משפחה וכבוד 1: מצאתי אותך

קורליין

לפעמים, טוב נו, לרוב, חייתי את חיי בתחושה המטרידה שלכל מי שסובב אותי יש חיים מדהימים, מלאים בעשייה ובאקשן, ואני תקועה בשולי הדרך ולא ממצה את עצמי.

כשהייתי בת שתים עשרה, נהגתי לומר לעצמי, "חכי שתהיי בת שש עשרה, אז הכיף יתחיל באמת." בגיל שש עשרה, אמרתי לעצמי שאני רק מחכה לגיל שמונה עשרה כדי לפצוח בחיים האמיתיים שממתינים לי. ולפני ששמתי לב, פתאום הגיעו להן חגיגות יום הולדתי העשרים ואחד. בגיל עשרים ושלוש, כבר ויתרתי לחלוטין על הציפייה. נכון, הייתי עדיין צעירה מאוד, אך גם מוזרה, ותמיד יוצאת דופן ושונה מכולם. קודם כל, שנאתי אלכוהול, לא משנה מה שתיתי וכמה שתיתי, היה לזה תמיד טעם נוראי בעיניי. מעבר לכך, קהלים גדולים של אנשים הכניסו אותי למצב של חרדה. לכן התרגלתי להיות משביתת השמחות של חבריי או פשוט הנהגת התורנית, בכל המסיבות עמוסות האלכוהול, בהן ביליתי.

בינינו, העדפתי להיות בבית, אלא אם כן הייתי צריכה להיות בבית הספר, בבנק, בכנסייה, בסופרמרקט או בקניון - שם הייתי מבלה את זמני בקניית בגדים או בקניית ספרים בעיקר. אלו היו חיי. שישה מקומות בלבד בהם ניתן למצוא אותי. כשסיימתי את לימודיי בסטנפורד, לפני שלושה ימים בלבד, עברתי חזרה לשיקגו, במטרה להתחיל לעבוד סוף סוף בבנק שבבעלותו של אבי. עכשיו, כשהייתי שוב בשיקגו, אחרי ארבע שנים תמימות, החלטתי בליבי לנסות ולצאת שוב לבלות, הגיע הזמן לצאת מהמעגל של אותם מקומות משמימים בהם אני מבלה את חיי, ולהעז קצת.

עמדתי מול המראה וסלסלתי את קצוות שיערי הכהה. תיקנתי את האודם שלי, שהיה אדום ובוהק, והחלקתי את השמלה בידיי כששמעתי קול שואל ברקע: "אני יכולה לשאול את אלו?"

מאחוריי עמדה אימאני, בת דודתי, נשענת על דלת האמבטיה. בידיה אחזה את נעלי העקב החדשות שרכשתי, של בריאן אטווד. חשוב לציין שלא הספקתי לנעול אותן אפילו פעם אחת.

"קורה, את 1.75 מטר, בלי עקבים. את באמת צריכה עקבים כאלה גבוהים? בבקשה, בבקשה? תודה!" אמרה בבת אחת, ונעלמה במהירות.

"אימאני!" צעקתי אחריה ללא הועיל. ידעתי, כשאימאני רוצה משהו, היא לוקחת אותו.

היא הייתה צעירה ממני רק בשנה אבל הרגשתי שהיא חיה חיים שונים לגמרי לעומתי, שאנחנו הפוכות בכל תחום, שונות בכל דבר. מה למשל? העולם שלי היה מוגבל כאמור, וכלל שש אופציות בלבד, והעולם שלה? היה אינסופי. לי יש עור כהה במיוחד בצבע שוקולד מריר, אני גבוהה למדי ויש לי חזה גדול. אימאני נמוכה, עורה בצבע קרמל, והיא מתהדרת בישבן מכובד ועסיסי. בפעם האחרונה שיצאתי איתה לבלות, שני בחורים שניסו להתחיל איתה בבת אחת, כמעט דחפו אותי לכביש.

