מסעדת האחיות

הרגע שבו מכניסים פתק לבקבוק וזורקים אותו למים לא דומה בשום אופן לָרגע שבו הבקבוק חוזר מהמסע שלו מעבר לים, ובתוכו פתק תשובה וגם שֵד שמגשים משאלות.

אז עכשיו אין לה ברירה אלא לשפשף את הבקבוק, נכון?

כן, היא לחשה את לחש הקסמים, הביעה משאלה, התפללה, והנה! הכישוף פעל. בזכות האמונה שלה. כי אחרת הוא לא היה פועל. אבל כן, היא האמינה בכל לבה ונשמתה שתוכנית הריאליטי הזאת, מלחמת האוכל, תוכל לשנות הכול.

שלב שליחת הבקשה היה משעשע. אמנדה חשבה שבמשך כמה שבועות היא תוכל לרקום חלומות ולדמיין איך מלחמת האוכל תשנה הכול, ובסוף היא תתאכזב כשהם יסרבו, או לא יענו בכלל. כמו כרטיס הגרלה שאפילו לא נאלצה לשלם עליו את הדולר שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לבזבז.

עכשיו היא ישבה במכונית ליד ווֹלְמַרְט וסתם דפדפה לה בטלפון - הרגל חדש שנולד מהציפייה הלא־הגיונית שאי־שם בטלפון יש משהו שישנה את מצב הרוח שלה - ואז צצה פתאום התשובה הרשמית הזאת, שהיתה מעל ומעבר לחלומות הכי פרועים שלה והעבירה בה צמרמורת ממש. היא התניעה את המכונית, זנחה את מסע הקניות שתכננה לערוך, יצאה אחורה ממקום החניה שנכנסה אליו דקה קודם לכן, ורק במזל לא פגעה בטויוטה קאמרי חבוטה. כף הרגל שלה רעדה על דוושת הדלק. כל הרגל שלה רעדה. זהו זה, חשבה. מעכשיו הכול ישתנה. ישתנה וישתפר.

ישתפר. ככה היא אמרה לעצמה שוב ושוב, והשכנוע העצמי הזה - באמת שהכול ישתפר - עזר לה למחוץ את כל הספקות בקשר לאמא שלה, או איך יגיבו בפרני, או מה יחשבו תושבי מרינק על אנשי מלחמת האוכל, ולהפך. השכנוע העצמי הזה גם עזר לה לעבור את שלושת הקילומטרים של שדות התירס והסויה שבין וולמרט לבית של ננסי, להיכנס מיד בדלת האחורית של חמותה ולשאוג את שמה בקולי קולות. היא נעצרה בפתאומיות כשראתה את ננסי, שכבר היתה במטבח ונראתה מודאגת מהכניסה הפרועה של אמנדה.

"לא, לא, הכול בסדר, חדשות טובות. מלחמת האוכל, את יודעת, התוכנית הזאת עם המסעדות שמתחרות? הם רוצים לבוא לכאן! לעשות את התוכנית עלינו - עלינו ועל המסעדה של מימי. מלחמת אוכל!" היא חיכתה לתגובה של ננסי, נשכה שפתיים וקפצה אגרופים, ועל פניה עלה חיוך טיפשי של אושר. כי תוכנית הריאליטי כאן!

גם ננסי חייכה, אבל במבוכה, בספקנות מסוימת. היא לא נראתה נלהבת. למה היא לא מתלהבת? אמנדה לא רצתה עכשיו ספקות, אלא התלהבות. היא אחזה בידיה של חמותה והידקה את אחיזתה. "הם יבואו לכאן. הם יצלמו אותנו, ואנחנו נזכה במאה אלף דולר, וכולם ידעו מי אנחנו וירצו לאכול כאן, והמסעדה של פרני תהיה מפורסמת." היא הרפתה מידיה של ננסי, הניחה לרגליה לרקוד ריקוד קטן, כמו שהתחשק להן לעשות כבר דקות ארוכות, נופפה את הידיים באוויר וטלטלה את האגן. "הם יבואו לכאן, יבואו לכאן, ואנחנו נהיה ענקיים!" היא חייכה. "ענקיים!"

פעם, מזמן, זאת היתה התוכנית לעתידה של המסעדה. בתקופה ההיא העיירה היתה גדולה יותר, העולם נראה קטן יותר, ופרנק האב - בן־הנין של פרני המקורית ואביו של פרנק הבן, בעלה של אמנדה - היה דמות מפתח בעולם העסקים של מרינק, בעל מסעדה ואיל נדל"ן בעל רעיונות כבירים. כשהיה רואה ארוחות קפואות בסופרמרקט או במקפיא של מישהו, הוא היה פוצח בהרצאה ארכנית ומתאר את חלומו הגדול לחלוק את המורשת של פרני עם כל תושבי הארץ, או לפחות עם הקונים בצרכניות הגדולות ביותר במערב התיכון. כולם הרשו לעצמם להיסחף בחלומות שלו בתקופה ההיא, כשפרנק האב ופרנק הבן היו ממונים על התוכנית העסקית. ננסי היתה אז רק סגנית קבועה ומוכשרת, ואמנדה היתה אמא, קודם כול; ובדרגת חשיבות שנייה היא היתה סטודנטית; ורק בדרגה השלישית, ולעתים רחוקות בלבד, היא עבדה במסעדה כשהיו צריכים מחליפה למארחת או לאחת המלצריות.

