מבוא
אז לעיני השמש נעשו מוראות,
צאן קדשים נשחטו לאלפים ולרבבות.
בחניקה ושריפה וכל מיתה חמורה,
ישישים עם טַפִּים הומתו בחבורה.
רבבות מזבחות ורבבות עקֵדוֹת,
ואין די לאִּשים ואין די לעולות.
אש תמיד תוקד בלבו של עם
אש של אושוויץ לא תכבה לעולם.
הרב אלחנן היילפרין, "חיות אש" - קינה לתשעה באב
זה היה הדבר האחרון שאיש הס"ס שָארְפִירֶר (סמ"ר) הוברט בּוּש ציפה לו. לשיטתו, לא ניצבו מולו בני אדם אלא "אוּנְטֶרְמֶנְטְשֶן", תת-אדם, נטולי רצון וחסרי רגשות, יצורים נחותים החייבים לציית ללא עוררין לכל פקודה. כשם שלא יעלה על הדעת שכלב מאולף יתנפל לפתע על בעליו, כך לא יעלה על הדעת שאסירים אלה ימרדו לפתע באדוניהם. ככלות הכול, זה חודשים ושנים שהם מבצעים עבור הגרמנים את המשימות האיומות והבזויות מכול. הם עבדים במקום שבו מובילים את אחיהם למוות, לעתים משקרים להם לגבי הצפוי להתרחש בעוד דקות אחדות או מתעלמים משאלותיהם על העתיד לעלות בגורלם, הם נאלצים לצפות במערומיהם של גברים ונשים, סוחבים את גופותיהם, עוקרים את שיניהם, גוזזים את שערותיהם, שורפים את בשרם, מרסקים את עצמותיהם. אלה ירימו יד על בני הגזע העליון? לעולם לא.
אלא שזה בדיוק מה שהתרחש בשבת, כ' בתשרי תש"ה, 7 באוקטובר 1944. בשעת צהריים מוקדמת התחולל המרד היחיד בתולדות מחנה אושוויץ-בירקנאו, בית החרושת למוות הגדול והנורא ביותר שידעה האנושות. ולא סתם במחנה אושוויץ-בירקנאו, אלא בלבו של פס הייצור: בתאי הגזים. ולא סתם בתאי הגזים, אלא בידי האומללים שבאומללים, המדוכאים שבמדוכאים: אנשי הזונדרקומנדו.
על פי כל אמַת מידה היסטורית רגילה, מרד הזונדרקומנדו היה אירוע קצרצר. מהרגע שבו הושלכה האבן הראשונה על אנשי הס"ס ועד לרגע שבו נשרפה גופתו של אחרון המתקוממים, חלפו כתריסר שעות. 12 שעות מתוך 12 שנות שלטון האימה הנאצי. שלושה אנשי ס"ס נהרגו ו-452 מורדים נטבחו: 455 מבין 60 מיליון קורבנותיה של מלחמת העולם השנייה.
אלא שאת מרד הזונדרקומנדו אין למדוד על פי אמַת מידה רגילה. אושוויץ היה פלנטה אחרת, כדבריו האלמותיים של יחיאל דינור (ק. צטניק) במשפט אייכמן: "אין הזמן שם כפי שהוא כאן על כדור הארץ, כל שבר רגע הולך שם על גלגלי זמן אחר. לתושבי פלנטה זו לא היו שמות, לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן; הם לא נולדו שם ולא הולידו; נשמו לפי חוקי טבע אחרים, הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו". בפלנטת המוות הזו, שבה שמות הומרו במספרים, ובני אדם נהפכו לאפר, המרד הזה זוהר באור יקרות מעל להבות המשרפות. במקום שבו תוחלת החיים נמדדה בימים וערכם של חיי אדם היה אפסי, המרד הזה הוא ניצחונה של הרוח על מי שקידשו את הגוף, ניצחונו של המוסר האנושי על מי שאיבדו צלם אנוש.