"אחחח!" קפצתי ממקומי. מחליק השיער שלי נשאר דולק, ונכוויתי באצבע. כיביתי את המכשיר, רצתי לשים את האצבע מתחת למים קרים וחזרתי לארון כדי לחפש זוג נעליים אחר לנעול. העברתי את היד על הבגדים ועל התיקים שלי. כולם מותגי על – מפראדה ועד לאלכסנדר מקווין – ועצרתי רגע להתיישב במרכז החדר. בכל פעם שנכנסתי לחדר הארונות שלי, ידעתי שאין לי על מה להתלונן. למרות שאיבדתי את שני הוריי, הם השאירו לי מספיק, כדי שאוכל ליהנות מכל דבר שאי פעם אחפוץ בו. אבא שלי היה המייסד של בנק וילסון הבינלאומי, ואני זכאית, בכל מקרה ולכל החיים, לשלושים ושלושה אחוזים מהרווחים והחברה. אני בעשירון העליון. אני אמורה להיות מאושרת. אסור לי לקחת שום דבר כמובן מאליו. ועם זאת, לכל הממון הזה לא הייתה משמעות אמיתית עבורי.

"מה את חושבת?" נכנסה אימאני ומתחה את רגליה הקצרות, כדי שאוכל לראות אותה עם נעלי העקב שלי. היא לבשה שמלה כחולה עם שסע בכל צד והספיקה לסדר את שיערה בתלתלים מעוצבים.

"את נראית טוב."

"אני יודעת, נכון? צלמי אותי, ואל תפספסי כלום מכף רגל ועד ראש." היא אמרה בעודה נותנת לי את הטלפון שלה ונעמדת בתנוחה חושנית.

צילמתי כמה תמונות והיא המשיכה לחייך למצלמה - שמה יד על המותן, הסתובבה עם ישבנה לעברי וכיווצה את השפתיים. היא הצחיקה אותי עד שנמאס לי, והאצתי בה שנצא כבר. "אנחנו צריכות ללכת, אימאני," עצרתי אותה ובחרתי זוג נעלי עקב, שחורות פשוטות.

"אל תדאגי, ארגנתי לנו טרמפ עם כמה חברים שיאספו אותנו." אימאני אמרה בעודה מדפדפת בנייד ומתרשמת מהתמונות שהרגע צילמתי.

"רגע, אבל חשבתי שזה רק אנחנו, זוכרת?"

"נכון, אבל..." היא ניסתה לא לומר זאת.

"אבל אני משעממת." סיימתי עבורה את המשפט.

"יופי, הם כאן, בואי נצא."

"זאת לא תשובה, אימאני," עניתי לה. הרמתי את התיק שלי, וצעדתי בעקבותיה לכיוון המדרגות. ירדנו במדרגות השיש, והעקבים שלנו נקשו על האבן. עצרתי, וסידרתי מחדש את האגרטל היווני של ההורים שלי בדרך החוצה. הוא עמד לצד המדרגות והעלה בי זיכרונות בכל פעם מחדש. אימא שלי קנתה את האגרטל בירח הדבש השני שלהם. זה היה הדבר הראשון שהיא קנתה, כשהם באמת התחילו להצליח ולהרוויח כסף. היא אמרה שיוון שבתה את ליבה והייתה מלאה בקסם, ושכדאי לי לשפשף את האגרטל למזל טוב. הייתי בת תשע, אז האמנתי לה.

לפני שאימאני פתחה את הדלת, היא הסתובבה עם מבט רציני וחודר, ואמרה: "אל תהיי משעממת הערב, בסדר? ברצינות, קורה, תשחררי קצת. פעם אחת בחיים, תעשי חיים."

"אוקיי..." התחלתי לומר, ועצרתי, כשהיא פתחה את הדלת, ומולנו עמדו שני בחורים שלא הכרתי. הם נשענו על ג'יפ שחור ויוקרתי. "אימאני..." התחלתי לומר, והיא דפקה לי מבט, המשיכה ללכת לכיוונם ונתנה לכל אחד מהם חיבוק.

"דרק, אוטיס, תכירו, זו בת דודתי, קורה. תכירי, קורה, אלו דרק ואוטיס שמכירים אנשים ב"ראם", מועדון לילה, שאני מנסה להיכנס אליו כבר שבועות. תמיד עמוס שם מדי."

"אל תדאגי, את מסודרת כשאת איתנו," אמר הבחור שעמד משמאל, ומשך אותה אליו. הוא היה גבוה ממנה בחצי מטר לפחות.

"אתן מוכנות?" דרק חיכך את ידיו והביט בנו.