שש שנים עברו מאז תאונת הדרכים שבה נהרגו פרנק האב ופרנק הבן. מאותו יום נאלצו ננסי ואמנדה להתאושש במהירות ולתַפעל הכול בעצמן. הקשיים הלכו ונערמו, והמסעדה בקושי הצליחה לכסות את ההוצאות. כל יום הביא איתו עוד חשבונות ועוד טופסי מס, ומבחינתה של אמנדה - גם פחד ענקי שהעתיד לא יביא איתו שום שינוי. לא פעם חלפה בראשה המחשבה שהמסעדה תמשיך להסתחרר במערבולת, עוד ועוד, עד שתישאב סופית לביוב, ואף אחד לא ישים לב שהיא וננסי נעלמו איתה.

אבל התוכנית הזאת, מלחמת האוכל, תשנה הכול.

אמנדה הביטה בדמותה הזעירה והמתוחה של חמותה, ששיער הבורגונדי שעל ראשה היה זקוק לצביעה חוזרת וגם נעשה דליל באופן שכבר לא היה אפשר להסתיר. רק שהיא לא תתחיל לדבר על הסיכונים והדאגות ועל כל מה שעלול להשתבש, חשבה אמנדה. רק שהיא תבין כמה אני זקוקה לשינוי הזה, כמה כולנו זקוקים לו.

אבל ננסי רק התקדמה במהירות אל אמנדה וחיבקה אותה חזק. "'תוכנית הריאליטי? כאן, בפרני? את שכנעת אותם לבוא?"

עוד משאלה שהתגשמה.

"כן, כן!" קראה אמנדה, חיבקה את חמותה, קיפצה מצד לצד והרקידה אותה יחד איתה. "כתבתי להם, והם יבואו. סיפרתי להם על האחיות שפתחו שתי מסעדות, וכל ההיסטוריה שלנו, והם התלהבו."

"אז אנחנו נופיע בטלוויזיה?" ננסי שלפה את אחד הכיסאות שליד שולחן המטבח וצנחה עליו כמסוחררת. "ממש כמו מֵיי?"

מיי? אוי לא. אבל אפילו המחשבה על אחותה לא הצליחה לעמעם את יופיו של הרגע. "כן, נופיע בטלוויזיה. וגם בשידור חי באינטרנט, ברשתות החברתיות." אמנדה היתה מכורה לזה. היא עקבה בדבקות אחרי כל הפרסומים של ערוץ האוכל ברשתות החברתיות, ומלחמת האוכל היתה התוכנית האהובה עליה. אבל ננסי הביטה בה בתהייה, ולכן מיהרה להסביר לה: "הם מצלמים קטעים, ומי שעוקב אחרי התוכנית יכול לראות את זה בסלולרי או במחשב. תוכנית הטלוויזיה משודרת רק אחר כך, אחרי שעורכים את החומר לפרקים נפרדים, אבל בינתיים משדרים המון דברים בשידור חי, תוך כדי צילום, כדי שאנשים יתלהבו. זה כמו תוכניות טלוויזיה קטנות, אבל ברשת."

ננסי נופפה יד בביטול, כאילו נאמר לה שגם פנדות בגן החיות יוכלו לצפות בהם, והמשיכה בשלה: "אז יראו אותנו בטלוויזיה! את מבינה כמה לקוחות זה יביא לנו?"

אמנדה, שהיתה די בטוחה שהיא מבינה, צחקה באושר. ננסי קמה ממקומה, חיבקה אותה שוב, ואז נסוגה קצת, החזיקה בכתפיה של אמנדה והביטה לתוך עיניה. "אנחנו חייבים לנצח," אמרה. "כלומר, ברור שננצח. אין מה להשוות בין שתי המסעדות." ואז היא השתתקה, וקולה, שהלך והתחזק עד עכשיו, נחלש פתאום. "אבל אם ככה..."

אמנדה הבינה מה עובר במוחה, ולהבדיל מהאזכור של מיי, הפרט הזה הוציא את האוויר גם ממפרשיה. נכון, שתי המסעדות מגישות עוף מטוגן, השמות שלהן דומים, והן הוקמו על ידי שתי אחיות. אבל בכל הפרטים האחרים אין שום דמיון ביניהן, ולכן לא תיתכן שום תחרות. המסעדה של פרני פתוחה כל היום ומגישה תפריט מגוון. ואילו במסעדה של מימי מגישים רק ארוחת ערב, וגם אז יש רק עוף וצ'יפס, לחמניות וסלט. ובשבת בבוקר יש גם דונאטס לפעמים, למי שיודע וממהר להגיע, ולפעמים גם עוגות, כשנחה על אמה הרוח והיא טורחת לאפות אותן. מימי היא לא מסעדה אמיתית, אלא מין דוכן אוכל גחמני עם לקוחות מקומיים קבועים שמוכנים להעלים עין מההידרדרות שלו במשך השנים.

מימי לא תוכל להתחרות בפרני. וגם אין סיכוי שברברה תסכים.

ננסי הביטה באמנדה בכובד ראש. "שאלת את אמא שלך אם היא מסכימה?"

אמנדה טלטלה את ראשה. "לא האמנתי שבאמת נתקבל לתוכנית." רק בשנה-שנתיים האחרונות אמא שלה הסכימה סוף־סוף להחליף איתה כמה מילים. אז מה פתאום שהיא תתייעץ איתה בקשר לחלום מטורף ומופרע שבכלל לא יתגשם?

