מרינה של הים

טוסקנה 1966

הילדה עמדה מול שעריה השחורים והמאיימים של וילה לָה-מגדלנה והציצה מבעד לסורגים אל כביש הגישה שהוביל מהשער לבית. שדירת הארזים הארוכה חצתה בקו ישר את השטח, ובסופה היה אפשר להבחין בפלאצו מזמין שקירותיו נצבעו בגוון הצהבהב של פרח נר הלילה. לה-מגדלנה ניצבה באצילות זקופת קומה כקיסרית. חלונותיה הגבוהים היו מוגפים בתריסים בגוון אלגנטי של טורקיז, הכתר המלכותי היה המעקה הדקורטיבי לאורך הגג בחזית, וקירותיה זהרו כמשי. היא היתה שייכת לעולם מכושף ובלתי-נגיש, כמו באגדות.

שמש טוסקנה העזה הטילה צללים כהים על כביש הגישה, ולאפה של הילדה הגיעו ניחוחות הפרחים המתקתקים שעלו מגני האחוזה והרוו את האוויר החם. היא עמדה שם בסנדלים ובשמלת קיץ מלוכלכת, שערה החום והארוך, דביק מאבק וממי ים, היה מוטל על גבה וגם כיסה את עיניה, עיניים כהות, מוטרדות, כמהות. על צווארה ענדה תליון מריה הבתולה שאמה נתנה לה רגע לפני שנטשה אותה וברחה עם גבר שהכירה בדוכן העגבניות בפיאצה לָקוֹנדָה, ואף לקחה איתה את אחיה הקטן.

הילדה נהגה לבוא לווילה דרך קבע. היא אהבה לטפס על החומה במקום שבו האבנים נפלו ויצרו מקום קל לטיפוס. היא נהגה לשבת על החומה, לשזוף את עיניה ביופיים של הגנים עם מזרקות האבן, עצי אורן-המטרייה החינניים ופסלי השיש של גבירות מעודנות וגברים עירומים למחצה, מפותלים בתנוחות תיאטרליות של אהבה וכיסופים. היא אהבה לדמיין שהיא מתגוררת שם בתוך כל הפאר השמימי הזה - עלמה צעירה עם שמלות יקרות ונעליים נוצצות, עם אמא אוהבת ששוזרת סרטים בצמות שהיא קולעת בשיער של בתה, ואבא שמפנק אותה במתנות וזורק אותה באוויר ואז תופס אותה בזרועותיו החזקות והמגוננות. היא באה ללה-מגדלנה כדי לשכוח את אביה השיכור ואת הדירה הקטנה בוויה רומא שהיא בקושי הצליחה לנקות.

ידיה הקטנות לפתו את הסורגים והיא דחסה את פניה ביניהם כדי לראות טוב יותר את הנער שפסע עכשיו לעברה מלווה בכלב בן כלאיים. היא ידעה שהוא יגרש אותה משם, ולכן רצתה להספיק לראות אותו היטב לפני שתברח בריצה בחזרה בשביל המפותל שירד אל החוף.

הנער היה נאה, הרבה יותר מבוגר ממנה, עם שיער בהיר שגלש בגל על מצחו, והיו לו פנים נעימות. הוא בחן אותה בעיניים בהירות מחייכות, ומקרוב היא ראתה שהן ירוקות. היא התבצרה בעמדתה, מאתגרת את עצמה להישאר שם עד השנייה האחרונה. אצבעותיה התהדקו סביב הסורגים והיא חשקה את לסתה בנחישות, אבל החיוך שלו פירק אותה מנשקה. זו לא היתה הבעת פנים של אדם שעומד לגרש אותה. הוא תחב את ידיו לכיסים והסתכל עליה מהצד השני של השער.

"שלום לך."

היא לא ענתה. ראשה אמר לה לברוח, אבל רגליה לא צייתו. היא המשיכה להתבונן בו ולא היתה מסוגלת להתיק את מבטה.

"את רוצה להיכנס?" הזמנתו תפסה אותה לא מוכנה והיא זקפה את גווה בחשדנות. "אני רואה שאת סקרנית."

"סתם עברתי פה," היא אמרה.

"אז את כן מדברת."

"ברור שאני מדברת."

"לא הייתי בטוח בהתחלה. חשבתי שאת מפחדת, לפי איך שנראית."

"אני לא פוחדת ממך, אם זה מה שאתה מתכוון."

"יופי."

"סתם הייתי בדרך לאנשהו."

"מוזר, כי אנחנו די מבודדים פה."

"אני יודעת. הייתי בחוף." זה היה נכון לפחות.

"אז סתם טיילת לך לפה כדי לראות את הבית?"

"הוא נורא יפה. מושך תשומת לב." פניה אורו למחשבה על הווילה ועיניה נדדו בערגה לעבר שדירת העצים.

"אז בואי, אני אראה לך את הגנים. המשפחה שלי לא כאן. אני לבד. יהיה נחמד לדבר עם מישהו."

"לא יודעת..." עיניה קדרו שוב, אבל הוא כבר פתח את השער.

"אל תפחדי. אני לא אפגע בך."

"אני לא פוחדת," היא מיהרה להשיב. "אני יודעת לשמור על עצמי, שתדע לך."

"אני בטוח."

היא נכנסה והוא סגר שוב את השער. היא ראתה שהוא נועל אותו ולבה זינק לרגע בחרדה, אבל מבטה נמשך שוב לווילה והיא שכחה את הפחד. "אתה גר פה?"

"לא כל הזמן. אני גר במילאנו רוב הזמן, אבל אנחנו באים לכאן כל קיץ."

"אז בטח ראיתי אותך כבר."

"באמת?"

התרגשותה מעצם היותה בשטח האחוזה נסכה בה אומץ. "כן, אני מרגלת מהחומה."

"שדה קטנה."

