מעצר חופשי

מרץ 1933

לא היה זה ממנהגו של סִימוֹן להיכנס למסבאות בערים שאליהן נקלע במסעותיו. אך הפעם החליט, לא מעט בהשפעתו של הגבר שלצידו, לחגוג את העסקה המוצלחת בבר הראשון שייקרה בדרכם. לא היה ספק בליבו כי ביקור של זרים מהודרים במאורה אפופת עשן ואדי אלכוהול אינו דבר שכיח. הוא היה ער מתמיד להופעתו יוצאת הדופן, בחליפתו המחויטת, המגבעת האופנתית שחבש כהרגלו ושערו המאפיר שבצבץ תחתיה.

צעיר גבה קומה פסע מעט לפניו ופילס לשניהם את הדרך בין השולחנות הצפופים. הוא היה לבוש במעיל כבד, צעיף צמר כרוך סביב צווארו ולראשו כומתה. מאחורי וילון חרוזים מצועצע, בפתח דלתו של חדר צדדי, ננעץ בהם מבט בוחן של זוג עיניים שחורות. סימון חש במבט, אך התקדם בלי להסיט את עיניו משולחן פינתי פנוי. הם הסירו את מעיליהם, התיישבו, הזמינו בירה גרמנית צוננת והשיקו את כוסותיהם. סימון בחן את דניאל, סקר את הבר על יושביו, הניח את הכוס על השולחן ואמר, ״דניאל, אני מעריך מאוד את זה שהצטרפת.״

״תודה שנתת בי אמון וצירפת אותי למסע הזה,״ השיב דניאל.

״ברור לך שלא הייתי יכול לבצע את העסקה הזאת בלעדיך ובלי הקשרים שלך ושל אבא שלך.״

השניים עזבו את וינה מספר ימים לפני כן, לאחר חילופי מכתבים עם הסוחר הרומני מבוקרשט, ידידם של דניאל ובני משפחתו. הפגישה נקבעה בעיירה בּוּרדוּזֶ׳נִי הקרובה לגבול האוסטרי. תחנת הרכבת המקומית המפוארת היתה הראשונה ברומניה שבה עצרה הרכבת המהירה מווינה לבוקרשט, והפגישה התקיימה באחת ממסעדות התחנה.

לאחר חילופי ברכות עם ידידו הווינאי הצעיר, דיווח להם הסוחר על תכולת הסחורה שהביא. היו שם פרווֹת שועל גולמיות שטרם עובדו, פרוות חורפן מבוקשות וצוֹבֶּל עדין שהוזמן במיוחד עבור סימון מסיביר. הסוחר התנצל שהעורות אינם מעובדים, אבל רק כך היה יכול לתת לסימון מחיר שאינו בשמיים. סימון הודה לו ונתן בידו מעטפה עבה. פרוונות היא המומחיות שלו, עיבוד העורות שקיבל לפריטי לבוש נחשקים הוא לחם חוקו. הוא שמח שהתאפשר לו לרכוש כמות גדולה של פרוות גולמיות באיכות גבוהה.

כעת שילב סימון את זרועותיו על השולחן. הרעש של בליל הקולות מסביב לא אִפשר לנהל שיחה. הוא לגם מהבירה שהפשירה, עיווה את פניו, הרחיק את הכוס, קם וסימן לדניאל להצטרף אליו.

לפתע קרקש וילון החרוזים, השרשרות הוסטו בתנופה ואוושה של שמלה שופעת בד ושפע תכשיטים מילאו את חלל הבר. אישה שחורת שיער, צעירה ויפה, התקרבה אליהם כשהיא מתעלמת מקריאותיהם הבוטות של השתיינים.

סימון צפה בה כשניגשה אל שולחנם ופנתה אליו. "האם יסכים אדוני להושיט לי את ידו כדי שאקרא את עברו ועתידו?" שאלה בגרמנית רהוטה.

הוא התבונן בה נדהם ואמר, "גברתי, את עברי אני מכיר היטב, ובאשר לעתיד, הוא יגיע גם אם לא אדע עליו דבר ואולי עדיף כך. ובכלל, אני לא מאמין בקריאת כף יד. תמצאי לך לקוח אחר."

הצעירה הפצירה בו, ״בבקשה, זה לא ייקח הרבה זמן.״

״סימון,״ לחש דניאל, ״למה לא? מה אכפת לך?״

״אני לא מבין למה זה כל כך חשוב לה וגם לך,״ ענה והתיישב בכבדות. ״אתה כנראה סקרן לשמוע מה אומרים עליי.״

״נכון,״ חייך דניאל והתיישב גם הוא.

סימון הושיט לאישה את ידו באי־רצון. היא התיישבה מולו, אחזה בכף היד, בחנה אותה בריכוז בפנים חתומות ולא הרימה את ראשה במשך זמן שנדמה לו ארוך במיוחד.

"אדוני, אני לא יכולה לראות את הראש שלך מתחת לכובע, אבל אני כן יכולה לומר שהשיער שלך אפור כולו למעט פס צר וכהה שחוצה אותו,״ הצעירה הזדקפה ותלתה בו עיניים שחורות מפצירות.

סימון קלט את הבקשה האילמת והסיר את כובעו. חיוך עגמומי עלה על שפתיו. מבחינתו, אין כל חדש בפס הכהה החוצה את רעמת שערו. הוא השיב את הכובע למקומו והביט באישה, שרכנה שוב אל כף ידו. ״אני רואה הרבה סבל וצער בקו החיים שלך, אירועים מכאיבים שעברת ועוד תעבור והרבה נסיעות, מלחמה, מחלות ומאבק הישרדות.״ הצעירה עצרה, התבוננה בו, וסימון נרתע מהמבט החודר בעיניה. ״בנוסף לכל אלה תחווה אובדן אישי כבד שיגרום לשיער שלך להלבין בן לילה, בערב אחד ארוך וקר.״

סימון שתק. ״הפס הכהה ילווה אותך כל חייך, וייעלם רק ביום שתמות. אז כל הראש שלך יהיה לבן כמו שלג." האישה הצעירה סיימה את דבריה, עיניה השחורות בחנו בריכוז את פניו ואז הניחה את ידו בעדינות על השולחן. היא קמה ומיהרה להתרחק בלי להביט לאחור, הגיבה בקוצר רוח להערותיהם של אורחי המסבאה, ונעלמה בקרקוש תכשיטים מאחורי הווילון. סימון נשאר לשבת במקומו, נבוך וחסר מילים, עיניו מקובעות בווילון המיטלטל. רעד חלף בגופו. הוא הביט בדניאל, קם מכיסאו ובפעם הראשונה שם לב לקירות המוכתמים, לטיח המתפורר, לריח הבאוּש שעמד בחלל. הוא מיהר לפלס את דרכו החוצה בתחושת גועל ומחנק.

עלטה כבדה רבצה על העיירה וצינה חורפית של אמצע חודש מרץ ליוותה את סימון ודניאל כשיצאו השכם בבוקר מהמלון לתחנת הרכבת. היה עליהם להספיק להוציא את הסחורה מהמחסן בתחנה ולמצוא סבלים שיעבירו אותה לקצה הרציף. ה'אוריינט אקספרס' מאיסטנבול לפריז עמדה להגיע, ולעצור לזמן קצר בבּוּרדוּזֶ׳ני לפני שתמשיך לבודפשט ולווינה.

את החבילה מצאו כפי שעזבו אותה, ארוזה בבד מגן ומלופפת בחבלים. סימון שילם לאחראי על מחסן הסחורות, ביקש מדניאל לשמור על החבילה ופנה לטפל בהעברת הסחורה לרציף.

הכול נעשה במהירות. סימון חזר ואיתו שני סבלים. תחת פיקוחו הם העמיסו את החבילה על עגלת משא ופילסו את דרכם לקצה המישוֹרת לאורך הרציף ההומה. מכאן יעמיסו את הסחורה על קרון המשא שבזנב הרכבת.

סדרן התחנה, במדים כחולים מעוטרים בפסי זהב, השמיע שריקה חדה ומיד הדהדה גם צפירת הרכבת הנכנסת לתחנה. תחילה הגיח הקטר השחור והרעיש בעוצמה, ארובתו העלתה עשן סמיך ורק כשהאט בהדרגה, נגלו הקרונות המפוארים. הרכבת נעצרה לבסוף ברציף המרכזי של תחנת בורדוז׳ני.

