ממציאות לשפה: הציונות הדתית ומלחמת יום הכיפורים

מבוא

מאורעות טראומטיים יוצרים לעיתים היערכות אנושית חדשה לנוכח המציאות. זעזוע אמות הספים מציף פחדים, חוויות גנוזות ומאוויים כמוסים. אך במקרים רבים הטראומה משחררת ומאפשרת פעילות חדשה שלא הייתה אפשרית קודם לה. הטראומה מעצימה תהליכים סמויים שרחשו מתחת לפני השטח. הנחות יסוד אלה מספקות לנו הבנה חדשה של התהליכים שעברה החברה הציונית הדתית בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים.

כפי שהראינו בספרנו "מראליזם למשיחיות: הציונות הדתית ומלחמת ששת הימים" (תשע"ח), מלחמה זו הציפה את המאוויים הסמויים של התשוקה המשיחית. עד למלחמה זו הציונות הדתית התנהגה באופן מרוסן. היא הייתה פרגמטית, שיתפה פעולה עם הזרמים החילוניים של הציונות מתוך הכרה שהתכלית המרכזית של התנועה הציונית היא דאגה להישרדות הקיום היהודית. ההישג של מלחמת ששת הימים שינה את התודעה הציונית הדתית; האל אמר את דברו. על העם היהודי להתגייס להשלמת תהליך הגאולה המשיחית.

אף על פי כן הפתוס הדתי לא בא לידי ביטוי ממשי. התנועה הציונית הדתית המשיכה לשתף פעולה עם ההגמוניה החילונית. הביטוי הכמעט יחיד להלך הרוחות החדש התממש בהקמת היישוב היהודי בחברון. על רקע זה חשוב להדגיש ששיקומו של כפר עציון לא נגזר ממהפכנות אלא מתודעת החובה של מדינת ישראל לעמידת הגבורה של יישוב זה במלחמת העצמאות מצד אחד, ולדרישת בני כפר עציון לשוב אל ערש לידתם מצד שני.

מלחמת יום הכיפורים שינתה את המצב. מדינת ישראל והחברה האזרחית התגלתה במלוא חולשתה. מדינת ישראל עמדה בפני סכנה קיומית. עם תום המלחמה השתררה אווירת דכדוך ותחושת כישלון בציבוריות הישראלית. מעתה החסמים הפרגמטיים שבלמו את זרמי העומק של התשוקה המשיחית קרסו עם קריסת המערכות החברתיות. הגאולה המשיחית תורגמה לכדי פרוגרמה פוליטית. במרכזה של תוכנית פעולה זו עמד פרויקט ההתנחלויות בכל שטחי ארץ ישראל המשוחררת, ערש לידתו של העם היהודי. הפנייה אל הארץ אמורה הייתה לבטא את העמדה החדשה, שבהדרגה השתחררה מהאתוסים והמיתוסים הציוניים הכלליים, והעניקה את התחושה של עמידת בראש המחנה.

הפנייה אל הארץ כמחוז חפץ ביטאה אומנם את מרכז ההיסט, אך איננה משקפת את מלוא התמונה. במשך שנים רבות חשה הציונות הדתית אפליה ורגשי נחיתות כלפי הפרויקט הציוני הכללי. התחושה הייתה שהתנועה הציונית היא אנטי דתית. לא עזרו לה, לציונות החילונית, ההתבטאויות בדבר זיקה לתרבות יהודית. "עונג שבת" של ביאליק לא סיפק את מאוויי הנפש של הציונות הדתית. אולם לא עלה בידה להציג חלופה. מלחמת יום הכיפורים ו"כישלונה" של הציונות החילונית אפשרה לציונות הדתית להציע חלופה שלמה. תנועת העבודה, שבמשך השנים נתפסה כמדכאת את הציונות הדתית, התגלתה בעקבות המלחמה במלוא חולשתה.

המהפכה הציונית הדתית לאחר מלחמת יום הכיפורים פנים רבות לה. במרכזה עמדה כאמור הפנייה אל הארץ. אולם עוצמתה של פנייה זו לא הייתה מתממשת אלמלא שינוי תודעתי מקיף.