"אני אוהבת להסתכל על הגנים. אנשים לא מעניינים אותי כל כך."

"אז אני אעשה לך סיור מקיף, שלא תצטרכי לרגל יותר."

היא צעדה לצדו ולבה עלה על גדותיו. "כל זה באמת שלך?"

"של אבא שלי יותר נכון."

"אם זה בית הקיץ שלכם, אז בטח הבית שלכם במילאנו הוא כמו ארמון."

הוא הטיל את ראשו לאחור ופרץ בצחוק. "הוא גדול, אבל לא כמו ארמון. הבית הזה יותר גדול ממנו. יש גם שטחים מסביב."

"הוא עתיק, לא?"

"מהמאה החמש-עשרה. בנתה אותו משפחת מדיצ'י ב-1452, והאדריכל היה לאונה בטיסטה אלברטי. את יודעת מי הוא היה?"

"ברור שאני יודעת."

"בת כמה את?"

"עשר ועשרה חודשים. יש לי יום הולדת באוגוסט. בטח תהיה לי מסיבה גדולה."

"אני בטוח."

היא השפילה את מבטה. מעולם לא נערכה מסיבה לכבוד יום הולדתה. עכשיו אמה עזבה, ואפילו לא יהיה מי שיזכור את יום הולדתה. "איך קוראים לכלב שלך?"

"לילה-טוב."

"שם מצחיק."

"מצאתי אותו ברחוב באמצע הלילה. התחברנו מיד, אז קראתי לו לילה-טוב, כי זה היה לילה טוב כשמצאתי אותו."

היא התכופפה ללטף אותו. "איזה גזע הוא?"

"אני לא יודע. תערובת של הרבה גזעים."

"הוא חמוד." היא צחקה כשהכלב ליקק את פניה. "רגע, לאט-לאט, כלבלב!"

"הוא אוהב אותך."

"אני יודעת. חיות נטושות תמיד אוהבות אותי."

כי את נראית נטושה בעצמך, הוא חשב כשהיא חיבקה את צווארו של לילה-טוב והניחה את ראשה על פרוותו.

"יש לי חבר חדש," היא אמרה בחיוך ניצחון.

מצב רוחה המרומם הצחיק אותו. "לא. יש לך שני חברים חדשים. בואי."

הם פסעו יחד בשדירה, וביטחונה העצמי התחזק עם כל צעד. הוא נתן לה הסבר על הארכיטקטורה, מתפאר בידע הנרחב שלו. היא הקשיבה מהופנטת ומרותקת לכל פרט וניסתה לחקוק בזיכרונה הכול כדי לספר אחר כך לחברתה קוסטנצה. הווילה היתה גדולה אף יותר משחשבה. עד היום ראתה רק את החלק המרכזי שבין העצים שבקצה השדירה. היו עוד שני אגפים, גבוהים פחות מהאגף המרכזי, אבל רחבים באותה מידה. המבנה היה בעל פרופורציות קלאסיות פשוטות וניחן בפאר אצילי מאופק. הצבע הצהוב שיווה לו מראה שמח ושאנן, כאילו ידע שאינו צריך להתאמץ כדי להיראות יפה. היא השתוקקה להיכנס, להתהלך בין החדרים ולחזות ביצירות האמנות על הקירות. היא היתה בטוחה שיופיו של הבית מבפנים עולה על יופיו החיצוני. אבל הוא לקח אותה מסביב, לאחורי הבית, היכן שמדרגות מאבן סחופה ירדו אל גן של פסלים ועציצי חרס עם שיחים מעוצבים ואורנים גבוהים. היא הרגישה כאילו היא מתה ונכנסת עכשיו לגן עדן, כי אין ספק שרק גן עדן יכול להיות יפה כל כך.

הוא כיוון אותה לשער קטן בחומה שהוביל לגן מטופח אחר ששכן בתוך מעגל של עמודי אבן. במרכז המעגל היתה מזרקה מרהיבה של בתולות ים שהתיזו מים לאוויר. סביב המזרקה היה שביל שמשני צדיו פוזרו באקראי שתילי תימין. בכל אחד מארבעת הצדדים עמדו ספסלי ברזל יפים ומאחוריהם גדרות שיחים נמוכות שתחמו ארבע מדשאות וערוגות פרחים מושקעות. היא עמדה זמן-מה, נטועה בסנדליה, לספוג את המראות. ידה לפתה את חזה, כי היא מעולם לא חזתה ביופי כזה.

"זה הגן של אמא שלי," הוא אמר לה. "היא רצתה מקום שבו היא תוכל לקרוא בפרטיות בלי שאף אחד יבלוש אחריה." הוא קרץ לה וצחק שוב. "את צריכה להיות מרגלת מוכשרת מאוד כדי לחדור לכאן."

"בטח אמא שלך יפה," היא אמרה וניסתה להיזכר איך אמא שלה נראית.

"כן, נראה לי. אנשים בדרך כלל לא חושבים ככה על האמהות שלהם."

"איפה היא קוראת?"

"אני חושב שהיא בטח יושבת על אחד מהספסלים האלה, ליד המזרקה. לא יודע. אף פעם לא טרחתי לשים לב." הוא ניגש אליה לאטו ופתאום נדבק בהתלהבותה של הילדה. "באמת יפה פה, נכון?"

"תדמיין שאתה יושב פה בשמש, מקשיב למים ומסתכל על הציפורים המשתכשכות במזרקה."

"הרבה שלווה."

"אני מתה על ציפורים. בטח יש לכם כאן המון. וציפורים אחרות, לא כמו הציפורים שיש לנו בעיר."

הוא צחק בפליאה. "אני חושב שיש כאן אותן ציפורים כמו בהֶרבָּה."

