מעפר באתי

"השמידו אותה!"

"מפלצת!"

"שהאדמה תקלל אותך!"

"עשו את זה כבר! היפטרו מהיצורה!"

"מגיע לך גורל גרוע מזה עבור מה שעשית!"

"כן, תענו אותה קודם! שתסבול!"

הצעקות הולמות באוזניי, מנסרות וחורכות את עור התוף עד לאפר, אבל אני לא מניעה שריר. אני מאתגרת אותם במבט צונן, אומדת אותם ומעריכה את הטירוף שהערתי בהם, במיוחד בשל העובדה שכל מה שמשתקף מעיניהם הוא צמא לדם מוכר עד כאב שלא יודע רוויה.

"מחוז ורמיליון גאה להכריז על..." הכרזתו של המוציא לשמד קוטעת את הצעקות, אך קריאות שמחה טרופות עדיין נשמעות פה ושם. מישהו מוחא כף בלהט, מישהו אחר צוחק בפרץ בלתי נשלט ויש את אלה שממתינים בדממה, דממה שדווקא נוכחותה מורגשת יותר מכול.

מחוז ורמיליון. כר פורה להשחתת הנפש ולגדיעת כל תמימות מהשורש. זה לא סתם מחוז החטאים, זה מחוז הטומאה. כולנו פושעים נתעבים כאן, חסרי מוסר, חסרי ערך לחיים, כולל השליטים. ובכל זאת, בעיניהם אני מוגדרת כנתעבת מכולם. נטלתי חיים רבים מספור, לכן כעת הם עומדים ליטול את חיי.

הם מאמינים שבכך הם ישַמרו את הסכם השלום השברירי שלהם עם בני האנוש. זו מראית עין בלבד, קרקס שבו אני מוקד המשיכה המרכזי, מופע אחיזת העיניים המהולל ביותר שנראה עד כה, כזה שראוי בעיני השליטים להיחרת בדפי ההיסטוריה עקובת הדם שהם הכתיבו והנשלטים הפתיים דאגו להוציא לפועל, כה נמרצים לרַצות.

אותם הנשלטים שבליבם אמונה כוזבת בכך שיתפזרו חזרה לבתיהם בתום המופע רק כדי להמשיך לחיות את חייהם בלא מפריע בעולם מתפורר וגווע שסופו ידוע מראש.

"למען יראו וייראו," השופט חרץ. את גורלם, בוודאי לא את זה שלי, וזה מה שהם עתידים לגלות בקרוב. פני האדמה שאותה כבשו ספוגה ביותר דם מכדי שיוכלו אי פעם למחות, ושפיכות דמים נוספת לא תביא את הגאולה שאותה הם מבקשים, אלא תמיט עליהם כליה שממנה כבר לא תהיה חזרה.

ואיך ייתכן אחרת, כשהם מענישים אותי בפשע שהם בעצמם ביצעו? "עפר תחת עפר," הם דרשו בעיוורון מוחלט, בלי לתת את הדעת על הצביעות שמשתמעת מכך.

האם הדבר אומר שפשעו של אחד לא שווה בחומרתו לפשעו של אחר בנסיבות מסוימות? ואם כן, מי קובע מה הן הנסיבות? מי קובע מה היא האמת? מי קובע מה הן אמות המידה המוסריות? והאם ישנו בכלל מוסר, כזה שמשנה את פניו לאורך הדורות? חקיקת חוק חדש היא עניין פעוט שאורך שניות. ברגע אחד הלא־חוקי הופך לחוקי. ומה יהיה בגורלם של אלה שנכלאו על פשע שכבר איננו נחשב פשע? ואיך יגיבו אלה שהדבר המובן מאליו ביותר כמו החופש יילקח מהם בשבריר שנייה אחרי שיחוקק החוק שישלול אותו מהם?

רגע אחד יכול לשנות חיים שלמים.

אכן כך. אכן.

אני מצחקקת מהמחשבה על הקלות שבה בני האנוש מאפשרים למהלכים מחפירים כל־כך להתקיים בלי להקדיש להם מחשבה שנייה, לפעמים בלי להיות מודעים להשלכות בכלל.

כמה התנשפויות נשמעות באוויר.