ראשונים ירדו הכרטיסנים ופתחו את המדרגות המתקפלות, ובשעה שתנועת הנוסעים היורדים והעולים החלה, התגודדו סבלים עמוסי מזוודות סביב קרון המטען בירכתי הרכבת. סימון קיווה שחבילת הפרוות תמצא את מקומה סמוך לדופן האחורית של הקרון. הוא לא ציפה למספר רב כזה של סבלים וכבודה.

שני העובדים ששכר נאלצו לבסוף לפלס את דרכם בכוח אל דלת הקרון ולדחוס את הסחורה בחוזקה פנימה, מעל התיבות שכבר היו שם. בסופו של דבר הגיע לתא ממש ברגע האחרון מתנשף ומזיע. בתשע בדיוק צפרה הרכבת צפירה ארוכה ויצאה לדרך.

סימון הזמין עבור שניהם תא צנוע במחלקה השנייה. היו בו מיטת קומתיים, שולחן קטן ושני כיסאות נוחים למראה. בפינת התא הותקן כיור, סמוך למתלה הבגדים, ומעליו מדף להנחת מזוודות ותיקים. עייף, הוא ניגש לכיור, שטף את ידיו, הסיר את המגבעת מראשו וניגב את הזיעה מפניו. הוא נשא את עיניו אל המראה, בחן את שערו שהיה מסורק בקפידה לאחור, ועיניו החומות החזירו לו מבט מודאג תחת גבות עבותות וכהות. הכתם בשערו הלח נראה כהה מתמיד. בגבו חש סימון את מבטו של דניאל שישב על אחד משני הכיסאות, והחזיר לו מבט.

״מאיפה הרומנית המצוינת שלך?״

״אה, ג׳ני לא סיפרה לך,״ הוא התיישב על הכיסא הפנוי.

סימון התבונן בחברו למסע. הוא חיבב את הצעיר הנאה הזה, המבוגר רק בשנים ספורות מבתו הבכורה. ג׳ני פגשה את דניאל בחוג לספרות ושירה באוניברסיטה בווינה והזמינה אותו אליהם כמה פעמים. כבר בביקורו הראשון הוא מצא חן בעיניהם ורגינה הזמינה אותו לארוחת הערב המשפחתית.

סימון נזכר בשני בניו הצעירים, שהמטירו על דניאל שאלות ולא הרפו עד שג׳ני משכה אותו אל חדרה, ״אני רוצה להראות לדניאל את השירים שלי,״ אמרה והצילה אותו מהחקירה הצולבת של אליאס ואפרים. השניים התלוצצו איתה כמנהגם: ״תמיד את והשירים שלך...״ והיא, כהרגלה, התעלמה מהערותיהם.

״תראה,״ ענה לדניאל, ״נולדתי וחייתי ברומניה עד גיל עשרים ותשע.״

״אז מה הביא אותך ואת רגינה לווינה?״

״אתה יודע איך זה, אדם הולך בעקבות הפרנסה או בורח מסכנה. במקרה שלנו, ב־1914, השנה שבה עברנו לווינה, נפלו עלינו שתי הצרות האלה ביחד."

״וברומניה היה לכם עסק של פרוות?״

״ממש לא. גרנו ליד היערות ומכרנו עצים. כשפרצה המלחמה ודרכי המסחר של רומניה נחסמו, החלטנו לעזוב. רגינה כבר היתה בהיריון עם ג׳ני ואוסטריה היתה מספיק קרובה וגם אפשרה כניסה של יהודים. בניגוד לרומניה, האוסטרים אפילו נתנו לנו שוויון זכויות.״

הרכבת המשיכה בדרכה צפונה, קרני שמש של שלהי חורף חדרו מבעד לחלון ושטפו את התא. עצי מחט תמירים חלפו ביעף, ובצידם עצים נשירים בראשית הפריחה ופסגות מושלגות. במורדות התלולים נראו פלגי מים.

״אני הולך לנוח קצת,״ אמר סימון, ״היה לי לילה קשה אחרי השיחה עם הצוענייה שלך,״ והשתרע על המיטה, יודע ששוב לא יצליח להירדם. גם בנסיעה מווינה, בשעות הלילה, נח רק מעט. הוא נזכר בערגה בנעוריו, בחייו הקודמים חסרי הדאגה ביערות רומניה ובנופיה הציוריים, בחופש שחש כשהלך בשבילי היער. כמעט עשרים שנה נקפו מאז, חייו השתנו לבלי הכר בווינה, הכרך הגדול והנכסף.

עכשיו שמע את חריקת הסולם. דניאל טיפס למיטה העליונה. גם הוא זקוק למנוחה, חשב לעצמו בטרם נעצמו עיניו.

״כרטיסים, בבקשה!״ קולו החד של הכרטיסן הקפיץ את שניהם.

נדמה היה לסימון שנרדם רק לפני דקה. הוא הביט מבולבל באיש במדים הכחולים, קם ממשכבו והתחיל לפשפש בתיק הנסיעות.

דניאל זינק בזריזות מהסולם וכבר החזיק בידו את כרטיס הרכבת כשדלת התא נפתחה שוב.

״דרכונים בבקשה!״ דרש איש מכס במדים אפורים שנעמד לצד הכרטיסן והושיט את ידו.

״אנחנו כבר בהונגריה?״ שאל סימון.

״כרגע עברנו את הגבול, ולאן אתם? אה, אוסטרים,״ והחזיר להם את התעודות. ״נסיעה טובה,״ אמר ויצא מהתא והכרטיסן בעקבותיו.

״חבל שהעירו אותנו. אם רק עכשיו עברנו את הגבול אז לא יָשַנו הרבה. ועוד יש לנו דרך ארוכה,״ דניאל ניגש לכיור ושטף את פניו. ״אני מוכן לאכול משהו,״ אמר בעת שהתנגב, ״ואתה?״

״אני מתפלל שאנשי המכס באוסטריה יהיו ידידותיים כמו המוכס ההונגרי,״ אמר סימון כשהתיישבו לאכול מהצידה שהביאו איתם, סנדוויצ׳ים, פירות ומשקה קל.

״להונגרי לא היתה שום סיבה לחקור אותנו. הוא הבין שאנחנו בדרך לווינה. וזה מזכיר לי שייקח עוד הרבה זמן עד שנגיע לווינה והייתי ממש שמח לשתות עכשיו קפה טוב וחזק.״

בקרון המסעדה של המחלקה השנייה שררה אווירה נעימה, מלצרים אדיבים שירתו את הסועדים והקפה היה טעים. סימון לגם לאט מהספל הגדול והמהביל שאחז בשתי ידיו והרגיש איך המתח והחרדה מתחילים להתפוגג.

״מרגיש כבר יותר טוב?״ שאל דניאל.

״כן, בהחלט,״ וסימון חייך כשבן לווייתו הצעיר הפטיר, ״זה לא בדיוק הבר שהיינו בו אתמול." שניהם הקשיבו לבליל השפות שנשמע מהשולחנות הסמוכים. מאחוריהם התנהלה שיחה ערה בגרמנית בין גבר לאישה. סימון לא העז להפנות את מבטו אליהם אך העריך שהם צעירים. אולי סטודנטים. הוא שמע דאגה בקולם כשדיברו על המצב בגרמניה.

״הם מדברים על היטלר,״ לחש דניאל שהאזין גם הוא לשיחה, ״תודה לאל שהאוסטרי הזה עזב אותנו ועבר לגרמניה, לנו לא חסרות בעיות עם הקנצלר הפשיסט שלנו.״

״מעניין אם דוֹלפוּס יצליח לעצור את המפלגה הנאציונל־סוציאליסטית לפני שתשתלט על אוסטריה או שהוא יצטרף אליה,״ אמר סימון וקם ממקומו. כשפנה לכיוון היציאה מהקרון עוד הספיק לשמוע את קולה של הנערה, ״חבל שלא נשארנו באיסטנבול אחרי ירח הדבש,״ ואת תשובת בן זוגה, ״אנחנו יכולים להישאר בבודפשט או בווינה.״

סימון היה בטוח שהם כן יחזרו למקום שממנו באו. אנשים מפחדים משינוי, אמר בליבו, כל זמן שהאש אינה בוערת ממש מתחת לרגליים הם ייצמדו למקום שקראו לו בית, להרגלים, למסלול היומי הקבוע שנותן הרגשת ביטחון.

התחושה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו עם פרוץ המלחמה הגדולה הבריחה אותו מרומניה. עד עתה האמין שההחלטה היתה נבונה. עכשיו כבר אינו בטוח, אבל אין דרך חזרה. ובכלל, כל אירופה נמצאת עכשיו בשפל.