ננסי התיישבה שוב, ואמנדה צנחה על הכיסא שמעבר לשולחן ונאנחה. "כן, אני יודעת. יכול להיות שהיא לא תסכים. אבל גם היא תוכל להרוויח מזה, אם יבואו יותר לקוחות למסעדה שלה. והיא לא צריכה לשנות שום דבר. רק להרשות להם לצלם אותה."

ננסי, שהכירה את ברברה כבר שלושים וחמש שנה, תופפה באצבעותיה על השולחן. "היא לא תנצח בתחרות, זה די ברור. אבל סכום כזה יכול בהחלט לעזור לה. המסעדה של מימי תמיד זקוקה לכסף."

המידע הזה לא היה חדש לאמנדה. המצוקה הכספית בבית אמה היתה טבועה עמוק בעצמותיה, פעמה בעורקיה וחלחלה דרך נקבוביות עורה כל חייה. נכון, ברברה זקוקה לכסף, אבל האם היא תקשר בין תוכנית הטלוויזיה לחשבון הבנק שלה? הרי הגישה שלה שונה משל אחרים, ובטח שונה מהגישה של ננסי. אמנדה העבירה מבט על המטבח של חמותה: דלפקים נקיים, כל חפץ נמצא במקומו, האוויר צלול, אור שמש זורם מבעד לחלונות המעוטרים בווילונות - אור שמש ששום גרגיר אבק לא נראה בו כמעט. אמנדה התאהבה במטבח הזה מהיום הראשון שנכנסה אליו, כי המטבח בבית אמה ממש לא נראה ככה. שמים וארץ, אפשר לומר. ולמען האמת, חשבה בנקיפת מצפון קלה, גם המטבח שלה, בבית שבו היא מגדלת את שני ילדיה, לא נראה ככה.

ננסי גחנה קדימה ונופפה בעדינות מול פניה של אמנדה. "חזרה למציאות, אמנדה," אמרה. "הבעיה לא תיעלם אם תנסי להיעלם בעצמך."

אמנדה חייכה בתגובה להלצה השגורה ביניהן.

"ברברה תסכים," המשיכה ננסי ואמרה. "למה שהיא תוותר על הזדמנות כזאת?"

אולי כי ההצעה תגיע ממני? חשבה אמנדה. היא השעינה את סנטרה על כף ידה, טלטלה רגל מתחת לשולחן ולא אמרה כלום.

"נכון שאמא שלך לא קלה לפעמים," אמרה ננסי, שידעה יפה כמה קשה לאמנדה להסתדר עם אמה. "אבל המקרה הזה שונה. היא בטח תבין. לא ייתכן אחרת. והדודה שלה בכלל תתלהב מזה."

לפחות בנקודה הזאת אמנדה הסכימה עם ננסי. דודה אַיידה שיחקה בצעירותה בקולנוע ובטלוויזיה, עד שהקריירה שלה דעכה לעת זִקנה והיא עברה לגור עם ברברה. איידה תשמח מאוד כשהמצלמות יגיעו, יותר מכל בן משפחה אחר. "אבל אין סיכוי שיצלמו אותה לתוכנית. היא כמעט לא מגיעה למסעדה."

"ובכל זאת תזכירי את הנקודה הזאת בשיחה עם ברברה. וגם את כל הלקוחות הנוספים שיגיעו למימי." ננסי קמה. "קדימה. צאי לדרך. הייתי באה איתך, אבל שתינו יודעות שזה לא יתרום כלום."

בהחלט לא. אבל רגע... כבר עכשיו היא צריכה לדבר עם ברברה? אולי היא תיגש לשם בערב? או מחר בבוקר? או בכלל לא...? כי אולי אנשי הטלוויזיה פשוט יצוצו פתאום, ואז לברברה לא תהיה ברירה, והיא פשוט תזרום עם זה?

אבל ברברה אף פעם לא זורמת עם שום דבר, ידעה אמנדה, ובפעם המי־יודע־כמה הצטערה שאמה לא דומה יותר לחמותה. באי־רצון קמה ממקומה. "ומה אם היא תסרב?" שאלה בהיסוס, ידה על משענת הכיסא.

ננסי חייכה - אותו חיוך מעודד שסייע לאמנדה להתמודד במשך שנים רבות, מיום שהתחתנה עם פרנק ועברה מבית אמה המסוכסך אל עולמה המסודר של חמותה.

"אם לא תשאלי, לא תדעי," אמרה ננסי. "והיא לא תסרב. לשם שינוי, אַת והיא רוצות בדיוק אותו דבר." היא הניחה את ידה על זרועה של אמנדה. "הם יגיעו ביום רביעי? זאת אומרת, מחר?"

"ככה הם אמרו."

מחר. טוב, ועד אז השיחה עם ברברה תיגמר. וברגע שהם יגיעו, הם אלה שיצטרכו להתמודד איתה. אמנדה הזדקפה, חייכה אל ננסי ושוב הרשתה לעצמה לשמוח. הפרס הכספי, הפרסום והלקוחות הנוספים שיגיעו - זה יכול להציל את כולם.

אלא אם ברברה תסרב, כמובן.

ננסי צודקת, חשבה אמנדה כשיצאה מהמטבח המלבב. היא תשאל, היא תקבל תשובה, וזהו.