למרות ייחודו וחשיבותו של מרד הזונדרקומנדו, הוא טרם זכה למקום הראוי לו בתודעת הציבור ובספרות המחקר. צאו וראו: בנאום הפתיחה של גדעון האוזנר, התובע במשפט אייכמן, הוזכרו בפירוט המרידות בטרבלינקה ובסוביבור, ואילו המרד היחיד בתולדות תשלובת מחנות אושוויץ הוזכר במילים מעטות בלבד.
מרד הזונדרקומנדו הוזכר בספרים רבים שנכתבו ובעדויות רבות שהושמעו על אודות אושוויץ, אך בכולם הוא מתואר לכל היותר בפרק קצר, ולעתים - בפסקאות מעטות. קודמיו רבי ההוד - המרד בטרבלינקה (2 באוגוסט 1943) והמרד בסוביבור (14 באוקטובר 1943) - כבר זכו לתיאורים מקיפים. כעת הגיע תורו של הפחות מוכר: המרד היחיד בתולדות מחנה אושוויץ-בירקנאו.
במרד בטרבלינקה השתתפו קרוב ל-800 אסירים, כמעט כל מי שהיו אז במחנה. 350-400 מהם נורו במחנה עצמו, כמספר הזה הצליחו להימלט ומתוכם שרדו כמאה. במרד בסוביבור השתתפו כל 600 האסירים, מחציתם הצליחו לברוח וכ-200 מתוכם נותרו בחיים. מרידות אלו היו מוצלחות בהרבה מאשר מרד הזונדרקומנדו באושוויץ, בעיקר משום שהאסירים היו קבוצה הומוגנית של יהודים בעלי גורל אחד ומשום שמחנות אלה היו קטנים ומבודדים. באושוויץ, כפי שנראה בפירוט בהמשך, היו היהודים רק חלק מכלל האסירים, והזונדרקומנדו היו מיעוט קטן עוד יותר. התשלובת הענקית של מחנות אושוויץ הקיפה עשרות קילומטרים רבועים והסיכוי להימלט ממנה, ודאי בקבוצה גדולה, היה קלוש מלכתחילה.
למורדים באושוויץ, בטרבלינקה ובסוביבור היו אותן מטרות: להימלט ולהציל את חייהם, להביא לידיעת העולם את המתרחש בבתי החרושת לרצח, ואם למות - אזי בכבוד ותוך כדי מאבק. אכן, מרד הזונדרקומנדו - אם אנו בוחנים אותו במבחן התוצאה - נכשל: מעטים בלבד שרדו מבין המורדים. אך בדיוק כמו מרד גטו ורשה, גם את המרד הזה אין לבחון במבט צר שכזה. בשני האירועים הרימו המורדים יד נגד הנוגשים והרוצחים - והראו שרוחם וכבודם עודם איתם, גם כאשר גופם שבור ורצוץ.
אף על פי שמדובר באירוע קצר ונקודתי, תיאורו של מרד הזונדרקומנדו רחוק מלהיות משימה פשוטה. נתונים מרכזיים הנוגעים למרד נשארו עלומים. כך, למשל, איננו יכולים לקבוע במדויק את השעה שבה פרץ, ורובם של מי שנהרגו במהלכו הם עלומי שם. הקושי נובע מהֶעדר מקורות: מבין המורדים כמעט לא שרד איש, הדוחות הגרמניים על המרד לא השתמרו, עדי ראייה מסרו עדויות סותרות. וזה עוד בטרם הבאנו בחשבון את חלוף הזמן ואת ההשלכות הפסיכולוגיות של השהות באושוויץ.
