משא כומתה

ערב פינוי גוש קטיף, בליל תשעה באב תשס"ה, נסעתי אל הכותל. הרחבה היתה עמוסה בהמון אדם. ישבנו על הארץ ואמרנו קינות באווירה של חורבן. הפעם הבאה שבה ביקרתי בכותל היתה במסגרת תפקידי כראש אגף כוח אדם בצה"ל, בימי הלוויות של הקבורה השנייה, לאחר שפינו את בתי הקברות מהגוש.

בגוש קטיף היו קבורים, לצד 45 הנפטרים האזרחים, שלושה חללי צה"ל. העברתם של אלה ושל אלה לקבר חדש בשטח ישראל היתה הנושא הרגיש מכול בהתנתקות, ולוותה בהתחבטויות רבות. חשבתי שקבורה צבאית היא המכובדת ביותר, ויש בה כדי להקל מעט על הטראומה המחודשת של המשפחות, אזרחים וחיילים כאחד, ואף דחפתי את המהלך. אלא שהרבנות הצבאית סירבה תחילה לקחת אחריות על העברת הנפטרים האזרחים, והסיבות ברורות. לבסוף הוטלה עליה המשימה בכל זאת, משום שלא נמצאה אף חברה קדישא אזרחית שהסכימה להיענות לאתגר. לאור זאת, החלטתי לטפל בכל המשפחות כאילו מדובר בחללי צה"ל, החל משלב ההודעה ועד הקבורה בבית העלמין החלופי.

משלחות של קצין העיר בליווי נציג הרבנות ונציגות דתית מקומית הגיעו אל 48 המשפחות ותיאמו עִמן את מועדי וסדרי הלוויות, ואת מקום הקבורה השני. עם שלוש המשפחות של חללי צה"ל הייתי בקשר אישי. עם שתיים מהן הדברים היו קשים - משפחתו של יוחנן הילברג ומשפחתו של אלקנה גובי.

אחת הפגישות המוקדמות לפינוי נערכה בבית משפחת הילברג בנצר חזני, ובתום הפגישה בביתם ביקשתי מאבא של יוחנן ללכת יחד איתו לחדר ההנצחה. יוחנן הילברג היה אחד מ-12 חללי "שירת הצפצפה", פעולת השייטת בדרום לבנון. הוריו ניאותו להיפגש עִמנו רק בשלב מאוחר מאוד. הגעתי לביתם בתיווכו של קצין צעיר שהכרתי, יועז הנדל, ששירת עם בנם בשייטת. אב המשפחה דיבר איתי בחצר, ואילו האם כמעט ולא התייחסה לקיומי.

באותו יום רצינו לבדוק כיצד ניתן יהיה להעביר את חדר ההנצחה של הבן בצורה הראויה ביותר. אלו היו הימים שבהם עוד ניתן היה להיכנס לגוש קטיף, וזרמו אליו קבוצות תמיכה רבות. כשהלכנו אל החדר שהיה במועדון היישוב, ישבו על הדשא מאות צעירים, בני ישיבות ובנות אולפנה. משהבחינו בי, מיד החלו לצעוק לעברי כינויים מבזים, מיני גידופים וקריאות גנאי. קראו לי לסרב פקודה, ירקו לכיווני.

התעלמתי והמשכתי לצעוד לעבר המועדון, מלווה באבטחה. אחד מרבניהם של בני הנוער ניסה בשלב מאוחר להסות אותם, ואז רץ אחרי וצעק לי: "אני מבקש סליחה!" המשכתי ללכת. הוא חזר ואמר: "אני מבקש סליחה." לפני שהגענו אל המועדון הסתובבתי ואמרתי לו: "אני מקבל את הסליחה שלך בתנאי שתזכור שחינוך זה לא 'ג'ויסטיק'. זה לא שרגע אחד אתה מושך לכאן והנוער מַפנים ופועל בהתאם, ואחר כך, כשתבחין בתוצאות שלא להן ייחלת, תחליט שעכשיו תקראו להם לשנות עמדה או התנהגות, כאילו אתה מטה 'ג'ויסטיק' מימין לשמאל והפוך. אם הדבר שאתה מבקש עליו סליחה הוא הקריאות שנקראו עתה, על כך אני לא סולח. אם אתה מבקש סליחה על התקלה בדרך החינוכית שהביאה אותם לקרוא את הקריאות הללו, על זה אני סולח."