״סימון,״ שלף אותו דניאל מהרהוריו, ״איך אתה מסביר את הביקוש לפרוות עכשיו, בזמן שהמצב הכלכלי חמור כל כך?״

״תגיד, אתה קורא מחשבות? בדיוק חשבתי על זה.״

הם התיישבו שוב בתא, ליד השולחן המשותף. דניאל הניח רגליים על מזוודה קטנה שהוריד מהמדף והציע לסימון להרים את רגליו על המיטה. ״זה טוב לזרימת הדם.״

״רעיון טוב,״ סימון חלץ את נעליו והתרווח בין הכיסא למיטה.

״וינה מנסה לשמור על התדמית הזוהרת שלה ופרוות, שהיו תמיד סמל למעמד חברתי ולשגשוג כלכלי, לא ייעלמו כל כך מהר. למרות הירידה המשמעותית בביקוש לפרוות עדיין יש מספיק עשירים וסנובים שלא יוותרו על המותרות האלה. לי אסור להתלונן כי זאת הפרנסה שלי.״

״רק נשים?״

״ממש לא. לא תאמין כמה זה אופנתי אצל גברים. אלה שיכולים להרשות לעצמם קונים לפחות מעיל פרווה אחד, ויש כאלה שמחזיקים אפילו שלושה. לעבודה, לספורט ולערב.״

״אם ככה, אז מה בעצם הבעיה עם הסחורה שאנחנו מביאים איתנו?״

״אתה כנראה ממש סומך עליי אם לא שאלת עד עכשיו. אבל באמת חשוב שגם אתה תדע ממה אני חושש. אני יכול לומר שהכול מתחיל מהמצב הכלכלי הנורא, שמערער את היציבות בכל העולם.״

״אתה מתכוון למשבר הגדול בארצות הברית שהתחיל לפני ארבע שנים?״

״בדיוק. ואוסטריה, כמו כל המדינות, העלתה את שיעורי המס על יבוא לסכומים דמיוניים, במיוחד על מוצרים יוקרתיים, והפרנסה שלנו, הפרוונים, נעשתה בלתי אפשרית. הפכנו למפירי חוק, לנוכלים. אנחנו משלמים בכסף שחור עבור רישיונות, משחדים את הרשויות ואת פקידי המכס, משיגים אישורים בפרוטקציה. ממש פושעים.״ סימון עצר והתבונן בצעיר, שישב מרוכז.

״ואתה,״ שאל דניאל לאחר שתיקה, ״איך אתה מייבא את האוצר הזה שהעלינו היום על הרכבת?״

״אני לא יותר טוב מאחרים, דניאל. הגעתי למצב הזה מחוסר ברירה. לא מצאתי שום דרך אחרת לפרנס את המשפחה ולשמור על הבריאות של כולם. פניתי לאיש מכס שאני מכיר ושילמתי לו כסף טוב כדי שיעזור לי להעביר את הסחורה שהצלחתי להשיג ברומניה, גם אותה קניתי בהרבה כסף.״

״להבריח.״

״תקרא לזה איך שאתה רוצה, בעיניי זה הצלת נפשות.״

״עד כדי כך?״

״תראה, דניאל, ניסיתי לחסוך ממך את הדאגה והכאב שאיתם אנחנו חיים כבר הרבה שנים. לא רציתי שתרחם עלינו וג׳ני ממש התחננה שלא אשתף אותך במצבה." סימון הוריד את רגליו מהמיטה והביט ישירות בעיניו של דניאל. ״ג׳ני שלנו חולה בשחפת,״ אמר וראה את מבטו המבועת של הצעיר.

״אני רואה שאתה מבין במה מדובר.״

״כן. אבל לא שמתי לב שהיא חולה.״

"למחלה הזאת יש עליות וירידות. אחרי טיפולים ומנוחה היא מרגישה יותר טוב ואז מצב הרוח שלה משתפר. אתה פגשת אותה בתקופה טובה. אי אפשר לדעת כמה זמן זה יחזיק מעמד.״

״ואז מה?״

״אז היא תיכנס שוב לטיפולים שלא ממש עוזרים, כי עדיין לא מצאו תרופה למחלה הארורה הזאת. ואם לא תהיה ברירה נצטרך למצוא סנטוריום איפשהו בהרים.״

״אז אני מבין שלשם הולך כל הכסף שאתה מרוויח.״

״ולשם מופנית גם כל הדאגה של רגינה ושלי, כל יום, כל הזמן, גם על חשבון הזמן עם שני הבנים שלנו, והלב נשבר מהדוחות הרפואיים ומאוזלת היד של הרופאים, ומהמחשבה שאולי נאבד את הבת שלנו. רק נס יכול להציל אותה, והרבה מאוד כסף לטיפולים ואשפוזים, ולכן אני עושה דברים שמעולם לא הייתי חולם לעשות.״

סימון הסב את פניו אל החלון. השמש נטתה מערבה, צילם של קרונות הרכבת נע במהירות לצד המסילה, התפתל עם הדרך, וזנב הרכבת נגלה בפניו בפיתול הבא, מושך אחריו את קרונית המשא.

צפירת הרכבת הקפיצה את סימון. הוא התנער והציץ בשעונו.

״כבר ארבע,״ דיווח דניאל. ״הגענו לבודפשט. יש לנו שעה עד היציאה.״

כשהרכבת עצרה, ירדו לחילוץ עצמות. סימון שלח מבט אל קרון המשא והפנה מיד את תשומת ליבו של דניאל. סבלים עמדו מול דלת הקרון הפתוחה, מקצתם מושכים מטענים החוצה, אחרים דוחפים פנימה, ונוסעים חסרי סבלנות מאיצים בהם.

״בוא, סימון, חבל שתענה את עצמך, בלאו הכי אין לנו בכלל אפשרות להתערב. אף אחד לא יוציא את החבילה שלך.״

״אולי, אני רק דואג שלא ייגרם לה נזק,״ אמר והלך בעקבות דניאל.

״אומרים ששחפת היא מחלה מידבקת,״ העז דניאל לומר אחרי כמה דקות של שקט טעון.

״היא יכולה להיות מידבקת אם לא נזהרים.״

״ברשותך, אני בהחלט מעדיף להיות זהיר אבל לא לוותר על הפגישות עם ג׳ני.״

כהרגלו שמר סימון על איפוק. ״אני ממש שמח לשמוע,״ אמר כשחזרו לתא שלהם, ״מתי שתרצה, ובהתאם למצבה.״

הערב ירד, ובתוך זמן קצר נאטם החלון באפלה שחורה. דומה היה שהם מתקדמים בתוך מנהרה חשוכה, ותחושה עגמומית השתלטה על סימון. מעט אחרי שחצו את הגבול לאוסטריה, נכנסו לתאם מבקר כרטיסים ואיש מכס, שניהם אוסטרים. הם הראו את התעודות כנדרש.

״כן,״ ענה סימון על שאלת איש המכס, ״יש לי דברים גם בקרון המטען.״

״נבדוק אותם כשנגיע לווינה,״ אמר האיש בפנים חתומות והסתלק מהחדר. מבקר הכרטיסים הזדרז בעקבותיו.

״מה נעשה, סימון?״

״זה לא מה אנחנו נעשה, הבעיה היא רק שלי ואין שום סיבה לערב אותך.״

״אז מה אתה תעשה?״

״נדברתי עם עמיל המכס שלי שנארוז את החבילה ונקשור אותה היטב, וזה מה שעשיתי בעזרתו של הסוחר הרומני. הוא הבטיח לדאוג שיורידו אותה מהקרון כמטען אישי בלי לפתוח.״ סימון השתרע על המיטה. בקרוב יגיעו לווינה, עליו לצבור כוחות. הוא רק בן ארבעים ושמונה וגופו כבר מראה סימני חולשה. לאוּת צונחת עליו לעיתים קרובות, לחץ הדם לא יציב. הרופא הורה לו לנוח. אבל איך בדיוק?

תנומה נפלה עליו וכשהתעורר והתיישב ריחף חיוך קל על שפתיו.

״חלמת?״ התעניין דניאל בחיוך.

״חלמתי על ג׳ני. זה קורה לי הרבה בזמן האחרון. חלמתי על יום ההולדת שחגגנו לה כשהיתה בת עשר, ילדה בריאה ועליזה. האחים שלה היו בני שמונה וארבע. הם השתוללו בפארק ושלושתם נראו מאושרים ביחד."