אבל ברגע שהתרחקה מננסי, התפוגגה נחישותה של אמנדה. מתי ביקרה לאחרונה אצל אמה? הרי חודשים חלפו מאז. באחד הערבים, בסתיו האחרון, החליטה לבדוק מה שלום ברברה וטיילה לשם עם רֶקסי וכוס קפה ביד. מאז, החורף חלף והכלב הזקן כבר מת.

רקסי היה התינוק הראשון שלה ושל פרנק, כשהיו זוג צעיר, בתחילת דרכם. הם בחרו אותו מתוך שֶגֶר גורים, כמה חודשים לפני שגאס נולד. עכשיו, אחרי שרקסי מת, הבדידות נעשתה קשה יותר. גאס כבר מתחיל לחשוב על לימודים באוניברסיטה, ופרַנקי בת הארבע־עשרה מסתגרת רוב הזמן בחדר שלה. אם רקסי היה כאן, אולי היה לאמנדה קל יותר לדפוק בדלת של ברברה, כי לפחות היתה יודעת שיהיה לה למי לקטר בדרך חזרה.

מצב די מגוחך, כשחושבים על זה.

אז במקום לחשוב על זה, היא נכנסה למכונית ונסעה לשם. כעבור כמה דקות כבר הסתחררו הגלגלים על החצץ כשנכנסה אל מגרש החניה הקטן ונעצרה ליד טנדר לא מוכר. של הטבח החדש, כנראה. סקרנות קלה נמהלה במתח שמילא אותה כשהתקרבה אל הסככה שמעל הכניסה האחורית. ליידי, הכלבה השחורה־לבנה של אמה, הרימה את גופה הכבד ונבחה פעם אחת, אבל מיד ניגשה אל אמנדה והתחככה בה. אמנדה ליטפה את ראשה הגדול.

למשמע הנביחה צצה ברברה מאחורי דלת הרשת, אפופה בריח מסעדת מימי - ריח מעופש קצת של טיגון ותבלינים, עם שמץ חריפות - שפעם נדף מברברה כשחזרה הביתה מהעבודה, ובהמשך גם משערה של אמנדה אחרי כל משמרת. המסעדה של פרני, לעומת זאת, הדיפה ריח של בישולים כשבישלו, ריח של ניקיון כשניקו, וגם ניחוח של מפיות רעננות וירקות טריים.

"אמנדה?" ברברה עמדה רגע בפתח וסקרה את בתה הצעירה, ואמנדה הבינה פתאום שהיתה צריכה להכין מראש פתיח כלשהו לשיחה הזאת. למה תמיד קשה כל כך אפילו סתם להגיד שלום לברברה? היא התקדמה לאט ושקלה להתחיל בחיבוק, אבל אמה נשענה לאחור, לתוך המטבח וקראה, "אנדי? בוא רגע, אנדי. אני רוצה שתכיר את אמנדה."

פתרון סביר לרגע מביך.

ברברה מעולם לא שכרה מישהו שיבשל במקומה, אלא רק העסיקה שוטף כלים ומישהי שתגיש בדלפק. השמועות בעיר אמרו שהטבח החדש הוא מין פרויקט צדקה של אמא שלה ושהוא גבר נאה (מרי לורה, המוזגת הראשית בפרני, ציינה שלא היתה זורקת אותו מהמיטה גם אם היה אוכל שם קרקרים). אבל החיים שלו הסתבכו, כנראה, כי אחרת הוא לא היה מתגלגל לכאן, נכון?

אנדי נאלץ להתכופף קצת כדי לצאת מהדלת האחורית של המסעדה. בחור גבוה ורחב כתפיים, עם סינר מעל חולצת טריקו, מכנסיים קצרים שחשפו רגליים חיוורות אך שריריות בנעלי קרוקס ושפע של קעקועים (תנאי מוקדם מבחינתה של מרי לורה).

"אז זאת אמנדה, מה?" הוא הושיט יד, וכפתו הגדולה והחמימה בלעה לגמרי את כף ידה הקטנה יותר של אמנדה. הוא אחז בה רגע ארוך מדי והביט בסקרנות בפניה. "זאת שאסור לה להיכנס למסעדה?"

"זאת שאסור לה להיכנס, נכון," אמרה ברברה. "אמנדה, זה אנדי."

אמנדה לא היתה זקוקה ליד גברית שתעטוף את היד שלה, אבל היא יכלה להבין מה מרי לורה מצאה בו, במיוחד לנוכח העובדה שבמרינק כמעט לא היו גברים שאמנדה ומרי לורה לא הכירו מהגנון. היא שיערה שגם אנדי עצמו מבין שהוא גבר מושך, ושלא פעם במהלך חייו הפיק תועלת מההבנה הזאת.

וברברה יודעת שהיא הכניסה שועל ללול התרנגולות? ואולי בדיוק זאת היתה כוונתה, לנוכח העובדה שבמרינק יש מחסור גדול ברווקים הטרוסקסואלים לא מובטלים? אבל תשומת הלב של ברברה חזרה עכשיו מבן חסותה אל בתה, ואמנדה שמחה שיש לה סיבה לנתק את עיניה מעיניו החומות העמוקות של אנדי וממבטן הבוחן.

"טוב, לא באת לכאן בשביל להכיר את אנדי, נכון?" אמרה ברברה. היא העיפה מבט אחורה, אל דלת הרשת שנפתחה מאליה, ומיהרה להושיט יד ולסגור אותה בנחישות. "וגם לא בשביל לבקר אותי. אז מה רצית?"