"לא רואים שאנחנו מוכנות?" שרבבה אימאני את שפתיה, ומשכה בתלתליה במעין פלירטוט. אני לא מצליחה להבין איך היא שומרת על כזה רוגע מולם.

"שתיכן נראות מעולההה!" אמר אוטיס בקול עבה שבקע מגרונו, כשמרח את מילותיו, "בואו נצא לדרך."

דרק החזיק את הדלת עבורי, ונכנסתי למכונית, עם חיוך מאולץ. ידעתי שהוא מאחוריי, בוחן את הישבן הבלתי קיים שלי.

"למה לא אמרת לי שהבית שלך כזה יפה, בייב?" אוטיס שאל את אימאני בעודו מסתובב לצאת מהחניה.

"נכון? יש להם שער ושומר ועניינים. האבטחה בכניסה התעצבנו ממש כשראו אותנו." דרק צחק.

"אתה מכיר את בנק וילסון הבינלאומי?" אימאני שאלה.

"בטח."

"אבא של קורה הוא המייסד שלו."

"וואו, אתן מסודרות!" אמר דרק בפליאה, והביט בי.

"כן, אם לא היה לנו את דוד אדם היקר, היינו תקועות איתכם בשכונה בסאות' בנד עם כל שאר הפרחחים." צחקה אימאני.

"אוקיי, תסלחו לי, אני הולך להחליף בנק ומהר," דרק צחק, והוציא את הטלפון שלו מהכיס.

"רגע, רגע, עוד לא. בוא נראה קודם את השומרים משתגעים שוב." אוטיס צחק, והאט לפני ביתן השומר, ביציאה משכונת המגורים היוקרתית.

פתחתי את חלון הרכב וחייכתי לעבר פייר הזקן, אחד מהשומרים הוותיקים בשכונה. הוא היה רק בשנות החמישים המוקדמות שלו, אבל, משום מה, קראנו לו הזקן מאז ומתמיד. היה לו שפם עבה ושחור, שתיארתי לעצמי שהוא צובע. אבל זה התאים לו אז מעולם לא אמרתי דבר. הוא תמיד יצא מהביתן, לבדוק כל רכב שיוצא ולברך לשלום.

"גברת וילסון." הוא נד בראשו והציץ לתוך הרכב.

"ערב טוב, אדון פייר. חברים שלנו באו לאסוף אותנו." עניתי לו.

"כמובן, בטח, חברים," הוא אמר והרים את גבותיו בפליאה. "שיהיה לך ערב מצוין, גברת וילסון."

"גם לך, שמור על עצמך." נופפתי לו לשלום.

עברו רק מספר שניות. היינו מספיק רחוקים מהיציאה, ופתאום כולם התפוצצו מצחוק. כולל אימאני.

"מה?" שאלתי.

"ערב טוב, אדון פייר." כולם חיקו אותי במקהלה.

"בחיים לא שמעתי בחורה שחורה שנשמעת כל כך לבנה." אימאני המשיכה לצחוק.

"נשמע כאילו את עומדת להזמין לנו תה או משהו כזה." צחק דרק, והזיז את ראשו מצד לצד.

"איך אני אמורה להישמע בעיניכם?" שאלתי אותם ישירות, ואף אחד מהם לא ידע מה לענות. הם פשוט התעלמו ממני, כאילו כלום לא קרה. מייד נזכרתי מדוע אני שונאת לצאת עם אימאני והחברים שלה. תמיד הרגשתי שאני לא עומדת בציפיות שלהם, לגבי איך אני אמורה לדבר או איך אני אמורה להתנהג. עד שהגענו למועדון, אני כבר הייתי מוכנה ללכת הביתה. התקרבנו, ושמתי לב לתור הארוך שהשתרך בכניסה למועדון. אוטיס ודרק הובילו אותנו לכניסה, כאשר הם עוקפים את כל התור.

"היי בוס," אמר לו אחד המאבטחים בכניסה. אימאני עצרה, והסתכלה על אוטיס, בעוד המאבטח מפנה להם מקום להיכנס. "הוא קרא לך בוס?"

"כשאמרתי לך לא לדאוג, למה חשבת שהתכוונתי?"