״חלום יפה.״

״כן,״ ענה, ״כשאלי ואפרא היו משחקים איתה הם תמיד התייחסו אליה כאילו שגם היא בן. ג׳ני אהבה את זה מאוד, אבל רגינה כעסה עליהם ואמרה שהם מגזימים. יום ההולדת ההוא היה לפני שמונה שנים. אז היא עוד טיפסה על עצים ובעטה בכדור.״ החיוך נמחק מפניו, ״היום אלי ואפרא נזהרים איתה כאילו היא בובת חרסינה. שומרים מרחק ממנה ומהמחלה שלה. אולי הם מפחדים להידבק, אבל את זה הם לא אומרים.״

הרכבת החלה להאט. ליבו של סימון הלם בחזהו. הוא קם והתקרב לחלון. שעת בוקר מוקדמת. הוא ראה את אורות העיר מתקרבים, נשם עמוק, נפנה מהחלון ופגש את מבטו של דניאל. ״החבילה ארוזה היטב,״ אמר, ״אין שום סיבה שיפתחו אותה.״

ה'אוריינט אקספרס' הגיעה לתחנת הרכבת הגדולה של וינה בצפירה חדה. התחנה היתה כמעט ריקה מנוסעים, רק סבלים חיכו על הרציף עם עגלותיהם. ביניהם הבחין סימון בידידו, איש המכס המקומי, ואבן נגולה מליבו.

רבים מנוסעי הרכבת ירדו בווינה, מקצתם רק לחילוץ עצמות, אך רובם הגיעו אל יעדם.

לפני קרון המטען היתה שוב התקהלות. איש המכס קיבל את פניהם והוביל אותם ואת הסבל שנלווה אליו לכיוון הקרון האחרון. ״כדאי שנחכה עד שהמקום יתפנה קצת,״ אמר, ״יש פה כמה פקידי מכס אבל אני לא רואה שהם פותחים מזוודות ומחטטים בחפצים.״

המהומה שככה בהדרגה וארבעתם התקדמו אל קרון המשא, הסבל עם העגלה בראש.

עוד בטרם הגיעו לפתח הקרון נעצר סימון לפתע. אימה תקפה אותו וזיעה קרה כיסתה את גופו. הוא נאחז בזרועו של דניאל, מתקשה להאמין למראה עיניו. ״מה קרה?״ שאל דניאל המבוהל, ״מה קרה?״

סימון רק הצביע על דלת הקרון הפתוחה. גם איש המכס הבחין במתרחש ופניו החווירו. הפרוות היו זרוקות מסביב. עורות יקרים השתלשלו מפתח הקרון, אחדים כבר החליקו החוצה ונרמסו תחת רגלי עוברים ושבים. קרעי בד המעטפת התפזרו בשטח. דבר לא נשאר מהחבילה הארוזה היטב.

״של מי הפרוות האלה?״

סימון לא היה מסוגל לדבר. חולשה תקפה אותו והוא חשש שיתעלף. לולא ידו התומכת של דניאל היה נופל. בקושי אזר כוח, התבונן בחברו והנהן.

״הפרוות שייכות לנו,״ קרא דניאל וסימון ידע שכשיחזור לעצמו יבהיר לשלטונות המכס כי הפרוות הן רק שלו. הוא הפנה את מבטו הכבוי אל איש המכס ושחרר אותו במנוד ראש. האיש והסבל הסתלקו עוד בטרם התקרבו שליחי המכס אל סימון.

הם עזבו את המקום מלוּוים בפקידי מכס ושוטרים. מבטים סקרניים עקבו אחריהם לאורך הרציף ואולם הנוסעים וסימון, נואש וחרד, חש בושה עמוקה ופחד. הוא הודה בליבו על הרכב המשטרתי שחיכה להם מול שער היציאה, והרגיש הקלה כאשר דלתות המכונית נסגרו עליהם והרחיקו אותם מזירת ההתרחשות ומהעיניים הסקרניות. השומרים שלקחו אותם מתחנת הרכבת לכלא היו אדיבים. דומה היה שהם כבר רגילים לעצורים כמותם, אנשים שניסו לעקוף את החוק כדי להתגבר על המצב הכלכלי הקשה.

בית הכלא, בנוי מבלוקים אפורים של בטון, התגלה בפניהם במלוא גודלו המאיים, חלונותיו מוגנים בסורגים צפופים. עוד באותו ערב הם הובאו בפני שופט בבניין בית המשפט הצמוד לכלא. סימון תיאר בפניו את האירוע, הודה באשמתו ושחרר את דניאל מכל אחריות. הוא נדרש לשלם קנס כספי גבוה, עונש שנועד למנוע הברחות. הוא לא עמד בגובה הקנס ולכן גזר עליו השופט שנת מאסר באגף לעבירות קלות ושחרר את דניאל.

הימים הראשונים היו קשים מנשוא. הוא פחד לצאת מהתא ולהסתובב במרחבים המשותפים, פחד מאלימות, מהשפלות ומהתעללות. הוא נרתע מהסירחון בשירותים ובמקלחות, מהחרקים והזבובים, מהאסירים והסוהרים, הוא שנא את המדים החומים, סלד מהתורים הארוכים בחדר האוכל ותיעב את המזון. הוא חש מושפל במיוחד בעת ספירת האסירים, שחזרה על עצמה שלוש פעמים ביום, מלוּוה בהכרזת שמות מבישה שגזלה כל פרטיות, וידע שאת הדברים האלה לא יספר לאיש. לעולם.

מכתבו הראשון של דניאל הגיע אליו אחרי שבוע שבו שוטט בכלא כסהרורי ומילא את חובותיו כמרחף בתוך חלום בלהות.

25 במרץ 1933

סימון היקר,

כל כך הצטערתי שאילצת אותי לעזוב אותך וששכנעת את השופט להטיל את כל האשמה רק עליך.

אני כמובן מלא הערכה ותודה על המחווה הזאת שלך ועל אומץ הלב, אך הייתי מרגיש הרבה יותר טוב לו יכולתי להיות עכשיו לצידך ולעזור לך.

בבית, הדברים בכלל לא פשוטים. רגינה בוכה הרבה והבנים מסרבים לדבר על מה שקרה. נדמה לי שיש להם רגשי אשמה על הבושה שהם מרגישים בעקבות המעצר שלך. אלי העלה בפניי את האפשרות שיפסיק את הלימודים ויתחיל לעבוד כדי לפרנס את המשפחה עד שתחזור. מה דעתך?

אפרא נראה אבוד ומבוהל. הוא כרוך אחרי אחיו הגדול אבל אלי לא מרשה לו להצטרף אליו למפגשים עם חברים ולפעילויות בתנועת הנוער. אני יכול להבין את אלי שלא רוצה להיסחב לכל מקום עם ילד בן שתים־עשרה אבל אני יכול להבין גם את אפרא. נדמה לי שאתה חסר לו מאוד ולכן קשה לו כל כך.

תשמח לדעת שמצבה של ג׳ני יציב. אני מאמין שהעובדה שמחלתה נחשפה בפניי דווקא עוזרת לה. קשה לשמור על סוד כזה לאורך זמן בלי שהדבר יפגע בכנות הקשר שלנו. משיחותיי איתה עמדתי על האהבה והקרבה הרבה בין שניכם. זה כמובן מאיר באור נוסף את הצעד המסוכן שעשית בנסיעה האחרונה.

עכשיו כולנו דואגים לך ומקווים שיהיה לך כוח נפשי ופיזי לעמוד בתנאי המאסר. למזלך ולמזלנו ‎זהו זמן לא ארוך מאוד, במיוחד אם כולנו נדע להעביר אותו בכל מה שאנחנו חייבים לעשות ובחשיבה חיובית.

באהבה מכל המשפחה וממני,

דניאל

סימון חפן את פניו בכפות ידיו. מחשבותיו שוטטו אל בתו החולה, אשתו ובניו שנותרו ללא תמיכה. הוא הרגיש כישלון ובעיקר בושה ולא הצליח לעצור את הבכי.

כשנרגע מעט הבחין בשותפו לתא הנועץ בו מבט. הוא לא ידע כמה זמן הביט בו וחש פתאום טינה לזר הזה, שראה אותו בחולשתו.

״אפשר לעזור?״ שאל האיש.

סימון הסתכל בחשדנות וחיפש רמז ללעג.

״אשמח לעזור,״ חזר האיש על דבריו.

סימון הר‎‎ים את המעטפה, ״מכתב מהבית.״

״זה מה שחשבתי. גם אני נשברתי כשקיבלתי את המכתב הראשון.״

סימון הביט באיש הזר. אפילו את שמו לא ידע.