אמנדה התעלמה מהנימה העוקצנית וניגשה למשימה. "רציתי לשאול אתכם... זאת אומרת, אותך, אמא, אם תהיי מוכנה להשתתף בתחרות אוכל נגד המסעדה של פרני. בתוכנית טלוויזיה שקוראים לה מלחמת האוכל. הם רוצים לבוא לכאן, את מבינה, לראות את שתי המסעדות ולבדוק את העוף המטוגן. זה יכול להיות נחמד, וגם יכול להועיל לכולם. ולא ממש חשוב מי ינצח."

אנדי, שנשען בחיוך על קיר המבנה ונראה מרוצה מההפסקה הלא־צפויה בעבודה, שב והזדקף פתאום. "מלחמת האוכל? אני מת על התוכנית הזאת! הם באמת רוצים לבוא לכאן? איך הצלחת לשכנע אותם?"

אמנדה לא ידעה איך כדאי לה להגיב. היא העדיפה לחשוב שהיא לא זקוקה לעזרתו של אנדי. וחוץ מזה, היא תכננה להצניע את העובדה שכל זה היה ביוזמתה ולהניח לברברה לחשוב שכל העניין של מלחמת האוכל פשוט קרה מעצמו, בזכות קסמי האינטרנט או סתם קסם כללי.

היא היססה, וכמו תמיד הרגישה את נוכחות המבנה עצמו. מסעדת מימי כבר לא היתה מפלט מנחם כמו פעם, כשאמנדה היתה שייכת לכאן וציירה את השלט הגדול שעדיין התנוסס מעל הכניסה. המסעדה, בדיוק כמו ברברה, הסתייגה מהעריקה של אמנדה ותמיד תמשיך להסתייג, אבל אמנדה, למרות התחושה שבגדה בהן, הרגישה כאילו מעולם לא עזבה את המקום.

גם מיי, אחותה, אמרה לה את זה. אפילו כשאת עוזבת, את לא עושה את זה כמו שצריך, נזפה בה. ובצדק. אמנדה לא הבינה שהיא עוזבת כשהתחתנה עם פרנק. וגם קשה להגיד שהגיעה רחוק.

אבל עכשיו צריך להתמקד במשימה. אם ברברה שכרה את אנדי, אולי זה סימן שגם היא מוכנה לערוך שינויים? אמנדה המשיכה: "ויש גם פרס כספי, כמובן. מאה אלף דולר. לעוף המטוגן המוצלח ביותר." וגם למאכלים נוספים, אבל אם היא תדבר רק על העוף המטוגן, ברברה תוכל להאמין שלמסעדת מימי יש סיכוי לנצח. "והרבה אנשים צופים בתוכנית הזאת."

ברברה הביטה בה. פיה נפער קצת, אבל פניה נותרו חתומים. היא קימטה את מצחה. "אז את רוצה להשתתף בזה? במלחמת האוכל?"

מה כדאי לענות? בדרך כלל, ברברה לא תרצה לשתף פעולה עם משהו שאמנדה רוצה. אבל אולי ננסי צודקת? אולי ההרפתקה הזאת היא הדבר היחיד שהן יוכלו לחלוק, כולן יחד?

"פשוט חשבתי," אמרה, "שכולנו, גם בפרני, נוכל להפיק תועלת מאיזו דחיפת עידוד קטנה. משהו שיסקרן את הצופים, והם יבואו לטעום את האוכל שלנו. כי... את יודעת שלא הרבה אנשים מגיעים לעיירה שלנו כיום, וזה יכול לעזור." אילו רק היתה מצליחה לנחש מה ברברה רוצה לשמוע. היא שמעה את עצמה מברברת עוד ועוד, אבל פשוט לא הצליחה לעצור.

"וזה יכול לעזור גם לכל העיר. אנשי הצוות של התוכנית רוצים בהתחלה פשוט לבוא ולצלם כמה שעות, בשביל להכיר אותנו. ויכול להיות שלא יקרה שום דבר מעבר לזה. לא סיפור גדול, האמת. ובכל זאת יהיו לנו יותר לקוחות."

ברברה שילבה את זרועותיה. "את יודעת מה הבעיה שלך, אמנדה? שאת אף פעם לא יודעת מה את רוצה. אני לא מבינה, את חושבת שזה רעיון טוב או לא?" היא פנתה אל אנדי. "לי זה נשמע מגוחך. מה דעתךָ?"

אמנדה עצרה את נשימתה. לכאורה, ברברה שואלת מה דעתם, אבל מניסיון העבר, ברברה אף פעם לא רוצה לשמוע דעה של מישהו אחר. אז אולי כדאי שאנדי פשוט ימשוך בכתפיים וייתן לברברה להחליט בעצמה? היא ניסתה לשדר לו את מחשבותיה. תגיב בקלילות, תעמיד פנים שאתה אדיש.

אבל תגובתו של אנדי היתה הפוכה לגמרי. "מה את מדברת! אני מת על זה. סיפור גדול ועוד איך! ממש מדליק. מלחמת האוכל? כאן?" הוא הביט בברברה, שעדיין עמדה בזרועות שלובות, ואז החזיר את מבטו אל אמנדה, כאילו ציפה שתצטרף להתלהבותו. "אז הם רוצים לעשות תוכנית שלמה, עם כמה פרקים? כמו בתחרויות הקודמות? או רק טעימות וזהו?"