משפחת גובי מנווה דקלים, ששכלה את הבן אלקנה באירוע חבלני בסמוך ליישוב תוך שהוא מגלה אומץ, תושייה וחתירה למגע, סירבה לדבר עם הרב הצבאי הראשי או עם כל גורם אחר מהצבא באותם ימים. בשל מקרה משפחתי אחר, הם הרבו לשהות בבית החולים הדסה עין כרם. נסעתי לבית החולים לפגוש אותם שם. אב המשפחה ישב עִמי באחד החדרים בתוך המחלקה, ובדומה למשפחת הילברג, כאשר הזמין את רעייתו להצטרף היא הטיחה בו: "מה אתה יושב איתו בכלל?! שיֵלך מכאן!" לשנינו היה האירוע קשה מאוד, שנינו נדרשנו לאזור כוחות, שנינו נשארנו לשבת.

הבטחתי לאבי המשפחה לסייע להם באופן אישי בזמן הפינוי, ואכן, ביום פינוי הבית מצאתי עצמי עומד עם צוות הלשכה שלי ואורז את דברי המשפחה יחד עם אחיו של אלקנה ז"ל. ביום הלוויה אמר לי משה גובי, אבי המשפחה, כי הוא ישמח אם אשתתף בה. מאחר שעליהם היה לשבת יום אחד שבעה, ביקש משה גובי לשבת בכותל, ושכל עם ישראל יבוא אליו. הבטחתי לעזור לו.

הרב שמואל רבינוביץ', רב הכותל, סירב לבקשה שלנו. בכותל אין אפשרות לשבת שבעה, ואנשים רבים כבר ניסו לפתות אותו בעבר בסכומים נאים, אך הוא מעולם לא התיר את הדבר. שוחחתי עם הרב מוטי אֵלון בניסיון למצוא פתרון יצירתי, ולבסוף הצלחנו לתאם, תחת הכותרת של שיעור עם הרב מוטי אלון, מעין ישיבה בפינה הרחוקה.

הלוויה נערכה בהר הרצל. השתתפתי בה. באותם זמנים עוד לא הייתי מאובטח, בעודי פוסע מאחורי הארון שמעתי אנשים מדברים בינם לבין עצמם על אודותי, תוהים על נוכחותי באירוע. בשלב מסוים פנה אלי אחד המלווים: "מה אתה עושה כאן? תסתלק מכאן!" איני יודע מדוע עניתי לו כלל, אבל אמרתי: "תשאל את האבא של אלקנה, הוא ביקש ממני להשתתף בלוויית בנו."

דאגתי למזון ושתייה לאבלים. מהלוויה בהר הרצל נסעה המשפחה ישירות לרחבת הכותל, וניגשתי אף אני לנחמם. כרעתי ברך ליד הספסלים במטרה לומר את מילות הניחומים הנהוגות, ומשה גובי לא עזב את ידי. תוך כדי הדברים שמעתי מאחורי את אחד המלווים שואל את רעהו מדוע הוא לא ניגש לנחם, וזה עונה לו: "אני מחכה שהחלאה הזה כבר ילך מכאן." אפילו בשעת צער, אפילו כשראו אותם אנשים שהאב השכול הוא זה שמחזיק את ידי, לא חדלו לשונות השׂטנה מפעולתן.

למחרת יום כיפור שלאחר ההתנתקות ביקרתי שוב בכותל עם חברַי, משפחת טיישמן מארצות הברית. ביום שישי נסענו לעיר דוד לבקר את בתי לירון, ומשם עלינו יחדיו לכותל לתפילת קבלת שבת - סידני ודובי טיישמן, קרובי, שמעון אבוחצירה מנס חתני, עמיחי בני, שהיה אז בן עשר, ואנוכי. הכותל היה כמו בכל ליל שבת - שמחה גדולה. התפללנו באחד המניינים סמוך לכניסה. התחלתי להבחין בתכונה ובהתגודדות מסביבי. בתחילת התפילה ניגש אלי אדם ואמר לי: "סוגר ישיבות! מגרש יהודים!" התעלמתי מדבריו והמשכתי להתפלל.