"לא, בטוח יש לכם ציפורים מיוחדות." היא היתה כל כך בטוחה בזה, שהוא הסתכל מסביב וכמעט ציפה לראות תוכים בין ענפי האורנים. "אתה יושב פה לפעמים?"

"לא."

"למה לא?"

הוא משך בכתפיו. "מה יש לי לעשות פה?"

"יש המון מה לראות. אני הייתי יכולה לשבת פה שעות - אפילו ימים. הייתי יכולה לשבת כאן לנצח ולא לרצות ללכת לעולם." היא התיישבה על הספסל בזהירות, כאילו היה חפץ קדוש שעלול להישבר. אחרי שהתיישבה צפתה במים ודמיינה שיש לה גן משלה שבו היא יכולה ליהנות משינויי האור מעלות השחר עד רדת החשיכה. "אלוהים נמצא פה," היא אמרה בשקט והרגישה תחושה מוזרה של חרדת קודש מזדחלת על עורה, כמו הבל פיו החמים של מלאך.

הוא התיישב לידה, פשט את רגליו קדימה והרים את ידיו אל מאחורי ראשו. "את חושבת?"

"אני יודעת. אני מרגישה אותו."

הם ישבו כך זמן רב, מאזינים לרוח הקלה בארזים וליונים ההומות בשביעות רצון על גג הווילה. לילה-טוב רחרח את גבולות הגזרה ומדי פעם הרים רגל אחת כנגד השיחים.

"זה היום הכי טוב בחיים שלי," היא אמרה כעבור זמן-מה. "אני חושבת שאף פעם לא הייתי כל כך מאושרת כמו עכשיו."

הוא הביט בה בסקרנות ושפתיו התעקלו לחיוך עדין. "איך קוראים לך, פיקולינה?"

היא הסתכלה עליו עכשיו בעיניים בוטחות ומכירות תודה. "פלוריאנה," היא ענתה. "ולך?"

משום-מה שניהם ידעו שבהחלפת השמות טמונה משמעות מסוימת. הוא היסס והישיר מבט אל עיניה, שהיו עכשיו פקוחות באומץ וכבר לא מבוהלות. הוא הושיט את ידו. ידה פגשה את ידו בהיסוס ונראתה קטנה וכהה בהשוואה לידו הגדולה והחיוורת.

"דַנטֶה אלברטו מאסימו," הוא אמר חרש. "אבל את יכולה לקרוא לי דנטה."

דבון 2009

דרוש/ה צייר/ת

לקיץ הקרוב -

שיעורי ציור לאורחים

במלון פולזאנצה, דבון,

תמורת מגורים וכלכלה

טלפון: 301-859-07972

המוריס מיינור קרטעה בכביש הצר היורד לכפר שֶלטוֹן. גדרות השיחים לאורכם ולרוחבם של השדות היו גבוהות ושופעות ושזורות פרחים לבנים ויפים של פטרוזיליית בר ופרחי זכריני. להקת דרורים המריאה לשמים שענני נוצה שייטו בהם אל פנים היבשה, נישאים ברוח המלוחה. המכונית התקדמה בזהירות, סטתה לשוליים כדי לפנות את הכביש הצר למשאית שבאה ממול והמשיכה לעבר הכפר העתיק הקסום, שהגגות האפורים של בתיו הלבנים נצצו כזהב בברק הלוהב של אור השחר.

בלב הכפר היתה כנסייה קטנה בנויה מאבן אפורה, ספונה בינות לעצי דולב מרהיבים. חתול שחור מטופח פסע בצעדים גמישים על גדר האבן בשובו מציד לילי מוצלח. בקצה הכפר, במקום שהכביש הצר פנה בו בחדות שמאלה וירד לים, נפתח שער ברזל מפואר אל כביש גישה פנימי צר שהתעקל בחן בין שיחי רודודנדרון פורחים. המכונית נכנסה ועברה על פני הפרחים הגדולים הוורודים בדרכה אל בית גדול מאבן אפורה שעמד בקצה, ניצב בבדידות מזהרת, משקיף אל הים.

הפּוֹלזַאנצֶה היה בית אחוזה הרמוני וסימטרי שדוכס סאמרלנד בנה ב-1814 למען אשתו הגחמנית אליס. אליס סבלה מאסתמה ואוויר הים היטיב עמה. הדוכס הרס את הבניין הישן, שהיה לא יותר מערימת לבנים מכוערת מהמאה השש-עשרה, ותכנן את הבית הנוכחי בעזרתה של אשתו המוכשרת והנחושה. זו היתה אחוזה שבפנים השרתה תחושה של קוטג' גדול, עם חיפויי עץ על הקירות, טפטים פרחוניים, אחי עצים וחלונות גדולים מסורגים שהשקיפו אל המדשאה ואל הים שמעבר לה.

הדוכסית אהבה מאוד את הגן שלה, ואת ימי הקיץ העבירה בטיפוח ורדים, שתילת עצים אקזוטיים ועיצוב מבוך מסובך ששביליו עברו ביער השופע צמחייה. סמוך לחדר עבודתה תכננה גינה קטנה יותר לילדיה, לגידול ירקות ופרחים, ותחמה אותה באמת מים מיניאטורית שבה יוכלו להשיט את הסירות הקטנות שלהם בזמן שהיא כותבת את מכתביה. היא אהבה כל דבר שקשור באיטליה וקישטה את המרפסות בעציצי חרס כבדים עם רוזמרין ולבנדר. את הגפנים ששתלה בחממה עיצבה כך שהן טיפסו על השבכה, וענביהן השתלשלו מהתקרה באשכולות מאובקים.