הבחור הזה עוד לא קלט את ברברה? הרי ככה הם לא יצליחו לגייס אותה למשימה. אמנדה נסוגה בבהלה. חשוב ליצור רושם שכל העניין עדיין לא סגור, שיש כאן אתגר. "הם רוצים קודם כול לבוא לבדוק את השטח. ובטח לא יצא מזה כלום. זאת אומרת, ברגע שהם יראו את המקום הזה..."

אמה, שהביטה מהורהרת באנדי, הפנתה את עיניה במהירות בחזרה אל אמנדה ומתחה את כתפיה. אוי לא, הגזמתי, עכשיו הכול יתפוצץ, חשבה אמנדה. אנדי פתח את פיו כאילו הוא מתכוון להמשיך לדבר - יחסית למסומם בפוטנציה עם שרוולי קעקועים והמון חורי עגילים הוא היה די פטפטן - אבל הפעם נעצה בו אמנדה מבט רצחני. הוא חייב לסתום את הפה, ומיד.

הפיצוץ הצפוי לא התרחש. ברברה שאפה עמוק, באופן בולט לעין, והעבירה את מבטה מאמנדה אל אנדי ובחזרה, כאילו היא שוקלת את יתרונותיהם היחסיים. עיניה הצטמצמו כשהציגה לבסוף את השאלה שאמנדה התפללה שלא תשאל: "ומה דעתה של מֵיי על כל זה?"

"אין לי מושג, אמא. לא שאלתי אותה." היא גם לא תכננה לשאול. היא לא צריכה את עזרתה של מיי. למען האמת, עדיף לה שמיי תישאר רחוקה ככל האפשר, ואין סיבה שזה לא יהיה ככה.

ברברה פנתה אל אנדי. "אני לא יודעת אם סיפרתי לך, אבל הבת הגדולה שלי, מיי, מנחה תוכנית בטלוויזיה. ריאליטי. די דומה למלחמת האוכל, כנראה. נוצץ, ככה קוראים לתוכנית הזאת, אם אני לא טועה."

פניו של אנדי קרנו. "מה? היא המנחה של נוצץ? מיי מוּר היא הבת שלך? זאת שכתבה את המדריך לסידור הבית?"

ברברה נראתה מרוצה, אבל אמנדה גלגלה עיניים. איך יכול להיות שהבחור הזה - פרויקט צדקה של אמא שלה, שבאופן לא ברור נסחף לכאן במים הרדודים של קנזס ובטח גר בחניון קרוואנים במזרח העיר - יודע מי זאת מיי?

אנדי חייך. "וואו, הבחורה הזאת - לא הייתי מתנגד שהיא תסדר לי את התחתונים אם בא לה."

איזה כישרון לפטפוטים מיותרים! ברברה הביטה בו בתמיהה, ומבטה של אמנדה נעשה נוקב עוד יותר.

אנדי התעשת במהירות. "זה רק ציטוט! מטור של איזשהו כתב שקטל את קטלוג כלי המטבח של ויליאמס-סונומה. היא הופיעה שם ו... לא חשוב, תשכחו מזה." פניו של אנדי היו סמוקים לגמרי, ואמנדה התחילה להרגיש שהיא קצת מרחמת עליו. "גם הוא לא היה צריך להתבטא ככה. סליחה. לא התכוונתי שזה יישמע ככה."

אז הוא בכל זאת מתמצא קצת בעולם. ולפחות במידה מסוימת הוא קולט כשהוא מפשל בגדול. אמנדה התחילה להבין את פסק הדין של מרי לורה בקשר לקרקרים במיטה. אבל הוא מתלהב ממיי ומהתוכנית שלה? כנראה הוא לא מסוגל להבחין בהעמדת פנים שטחית ואנוכית. אמנדה ראתה את התוכנית הזאת, נוצץ, ומיי ממש גרועה שם - נוקשה, מלאכותית, ביקורתית. בדיוק כל הסיבות שבגללן אמנדה שמחה שאחותה עזבה את מרינק.

ברברה פנתה בחזרה אל אמנדה. "הייתי רוצה לשמוע מה דעתה של מיי," אמרה. ואז, כאילו זה לא מספיק מדכא, הוסיפה, "בעצם, הייתי רוצה שמיי תהיה כאן אם אני משתתפת בתוכנית כזאת. הרי את תהיי עם ננסי. את לא תעזרי לי. אז אני צריכה את מיי."

אמנדה היתה צריכה לדעת שזה יקרה. בהחלט היתה צריכה לדעת. איך לא צפתה את זה? כן, היא ידעה שתשמע קיטורים על כך שהיא מעדיפה את ננסי - פזמון ישן שכבר כמעט לא הזיז לה. אבל התוספת הזאת... כן, ברור שברברה תשתמש בזה כפיתיון להחזיר את מיי הביתה.

אבל מיי לא תנגוס בפיתיון. אין שום סיכוי. כבר שש שנים מיי לא דרכה במרינק. היא עסוקה בתוכנית הטלוויזיה שלה, גם אם זאת תוכנית כושלת. מיי בשום אופן לא תרצה שמישהו יקשר בין החיים שלה, שנראים כמו גלויה מושלמת, לאיזה דוכן עוף מטוגן, מוזנח ורעוע, באמצע קנזס. במיוחד כשמאחור אפשר לראות את הבית של ברברה, שמוכיח באופן חד־משמעי שמיי מור היא ממש לא מי שהיא מתיימרת להיות. כן, בטח, אין בעיה, תבקשי ממיי לבוא. אבל כשמיי תסרב...