״ברנרד,״ אמר השכן והושיט את ידו.

״סימון,״ לחיצת היד של ברנרד היתה חזקה.

״מסדר נוכחות!״ פקודת הספירה של סוף היום הקפיצה אותם. שני האסירים נעמדו לפני סורגי התא ובהגיע תורם אישרו את נוכחותם בצעקה.

״עוד יום עבר,״ אמר ברנרד. ״כל לילה אני סופר את הימים שעברו. גם אתה תתחיל לעשות את זה בקרוב, כשתבין שהזמן בכל זאת לא עומד במקום כפי שזה נראה בהתחלה.״

סימון לא ענה. הוא השתרע על מיטתו והפנה את פניו אל הקיר. זמן רב שכב ער. הרעשים לא הניחו לו לשכוח היכן הוא נמצא. אסירים בתאים הסמוכים שיחקו קלפים, שח ודמקה והתווכחו בקול רם, צעקו מתא לתא, מקומה לקומה, ודלתות המתכת נסגרו ונפתחו בחריקות וחבטות ולבסוף נשמע שקשוק המפתח שנעל את דלת התא. היא תיפתח שוב ברעש גדול מחר בשש בבוקר. כאן הבוקר מתחיל בחשכה מוחלטת, השחר לא ממהר להפציע, אור היום זוחל בעצלתיים דרך האשנבים. בכלא לא נשמע ציוץ ציפורים, רק שקשוק המפתחות מבשר את תחילתו וסופו של כל יום.

סימון הסב את ראשו מהקיר. ברנרד כבר ישב על מיטתו, רחוץ ומסודר במדי אסיר חומים, שקוע בקריאת ספר. הוא העריך שהאיש מבוגר מעט ממנו וגבוה בהרבה. שערו, שהיה חלק ובצבע אפור כהה, סורק בקפידה ימינה עם פסוקת ישרה בצד שמאל. חולצת האסירים, מכופתרת עד צוואר, היתה צמודה לגופו.

״בוקר טוב, סימון,״ ברנרד הרים את עיניו מהספר, ״אני חושב שישנת קצת.״

״כן, קצת.״

״גם לישון עוד תתרגל, לא תהיה לך ברירה, וכשזה יקרה תראה שהזמן יעבור קצת יותר מהר.״

״אולי,״ ענה ופנה לצאת, להתחיל את יומו ברחצה.

חדר האוכל עדיין לא נפתח אך בכל מקום שררה המולה — במקלחות, במסדרונות, במעלה המדרגות בין הקומות, בתאים, כאילו כולם כבר בעיצומו של עוד יום.

ברנרד היה עדיין שקוע בספרו כשסימון חזר מהרחצה. ״מאיפה אתה משיג את הספרים שלך?״ העז סימון להפריע.

״מהספרייה.״ ברנרד נראה להוט לפתוח בשיחה. ״יש פה ספרייה גדולה עם מבחר ספרים שיפתיע אותך, אם אתה מעוניין.״

בשבע בדיוק הובהלו בצעקות לארוחת הבוקר. את הזמן מנחשים כאן על פי פקודות היום. השעון נלקח ממנו בכניסה לכלא. לקחו גם טביעת אצבעות ואת כל החפצים האישיים יחד עם החירות והכבוד העצמי. נשארו רק מדי אסיר, בושה עמוקה וייסורי מצפון.

״כמה זמן אתה פה?״ שאל את ברנרד כשעשו את דרכם לחדר האוכל.

״עשרים ואחד חודשים. נשארו לי עוד תשעה. קיבלתי שנתיים וחצי. ואתה?״

״נשארה לי שנה פחות שבוע.״

״זה הכול?״

סימון בחן את פניו התמהות של ברנרד. ״כן, זה הכול,״ ענה והִפנים לראשונה את המזל שהיה לו. כנראה הצליח לעורר את רחמיו של השופט כשסיפר על בתו החולה, על היותו המפרנס היחיד במשפחה ועל שני בניו הקטינים.

״סימון,״ המשיך ברנרד את השיחה כשעמדו בתור עם מגשים ריקים בידיהם, ״שנה זה ממש לא זמן, לא בבית סוהר ולא בשום מקום אחר. מהניסיון שלי מהשנה שהייתי כאן אני יכול להגיד לך שכמה שתהיה יותר עסוק כך יהיה לך קל יותר.״

״אני פה רק כמה ימים וכבר רחצתי כלים במטבח ושטפתי רצפות ואני לא יודע מה עוד יטילו עליי לעשות היום. העבודה הזאת מעייפת אותי נורא.״

״גם לי היה קשה בהתחלה. למזלי, מישהו נזכר שעבדתי בבנק לפני שהגעתי הנה, אז סידרו לי עבודה של עוזר למנהל החשבונות של הכלא. בינינו, הוא משאיר לי כמעט את כל העבודה ומתבטל רוב היום, אבל לא אכפת לי.״

״טוב, אני לא חושב שמישהו פה יוכל להשתמש בכישורים שלי כמעבד ומעצב פרוות.״

״אתה פרוון? אז בטח יש לך ידיים טובות.״

״שלא יישארו טובות הרבה זמן בעבודות ניקיון.״

כשהתיישבו לשולחן הסתכל סימון בפעם הראשונה על האסירים סביבו. הם לא נראו כפי שדמיין עבריינים. הוא לא הבחין בבריונים בין היושבים וגם לא בפרצופים מאיימים ונזכר שהכניסו אותו לאגף העבירות הקלות. עכשיו תהה מה היה פשעו של ברנרד ובמה חטאו כל הגברים במדים החומים שהסבו איתם לארוחת הבוקר. אולי גם הם נפלו קורבן למשבר הכלכלי. שותפות הגורל הזאת עודדה אותו במקצת.

באותו בוקר צורף לצוות ניקיון השירותים.

״התורנות הכי שנואה בכלא,״ אמר ברנרד ופנה לאיש גדל גוף ששובץ לקבוצה של סימון, ״נכון, אגון?״

״נכון לגמרי. המקום הכי מלוכלך והכי מסריח בווינה,״ ענה אגון ואחר כך, כשהחלו לקרצף במברשות את המחראות המזוהמות ושפכו דליי מים על רצפת המקלחות המטונפות, ניסה לזקוף את גבו ונאנח, ״איזה מזל שאשתי והילדים שלי לא רואים אותי בביזיון הזה.״

״הוצאת לי את המילים מהפה, אגון,״ הסכים איתו אסיר נמוך קומה, שהזכיר לסימון ינשוף בפניו הרחבות ובמשקפיו עגולי המסגרת. מכנסיו וחולצתו החומים, שהיו גדולים ממידותיו ושרווליהם מקופלים, שיוו לדמותו חזות גרוטסקית.

האסירים לא הפסיקו לדבר. סימון שתק. את המועקה שחש בליבו ייחס לקושי הנפשי והפיזי שהיה כרוך במלאכה המאוסה שנאלץ לבצע. הוא עבד על אוטומט, השתדל להתעלם מהריחות והמראות הדוחים ונאחז בהרהורים על הבית ובדברים שקרא במכתב של דניאל. המחלה של ג׳ני במצב רגיעה. אולי היא בכל זאת תצליח להתגבר על השחפת. כבר קרו ניסים כאלה. הוא חשב על שני בניו, מודע לנתק שנוצר בינו לבינם עקב המחלה, וההחלטה האחרונה של אלי הדאיגה אותו. איך יֵצא בנו לעבודה באמצע הלימודים? ומה פתאום יפרנס את המשפחה והוא עוד לא בן שש־עשרה?

בשעה שתים־עשרה הסוהר שחרר אותם. העבודה הסתיימה והם נשלחו להתנקות, להחליף בגדים ולארוחת הצהריים. ברנרד קיבל את פניהם בכניסה לחדר האוכל ולא הסתיר את דאגתו, ״סימון, אתה נראה נורא.״

״אני בסדר,״ ענה וניסה להזדקף.

הוא היה עדיין תשוש בהמשך היום, וכשיצאו לחצר כנהוג אחר הצהריים נאלץ לנוח לעיתים תכופות והתיישב הרחק מחבריו. בערב נפל שדוּד לשינה חסרת חלומות.