כשנגמרה התפילה ניגש אלי הרב טוביה ליפשיץ מישיבת הכותל, שאותו הכרתי בעיקר דרך מפגשים עם ראשי ישיבות ההסדר, לחץ את ידי ואמר לי 'שבת שלום'. אותו בחור החל לצעוק: "מה אתה לוחץ את ידו, הוא רוצה לסגור לך את הישיבה!" אנשים ששמעו את הצעקות הצטרפו גם הם, ובראשם הרב ישראל אריאל. הרב אריאל התחיל לדחוף אותי ואמר לי: "לך מפה, אין לך מה לחפש בכותל, הכותל הוא שלי." עניתי כי הכותל הוא שלי כשם שהוא שלו, וכי אין לי כל כוונה ללכת. אותו רב ומלוויו ניסו להדוף אותי מהרחבה. המשכתי להתנגד וניסיתי להתקדם לכיוון הכותל. ואז הצטרפו אליהם חובשי כיפות סרוגות וחרדים, שייתכן כי בתחילה לא זיהו אותי, אבל במהרה גילו מי אני - עמלק.

שמעון, דובי, סידני וכמה יחידי-סגולה נוספים ניסו לגונן עלי, ללא הצלחה יתרה. אחזתי בידו של עמיחי, שבמילים עדינות היה מבוהל מאוד, ובשלב מסוים היא נשמטה ממני. שוטרים החלו להגיע למתחם, ואבנים החלו להתעופף ברחבה. השוטרים ביקשו ממני ללכת אחורה, אבל אמרתי שאני הולך רק קדימה. משגברו הלחצים, ביקשו השוטרים שאתפנה, כדי שבינתיים תגיע תגבורת ואז אוכל לחזור אל הכותל. שאלתי את אותו רב, האם לא מפריע לו חילול השבת אשר נגרם בשל מעשיו, האם אין הוא שומע את קולות הסירנה של הג'יפים של מג"ב? האם עדיין אינו מבין איזה חילול שבת עצום הוא הולך לגרום? על חילול ה' ידעתי שמיותר לדבר איתו. הוא אולי רב, אבל אלוהים - אין לו.

כשרבו הדחיפות והגידופים ביקשו השוטרים פעם נוספת שאלך אחורה, ואני בשלי. אמרתי שאני רוצה לגעת בכותל, כמו המנהג עתיק היומין. הם הבטיחו שכאשר תגיע תגבורת ננוע חזרה אל הכותל. הלכתי אחורה, והמשטרה ביקשה שאיכנס לתחנה. לא הסכמתי להתבצר בחדר, אף על פי שהמשיכו לעוף אבנים. הסברתי לשוטרים שאם איכנס אל החדר, הדבר אומר שאף חייל צה"ל לא יוכל בעתיד לבוא לכותל.

הרב אהרן בינה מישיבת נתיב אריה, בנו של רב הישיבה שלי ב"נתיב מאיר", ירד וניסה לברר מה אותם מתפרעים עושים. סולי אליאב, מנכ"ל חפירות הכותל, חילץ את בני עמיחי וגונן עליו. היו עוד שניסו להגן, אבל הדבר לא צלח עד שלא התהוותה שרשרת שוטרים. הבן הקטן שלי והאורח מארצות הברית היו מפוחדים. בינתיים הגיעה לרחבה גם אשתי דורית עם בתי לירון, שהיתה אז בהיריון. כשהשוטרים ניסו להרחיק גם אותן ממני, הזדהתה בפניהם לירון כבתי. תוקפַי, ששמעו זאת, קיללו גם אותה ואת העוּבּר שבבטנה.

עם הגעת התגבורת, עדיין תחת מטר אבנים וקללות, התחלנו לנוע לכיוון הכותל כדי להמשיך בתפילה. הרב ישראל אריאל עצר אותי שוב וביקש לדבר איתי. השוטרים הרחיקו אותו, אך ביקשתי מהם לאפשר לו לדבר, בניסיון להרגיע את הרוחות. הוא התקרב אלי, שם את ידיו על כתפי, קירב מצחו למצחי וספק אמר ספק לחש: "בוא תבטיח לי שתשחרר את החיילים שסירבו פקודה, ואני אתן לך ללכת לכותל..." עניתי לו שעל הכול אפשר לדבר, אבל על הליכה לכותל לא עושים תנאים. הוא חזר לצרוח: "פושע, רשע!" ואילו אני חזרתי והמשכתי בתנועה לכיוון הכותל בליווי משטרתי.

מאותו רגע הוצמדה אלי אבטחה.