צאצאיה שינו מעט מאוד, אבל הם שיפרו והוסיפו ליופיו של המקום בטעמם המהודר והפזרני, עד שהמשפחה נקלעה לקשיים כלכליים, ובראשית שנות התשעים של המאה העשרים נאלצה למכור את הנכס. הפולזאנצה הוסב לבית מלון, דבר שהיה שובר את לבה של אליס אילו ידעה זאת. אבל המורשת שלה נשמרה, ועמה גם רבים מהטפטים עם הציפורים והפרפרים שצוירו ביד אמן. על עץ הארז שסוכך על הצד המזרחי נאמר שהוא בן חמש מאות שנה, ובשטח המקום היה גן ירקות עתיק תחום בגדר אבנים שנבנתה הרבה לפני שהדוכסית בייתה את שיחי הפטל - וגם גנן עתיק שאיש לא זכר כמה זמן הוא שם.

מרינה שמעה מכונית מתקרבת על החצץ בחוץ ומיהרה לחלון הקומה הראשונה. מבעד לשמשה היא ראתה מוריס מיינור ישנה ומלוכלכת, מלאה עד אפס מקום בבדי ציור וביריעות ניילון מוכתמות בצבע, שמנועה כבה בבת אחת באנחה שהזכירה פרד עייף. לבה האיץ את פעימותיו בציפייה נרגשת, והיא מיהרה לסקור את בבואתה במראה. היא היתה בת חמישים וקצת, בשיא יופייה, כאילו הזמן פיזז בריחוף על פניה ובקושי הותיר בהן את חותמו. שְׂער הדבש השופע שלה גלש על כתפיה, ועיניה העמוקות והמושכות היו בגוון חום-אפרפר של קוורץ מעושן. אף שהיתה דקת גזרה, עם עצמות קטנות ומותניים צרים, לא חסרו לה קימורים של אגן רחב וחזה נדיב. היא יישרה את שמלתה והתפיחה את שערה וקיוותה לעשות רושם ראשוני טוב.

"מרינה דרלינג, המועמד הראשון לצייר-הבית שלך הגיע," קרא בעלה, גריי טרנר, שעמד ליד החלון וצחק למראה הקשיש שצעד על החצץ. האיש היה לבוש במעיל ארוך מעוטר ברקמת זהב, ואברקיים שחורים. נעליו השחוקות היו מקושטות באבזמי פליז גדולים שהתנוצצו קלושות בשמש האביבית.

"שככה יהיה לי טוב, זה קפטן הוק!" קראה קלמנטיין, בתו בת העשרים ושלוש של גריי שחברה אליו ליד החלון. היא עיקמה את אפה בבוז. "אין לי מושג למה סאבמרין רוצה להזמין צייר שיתעלק עלינו כל קיץ. זה נורא פלצני להחזיק צייר-בית."

גריי התעלם מהכינוי המזלזל שילדיו העניקו לאמם החורגת. "למרינה יש חוש טוב לעסקים," הוא אמר בעדינות. "היתה הצלחה אדירה עם פול לוקווד בשנה שעברה, והאורחים שלנו התלהבו ממנו. הגיוני שהיא תרצה לשחזר את ההצלחה."

"אולי היא תתחרט כשתראה את המלח הזה!"

"נראה לך שיש לו תוכי באחד מהארגזים שלו?" גריי המשיך לצפות בזקן שפסע בצעדים נוקשים לתא המטען של המכונית והוציא ממנו תיק עבודות מרופט.

"אני בטוחה שיש לו, אבא - וגם ספינה שעוגנת למטה ברציף. לפחות אין לו קרס במקום יד."

"מרינה תחשוב שהוא מקסים. היא מתה על טיפוסים אקסצנטרים."

"אתה חושב שבגלל זה היא התחתנה איתך?"

גריי זקף את גוו ותחב את ידיו לכיסים. הוא היה גבוה מאוד, עם שיער מתולתל שהתחיל להאפיר ופנים ארוכות ורגישות. הוא הביט בבתו והניד את ראשו. "אל תשכחי שאת נושאת את הגנים שלי, קלמי. אם אני אקסצנטרי, יש סיכוי לא רע שגם את ירשת את הפגם הזה."

"בעיני זה לא פגם, אבא. אנשים רגילים זה הכי משעמם. אבל," היא הוסיפה כשהצייר סגר את תא המטען, "גם דברים טובים יכולים להיות מופרזים."

"הוא הגיע! איזה כיף!" מרינה הצטרפה לבעלה ולבתו ליד החלון. קלמנטיין ראתה כיצד התלהבותה של מרינה דועכת ברגע שראתה את המועמד הראשון שלה מדדה לעבר הכניסה עם יצירותיו תחובות מתחת לזרועו העטופה בשרוול אכול עש, ושאבה עונג קטן מאכזבתה.

"אלוהים אדירים!" מרינה הניפה את ידיה באוויר. "מה אני אעשה עכשיו?"

"מאוחר מדי, דרלינג. את צריכה לתת לו להיכנס, אחרת הוא ישלוף את החרב." מרינה השיבה לבעלה במבט נואש, אבל הוא הניד את ראשו וצחק בחיבה, מעמיק את התחפרות ידיו בכיסים. "זה הפרויקט שלך. אני יודע שאת שונאת שאני מתערב לך."

"אולי תראיין אותו יחד איתי?" ניסתה לפתות אותו בחיוך.

"לא, דרלינג, לא, לא. הוא כולו שלך."

"אתה רשע מרושע, גריי טרנר," היא ענתה לו, אבל זוויות שפתיה התעקלו מעלה בחיוך בעת שתפסה עמדה במרכז המבואה, ליד השולחן העגול וסידור הפרחים המוגזם, וחיכתה ששיין בלק, השוער, יעזור לקשיש עם תיק העבודות.