"אין מצב, אתה משקר. אתה הבעלים של המועדון?" שאלה, והניחה את ידה על פיה.

"הפרחחים של סאות' בנד נראים קצת יותר טוב עכשיו, לא?" אמר לה דרק וצחק תוך כדי שנכנסו פנימה.

המועדון היה חשוך לחלוטין, חוץ מאורות כחולים ואדומים, שהבהבו בחוזקה. התקליטן עמד מול הרחבה, ומאחוריו שלט ניאון ענק בצורת איקס.

"איך נתתם לי להישאר מחוץ למועדון במשך שבועות, כשאתה הבעלים?" אימאני החטיפה אגרופים לכתפיהם של השניים, והם חייכו חיוך רחב.

"אל תכעסי, נו, בואי נרקוד." אוטיס משך אותה לעברו.

"יש מספר אנשים שאני צריך להגיד להם שלום, תיכף חוזר." דרק צעק לתוך אוזני מעל קולות המוסיקה.

"ברור, לך על זה."

הוא לא חיכה לשמוע את התשובה שלי, פשוט נדחף דרך הקהל ונעלם לו.

קורליין, מרחיקת הגברים.

"אוף, מה לא בסדר בי?" מלמלתי לעצמי, ושוב התחשק לי לקום וללכת. משום שכבר התלבשתי והתארגנתי, החלטתי לנסות לשרוד לפחות שעה במסיבה, לפני שאעזוב את המקום. נדחפתי דרך הקהל כדי להגיע לבר, למרות שלא היה לי מושג בכלל מה להזמין לשתות.

"אני יכולה לקבל בלאדי מרי, בבקשה?" צעקתי לברמנית, זה הקוקטייל האלכוהולי היחידי שיכולתי לסבול.

היא הנהנה, והניעה את גופה ואת ראשה לקצב המוזיקה, בעודה מערבבת את המשקה שלי, בסטייל מושלם. היא איכשהו הספיקה גם ללהטט עם הבקבוק מעל ראשה, ולמזוג את הקוקטייל ישירות לכוס.

"תודה!" צעקתי לה והרמתי את הקוקטייל המוכן מהבר. לגימה אחת ומייד התחלחלתי מטעם האלכוהול.

אני חסרת תקנה.

ניסיתי להכריח את עצמי לשתות מהמשקה אבל פשוט לא הצלחתי להתגבר על הטעם. הברמנית שמה לב לעוויתות הפרצוף שלי כנראה, כי היא ניגשה אליי ומייד החליפה לי את המשקה למשקה אחר.

"מה זה?" שאלתי.

"הכול בסדר. פשוט תנסי." היא ענתה.

לקחתי לגימה קטנה וצחקתי על עצמי. היא שמה לי מיץ חמוציות בכוס….ואהבתי את זה! חייכתי והרמתי את ראשי ואת כוסי כדי להרים איתה כוסית לחיים.

הבטתי מסביבי במועדון, ולפתע קלטתי את דרק נשען על הקיר, בצידו השני של המועדון, ובחורה בזרועותיו.

כנראה שהוא מצא את "האנשים שלו". שתיתי את המיץ לאיטי.

"גבירותיי ורבותיי, הקלהאנים הגיעו!" צעק התקליטן, והקהל שאג משמחה.

נעמדתי על קצות אצבעותיי, כדי לראות מי אלה משפחת קלהאן שמכריזים עליהם בקולי קולות, אך החשיכה והקהל הצפוף הפכו את זה למשימה בלתי אפשרית. זכרתי את השם במעורפל, אך לא זכרתי מי הם ובמה הם עוסקים. שומרי הראש מסביבם חיפו עליהם תוך כדי שהם חוצים את הקהל, בדרכם למתחם ה-VIP.

"את נהנית?" אימאני קפצה עליי משום מקום, מושכת את תשומת הלב שלי מהקלהאנים, מי שלא יהיו. היא לגמה מהמשקה שלי ועיוותה את פניה. "ברצינות קורה? זה מה שאת שותה?"

"אל תדאגי לי אימאני, פשוט לכי ליהנות! המקום הזה מדהים!" צעקתי בקול שניסה להתגבר מעל המוסיקה.

"ברור!" אמרה וחזרה לים הגופים הרוקדים.

לפחות אחת מאיתנו תיהנה