עם חלוף השנים האבטחה הוסרה כמובן, אבל יידוי האבנים בכותל ודברי השׂטנה מאחורי גבי על קברו הטרי של אלקנה גובי, בעודי מחבק את אביו האצילי, טורדים את שלוותי עד היום. זה לא העלבון האישי, ובוודאי לא הפחד. זו האימה ממה שהפכנו להיות כחברה, ובייחוד ממה שאנחנו עלולים להפוך אליו. קו ישר מחבר בין הקריאות לסירוב פקודה אז לבין מניפי כרזות הסרבנות המתגרות בכותל, מקרב טירוני שמשון בסתיו 2009. אותו קו מחבר בין המתקפה האלימה עלי ועל קצינים וחיילים נוספים בתקופת ההתנתקות, ובין המתקפה המכוערת נגד פנחס ולרשטיין, חבר מועצת יש"ע, על שהעז וגינה את הסרבנות בתוך מחנהו שלו. אותם חיילים צעירים מ"שמשון" עדיין לא הפנימו כנראה איך עובד צבא במדינה דמוקרטית, ולמי עליו להישמע. אבל אני שואל את עצמי אם גם מנהיגיהם הרוחניים, שאחדים מהם אף הרהיבו עוז והבטיחו להם פרס כספי על המעשה המביש שלהם, באמת מבינים מה הם מְסַכּנים כאן. איזו רקמה עדינה הם קורעים כאן ביד גסה. אני שואל את עצמי אם הגענו לסופו של התהליך המדאיג הזה, או שמא זה רק קצה הקרחון.

במשך עשרות שנים, מאז קום המדינה בעצם, צה"ל היה מחוץ לוויכוח. ביקורת על פעולותיו נמתחה מעת לעת משמאל ומימין, אפילו ביקורת קטלנית, אבל לא היתה קריאת תיגר על עצם קיומו כצבא העם. במשך כל אותן שנים היה צה"ל כור היתוך, ללא מירכאות. מקום המפגש של ימנים ושמאלנים, דתיים וחילוניים, עירונים וקיבוצניקים, עשירים ועניים, יהודים ושאינם יהודים. רק בצה"ל הם יכלו לחיות ביחד, לאכול, פשוטו כמשמעו, מאותו 'מסטינג', וללמוד להכיר את האחר באופן ששום מפגש באזרחות לא ישווה לו. בשעת הצורך הם אף היו מוכנים ליהרג האחד למען חברו השונה כל כך ממנו. כזה היה למשל סיפור הטנק של צוות בְּנַיה, במלחמת לבנון השנייה, כבר אחרי ההתנתקות.

מפקד הטנק הזה היה בניה ריין מקרני שומרון, שאת עמדותיה הפוליטיות של משפחתו ניתן לשער. איתו בצוות היו אורי גרוסמן, בנו של הסופר דויד גרוסמן ממבשרת, אדם גורן מקיבוץ מעברות, ואלכס בונימוביץ' מנתניה, שבביתו נשאר אח קטן עם הסבא, שנמצא כבר הרבה שנים בארץ ולא למד מעולם עברית, כי רוב הזמן הוא בבית - עושה בייביסיטר כדי שההורים יוכלו לפרנס. אותו סבא הביא לי את התרמיל של הנכד שלו כשהגעתי אליהם לביקור אבלים, וכיוון שלא ידע עברית יכול היה רק להצביע על הכתובת שהיתה רשומה עליו. על התרמיל היה כתוב בטוש שחור "טוב למות בעד ארצנו", ובצד הכתובת ציור של סמל האהבה והשלום.

מפגשים כאלה, רעות שכזאת, עומדים בבסיס קיומנו כאן. הם אלה שמגֵנים עלינו כעם, והם ייתכנו רק בצה"ל, שהוא צבא העם. הם לא ייתכנו בצבא של מיליציות, שחייליו מתפלגים ליחידות שונות הנשמעות כל אחת לרב או לרועה הרוחני שלה. אם חיילי "שמשון" לא יפנו את חומש, וחיילי אגוז, למשל, לא יסכימו לשמור על אריאל, להגן על עוקרי זיתים או לערוך חיפוש על אישה במחסום, יקיץ הקץ לא רק על צה"ל כי אם על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ואולי גם על עצם קיומנו במרחב הזה. אני עדיין לא משוכנע שזה מה שמייחלים לו אלה מבין מנהיגי המחנה הציוני-דתי שמשלהבים את הרוחות, אבל לצערי אני כבר לא משוכנע שלא.

