבחירה הזאת נעשתה בחוכמה, אבל פשוט לא ידעתי היכן עוד אוכל להסתתר. אני זוכר במעומעם את עצמי מוצא פינה אפלה ומתכרבל לכדור קטן, בוכה כאשר שאר הבניין מתמוטט סביבי. מכיוון שרוב האולם המרכזי הפך לפלדה מזעמו של לב-פלדה, והכספת עצמה הייתה עשויה מפלדה, האזורים האלו לא התמוטטו כמו שאר הבניין.

כמה שעות לאחר מכן הצליחה פועלת חילוץ למשוך אותי מהבניין ההרוס. הייתי בהלם, בהכרה מעורפלת, והאור סנוור אותי כאשר הוציאו אותי החוצה מההריסות. החדר שבו הייתי שקע בחלקו ונטה הצדה, אבל למרבה המזל הוא נותר שלם, מאחר שהקירות והתקרה היו עשויים מפלדה. מכל הבניין הגדול סביבו נותרו רק ערמות חצץ.

המחלצת לחשה משהו באוזני. “תעמיד פנים שאתה מת”. ואז נשאה אותי אל שורת הגופות והניחה עליי שמיכה. היא ידעה מה לב-פלדה עלול לעשות למי שיינצל.

לאחר שחזרה לחפש ניצולים נוספים, נכנסתי לפאניקה וזחלתי החוצה מתחת לשמיכה. היה חשוך בחוץ, אף שיכול להיות שהשעה הייתה רק שעת אחר צהריים מאוחרת. אבי-ליל הפעיל את כוחותיו; שלטונו של לב-פלדה התחיל.

ברחתי משם וצלעתי אל סמטה צדדית. וכך ניצלו חיי בפעם השנייה. לב-פלדה חזר, ריחף מטה בין זרקורי החילוץ ונחת ליד הבניין ההרוס. הוא נשא עמו מישהי, אישה רזה ששערה מהודק לאחור. כעבור זמן גיליתי שזוהי נפילה בשם קו-שבר, אשר לה הכוח להזיז את האדמה. בעתיד היא עוד תקרא תיגר על לב-פלדה, אבל באותם הימים היא שירתה אותו.

היא החוותה בידה, והאדמה התחילה לרעוד.

ברחתי משם, מבולבל, מפוחד, כל גופי דואב. מאחוריי האדמה נפערה ובלעה כל מה שנותר מהבנק עם גופות המתים, הניצולים שזכו לטיפול רפואי ופועלי החילוץ עצמם. לב-פלדה לא רצה להותיר אפילו עד אחד. הוא נתן לקו-שבר לקבור את כולם מתחת למאות מטרים של אדמה, הרג את כולם, כדי שאיש מהם לא יוכל לספר מה קרה בבנק באותו היום.

מלבדי.

בהמשך אותו הלילה הוא ביצע את השינוי הגדול, מפגן עוצמה אדיר שבמסגרתו הפך את מרבית העיר שיקאגו - בניינים, כלי רכב, רחובות - לפלדה יצוקה. השינוי כלל גם את רוב אגם מישיגן, אשר הפך למשטח חלק ובוהק של מתכת שחורה. שם בנה את ארמונו.

אני יודע טוב מכולם שלא יבואו גיבורים להציל אותנו. אין נפילים טובים. איש מהם לא מגן עלינו. הכוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט.

אנחנו חיים איתם. אנחנו מנסים להתקיים למרות נוכחותם. לאחר שחוק הכניעה הועבר בממשלה, הפסיקו רוב האנשים להילחם. בכמה אזורים, במקום שעכשיו נקרא הארצות המפולגות, הממשלה עדיין שומרת על שליטה כלשהי. הם נותנים לנפילים לפעול כאוות נפשם ומנסים להמשיך לחיות כחברה מנופצת. אבל ברוב המקומות שורר תוהו ובוהו, ואיש הישר בעיניו יעשה.

במקומות מסוימים, כמו בניוקאגו, נפיל בודד ודמוי-אל שולט במקום כעריץ מוחלט. ללב-פלדה אין יריבים. כולם יודעים שהוא חסין לכול. דבר אינו מסוגל לפגוע בו: לא קליעים, לא פיצוצים, לא חשמל. בשנים הראשונות ניסו נפילים אחרים לחסל אותו ולתבוע את כס שלטונו, בדיוק כפי שקו-שבר ניסתה.

כולם מתים עכשיו. כיום אם מישהו מנסה לעשות זאת בכלל, זה קורה רק לעתים נדירות ביותר.

אבל אנחנו נאחזים בתקווה אחת: לכל נפיל יש נקודת חולשה. משהו שמבטל את כוחותיו, משהו שהופך אותו חזרה לאדם רגיל, גם אם רק לרגע אחד. ולב-פלדה אינו יוצא דופן; המאורעות של אותו היום בבנק מוכיחים זאת.

במוח שלי נמצא הרמז לדרך שבה ניתן להרוג את לב-פלדה. משהו בבנק, במצב, באקדח או באבי עצמו הצליח לחדור מבעד לשריון החסינות של לב-פלדה. רבים מכם ודאי שמעו על הצלקת שעל לחיו של לב-פלדה. אבל עד כמה שאני יודע, אני האדם החי היחיד שיודע כיצד הוא קיבל את הצלקת הזאת.

ראיתי את לב-פלדה מדמם.

ואני מתכוון לראות אותו מדמם שוב.