למחרת בבוקר נאבק סימון ברצון העז להישאר במיטה, לא לזוז ממצב המנוחה שהיטיב עמו, אך ברנרד האיץ בו, ״אין ברירה, סימון, אנחנו בבית סוהר, אם שכחת.״

כשהגיעו לשולחן היתה חבורת הגברים בעיצומה של שיחה. פני־ינשוף סיפר שקיבל מכתב מאחיו. ״הוא כותב שהמצב הכלכלי מידרדר ושמפעל הטקסטיל המשפחתי שלנו ייסגר כנראה בקרוב. וזה אחרי כל המניפולציות הבנקאיות שעשיתי, שהכניסו אותי הנה.״

״אתם בחברה טובה, הרמן,״ השתתף אגון בשיחה, ״החנות המפוארת שלנו פשטה רגל כבר מזמן ותראה לאן הובילו אותי כל התחבולות שהמצאתי כדי להציל אותה.״

״כמו התרגילים החשבונאיים המתוחכמים שהפילו אותי,״ הצטרף ברנרד לשיחה. ״כל אחד מאיתנו האמין כנראה שאותו לא יתפסו.״

סימון האזין בדאגה רבה. הוא כבר הבין שאת השנה בבית הסוהר יצליח לעבור איכשהו, אבל מה אחר כך?

עכשיו האיצו בהם הסוהרים לסיים את הארוחה ולהתחיל לעבוד. הוא השתרך באיטיות בעקבות הסוהר וקבוצת האסירים הקטנה, מקלל בליבו את הזוהמה שמצפה להם ואת החולשה והסחרחורת שנפלו עליו.

כל כך הרבה לכלוך היה שם וסירחון, וחומרי ניקוי חריפים, והוא וחבריו עמדו בתוך כל הרפש הזה, קרצפו את הזוהמה שניקו אתמול ושתהיה כאן גם מחר, ולפתע הכול היטשטש ויותר לא ראה, לא שמע ולא הרגיש.

מתוך ערפול חושים שמע קול קורא בשמו, ״סימון! סימון! סימון!" והרגיש יד סוטרת קלות על לחיו. ואז, מופתע מרכות המצע תחתיו, פקח סימון את עיניו.

״הוא התעורר,״ אמר איש בחלוק רופאים לבן לצוות שעמד סביבו.

״סימון, תהנהן אם אתה שומע אותי,״ ביקש הרופא.

כעת שׂם לב שפיו חסום במסכת חמצן והנהן בראשו.

״עברת התקף לב. למזלך החברים שלך הביאו אותך מהר למרפאה שלכם ומשם שלחו אותך אלינו, לבית החולים.״

הם יודעים מאיפה הגיע, הבושה הציפה אותו שוב והוא עצם את עיניו.

שבוע ימים שהה סימון בבית החולים וביקש שלא יודיעו למשפחתו.

״זאת היתה התרעה,״ אמר הרופא כששחרר אותו עם מכתב המלצה לשבוע מנוחה במרפאת הכלא. ״אתה צריך להיזהר, לא לעבוד קשה מדי. להקשיב יותר לגוף שלך.״ כאילו שזה תלוי בו, חשב סימון ונזכר שוב ברופא שלו.

״מצאתי אותו.״ סימון זיהה את הקולות. ברנרד ואגון. הוא פקח עיניים והיה צריך להזכיר לעצמו שהוא כבר לא בבית החולים אלא במרפאת הכלא.

״הרשו לנו לבקר אותך רק לכמה דקות,״ לחש ברנרד, ״דאגנו לך.״

״תודה. אני בסדר עכשיו. אני רק לא יודע איך אחזיק מעמד בהמשך,״ ענה בלחש.

״אל תדאג, סימון, לא ניתן לך לחזור למחראות.״

״לברנרד יש קשרים במקומות הנכונים,״ אמר אגון בחיוך מסתורי.

סימון החזיר חיוך קלוש ושוב נעל את עצמו מאחורי עיניים עצומות.

בתום שבוע המנוחה חזר סימון לתאו. דבר לא השתנה בהיעדרו. קבלת פנים שגרתית העידה כי הוא כבר נחשב אסיר מן המניין, והיו אפילו מי שהתלוצצו מאחורי גבו. ״נפל בעת מילוי תפקידו,״ אמר מי שאמר. אחר הציע, ״נפגע בתאונת עבודה.״ סימון לא הגיב, מודע לכך שזה בדיוק מה שקרה ועלול לקרות שוב. וכך, בעודו מחכה שתימצא לו עבודה מתאימה, הוא התרחק מההמון ומצא מנוחה בחצר הכלא, באוויר הפתוח.

בשבוע השני של אפריל היה עדיין קר, אך כשריח הפריחות הסתנן מעבר לחומות סימון חש את קרבת האביב, העונה האהובה עליו, וידע שחג הפסח צריך לחול ממש בימים אלה. הוא הצטער על שייאלץ לפסוח עליו לראשונה בחייו.

״סימון,״ ברנרד קטע את מחשבותיו, ״אחרי שתנוח קצת אני רוצה שתבוא איתי לספרייה.״

סימון התנער. ״אני כבר מוכן. בוא נלך.״

הספרן, שברנרד הציג בשם הוּגוֹ, גבר נמוך קומה, חיוור וצנום, נראה לסימון מבוגר מכל האסירים שפגש עד כה. הוא הוביל אותם למשרדו דרך ספריית הכלא הקטנה, שמדפיה התעקמו תחת עומס ספרים, חוברות ועיתונים. אסירים אחדים שוטטו בין המדפים, אחרים ישבו וקראו. גם המשרד היה זעיר, בקושי הכיל את שלושתם. על הרצפה נערמו ספרים בכמויות שיכלו למלא עוד כמה וכמה מדפים. רובם נראו ישנים ומרופטים.

״סימון,״ פתח הוגו ללא שהות לאחר שהתיישבו בין הערימות, ״ברנרד מאמין שיש לך ידיים טובות ותוכל לעזור לי פה.״

״לעזור במה? הרי לא צריך ידיים טובות בשביל לחלק ספרים או להחזיר אותם למקום.״

״בזה אתה צודק,״ אמר הוגו ושלף ספר מאחת הערימות, ״אבל הסתכל רגע על הספר הזה, תגיד לי מה אתה רואה ואחר כך נדבר.״

״אני רואה ספר משומש מאוד שאפשר או לזרוק או לכרוך מחדש.״

״בדיוק! ואנחנו מעדיפים את האפשרות השנייה.״

״חשבתי שזאת יכולה להיות עבודה מצוינת בשבילך,״ התפרץ ברנרד.

מופתע מהרעיון הבלתי צפוי שהעלה חברו, העביר סימון מבט בין שני הגברים שישבו מולו והמתין להמשך. הוגו לא נתן לו לחכות זמן רב. ״אני מתאר לעצמי שאף פעם לא עסקת בכריכת ספרים אבל לדעתי תוכל ללמוד את זה מהר מאוד.״ הוא הוציא חוברת דקה ממגירת השולחן והגיש אותה לסימון.

״קורס מזורז לכריכת ספרים,״ קרא סימון בקול את הכותרת והחל להפוך בדפי המדריך.

״וזאת תהיה העבודה היחידה שלך. לא תצטרך לעסוק בכל מיני מלאכות שיהרגו אותך, ותוכל לקרוא ספרים ועיתונים כמה שתרצה,״ ברנרד דיבר במהירות, בהתרגשות, כאילו מדובר בו עצמו.

״בסדר, בסדר, שכנעתם אותי. אני אלמד לכרוך ספרים. לפי הערימות, מחכה לי פה הרבה עבודה.״

שבועיים אחרי שנכנס לעבוד בספרייה, אחרי שהשקיע בלימוד מלאכת הכריכה ובירך על כל יום של התחמקות מעבודות הניקיון, נקרא סימון לאולם המבקרים.

״יש לך אורחים,״ הודיע הסוהר וליווה אותו למקום המפגש.

תחילה לא האמין למראה עיניו.

ג׳ני.

הוא עמד והתבונן בבתו מרחוק, לפני שהבחינה בו. היא כבר בת שמונה־עשרה וכל כך יפתה. ליבו נצבט.

״הנה הוא,״ הצביע דניאל והשניים התקדמו לקראתו.

סימון ניסה לשלוט ברגשותיו ובדמעותיו כשחיבק את בתו חיבוק ארוך, ״מה אתם עושים פה?״ שאל, חש בושה במדי האסיר, והרחיק אותה מעליו.