הספר הזה נכתב, אם כן, בדאגה עמוקה. הוא מבוסס על עשרות שנותי כלוחם וכקצין, כמפקד בית הספר לקצינים של צה"ל, בה"ד 1, כקצין חינוך ראשי וכראש אכ"א, אבל הוא איננו אוטוביוגרפיה. לא על עצמי לספר באתי, אלא על אותם מפגשים ואתגרים שזימן לי השירות, והתובנות שנלוו אליהם באשר למצב הישראלי. אם יש בו מֵמד אוטוביוגרפי נוסף, הרי שהוא נובע מהעמדה המעט מיוחדת שלי בשעתו, מיוחדת מדי לטעמי, כחייל דתי ביחידות מעורבות שרוב חייליהן חילונים, ולאחר מכן כקצין בכיר חובש כיפה.

האמנתי, ואני עדיין מאמין, שהרקע האישי שלי הכשיר אותי לראות את שני הפָּנים של התמונה, ולנסות לגשר עד כמה שאפשר בין צורכי הצבא מחד גיסא לבין דרישות הדת מאידך גיסא, בין חובשי כיפה לגלויי ראש. כל עוד נלחמתי על העמקת לימודי המורשת היהודית בצה"ל, ארגנתי משלחות למחנות ההשמדה בפולין ויזמתי סיורי חיילים עם תנ"ך בידיהם בעיר דוד, חיבק אותי הממסד הדתי. מאז שהחלו פסקי הרבנים בנושא פינוי היישובים גיליתי לא פעם שהכיפה שעל ראשי מושכת אש דווקא מכיוון המחנה "שלי", כאילו נשלחתי לצה"ל מטעמו וכעת איני "מספק את הסחורה". אבל לא באתי לצה"ל כדי להיות נציגם של אנשי הציונות הדתית. באתי לצה"ל, בין היתר, כדי להיות נציגה של רוח הציונות הדתית כפי שאני-עצמי גדלתי על ברכיה.

רבים מתוקפַי מצדדים שונים מוחאים כפיים לחלק מפעולותי וצועקים בוז לחלק אחר. הם לא מבינים שדבר כרוך בדבר. קורסים לזהות יהודית בצה"ל מותנים בכך שהיהדות המוצגת שם מתנגדת לסירוב פקודה. גיור בצה"ל לא יכול להתקיים אם בית הדין שלו מתנגד לגיוס בנות לצה"ל. לנושא השמירה על השבת והכשרות בצה"ל, לכלל החיילים, יש זכות קיום רק באין מסגרות נפרדות. סיור בעיר דוד עם תנ"ך ביד לא יתקיים אם נַתנֶה את הדבר בחבישת כיפה. התנגדות לקריאה לסרבנות לעמידה במחסומים או לאבטחת מתנחלים היא פשוט צביעות, אם היא אינה מובעת באותה עוצמה ביחס לקריאה לסרבנות להשתתפות בפינוי יישובים. אם היהדות תיתפס כחזקתו של מחנה פוליטי אחד, או אפילו כחזקתם של חובשי הכיפה בלבד, לא תהיה לה דריסת רגל בצבא של כולם. גם בדילמות האלו דן הספר.

בשלב זה או אחר עלולים הקוראים לחשוב בטעות שיש בלבי על הציונות הדתית ובעיקר על בניה. ההפך הוא הנכון. כאזרח המדינה, ובוודאי כמפקד לוחם בצה"ל, אין לי ספק בדבר התרומה העצומה של הציונות הדתית למדינה ולצה"ל. אם תרצו, המבחן העליון הוא שאני ממשיך ושולח את ילדַי למוסדות החינוך של הציונות הדתית ומאחל לעצמי שגם נכדַי יגדלו במוסדותיה. יחד עם זאת, לצערי הרב, בשנים האחרונות ישנם בקִרבּה אנשים, אמנם מיעוט, אבל בפירוש לא מיעוט מבוטל, שמאמינים כי דרכינו רחוקות מאוד. הדבר מביא אותי לעמוד על המשמר ולתקן במידה הנדרשת את אותם עיוותים שילדינו פוגשים לעתים במוסדות החינוך האלה, או באירועים שונים המשויכים לתנועה זו.