לבעיות אלו, האופייניות לעבודתו של ההיסטוריון בכלל ולזו של חוקר השואה בפרט, נוספה בעיה ייחודית למרד הזונדרקומנדו, שאולי אפשר לכנותהּ "לוקליזציה של הזיכרון". מצאנו שאפשר להצביע על מידע שונה ואף סותר בעדויותיהם של עדים שמוצאם מיוון לעומת אלו של עדים שמוצאם מפולין. מספר ניכר של ניצולים מבין הזונדרקומנדו משתי קבוצות אלו נוטים להעצים את חלקם של בני מולדתם בתכנונו של המרד ובביצועו. כך אנו מקבלים גרסאות שונות על זהותם של הוגי רעיון המרד, על זהותו של מי שקריאתו הציתה אותו ואפילו על השפה שבה הושמעה אותה קריאה.
ההיסטוריון מצֻווה תמיד להקפיד על אובייקטיביות בחתירתו לאמת. משימתו היא לבור את המוץ מן התבן, לסנן את המקורות ולזקק את העובדות. מטלה זו, שהיא הקשה (וגם המרתקת) בעבודתו של ההיסטוריון, נושאת עמה רגישות יתרה כאשר בשואה עסקינן. "כולם קדושים וטהורים", נאמר בתפילת "אל מלא רחמים" לזכרם של חללי השואה. כיצד אפוא נוכל לומר מי דייק ומי טעה? כיצד נוכל לקבוע מה בדיוק אירע? כיצד נימָּנע מעשיית עוול היסטורי ומוסרי?
התשובה היא: נוכל, כי זוהי חובתנו, וחובה עלינו לעשותה ברגישות ובענווה, במקצועיות ובזהירות. למרות ייחודה של השואה, למרות הֶעדר תקדים לאושוויץ, למרות המציאות הבלתי-אפשרית של הזונדרקומנדו - החוב כלפי הקורבנות והחובה כלפי השומעים מובילים אל חוב כלפי האמת ואל חובה כלפי העובדות.
***
את מרד הזונדרקומנדו אין לנתק לא מן האירועים שהתחוללו לפניו ולא מן האירועים שהיו תוצאותיו. למרד ב-7 באוקטובר 1944 קדמו מרידות שלא יצאו אל הפועל, של אסירי אושוויץ בכלל ושל אנשי הזונדרקומנדו בפרט. להן קדמו תכנון ותוכניות. להם קדמו התארגנויות מחתרתיות של אסירים באושוויץ-בירקנאו. לכל אלה קדמו הקמת הזונדרקומנדו ועבודתם האיומה והנוראה של אנשיו. ואילו לאחר המרד באו חקירות, עינויים ותליות. את כל הנושאים האלה נסקור בספר זה.
אנו מוצאים לנכון להעיר כמה הערות טכניות-מושגיות. החשובה שבהן נוגעת למינוח שבו אנו מתארים את מתקני המוות שפעלו במחנה אושוויץ (מחנה אושוויץ 1 או "מחנה-האם") ובמחנה בירקנאו (אושוויץ 2). מתקנים אלה כללו בעיקרם תאי המתה בגז ואמצעים לשריפת הגופות. כפי שנראה בפרק הראשון, היו כמה שלבים בהשתכללותה של תעשיית המוות. לשם האחידות והפשטות, אנו מכנים את כל המתקנים "תאי גזים" - שם המתייחס לכל החלקים שנכללו בהם ולכל המשימות שמילאו.
הערה שנייה נוגעת למספורם של תאי הגזים. הראשון שבהם הופעל במחנה אושוויץ 1 ונקרא "תא גזים 1". כאשר נבנו תאי הגזים הגדולים במחנה בירקנאו, הם כונו "תא גזים 2" ו"תא גזים 3" - אלה ששרידיהם המפוצצים (ליתר דיוק: שרידי המשרפות שהיו חלק מהם) נראים עד היום בסיומו של הרציף "החדש", המוביל בקו ישיר מן הכניסה הראשית למחנה, אל האנדרטה המרכזית לקורבנות אושוויץ. כעבור זמן-מה נבנו כמה עשרות מטרים צפונה משם "תא גזים 4" ו"תא גזים 5", שמהם נותרו שרידים מועטים. כאשר הופסק השימוש בתא הגזים באושוויץ, השתנה המספור של תאי הגזים בבירקנאו ל-1 עד 4. גם בעניין זה העדפנו את האחידות והפשטות, ושמרנו על המספור המקורי: 1 באושוויץ, 2 עד 5 בבירקנאו. במקומות שבהם המקורות מתייחסים למספור המחודש, אנו מציינים זאת.