מרינה התעלמה מכל הפרצופים המשועשעים שהתקבצו ליד החלון - כי עכשיו גם ג'ניפר מהקבלה והֵתֶר, אחת המלצריות, מצאו תירוץ להגיע - והושיטה את ידה בחיוך חם למועמד הראשון שלה. ידו היתה מחוספסת ומיובלת, וציפורניו מוכתמות בצבע ישן. הוא לחץ את ידה בלפיתה איתנה. עיניו טרפו אותה ברעבתנות של גבר שהפליג בלב ים חודשים רבים, והוא נראה חסר מילים. "תודה שבאת, מר בַּסקוֹבָּלֵנָה. בוא נשב במשרד שלי ונדבר קצת על כוס קפה. או שאולי אתה מעדיף תה?"

"או חבית רום," לחשה קלמנטיין לאביה.

מר בסקובלנה כחכח בגרונו ובלע רוק. "קפה, בלי חלב, בלי סוכר - ובבקשה, קראי לי בַּלתָזָר."

קול הבריטון העמוק שלו הבהיל את מרינה והיא משכה את ידה בבת אחת. בזווית עינה ראתה את קלמנטיין מגחכת לעצמה, והבליטה את סנטרה בהתרסה.

"שיין, תשלח את התר עם קנקן קפה למר בסקובלנה וקפוצ'ינו בשבילי מיד, בבקשה."

"בשמחה, גברת טרנר," אמר שיין שכבש את חיוכו.

שיין לקח את תיק העבודות וצעד בעקבותיהם דרך חדר ההסבה, שכמה מאורחי המלון ישבו וקראו בו עיתון, אל חלל ישיבה נוסף, יפה וירוק כחממה, שמעבר לו השקיף משרדה של מרינה אל גינת הילדים, אל אמת המים המיותמת ואל הים. היא סימנה לשיין שיניח את תיק העבודות על שולחן הקפה וחיכתה שהוא יצא ויסגור את הדלת.

מרינה הזמינה את בלתזר לשבת על הספה והתכווצה כשבגדיו המלוכלכים נגעו בריפוד השֵׁניל הירקרק. היא שקעה בכורסה והפנתה את פניה לחלון הפתוח שרוח ים וניחוח מתקתק של דשא מכוסח ואוזון חדרו בעדו. היא שמעה את המייתו המרוחקת של האוקיינוס ואת זעקותיהם הנוגות של השחפים נישאות ברוח והרגישה את כיסופיו של לבה לחוף שלרגלי המצוק, את כמיהתן של כפות רגליה להרגיש את המים, את געגועיו של שערה להתבדר ברוח. היא כבר ידעה שבלתזר לא ישהה הקיץ בפולזאנצה, אבל הרגישה שהיא חייבת לו את העמדת הפנים של התהליך.

"השם שלך נפלא - בַּסקוֹבָּלֵנָה. נשמע ספרדי." היא היתה מודעת למבטו הנעוץ בה בלסת רפויה מעט, כאילו לא ראה אישה מעולם. למרות החלון הפתוח, הדיף גופו המלוכלך ריח שהתחיל למלא את החדר. היא קיוותה שהתר תבוא מהר עם הקפה, אבל שיערה ששיין מעכב אותה בדיון צוות על האורח. היא קיוותה שאף אחד מהאורחים לא ראה אותו נכנס.

"אולי, אי-שם בהיסטוריה המשפחתית שלי, היה איזה ספרדי. אבל אנחנו בני דבון שורשיים וגאים."

מרינה זקפה גבות בפקפוק. היה לו עור כהה כשל ספרדי ועיניים כהות. כשהוא חשף את שיניו, הן היו חומות ורקובות כשיניו של מלח מוכה צפדינה. "ובלתזר. זה שם של גיבור מהספרים."

"לאמא שלי היה דמיון מפותח."

"גם היא היתה אמנית?"

"לא, אבל היא היתה אישה עם חלומות, שתנוח בשלום על משכבה."

"אז תגיד לי, בלתזר, מה אתה מצייר?"

"אוניות," הוא ענה ורכן לפתוח את תיק העבודות.

"אוניות," מרינה חזרה על המילה והשתדלה להחדיר מעט התלהבות לקולה. "מעניין. אבל לא ממש מפתיע," היא הוסיפה בהומור.

מר בסקובלנה החמיץ את הרמיזה למדי הקברניט שלו. "אני מוקסם מספינות מאז שאני זוכר את עצמי."

"גדלת ליד הים?"

"כן, כן, וגם אבא שלי וגם סבא שלי." תשומת לבו נדדה לשני ציורים שהיו תלויים על הקיר. "יצירות נוף טובות. את אספנית, גברת טרנר?"

"לצערי לא. ואני גם לא מציירת. אני רק מעריצה אנשים כמוך שיודעים לצייר. אז בוא תראה לי את העבודות שלך."

הוא הוציא רישום של סירת דיג בים סוער. מרינה שכחה לרגע את הריח ואת הבגדים המוזרים והתבוננה בתדהמה בתמונה.

"זה כל כך יפה," היא התנשפה וזזה קדימה אל קצה הכורסה. "יש לך כישרון."

"אז תראי את זה." הוא הוציא ציור אחר בהתלהבות גוברת. מרינה היתה המומה מקסם הכיסופים שביצירתו. הוא הראה לה סקיצות של כלי שיט מכל הסוגים: ימיות של העידן האליזבתני, יאכטות מודרניות ודוברות. חלקם צוירו על פני מים שלווים באור השחר, אחרים בלב ים לאור הירח, ובכולם היתה אותה תחושה נוגעת ללב של מלנכוליות. "יש לי גם ציורי שמן, אבל הם גדולים מכדי להביא לכאן. את יכולה לבוא לראות אותם אם את רוצה. אני גר ליד סאלקומב."

"תודה. אני בטוחה שהם יפים כמו הרישומים שלך." היא השיבה אליו את מבטה ואמרה לו בכנות, "יש לך כישרון נדיר."

"אם הייתי יכול לצייר אנשים, הייתי מצייר אותך." מרינה התעלמה מהתאווה שניכרה בעיניו.