רכיב מרכזי בתודעה החדשה היה המרת הסמכות החברתית הפוליטית בסמכות רבנית. חזונו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שתלמידי חכמים יהיו המנהיגים הפוליטיים, קרם עור וגידים. הדמות המרכזית של מהפכה זו הייתה הרב צבי יהודה הכהן קוק, שיוחסה לו סמכות כריזמטית. סמכות זו אפשרה את התפנית אל הארץ גם במחיר של הפרת חוקי המדינה ופעילות כנגד שלטון החוק. המונח "דעת תורה" החל להיות רווח. מונח זה לידתו בציבור החרדי, וזכה לשימוש רב בפוליטיקה החרדית מראשית כינונה. הציונות הדתית קודם מלחמת ששת הימים דחתה בפועל את "דעת תורה" לטובת האתוס הראלי של הקהילה עצמה.

עלייתה של הסמכות הרבנית התאפשרה בעקבות הצמיחה של הישיבות הלאומית בשלהי שנות השישים ובשנות השבעים של המאה שעברה. מסלול ה"הסדר" שהחל לתפוס תאוצה העמיק את האחיזה של הציונות הדתית בצבא מצד אחד ומצד שני "שחרר" את הציונות הדתית מנטילת חלק בפרויקט הציוני הכללי של ההתיישבות ההיסטורית. גרעיני הנח"ל של "בני עקיבא", שהיו מתחילתם תחת החסות של הקיבוץ הדתי, הלכו ונעלמו, ואת מקומם תפסו הישיבות הלאומיות. יתר על כן, ההנהגה של תנועת "בני עקיבא" עצמה עברה שינוי דרמטי, ואת מקומם של בנות ובני הקיבוץ הדתי תפסו הרבנים הכריזמטיים, שנעשו לדובריה של "דעת תורה". הקיבוץ הדתי מצידו התכנס לתוך עצמו, ופסק להיות גורם מרכזי בשיח הציוני הדתי.

רכיב נוסף של התודעה החדשה הוא שינוי ערכים בעולם התורה כשלעצמו. עד למלחמת יום הכיפורים הלימוד התלמודי וההלכתי עמד בראש סדר היום של הישיבות הלאומיות. התלמיד החכם המסורתי הקלסי היה הדגם האידאלי של הציוני הדתי, וביטא במלוא עומקו את רעיון תורה ועבודה. התורה הייתה כרוכה בעבודה ובחיים עצמם. המונח "תורה" משמעו לימוד דף הגמרא. אחד משירי התנועה הרווחים של "בני עקיבא" שיקף היטב אתוס זה: "קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה". תורה משמעה ההלכה, הקשורה במישרין לעבודה ולחיים. במהפכה שהופיעה אחרי מלחמת יום הכיפורים המונח "תורה" עבר טרנספורמציה. מעתה מונח זה מציין "אמונה", לאמור אידאות מופשטות, ששורשן בספרות ההגותית השכלתנית והמיסטית. במרכזן עומדת עבודתו של הראי"ה קוק, העוברת תהליך של התקדשות. לספריו מוענקת חשיבות כמעט כשל ספרות המקרא וחז"ל. מוסד הרב קוק, שהחל באופן שיטתי להוציא את כתבי הראי"ה, העניק להם עטיפות לבנות. בישיבות הלאומיות הם כונו "הש"ס הלבן".

במהלך יזום ומתוכנן, שמקורו בישיבת "מרכז הרב", רבנים שקיבלו את חינוכם באוריינטציה החדשה, חדרו לכל מערכות החינוך הדתיות הלאומיות בישראל, החל מהגן ועד לאקדמיה. מכלול זה הוביל לשינוי בשפה ובשיח, ולהקמתן של ישיבות שיסודות אלה היו ללב הפועם שלהם. בהדרגה נדחקו הישיבות שהדגישו את הלימוד התלמודי הקלסי לטובת ישיבות שניזונו מהאתוס החדש. "כרם ביבנה" שהייתה אם ישיבות ההסדר והישיבה החשובה של הציונות הדתית הקלסית, החלה לאבד את מקומה המרכזי. התורה גלתה מיבנה ושינתה את פניה.