הערה שלישית נוגעת לשמות, למונחים ולכתיב. כדי להקל על הקורא, כל אלה מובאים בתעתוק עברי עכשווי. פה ושם התאמנו לשם כך את הכתיב שבמקורות ישנים יותר; בשום מקרה לא גרם הדבר לשינוי בעל משמעות כלשהי. במקרים של אנשים נושאים שני שמות משפחה (בעקבות עִבְרוּת או נישואים), אנו מביאים בפעם הראשונה את שני השמות, כאשר המוקדם יותר מופיע ראשון; לאחר מכן אנו משתמשים רק בשם השני, שבו בדרך כלל השתמשו גם אנשים אלה עצמם.
***
שורה של אישים ומוסדות בשתי מדינות סייעו לנו לאורך הדרך - הן במחקר ארוך השנים של גדעון גרייף על קורות הזונדרקומנדו והן במחקר ובכתיבה של ספר זה, שאליהם הצטרף איתמר לוין.
בישראל היו אלה פרופ' ישראל גוטמן ז"ל - מורד, ניצול, עד, חוקר ומורה; ד"ר חיים גרטנר, מנהלו רב הידע ומסביר הפנים של ארכיון יד ושם; לאה טייכטל, שהיתה המנהלת הנמרצת והיעילה של שירותי היַעַץ בארכיון ובספרייה של יד ושם; פאני מולד, העובדת הזריזה באולם הקריאה של הארכיון והספרייה; ויוסלה כרמין מקיבוץ מגן, יוזם מפעל תרגום העדויות לעברית.
בפולין היו אלה ארבעה מבכירי המוזיאון הממלכתי של אושוויץ-בירקנאו, האנשים שהפליאו אותנו בכל פעם מחדש כאשר קיבלו אותנו בסבר פנים יפות הגם שהם חיים יום-יום בצלה ובצדה של אימת המקום: ד"ר וויצ'ייך פלוסה, מנהל המוזיאון; שמעון קובלסקי, סגן המנהל; ד"ר פיוטר סטקייביץ', מנהל מחלקת המחקר; והחוקר הוותיק ד"ר אנדז'יי שצ'לצקי, שאף ערך לנו סיור בשרידי מחנה בּוּנָה-מוֹנוֹביץ ובתת-המחנה רַיְיסְקוֹ. למותר לציין כי האחריות לכל טעות או שיבוש היא שלנו בלבד.
סיפורם של אנשי הזונדרקומנדו בכלל וקורותיו של המרד בפרט לא היו רואים אור ללא נכונותם של ניצולים רבים לשתף אותנו בסיפוריהם. קשה ככל שהיתה עליהם המשימה - הם שחזרו את האירועים, התמודדו עם הזיכרונות, ניצבו בפני הקושיות וחיפשו יחד איתנו את התשובות.
תודה מיוחדת לעורכת הספר, דורית רוגובוי, על עבודה מקצועית לעילא, ביעילות שלא באה על חשבון הדיוק, ובקפדנות שלא באה על חשבון הזריזות.
ולבסוף: תודתנו ואהבתנו לבני משפחותינו.
גדעון: לזוגתי עליזה, שתמכה, עודדה וחיזקה; לאמי, ביאטריס גרייף, על עזרתה; לילדי, אביגיל וארנון, על אהבתם; ולחברי הטובים והנאמנים, לאה'לה, אייל ויונתן דבי-שאקי, עליזה אסא ויריב נורנברג.
איתמר: לאירית ולבנינו אריאל-יהודה, אביעד ואייל-ישראל, ששוב ושוב חיים עם המחקר והכתיבה ואת המחקר והכתיבה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.