"אתה לא מצייר אנשים?" היא אמרה באכזבה מעושה.

"אין סיכוי." הוא העביר את ידו בשערו הדליל והאפור שקצותיו נגעו בדרגות הזהב שעל כתפיו. "אף פעם לא הצלחתי לצייר אנשים כמו שצריך. לא משנה כמה ניסיתי, הם תמיד יצאו כמו קופים."

"כל כך חבל. אני צריכה, בלתזר, צייר שילמד את האורחים שלי לצייר הכול. לא רק סירות וקופים. אני מצטערת."

בלתזר שמט את כתפיו בתבוסה. התר נכנסה עם מגש ועליו קנקן כסף וכוס קפוצ'ינו. מרינה כיבדה אותה במבט זועם על העיכוב, והתר הסמיקה קלות כשהניחה את המגש על שולחן העבודה. מרינה קיוותה שהוא ילך מיד, אבל עיניו החמדניות נעצרו על עוגיות הג'ינג'ר ופניו אורו. היא מזגה לו קפה באי-רצון והציעה לו מהעוגיות, והוא התרווח שוב על הספה.

קלמנטיין נכנסה למיני קופר האדומה שלה וירדה בדרך המתפתלת לעיר הקטנה דוקוֹמְבּ-דֶבְליש. שדות אפופי ערפילים השתפלו מתחת לשמי תכלת צלולים כשמיכת טלאים בגוונים של ירוק. סנוניות נסקו לשמים ושחפים חגו מעל, ומדי פעם היא ראתה את גלי הים הכחול מנצנצים מבעד לדוק הערפילי שבאופק. ועם כל היופי הזה, לבה של קלמנטיין היה עדיין אכול טינה.

היא בהתה בדכדוך באספלט האפור ושקלה את מצבה. היא רצתה לטייל שוב בהודו, ליהנות מהחופש שהרוויחה ביושר אחרי שלוש שנים ותואר אקדמי מכובד, במקום לכתת את רגליה מדי בוקר לדוקומב-דבליש, ליום שלא נגמר כמזכירתו של מר אטווד המשעמם וסוכנות הנדל"ן המנומנמת שלו ברחוב הראשי.

היא קיבלה בהלם מסוים את הכרזתו של אביה שמעתה לא יוכל עוד להמשיך לממן את כל גחמותיה. היא קיוותה לדחות את כניסתה למעגל העבודה בעוד שנה לפחות. הוא הציע לה משרה במלון, כמו ג'ייק, שהתחיל מלמטה ועכשיו כבר היה מנהל. אבל המחשבה שאשתו של אביה תהיה הבוסית שלה היתה גרועה ממוות. אז הוא סידר לה עבודה לשישה חודשים בזמן שהמזכירה הקבועה של מר אטווד, פולי, יצאה לחופשת לידה. אם היא תשרוד שישה שבועות זה יהיה נס. לא זו בלבד שהיא בקושי ידעה להקליד, לא היו לה שום כישורים משרדיים והיא נעזרה בסילביה, מזכירתו של השותף של מר אטווד, שעשתה במקומה את רוב העבודה. היא ידעה שהיא מעמידה את סבלנותו של מר אטווד במבחן, אבל הוא היה חייב לאביה על כל הלקוחות שהוא תמיד שולח אליו, כך שלא היתה לו ברירה.

בכלל, להיות בדבון היה משעמם. אילולא נאלצה אמה למכור את הבית בלונדון ולעבור לסקוטלנד, היא היתה מוצאת עבודה הרבה יותר זוהרת בצ'לסי והיתה מבלה כל ערב עם חבריה במועדון האופנתי ביותר בלונדון. אבל קרה מה שקרה, והיא מצאה את עצמה בדבון, המחוז שתיעבה עוד מימי ילדותה בעקבות חופשות קיץ רבות שבהן הכריחו אותה ללכת לחופי ים קרים ולרעוד על האבנים בזמן שאביה ואחיה מחפשים סרטנים. מרינה נהגה להכין ארוחות פיקניק מפנקות ולקחה אותה לחפש צדפים על החוף, אבל קלמנטיין מעולם לא הסכימה להחזיק בידה. זו היתה מחווה קטנה של התרסה, אבל תמיד היו לה רגשי נחיתות ליד האישה היפהפייה הזאת שגזלה את לבו של אביה. היא היתה מודעת היטב לאור שניצת בעיניו כשהסתכל על אשתו - כאילו נשא עיניו אל מלאך - ולאופן שבו אותו אור דועך בהן כשהוא הסתכל עליה - כאילו היא סתם הפרעה. היא לא הטילה ספק באהבתו אליה. הוא פשוט אהב את מרינה יותר.

כשהתקרבה לעיר היא ראתה חפץ שחור באמצע הכביש. נעל ישנה, היא חשבה בהתחלה והאטה. אבל מקרוב ראתה שזה קיפוד שחוצה את הכביש בנחת. היא הציצה במראה וראתה שתי מכוניות מאחוריה, אבל ידעה שאם לא תעצור, הקיפוד יידרס. מצוקתו של בעל החיים שלפה אותה משרעפיה העגמומיים והיא לחצה בבת אחת על הבלם, פתחה את הדלת וחשה להצילו. הגבר במכונית שמאחוריה צפר בכעס. קלמנטיין התעלמה ממנו והתכופפה לזרז את הקיפוד. אבל הוא היה מלא קוצים ופרעושים. היא חשבה במהירות, ראתה שתי מכוניות מתקרבות ממול וחלצה את נעליה. היא אספה בזהירות את הקיפוד באחת הנעליים והניחה אותו על העשב בשולי הכביש. היא נהנתה לראות אותו מדדה אל הצמחייה ונעלם. עד שחזרה למכוניתה כבר נאסף תור קטן בשני הכיוונים. היא נופפה להם בתודה כשחלפה על פניהם ושלחה חיוך קורן לנהגים שהשיבו לה בפנים זועפות.