"היא נורא עסוקה, אמא," אמרה אמנדה. "אני לא חושבת שהיא תוכל להתפנות בהתראה קצרה כל כך. הם באמצע צילומים של העונה החדשה." אמנדה ידעה את הפרטים האלה בזכות האינסטגרם, הפייסבוק והטוויטר. כי מיי וידאה שכל העולם ידע, בדיוק כמו שכל העולם היה חייב לדעת שיש לה בעל חתיך ומושלם, דירה יפהפייה וילדים מקסימים ומדהימים. אבל טוב מאוד, כי ככה מיי תישאר בדיוק במקום הרחוק שהיא נמצאת בו, שהוא המקום היחיד שבו אמנדה מסוגלת לסבול אותה. והרי ברברה אמרה, אם אני משתתפת בתוכנית כזאת. זאת אומרת שהיא כבר נמצאת באמצע הדרך והיא מוכנה להשתתף, גם אם אמנדה לא הבינה למה בדיוק. "אבל אנדי יעזור לך. וגם העובדים האחרים. אני בטוחה."

חיוך היה מרוח על פניו של אנדי, והיה ברור שהוא מתאמץ לדבר בקול רגוע, בדיוק כמוה. "לדעתי, גם האחרים ישמחו מאוד," הוא אמר לברברה. "ולדעתי, הם יתאכזבו אם אנחנו... זאת אומרת, אם את... תסרבי." הוא צחק. "אני בטוח אתאכזב. כי אני מת על מלחמת האוכל."

ברברה שילבה שוב את זרועותיה, וקפלי מתיחה נוצרו בעליונית שלבשה תמיד מעל החולצה הפשוטה ומכנסי הבד. "אני בכל זאת אבקש ממנה," אמרה. "זה עניין חשוב, נכון? אם ננצח - אם יגידו שהעוף שלנו הכי טוב - נקבל מאה אלף דולר, כן? ככה אמרת?"

כן, אבל המסעדה של מימי לא תנצח. אמנדה הביטה בפניו של אנדי וראתה שגם הוא מבין את זה. "כולנו נרוויח המון לקוחות נוספים," אמרה אמנדה. "וזה שווה הון."

"אני אבקש ממיי." ברברה פנתה אל דלת הרשת, ששוב נפתחה מעצמה, וסגרה אותה שוב.

"אבל רגע, אמא," אמרה אמנדה. "אם מיי לא תבוא, בכל זאת תשתתפי, נכון?"

"לא יודעת," ענתה ברברה. "אם מיי תהיה פה, יהיה הרבה יותר קל. לא מזיק אם בני משפחה עוזרים קצת לפעמים." עוד תלונה ועוד עקיצה. אבל אמנדה לא התכוונה להתייחס לזה, היא רק רצתה שברברה תסכים במפורש.

"אנחנו נצליח," אמר אנדי. "אמנדה צודקת, יבואו המון לקוחות חדשים." הוא חייך. "וככה תוכלי לשלם לי משכורת."

דלת הרשת נפתחה שוב מאליה, והפעם ניגש אנדי וניסה לבדוק מה הבעיה. "אני לא מבין למה הדלת הזאת נפתחת מעצמה," אמר. "בדקתי אותה לפני כמה ימים, והכול היה בסדר. אין סיבה שהיא תיפתח ככה."

אמנדה הביטה בעיני אמה. לפחות דבר אחד ברברה עדיין לא סיפרה לאנדי בנוגע למסעדה: גם למימי המייסדת יש דעה על כל דבר שקורה במסעדה שלה, והיא מביעה את דעתה בגלוי. הילדים בעיר צחקו תמיד שבבית הישן של ברברה יש רוחות רפאים, ואין ספק שהגג המחודד ועיטורי העץ הבלויים חיזקו את ההשערה הזאת. אבל דווקא במבנה הפשוט של המסעדה חשו בני משפחת מור בנוכחותה של ישות נוספת - מימי עצמה, כך רצו להאמין. הם לא הרבו לדבר על זה, אפילו בינם לבין עצמם, ואמנדה שיערה שברברה לא שיתפה בכך את אנדי, שעכשיו הזדקף ומשך בכתפיו.

"סתם משב רוח כנראה," אמר.

אמנדה ניסתה לנצל את הסולידריות המשפחתית הרגעית, ולמרות הגיחוך שבדבר, הרגישה כאילו היא מנסה לשכנע גם את רוח הרפאים של מימי. "המסעדה של מימי יכולה להצליח בזכות עצמה, אמא. את יכולה להסתדר בעצמך, גם בלי מיי. פשוט תמשיכי לעשות הכול כמו תמיד."

ברברה נשפה בקוצר רוח. "ברור שאני יכולה להסתדר בעצמי. אני לא צריכה אף אחת מכן." היא נעצה מבט באמנדה. "אחרת הייתי בצרות צרורות. אבל בכל מקרה, אם מיי תסכים לבוא, אני אשתתף. ואם לא - אז לא. את צודקת. אנחנו פשוט צריכים להמשיך לעשות הכול כמו תמיד."

בשלב זה פתחה ברברה את דלת הרשת ונכנסה, ורק הוסיפה מעבר לכתפה. "אני אתקשר אליה בערב." היא טרקה את הדלת מאחוריה, ואמנדה נותרה מתחת לסככה עם אנדי, שנראה עליז מאוד משום־מה.