נקל להבין שמלחמת יום הכיפורים הייתה לא רק ציון דרך אלא אירוע מחולל היסטוריה, שתוצאותיו בולטות עד ימינו אלה. המסומן במונח "ציונות דתית" בימים אלה איננו זהה למסומן במונח זה בעידן הקלסי של הציונות הדתית.

בחיבורו האוטוביוגרפי "הנה ימים באים", ציין אברהם (אברום) בורג את הזעזוע של אביו, ד"ר יוסף בורג, לנוכח התבדחות על חשבון הרבנות הראשית. יוסף בורג היה מאושיות הציונות הדתית הקלסית, חבר כנסת ושר במשך שנים רבות, ובתפיסתו הקמת הרבנות הראשית שיקפה את האתוס הציוני הדתי שבמרכזו עומדת המדינה כמדינה יהודית, והרבנות מעצבת את פני החיים הממשיים. הציונות הדתית שלאחר מלחמת יום הכיפורים הציבה חלופה לרבנות הראשית בדמות הרבנות הכריזמטית, שעניינה בהצעדת עם ישראל לגאולה המשיחית. תמורה זו פילסה את הדרך להתחרדותה של הרבנות הראשית. זוהי דוגמה אחת בלבד לתהליכי העומק שמלחמת יום הכיפורים הציפה.

בספר זה אנו עוקבים אחר תהלכי ההתגבשות של התודעה הציונית הדתית החדשה. הנתון העומד ביסוד עבודה זו הוא המארג הטקסטואלי היהודי. ברם, אנו איננו מתייחסים רק אל טקסטים שנכתבו בעקבות המלחמה או סמוך לה. אנו בוחנים את מכלול ההקשרים הטקסטואליים הקשורים בתופעה שאותה אנו מנתחים. אנו מבקשים להדגיש כי מחקרנו אינו מחקר אמפירי אלא מחקר אידאות. לפיכך המתודה שאותה אנו מאמצים היא המתודה התרבותית, המתייחסת אל ההקשרים החברתיים, ההיסטוריים, ההגותיים והטקסטואליים. הקוראים מוזמנים למסע בעקבות חקר התודעה הציונית הדתית.

ספר זה הוא מפעל נוסף משותף של שנינו, ועיקרו התרקם בשיח המשותף שפתחנו במסדרונות אוניברסיטת בר אילן ובמכון שלום הרטמן בירושלים. שורה של אישים ועמיתים חלקו עמנו מסמכים וידע שברשותם: הפרופסורים אוריאל סימון, נחם אילן, צבי זוהר, שלמה יהודה, מנחם לורברבוים, דניאל סטטמן וישראל קנוהל, ד"ר דוד זוהר, אריאלה צים, מירה קידר ורואי רביצקי. כן נודה לד"ר יהודה בן מאיר על שחלק עמנו את נסיונו העשיר. אנו רוצים להודות באופן מיוחד לרב ד"ר דניאל הרטמן, נשיא המכון, על הבית שהעניק לנו, ועל העידוד והתמיכה המתמשכים, שאפשרו את מימושו של פרויקט זה. בזמן שאנו כותבים מלים אלה סדרת הספרים שספר זה הוא חלק ממנה חצתה את קו מאה הספרים, וזו הזדמנות נאותה להודות לישראל כרמל, איש ספר ותרבות, שנטל על עצמו את החייאת התרבות הספרותית בישראל בבית ההוצאה שהקים, הוצאת כרמל. אנו מודים לצוות ההוצאה, ובראשם מעיין און־פדר. לבסוף אנו מודים לעורכת הלשון ד"ר עדיה הדר על עבודתה המקצועית הנפלאה, שאפשרה לספר להגיע לידי שלמות לשונית.

ספר זה מוקדש לחבר יקר, איש הציונות הדתית הקלסית, יהודה נוימן איש עין צורים ומלוחמי גוש עציון, תלמיד חכם וחלוץ. דמותו מלווה אותנו תמיד.