לא אתבייש להודות שאחזוני חיבוטי נפש אם להשמיט את שמות אותם רבנים מעטים המוזכרים שלא בדיוק לטובה בספר זה. אך בהתחשב בהשפעה ההרסנית של חלק מאותם רבנים על צאן מרעיתם, אין בלבי ספק שאִזכור שמם, על אף המחיר הכבד שאני עלול לשלם בשל כך, עשוי לתרום תרומה חשובה לעתידו של אותו נוער, גם אם בטווח הקצר יש בכך משום פגיעה בכבודם של תלמידי חכמים. הלוואי שיכולתי להימנע מכך. אם ישמרו הם על כבודם כבני תורה, אני מבטיח שלא איאחר לשמור גם אני על כבודם. אבל הסיבה הנוספת, אולי המכרעת, לאזכור אותם שמות, היא שאם לא אזהה אותם בשמם עלול הקורא לחשוב שכוונתי לרבים אחרים, ולא היא.

את השנים האחרונות בשירותי הצבאי עשיתי בעיקר בתפקידי פיקוד וחינוך - הן כמפקד בה"ד 1, הן כקצין חינוך ראשי והן כראש אכ"א. חינוך הדור הבא של חיילי צה"ל ומפקדיו הוא בעיני שליחות. במסגרת השליחות הזאת בחרתי להשמיע לא פעם קול ברור וצלול גם בנושאים שנויים במחלוקת, שחכמים ממני אולי היו בוחרים לחמוק מעיסוק מהם. כך היה בנושאי ההשתמטות והגיור בצה"ל, ההתנתקות וישיבות ההסדר, שירות החרדים ושיעור המתגייסים לשירות קרבי מקרב תושבי תל אביב. יותר מדי פעמים הופתעתי לגלות כיצד מסרים מורכבים הפכו בעיתון שלמחרת לכותרות מסולפות, אם לא מופרכות מעיקרן. תיוגי כאלוף הפרובוקטור פעל כחרב פיפיות. מצד אחד עיתונאים חיכו למוצא פי. מצד שני רבים מהם לא טרחו להקשיב כלל לתוכן הדברים. אם אעבור על כל קטעי העיתונות שפורסמו עלי, ספק אם אכיר את הדובר המצוטט שם, וספק גדול אם אזדהה עם דבריו. הספר הזה, בין יתר הדברים, הוא גם ניסיון להעמיד את הדברים על דיוקם ולהזמין אתכם, הקוראים, לדיון פתוח וכן, שהוחמץ פעמים כה רבות במרוץ אחר הכותרת הבאה.

אבל הספר הזה לא נכתב רק בדאגה, אלא גם באהבה גדולה ובהקרת תודה עמוקה. מעבר לזכות הגדולה להשתתף בהגנה על הארץ, הזכירו לי כמעט מדי יום האנשים שפגשתי בשירותי הצבאי, על מה בעצם אנחנו מגֵנים פה ולמה. לא משנה אם זה המ"כ שניסה בכל כוחו למחוק לי את החיוך בטירונות, עד שהתייאש; מפקדי וחברי דוד ליפיץ, שפקד עלי לצחצח נעליים בשבת, אבל לא הלך עם הפקודה עד הסוף; אילן, החייל שלי, השכן שלי, חברי הטוב, שנהרג בתאונת אימונים; דורית, אחותו, שביקשה לשרת ביחידה שלו ולימים הפכה לאשתי; אותו חניך מ"נערי רפול" שהתייצב מול המדריכה שלו בחוות השומר עם תשובה שהותירה אותה חסרת מילים; בוגרת קורס "אמיר", לקידום מתגייסים אתיופים, שהפכה למאבחנת המצטיינת בקורס טיס; יועז הנדל, הקצין מהשייטת, שלימד אותי עד כמה דתי ומאמין יכול להיות גם לוחם שלא תמיד מסתובב עם כיפה; חברתי פנינה קנישבך, האם השכולה ניצולת השואה שלימדה דורות של הורים שכולים אחריה איך למצוא ניחומים גם בקשים שברגעים; הרב חיים דרוקמן, שהסכים להירתם למאמץ של גיור חיילים גם כשהרבנות הצבאית הראשית פחדה מהמהלך; או ברכה זיסר, שבזכות החסד שלה הצליחה לשכנע אותי לפרוץ את הביורוקרטיה הצה"לית ולאפשר למתגייסים להצטרף למאגר תורמי מוח העצם במסגרת שרשרת החיול בבקו"ם. כל אלה ומאות, אם לא אלפים אחרים, הפנים האנושיים של הממלכתיות הישראלית על כל גווניה, הם הגיבורים של הספר הזה. להם הייתי רוצה להקדיש אותו.