כשקלמנטיין התפרצה למשרד במלמולי התנצלות, השעה כבר היתה הרבה אחרי עשר. סילביה, גרושה ג'ינג'ית נמרצת עם שדיים גדולים שבקושי מצאו מקום בסוודר הצמוד הירוק עם המחשוף המשולש, כיסתה בידה את הטלפון וחייכה מאוזן לאוזן. "בלי לחץ, מותק, שניהם בישיבה כל הבוקר. רק אנחנו פה. בא לך להיות נחמדה וללכת להביא לי לאטֶה?" היא הרימה את טפריה האדומים וצחקה בקול סקסי צרוד לטלפון. "די, פרדי, ילד רע. אם לא תתנהג יפה אני אצטרך להפליק לך עוד פעם." קלמנטיין המשיכה לבית הקפה הסמוך. כשחזרה, סילביה עדיין דיברה בטלפון. שפופרת הטלפון היתה לחוצה בין סנטרה לכתפה, והיא שייפה את ציפורניה תוך כדי דיבור. קלמנטיין שמטה את הכוס החד-פעמית מולה וזרקה את התיק שלה על הרצפה. "בוקר קשה?" שאלה סילביה, שסיימה לדבר.

"סאבמרין מראיינת ציירים."

"אהה... פרויקט צייר-הבית. נורא יוקרתי."

"אבל זה בדיוק העניין. זה לא יוקרתי בכלל. זה סתם פלצני."

"מה זה משנה, אם הוא חתיך?"

"חתיך? ממש. חבל שלא ראית את הפיראט שעלה עם שחר מהים. זקן, מסריח ומשוגע. רק ספינה היתה חסרה לו."

סילביה לגמה בזהירות את הלאטה כדי לא להרוס את הליפסטיק. "או שהיא אמיצה או שהיא טיפשה, להזמין זר גמור לבית שלה ככה."

"זה לא בית, זה מלון. וזאת המהות של העסק - זרים גמורים נכנסים ויוצאים כל היום, כל יום. מחריד!"

"לא, אני מתכוונת עם כל הפריצות שהיו. הם התחילו לקרוא לו באפלס, הגנב הג'נטלמן. הוא מכוון למלונות בדיוק כמו המלון של אבא שלך ולבתים פרטיים גדולים. לא קראת עיתון היום?"

"אני לא קוראת את המקומון של דוקומב-דבליש."

"את מפסידה. זה מכרה זהב של מידע מקומי. הסיפור מתחיל להיות מוזר. הוא פשט על בית גדול ליד תֶרלסטוֹן, התגנב כשכולם ישנו ויצא משם עם המון כסף מזומן ולא מעט יצירות אמנות. ומה שמוזר הוא שהוא ידע איפה כל דבר נמצא, כאילו הוא כבר היה שם פעם ובדק את השטח."

"איך הם יודעים שזה גבר?"

סילביה משכה בכתפיה. "כי הוא משאיר פתק עם חתימה, ‹ראפלס', על שם הדמות הספרותית, והוא היה גבר. בגלל זה הם קוראים לו באפלס." היא צחקה בקול מאנפף. "ככה זה עיתונאים. הם מתים על זה! אבל תשמעי עוד משהו: הרמז היחיד שהוא משאיר זה פתק תודה קטן בכתב יד יפה ומסודר."

"את צוחקת!"

"הייתי מתלוצצת על נושא כזה רציני?" היא שאבה את לחייה פנימה. "אני לא ממציאה, קלמנטיין יקירתי. זה שודד מנומס. ולחשוב שרק לפני שבוע הוא היה במלון פאלאס בתרלסטון. אני מקווה שהוא לא יגיע לכאן."

קלמנטיין צחקה והתיישבה בכיסא שלה. "לא אכפת לי אם הוא ישדוד את הפולזאנצה ויגנוב את כל הציורים היקרים של סאבמרין. והוא יעשה לי טובה גדולה אם הוא יצליח לקחת גם אותה עם כל השלל."

"אני חושבת שאת לא הוגנת. אני מחבבת אותה. היא זוהרת."

"זוהר זול."

"אל תהיי סנובית."

"אני לא סנובית. לא אכפת לי מאיפה אנשים באים אם הם נחמדים."

"היא מקומית, כמוני."

"לא רואים עליה. היא כל כך מתאמצת לעשות רושם עם הדיבור שלה עד שבקושי נשאר משהו מהמבטא הכפרי המקורי." קלמנטיין צחקה לעצמה. "הבעיה היא שיצא מזה מבטא נורא מוזר שהוא לא זה ולא זה - לפעמים היא אפילו נשמעת כמו אישה מארץ אחרת!"

"את נורא מחמירה איתה, קלמי. אז יש לה פה ושם פגמים באישיות. את צריכה להיות סלחנית יותר."

"היא מתיימרת להיות משהו שהיא לא. אני לא אוהבת אנשים כאלה. היא צריכה להפסיק לנסות לעשות רושם."

סילביה הסתובבה אליה בכעס. "את אומרת שאת לא סנובית, קלמנטיין, אבל את מדברת כמו סנובית. במה עזר לך כל החינוך היוקרתי שקיבלת? הוא נתן לך דיבור נפוח ותחושת עליונות. את עובדת באותו משרד כמוני ומרוויחה הרבה פחות. סתם בזבזת את הכסף של אבא שלך."

"לא התכוונתי לפגוע בך, סילביה. היא האמא החורגת שלי. אני לא חושבת שהיא עושה לאבא שלי טוב, זה הכול. הוא היה יכול למצוא מישהי טובה יותר. את יודעת שהוא היה עורך דין מצליח מאוד בלונדון. מה נכנס לו לראש פתאום לרדת לכאן ולנהל בית מלון?"