״התגעגענו אליך,״ ענו שני הצעירים יחד וחייכו. דניאל כרך את זרועו סביב כתפיה של ג׳ני והיא הוסיפה, ״וגם עכשיו חופשת פסחא באוניברסיטה.״

״מה שלום כולם? ואיך אתם מסתדרים?״ שאל סימון והתבונן בחיבה בשני הצעירים. הם נראו מאוהבים והוא כעס על הדאגה והעצב הפתאומיים שהשתלטו עליו באותו רגע, כשחשב על מחלתה המסוכנת של ג׳ני.

״אלי עזב את בית הספר ועובד עכשיו במחרטה, אני נותנת קצת שיעורים פרטיים ולפעמים אנחנו צריכים להוציא מהחסכונות שהשארת בבנק. אמא שומרת על הבית וקצת משגעת אותי עם הדאגה שלה, אפרא מתלונן שמתייחסים אליו כמו לילד קטן, ודניאל שומר על כולנו,״ סיימה ג׳ני את הדיווח חסרת נשימה. ״ואתה, אבא. איך אתה?״

סימון פסח על הקשיים הרבים שעבר בימים הראשונים, על העבודה המאומצת ועל מחלתו, וסיפר להם על חבריו ועל המקצוע החדש שרכש לאחרונה. ״אולי כשאצא מפה תסדרו לי עבודה בספרייה של האוניברסיטה,״ התלוצץ. היה לו ברור שיעשה כל מאמץ לחזור לעסקי הפרוות שלו, שהוקפאו עקב מאסרו. וכי מה כבר יכול כורך ספרים להביא למשפחתו בסופו של יום?

דניאל סיפר על הרצאה מרתקת ששמעו מפיו של חיים ארלוזורוב. ״הוא ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית,״ הסביר, ״והאולם היה מלא צעירים מכל תנועות הנוער היהודיות של וינה. גם אלי היה שם עם החברים שלו.״

״ארלוזורוב דיבר על ההגשמה הציונית ובניין ארץ ישראל,״ הוסיפה ג׳ני בהתלהבות ודניאל נכנס לדבריה, ״הוא אמר שבטוח שמה שקורה עכשיו בגרמניה לא יישאר רק שם.״

״דניאל ואני חושבים שכולנו צריכים לעזוב לארץ ישראל כמה שיותר מהר.״

סימון הביט בבתו הסמוקה מהתרגשות ואחר כך בדניאל, שהחזיר לו מבט ומשך בכתפיו ללא מילים. חצי שעה. זה הזמן שהוקצב למבקרים. הוא התבונן בהם בלכתם עד שנעלמו מעבר לדלת.

תמונתה האחרונה של בתו נשארה חקוקה בזיכרונו עוד ימים רבים והפיחה בסימון כוחות חדשים. מאז הביקור ייחל ביתר שאת לצאת מהכלא כמה שיותר מהר. הוא השקיע את עצמו בשעות עבודה נוספות בתואנה שלא יספיק לטפל במלאי הספרים העצום בעשרת החודשים שעוד נותרו לו בכלא.

״רק אל תהרוג את עצמך,״ היה ברנרד מעיר לו מדי פעם.

״אל תדאג, בזכותך אני במקום טוב.״ לפעמים היה בכל זאת עוצר למנוחה, בוחר ספר שעורר את סקרנותו, מעיין בו ולוקח לקריאה בתא או בחצר. את העיתונים היומיים שהגיעו לספרייה קרא במקום, הם החזירו אותו למציאות הקשה מחוץ לחומות הכלא. סימון שיתף את חבריו במקצת הדברים שקרא אבל לא שיתף אותם בכתבה שהטרידה אותו יותר מהכול. ב־1 באפריל הוא קרא בעיתון "נוֹיֶה פְרַייֶה פְּרֶסֶה"1 את הנאום של השר לענייני תעמולה בברלין. יוזף גבלס האשים את היהודים בהפצת "תעמולת זוועה על גרמניה החדשה" בעיתונות העולמית וחרם הוטל על כל העסקים היהודיים בגרמניה.

איש מבין חבריו בכלא לא הזכיר בפניו את יהדותו. סימון העדיף זאת כך, למרות שהניח כי אין זה סוד. היה זה הרמן שהעלה את הנושא באחת משעות היציאה לחצר וסימון התפלא שהאיש חיכה למעלה מחודשיים לפני שהעז להתקרב ולדבר איתו באופן אישי.

סימון כבר הבין שגם הרמן יהודי והיה מרוצה מכך שבאגף המיוחד שלהם מתייחסים לשניהם כאל שווים, פשוט עוד שני אנשי עסקים שענייניהם הסתבכו. עכשיו, בעודו מקשיב לסיפורו של הרמן על אחיו הבכור, עורך דין מצליח בהמבורג שרישיונו נשלל ממנו בשל יהדותו, סימון לא התפלא שהאיש בחר להתייעץ דווקא איתו בעניין הזה. ״ישנם דברים שאני לא מרגיש חופשי לשתף עם כל האחרים,״ הרמן הסביר את עצמו, ״אבל אם רק הייתי מוצא דרך לעזור לאח שלי ולמשפחתו, הייתי נרגע.״

סימון הרגיש שהרמן מצפה לקבל ממנו עזרה והצטער שייאלץ לאכזב אותו. הוא פסח בעדינות על משאלתו העיקרית של ידידו. ״הרמן, לדעתי עכשיו זה בכלל זמן גרוע לחזור לאוסטריה. המצב אצלנו הוא מהרעים ביותר באירופה.״ הרמן המדוכדך הביט בו בלי לומר מילה וסימון שאל, ״ידוע לך אם ליאון חשב על הגירה לארץ אחרת? יש אולי אפשרויות יותר מוצלחות מווינה.״

״לא שאלתי אותו וגם לא חשבתי על הכיוון הזה. אני לא רוצה שהוא ירגיש לא רצוי אצלנו.״

״בכל זאת, אני במקומו הייתי שוקל לצאת מפה. יכול להיות שזה גם מה שאתה ואני נצטרך לעשות כשנצא מכאן,״ ובליבו הרהר על המצב הכלכלי שאליו נקלעו, שהולך ומתדרדר למקומות שאין מהם חזרה.

חלפו מספר ימים וסימון, שוב לבדו בחצר הכלא, קיפל בזהירות דף שהחזיק בידו והחזיר למעטפה. על הדף, שכבר היה מרופט מרוב קריאה, היה שיר קצר ששלחה ג׳ני. באותה מעטפה, שנשלחה ב־10 ביולי, היה גם מכתב מאשתו. רגינה דיווחה בעיקר על אלי.

אנחנו בקושי רואים אותו. הוא חוזר מהעבודה במוסך מרוח בשמן וסולר והשד יודע מה עוד, מתקלח מהר, חוטף משהו לאכול ובורח להיפגש עם החברים שלו וממשיך איתם למועדון של התנועה הציונית. אין לו סבלנות לאפרא, שמרגיש בודד מאוד בבית ומזדנב אחריו, וגם לי הוא עונה בקוצר רוח על כל שאלה. אל ג׳ני הוא ממשיך להתייחס בזהירות ובעדינות. רק עם דניאל הוא ממש משוחח. הם מדברים בעיקר על התנועה ועל ארץ ישראל.

שיהיה לי בריא, אלי שלנו, את כל הכסף שהוא מרוויח הוא מביא הביתה. וזה לא מעט במצבנו.

היא הוסיפה מעט על ג׳ני ודניאל שמבלים הרבה ביחד ועל דאגתה שהמחלה של ג׳ני תבהיל ותבריח את דניאל. סימון הודה בינו לבינו שזו גם הדאגה שלו ושעליו לשמור אותה כרגע לעצמו.

עשרים ואחת שנים הם יחד. הוא מכיר היטב את נטייתה של רגינה לדאגנות יתר ויודע באיזו חרדה היא עוטפת את ילדיה, בעיקר את ג׳ני. עכשיו גם הוא מספק לה סיבה לדאגה.

בצעירותו לא מיהר סימון למצוא לעצמו בת זוג. הוריו, שהיו יהודים אדוקים, לחצו עליו, ניסו לשדך לו כלות מבנות המקום, האיצו בו להקים משפחה. אך הוא, נהנה מחירות רווקותו, חש שאינו בשל עדיין לחיי נישואים ודחה מעליו כל ניסיון שידוך.

בן עשרים ושבע היה כשפגש את רגינה במסיבה בביתם של חברים. באותו ערב לא ניצתה ביניהם אהבה גדולה, אך דמותה משכה את ליבו, בשלווה שאפפה אותה, בהקשבתה הממוקדת, מבטה הישיר, שערה השחור שעטף בגלים רכים את פניה העגלגלות, חיוכה המשוחרר, שהסגיר מרווח חינני בין שתי שיניים קדמיות צחורות, אותו מרווח שהורישה לימים גם לשלושת ילדיהם. עוד באותו ערב ידע שאם רק תסכים, הוא ישמח להקים משפחה עם האישה הצעירה הזאת.