"יש לך מילים אחרונות, מתועבת?" המוציא לשמד משלח עליי את זעמו. קולו גובר אפילו על סערת הרוחות המשתוללת, שמכל הלילות יצאה דווקא הלילה במחול מבעית שביכולתו לעצור את ליבם של עדיני הנפש, אם עדיין נותרו כאלה בעולמנו. אם כן, הם בטוח לא נוכחים כאן.

אני שואפת את האוויר המחניק למלוא ריאותיי, וריכוז המליחות הגבוה בשילוב עם החום המהביל צורב את נחיריי. הגלים נשברים על סלעי האופל תחתיי בקצב חסר רחמים, נתזים מכים בפניי ומקשים עליי לנשום.

זו סצנת בלהות לכל מי שבא לצפות בה, עבורי זה מסך ערפל שנועד לטשטש את ריח המוות הספוג באיים האלה ותו לא, ריח שייספג כעת גם בי ובכל הרוחות שרדפו אותי וסירבו להרפות עד לרגע זה, רגע הפרידה הבלתי נמנע שלי מהן.

"כן," אני עונה, מיישירה מבט חודרני אל הקהל הרב שצופה בי בעיניים משתוקקות בציפייה לסבלי הממשמש ובא. הרגע הזה ייחרת בדפי ההיסטוריה, ולא לשווא. זאת הפעם הראשונה שאחד מסוגנו מוצא לשמד, ולא ישוב עוד מהעפר.

בין המבטים הטורפים, עיניים אפורות פוגשות בעיניי. הן אוחזות בי כטפרים משוננים וכמעט מצליחות להפשיט מעליי את כסות ההשלמה שהתעטפתי בה לכבוד המאורע.

בני האנוש טוענים שחייהם חולפים לנגד עיניהם לפני הקץ, חיים מלאים בהגשמה עצמית ובזיכרונות שהיה שווה עבורם לחוות גם כאב. טענה זו נמחתה מעל פני האדמה כמו דברים רבים אחרים, רבים מכדי שנוכל לכמת. כעת החיים יודעים רק כאב.

רק שאני, רגע לפני השמדתי, לא יכולה לראות אף אחד מאלה. רק חטאים שהשחירו את עולמי והאפירו את עולמם של כולם. לכן אני זוקפת את ראשי ומשחררת את שעל ליבי, שמזמן השחיר גם הוא מרוב רקב וזוהמה. "אם חרטה היא מה שאתם מחפשים, לא תמצאו אותה אצלי," אני מכריזה בקול מושחז, וזעזוע מתפשט בקהל כמו מחלה ממארת. כמה מהצופים בשורה הראשונה נסוגים בחדות. סלעים מידרדרים מעבר לצוק מתנועתם הפתאומית וצונחים אל תוך אישון המים באוושות שלוחות של רעמים צורמים.

דממה משתררת בקהל כאבחת חרב.

"במה אתם טובים ממני, אם בסופו של דבר העפר שלי יהיה על ידיכם? לאיזה אלוהים תסגדו כעת, לאחר שבאדמה בגדתם והרשיתם ליצירי השטן לשלוט בה, לעשות בה כרצונם?"

אף אחד לא ממצמץ. שפתיי מתרחבות לחיוך.

שצף לבן ניתז לכל עבר כשהגלים ממשיכים להכות בסלעי האופל, גונבים כל רחש מנשימותיהם של החיים ובולעים אותם אל תוך התהומות, ואילו לחישות המתים רמות מתמיד. רמות יותר מצרחותיהם של הקורבנות שעיניתי ושעליהן כה התענגתי.

מכל אלה לא אכפת לי. כל מה שנשמתי השחורה והטיפשה, כה טיפשה, ממוקדת בו, הן אותן עיניים אפורות.

הוא לא נע, כאילו המילים שלי הופשטו מכוחן, נישאות ברוח השורקת ומתנדפות לריק חסר כל פשר וטעם. החיוך שלי מתנדף גם הוא כלא היה. קורת הפלדה שעליה אני עומדת היא כמו קרח חלקלק תחת כפות רגליי. הזיעה שפושטת על עורי ומטביעה לאיטה את ליבי לא נגרמת מהלחץ ממה שצפוי לי, אלא בגלל החום שלא חס על שום יצור שמתקיים על פני האדמה הגוועת שלנו, בטח שלא על אחת כמוני, יצור מהסוג הנתעב ביותר. אני לא ראויה לרחמים, ולא ארשה להם לחשוב אחרת.