"לכל הרוחות," אמרה אמנדה. היא לא הצליחה להתאפק.

"תני לה לעכל את זה," אמר אנדי. "את חושבת שאחותך תבוא?"

אמנדה טלטלה את ראשה. "לא, היא לא אוהבת לבוא לכאן." מרינק נמאסה על מיי עוד כשהיתה בתיכון, וכשגיבשה תוכנית איך להסתלק מהמקום, סירבה להאמין שאמנדה לא רוצה לקחת בה חלק. אף אחד כאן מעולם לא עשה משהו עם עצמו, אמרה. חייבים לעוף מפה, או לפחות לנסות, גם אם נמות בדרך, כי אחרת נמות כאן. כעבור כמה שנים, כשאמנדה המהוססת חלקה עם אחותה את סוד הריונה אחרי סמסטר אחד במכללה המקומית, נעצה בה מיי מבט מזועזע, ומיד יצאה מהחדר וחזרה עם ספר הטלפונים. "אנחנו נטפל בזה," אמרה בנחרצות. אבל אמנדה ההמומה חבטה בספר והפילה אותו מידיה. מיי מעולם לא האמינה שאמנדה שָׂמחה כאשר גאס נולד, או חשה מרוצה מאורח החיים שבחרה לעצמה. גם לא כאשר פרנקי נולדה. ובטח לא אחרי שפרנק נהרג. אף פעם לא. ואמנדה אהבה ושנאה אותה בגלל זה.

"לא חשוב," אמר אנדי ונשען על אחד משולחנות הפיקניק הסמוכים לפתח. "ברברה תשתתף בכל מקרה. זאת אומרת, יהיה נחמד אם מיי תבוא. אני לא מכיר את אחותך, אבל ברור שהיא אוהבת להופיע בטלוויזיה. ולסדר ולנקות. ואני לא יודע אם את יודעת, אבל הבית של אמא שלך..."

אמנדה צחקה במרירות. "כן, אני יודעת. וגם מיי יודעת. הבית תמיד היה ככה."

ליידי ניגשה שוב אל אמנדה ותחבה את ראשה מתחת לידה. אמנדה ליטפה את הראש הרך ונמלאה געגועים לרקסי, ואנדי כרע מול הכלבה וגירד את צווארה מתחת לסנטר. הכלבה זנחה את ידה של אמנדה, השתרעה על הקרקע, התהפכה על הגב וחשפה את בטנה התפוחה לפני אנדי, שיגרד אותה. בוגדת.

אבל אולי אפשר לנצל את הרגע הזה, חשבה אמנדה. "לדעתך, ברברה תשתתף גם אם מיי לא תבוא?" מצחיק שהיא מתייעצת עם אדם זר. הרי היא הבת שלה, היא צריכה לדעת יותר טוב ממנו. אבל לא היה לה מושג. אז מה אכפת לה לנסות לשאוב מידע מהבחור הזה? בלאו הכי הוא בטח לא יישאר בסביבה הרבה זמן.

אנדי הרים את מבטו אל אמנדה. "ברור," אמר. "היא לא תפספס הזדמנות מוצלחת כזאת. אבל את תבקשי ממיי, נכון?"

כן, היא תבקש ממנה, ועוד איך. אבל אנדי לא צריך לדעת מה היא תבקש. כי מיי צריכה בסך הכול להגיד לברברה שזה רעיון נהדר. או הכי פשוט - שתבטיח לבוא, וברגע האחרון תבריז. ובכלל, אנדי נראה נלהב מדי מעצם האפשרות שמיי תגיע.

"לא כדאי לך שמיי תבוא," אמרה אמנדה. באמת לא כדאי. ממש רעיון נורא. "היא תהיה... הטבח המיותר שיקדיח את התבשיל," כי מיי תגיד שמלחמת האוכל היא תוכנית טיפשית וחסרת ערך, ומצד שני היא תשתלט על הכול. זאת המומחיות שלה. היא תמיד מתנהגת כאילו הכול נורא פשוט, וממש טיפשי מצדך לקחת ללב.

"אני אתמודד. תקשיבי. תנסי לשכנע אותה, בסדר? ואני אשכנע את אמא שלך להצטרף בכל מקרה." על פניו עלה חיוך של קושרי קשר, חיוך מצודד מאוד. אמנדה החזירה לו חיוך. למה לא?

ברברה צצה שוב בפתח. "חוזרים לעבודה," קראה, ואנדי התרומם בקלילות ולא נראה מוטרד מהתוכחה שהשתמעה מדבריה.

"אין בעיה. אבל צריך להיות נחמד למתחרים, לא?" הוא הסתובב בחזרה אל אמנדה. "אני אתקשר אלייך. אני אקח את המספר מברברה, בסדר?"

אמנדה הנהנה. באמת כדאי שהם יהיו בקשר. ככה יוכלו להזיז דברים יחד, והתקשורת איתו תהיה הרבה יותר קלה מאשר עם אמא שלה. אולי אפילו יהיה נחמד לדבר איתו, אם הוא מתלהב כל כך ממלחמת האוכל. וגם אם נדמה לו שמיי מקסימה, הוא עוד יבין את האמת. או ליתר דיוק, הוא לא יבין, כי מיי לא תבוא.

בדרך חזרה למכונית שלפה אמנדה את הטלפון והתחילה להקליד. מיי תהיה חייבת לשתף איתה פעולה. חייבת.

ואז הכול יתחיל.