כעת חייך בינו לבינו כשנזכר בפרידתם המנומסת והמרוחקת בערב ההוא, ובערבים רבים שבאו בעקבותיו וקירבו אותם זה לזה. עוד באותה שנה נשא סימון את רגינה לאישה.

הוא שקע שוב בקריאת השיר של ג׳ני ופלט אנחה כשדמותה הופיעה לנגד עיניו והיא כה דומה לאמה, בשערה הכהה, הגלי ובחיוכה כובש הלבבות.

כחכוח שלף אותו מהרהוריו. הוא חשב שהצליח לחמוק מחבריו כשמצא פינה מבודדת בחצר, והנה הרמן עומד לפניו, מנסה למשוך את תשומת ליבו כדי להמשיך לשטוח את סיפורו של האח מהמבורג. סימון האזין בעניין לחדשות. הן דווקא נשמעו לו טובות, תוכנית חדשה ומעניינת של חיים ארלוזורוב.

״זאת תוכנית שמתאימה ליהודים בעלי אמצעים,״ הסביר הרמן, ״כאלה שיכולים להגיע לארץ ישראל עם הוכחה שיש להם כסף ועם סחורות שרכשו בגרמניה. אחי כבר נרשם לתוכנית הזאת וקיבל את כל האישורים."

התוכנית הרשימה את סימון. כאיש עסקים הוא האמין שזאת תוכנית חכמה. ״היא טובה ליהודים מצד אחד ומצד שני היא נותנת לגרמנים בדיוק את מה שהם רוצים,״ הוא אמר. ״בזכות המוצרים שהם יקנו, רוב הכסף של היהודים יישאר בגרמניה והיהודים יסתלקו מרצונם.״

״גם המנדט הבריטי בפלשתינה אישר את התוכנית הזאת.״

״ברור, גם הם רוצים להכניס לכיס את הכסף היהודי. נו, הרמן, זה נשמע הרבה יותר טוב מכל מה שחשבנו.״ ובליבו הרהר בעצב על בתו שמחלתה מכתיבה כיום את מהלך חייהם.

באותו ערב שטח סימון לראשונה בפני ברנרד את חששותיו מגילויי האנטישמיות הגוברים והולכים ואת דאגתו לג׳ני והתפלא על הדברים ששמע מברנרד דווקא בעניינה של בתו. ״בנושא הזה יש לי אולי מה לחדש לך,״ הוא אמר והזכיר לסימון את הכתבה שהופיעה ב"נויה פרייה פרסה" על שריפת הספרים בברלין.

סימון זכר היטב איך זעזעה אותו הכתבה על שרפת אלפי ספרים של מתנגדי המשטר הנאצי.

״אז, באותה שריפה,״ המשיך ברנרד, ״שרפו גם ספרים של הסופר הגרמני תומאס מאן וביניהם עותקים של 'הר הקסמים' שלו משנת 1924. הסיפור מתרחש בסנטוריום לחולי שחפת, או ׳בית מרפא׳, כפי שקורא לו תומאס מאן. אשתו, קטיה, היתה חולת שחפת. עד כמה שידוע לי היא החלימה.״

״מתי היא היתה בסנטוריום?״

״ב־1912, אולי שלושה שבועות. זה היה בעיירה דאבוס, בהרים שבשווייץ.״

״לפני עשרים ואחת שנים? בטח היתה התקדמות גדולה מאז.״

״זה גם מה שאני חושב. כדאי לך לקרוא את ׳הר הקסמים׳. הוא נמצא כאן בספרייה. מישהו שהשתחרר השאיר את הספר. השחפת לא עניינה אותי במיוחד אבל היה מרתק לקרוא על הטיפול ועל החיים בסנטוריום והמנהגים של החברה הבורגנית. תומאס מאן עייף אותי קצת עם ההתפלספות שלו על חיים ומוות ואהבה ואומנות ואפילו על מוזיקה, אחת האהבות הגדולות שלו...״

״להתפקד!״ הצעקה הפתאומית קטעה את דבריו של ברנרד. הדלתות ננעלו בשקשוק מפתחות, חושך ירד על בית הסוהר ובמיטתו סימון חשב על הדברים ששמע. מחר ייקח את הספר בספרייה וילמד על סיכוייה של ג׳ני.

שני כרכים של ״הר הקסמים״ עמדו זה בצד זה על המדף העמוס בספרייה. סימון הוריד מעל המדף את הכרך הראשון, עלעל בדפיו הראשונים, פסח על פתח הדבר הקצר של הסופר וקרא את שורות הפתיחה. ״שיהיה בהצלחה,״ אמר לו הוגו כשרשם במחברת את שמו של סימון לצד "הר הקסמים". ״צריך הרבה זמן ונשימה ארוכה בשביל הספר הזה.״

זמן היה לו בשפע.

בשבועות הבאים המשיך סימון לכרוך ולחדש מדי יום ביומו את הספרים הישנים ובשעות הפנאי שקע בספר וניסה למצוא בסיס לתקווה שעורר בו סיפור החלמתה של אשת הסופר בדאבוס, על הר הקסמים.

באוקטובר הגיע מכתב קצר מדניאל. היתה בו פסקה שהדירה שינה מעיניו של סימון: ״הרבה יהודים אוסטרים חוזרים עכשיו מגרמניה לווינה וגם יהודים גרמנים שסולקו ממקום עבודתם מחפשים אצלנו מקלט. וינה מתמלאת באנשי מקצוע וכולם מחוסרי עבודה...״ הוא שיתף את ברנרד במידע המדאיג.

״סימון, נשארו לי עוד שלושה חודשים. בינואר אני יוצא מכאן וגם לי מתהפכת הבטן כשאני חושב מה מחכה לי בחוץ. למזלי אין לי בת חולה ואני גם לא יהודי, כך שמצבי פחות גרוע.״

״תוכל לחזור לבנק.״

״אני אפילו לא אנסה. חשבתי לפתוח משרד עצמאי כרואה חשבון. למזלי צברתי פה הרבה ניסיון. כדאי שתשמור על קשר איתי אחרי שתצא מפה, אולי אוכל לעזור במשהו,״ אבל סימון לא היה בטוח שרואה חשבון מתחיל יוכל לעזור לו לפתור את בעיותיו.

הרמן עזב את הכלא עוד לפני ברנרד, בסוף נובמבר 1933. הוא קיבל שנתיים מאסר וריצה את מלוא עונשו. כשנפרד מהם הוא נראה חסר מנוחה ומוטרד. שחרורו חשף את הפרדוקס הבלתי אפשרי של מצבם: הכמיהה להשתחרר ולחזור הביתה מצד אחד, ומנגד הפחד מהמכשולים האורבים בחוץ.

חודשיים אחרי שעזב, קיבל סימון מכתב קצר מהרמן.

21 בינואר 1934

סימון ידידי היקר,

בסופו של דבר, למרות כל החששות, היה נהדר לחזור הביתה וכולם קיבלו אותי בשמחה ובהתרגשות. החנויות שלנו נפתחו מחדש והן מצליחות למשוך קצת יותר קונים. זה בטח מצב זמני, אולי בגלל חילופי העונות ואולי משום שיש כעת רגיעה באירועים הפוליטיים ולכאורה המצב קצת יותר טוב. קשה לי להאמין שזה יימשך כך ולכן אני מנסה לחסוך כמה שיותר כסף כדי לצאת מאוסטריה בהקדם האפשרי.

ובעניין זה תשמח בוודאי לשמוע שאחי הצליח לעזוב את גרמניה עם משפחתו. הם הגיעו לארץ ישראל בעזרת ״הסכם ההעברה" של ארלוזורוב. אילו רק היינו יכולים לצאת מאוסטריה ולהצטרף אליו...

אבל סימון רק רצה לחזור הביתה.

עוד באותו חודש, לפני שהגיע מכתבו של הרמן, גם ברנרד עזב את הכלא, וכחודש אחריו השתחרר סימון. הוא לא העיף מבט לאחור כשפגש את דניאל בשער הכלא וכשיצאו לדרכם במונית שהוזמנה מראש.

1 ״עיתונות חופשית חדשה", העיתון הליברלי של וינה Neue Freie Presse (1938-1864).