הוא ממשיך לבהות בי עד שהכול סביבי מיטשטש. המלמולים הבלתי פוסקים של בני האנוש ושל האוכרים בעקבות הצהרתי האחרונה נשמעים כעת לאוזניי כמו המהום שמזכיר פיוט אסור ונשכח. רק מבטו מלווה אותי כשאני מכינה את עצמי לפגישתי עם הקץ הבלתי נמנע והסופני, שכמו הכינוי המגוחך שייחסו לי, מעורר בלהה בפני כל יציר שמהלך על פני האדמה הזאת.

אולם אני מוכרחה להודות שמההתחלה פחדתי, ולא מהסוף. אליו אני צועדת בראש מורם ובלב שלם.

הקץ יוביל אותי לשקט שלו ייחלתי, למקום שבו לכאב שלי תהיה סוף כל סוף משמעות, כי האדמה בגדה בי לא פחות מכפי שאני בגדתי בה.

כשהשעון מורה על חצות הליל, הפעמון שבצריח האימתני מכה בעוצמה שמזעזעת את הקורה שמתחת לרגליי. אני נסוגה, שומעת את הים התהומי קורא לי להצטרף לכאוס שהוא הפך להיות, לקבל את העובדה שגם אני כמוהו, יציר פראי שאין לו רסן, שמעורר אימה ומייצר ביעותים אפילו בנשמות השחורות מכול.

אני מביטה בפעם האחרונה באותן עיניים אפורות, שסערה גרועה מזאת שבחוץ משתוללת בהן. אני מקווה שזה איננו ביטוי לכאב הפרידה שניבט מהן, משום שהקרבתי הכול, ואף יותר מזה, כדי למנוע זאת ממנו.

אלא שאז הוא פוצה את פיו ומתיז, "מתועבת, לשמד!"

קריאות הקהל מתפשטות כמו לשונות אש פראיות ביערות הגוועים של ימינו. העינוי שלופת את ליבי המטופש מפתיע אותי בנוכחותו, ועוד יותר בעוצמתו. אני מפנה את מבטי, מחפשת נחמה בשריקת המוות שמרחפת מעל פני המים הגועשים. אותה שריקה שמבטיחה לי את מה שידעתי אז ואני יודעת גם כיום. יודעת בכל הווייתי — אני בדרך הביתה.

אני עוצמת את עיניי וצונחת לאחור, לא ממתינה שאלה שדנו אותי לקיצי ינתקו את הקורה ממקומה.

הנפילה ארוכה, נמתחת עד אין קץ, ועם כל רגע שחולף השלווה כובשת חלק נוסף בי. כשאני פוגשת את המים המכה מזעזעת, צורבת, משתקת. גופי שוקע בכבדות, ואילו המים אט־אט משחררים אותי מכבלי חיי ומחטאיי הרבים מספור.

הטמאים קיוו שאתחרט על מעשיי ברגע שאפגוש את הקץ, אבל זה לא קורה. לא ברגעי המעשה עצמו, ובטח שלא ברגע קבלת עונשי.

כמו בכל סיפור, נקודת המבט של המספר קובעת את הטון, ובסיפור שלהם אני היא דמות הנבל. עיניתי ורצחתי, ואין בי טיפת חרטה לגבי מי שאני ולגבי הבחירות שבחרתי כשהילכתי על פני האדמה המקוללת הזאת.

אני הבת של שנאה יוקדת ושל הרס וטרור, התוצר של נקמה ושל חטא, שמזוקק לסיוט שאין מנוס מטלפיו הארוכים, המענים, המרטשים.

רצחתי אחרים, וכעת אני הרוצחת של עצמי.

יום יבוא וגם הם יבינו שאם לא ישנו את דרכם, האדמה שעליה הם מהלכים תוביל אותם לגיא השחור, המוצל תמידית בייאוש ובמוות ובקץ שאין לו קץ.

כי לשם כולנו ראויים להגיע.