"אשתו."

"בדיוק מה שאני מנסה להגיד. הוא כבר היה יכול להיות שופט עכשיו, אילו נשאר בלונדון."

"אולי הוא לא רצה להיות שופט. אולי טוב לו עם הבחירה שהוא עשה. בכל מקרה, את לא חייבת לאהוב את האמא החורגת שלך. גם אם היא היתה בת מלך, היית חושבת שהיא לא טובה מספיק."

"אני חושבת שהיא רצתה את הבית כי הוא היה של דוכס סאמרלנד. היא יושבת במשרד שלה, שהיה פעם חדר העבודה של הדוכסית, ומרגישה חשובה. אבא היה כל כך גבוה מעליה בשרשרת המזון שאני מתפלאת שהיא בכלל הצליחה לשים אותו על הכוונת שלה."

"אני חושבת שהיא יפהפייה. יש משהו עמוק ועצוב בעיניים שלה."

"תאמיני לי, אין לה על מה להיות עצובה. היא השיגה את כל מה שהיא רצתה בחיים עם המניפולציות שלה."

"אז אולי כדאי לך ללמוד ממנה משהו ולהשתמש ביופי שלך בחוכמה."

"אני לא יפה."

סילביה הנידה את ראשה וחייכה אליה בחיבה. "את יפה כשאת מחייכת."

מרינה עקבה בהקלה אחרי המכונית של בלתזר שקרטעה החוצה סוף-סוף. היא מצאה את גריי על הסולם בחדר הספרייה הסמוך. הוא היה בעיצומו של חיפוש ספר לבריגדיר, שמאז מות אשתו, חמש שנים קודם לכן, נהג לאכול ארוחת בוקר של ביצים ולחם מטוגן בפולזאנצה.

"אוי לא," הוא אמר. "אז לא היה ריאיון מוצלח."

היא הרימה את ידיה לשמים ושאפה אוויר בתיאטרליות. "לא הצלחתי להיפטר ממנו. למשרד שלי יש ריח של הומלסים עכשיו, ועוד מעט יש לי עוד ריאיון."

"אז אולי תשבו בחוץ? יום יפה היום."

"אם אליזבת פֶּמברידג'-יוז תהיה ייצוגית מספיק, נשב בחוץ. אבל אם היא משוגעת, אני אצטרך להחביא אותה שלא תפחיד את האורחים. הדלקתי נר ריחני אבל לא נראה לי שזה יספיק."

"חשבתי שתאהבי אותו. את מתה על אנשים אקסצנטרים."

היא חייכה חיוך עקום. "לא אקסצנטרים עם שיניים שחורות ופה מסריח, שיער ארוך שמנוני ובגדים מגוחכים!"

"את מפתיעה אותי." הוא ירד מהסולם.

"אני אוהבת אקסצנטרים ייצוגיים. כאלה שמדיפים ניחוח לימוני ולובשים חולצות נקיות ומצחצחים שיניים."

"אהה," הוא הרים גבה.

הוא נישק את מצחה. "זה אמור להיות כיף, מרינה. זה היה רעיון שלך. תיהני מזה."

"אבל מה אם אני לא אמצא אף אחד מתאים?"

"את לא חייבת להעסיק צייר-בית."

"אבל אני כן חייבת. אנחנו צריכים משהו שיבדל אותנו לעומת מקומות אחרים, שימשוך אנשים. אני לא צריכה להזכיר לך כמה קשה לנו. אנחנו צריכים לחשוב על דרכים חדשות למשוך לקוחות, אחרת נהפוך לסתם עוד טרגדיית מחנק-אשראי. אנחנו לא מרוויחים, גריי. אפשר אפילו להגיד שיש לנו דליפה של כסף. תחשוב על זה, חצי מהאורחים שבאים לכאן בקיץ באים לצייר. חבורת הפנסיונריות שלי מלונדון הזמינו את השבוע שלהן ביוני רק בגלל שהן רוצות לשחזר את הכיף שהיה להן בשנה שעברה. אני בונה לנו יחסי ציבור שיביאו אנשים שנה אחרי שנה."

"אז אם האדם הנכון לא יגיע נצא לחפש אותו."

היא פכרה את אצבעותיה. "קלמנטיין חושבת שזה מעיד על טעם זול."

"היא צעירה."

"היא חצופה."

"תתעלמי ממנה. היא מנסה להדליק אותך."

"אז אני מסרבת להידלק. היא צריכה להתייחס אלי בכבוד. אני האמא החורגת." היא הסתובבה בבת אחת. המילה אמא צרבה את שפתיה כעלבון.

"את רוצה שאני אדבר איתה?"

"לא. תעזוב אותה. אולי אני פשוט לא טובה בזה."

"ניסית, דרלינג. אני יודע כמה השתדלת ואני אסיר תודה. זה מצב בלתי-אפשרי." האוויר היה כבד פתאום ממילים שכואב מדי לבטא אותו בקול.

כשמרינה דיברה, קולה היה שקט. "בוא לא נדבר על כל זה, גריי. אליזבת מה-שמה אמורה להגיע בכל רגע, ואני לא רוצה להיראות לחוצה."

"את נראית נפלא."

"רק בעיניך."

"מי עוד חשוב?"

הבעת פניה התרככה. "אתה האלוף שלי, גריי."

"תמיד, יקרה שלי."

שיין נע במבוכה ליד הדלת והעמיד פנים שלא שמע. הוא מחה את אפו הגדול בגב כף ידו ונעמד דום לשמע מכונית מתקרבת על החצץ בחוץ. ג'ניפר השאירה את רוז בדלפק הקבלה ומעכה את אפה אל שמשת החלון לראות מי מגיע הפעם להתראיין.