מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל –...

פרק א שלטון המנדט הבריטי: קווי המדיניות א. מצב אוכלוסיית ארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם הראשונה

עדאל מנאע, קנת ו' שטיין וגדעון ביגר תיארו את מצב האוכלוסייה בארץ בתקופת המלחמה. העות'מאנים הכריזו על משטר צבאי בראשותו של ג'מאל פחה. האוכלוסייה הכפרית הפכה למקור לסחיטה למען המאמץ המלחמתי. הצבא החרים מזון, יבולים, בהמות וכלי עבודה, כרת עצי זית ופרי לצורכי הנעת רכבות הצבא ואף החרים מנועים להזרמת מים. תושבים רבים גויסו לצבא ולעבודות כפייה בסלילת כבישים והקמת מסילות ברזל.

האוכלוסייה העירונית סבלה אף היא תחת הממשל הצבאי העות'מאני. תושבים גורשו ממקומות מגוריהם בהתאם לצורכי הצבא. יפו פונתה, באר שבע התרוקנה מתושביה ואוכלוסיית הערים התמעטה בגלל בריחה לכפרים או לעבר הירדן המזרחי. באפריל 1917 גורשו 9,000 יהודים מיפו ותל אביב וכ-3,000 נקלטו במושבות היהודיות. 12,000 יהודים שהיו נתינים זרים קיבלו נתינות עות'מאנית וחלקם גויסו לצבא. נתינים זרים גורשו מהארץ. עד סוף 1915 גורשו כ-20,000 יהודים ונוצרים שהיו נתינים זרים.

כל האוכלוסייה סבלה ממגפות טיפוס, אבעבועות שחורות וכולירה בשל רעב, היעדר שירותי בריאות ותנאי תברואה נאותים. עבודות הכפייה והגיוס לצבא הביאו למותם של נתינים וחיילים. בגלל כל אלה היתה עלייה בתמותה. האוכלוסייה סבלה מרעב בשל מחסור במזון עקב החרמות מזון ובעלי חיים. כמו כן, פקדו את האוכלוסייה פגעי טבע, כמו פשיטת הארבה ב-1915 שפגע ביבולים. האוכלוסייה סבלה מגזירות ומהוצאות להורג. ביוני 1915 הוצאו להורג מוסלמים שנחשדו בבגידה. הגיוס לצבא, עבודות הכפייה והעלייה בתמותה הביאו לירידה בילודה.

מהשוואת הנתונים של המקורות השונים, הגיעו דוד גרוסמן ורוברט בקי למסקנה שב-50 השנים האחרונות של השלטון העות'מאני היה גידול משמעותי בהיקף האוכלוסייה. אבל בזמן מלחמת העולם הראשונה היתה ירידה במספר התושבים בגלל המצב.

רוברטו בקי פרסם הערכות לגבי הירידה במספר התושבים:

האוכלוסייה היהודית התמעטה ב-40% והאוכלוסיות הנוצרית והמוסלמית התמעטו בשיעורים קטנים יותר.

ג'סטין מקארתי העריך שהאוכלוסייה כולה הצטמקה ב-6%. אבל הוא עשה הבחנה בין הרוגים - אזרחים וחיילים שגויסו לצבא העות'מאני - לשיעורי התמותה בקרב האוכלוסייה.

הנתונים של מקארתי לגבי אוכלוסיית הארץ ב-1918:

מוסלמים - 611,098, נוצרים - 70,429, יהודים - 58,728, דרוזים - 7,268,

שיעים - 162, אחרים - 443.

סה"כ - 748,128.

ב. ארץ ישראל תחת ממשל צבאי בריטי, 1917-1920

הצבא הבריטי כבש את הארץ בין אוקטובר 1917 לספטמבר 1918 והנהיג משטר צבאי שהוחלף באזרחי ביולי 1920. הממשל הצבאי היה כפוף למפקד חיל המשלוח המצרי, הגנרל אדמונד אלנבי, והיה אחראי לניהול ענייני הארץ. הגנרל אלנבי היה כפוף למשרד המלחמה בלונדון.

גדעון ביגר קבע שהממשל הצבאי היה פעיל מאוד בכל הנוגע לטיפול בבעיות של האוכלוסייה:

הקמת מערכת בריאות מרכזית - הממשל ניהל את בתי החולים הציבוריים בערים הגדולות, הקים תחנות בריאות ומרפאות באזורים כפריים, והחל במאבק במחלות כמו מלריה, מחלות עיניים ועוד.

מתן עזרה לאוכלוסייה הכפרית - הפעולות למען האוכלוסייה הכפרית הערבית החלו בתקופת הממשל הצבאי הבריטי. הממשל הצבאי החל בשיקום המערכת החקלאית. הפלאחים סבלו ב-1919 מבצורת, ממחסור בבהמות עבודה שהוחרמו על ידי הצבא העות'מאני, ממחסור בזרעים וממגפות עכברי השדה. הצבא הבריטי סיפק לפלאחים בהמות עבודה בהשאלה, במתנה, ואף מכר בהמות מעודפי הצבא במחירים נמוכים, דאג ליבוא זרעים שונים, הקים מחלקה וטרינרית למלחמה במגפת עכברי השדה ואף שלח מומחים בריטים, מקומיים, סורים ומצרים לעבור בכפרים ולחסן את בעלי החיים. הממשל הצבאי אף ארגן עבור הפלאחים הלוואה של למעלה מ-500,000 לי"מ מהבנק האנגלו-מצרי וחילק מתוכן כ-200,000 לי"מ לפלאחים בהלוואות קטנות, כדי לעזור להם בתשלום חובות כדי שישקיעו בקידום החקלאות. גם אריסים ופועלים שחכרו קרקע ממשלתית קיבלו הלוואות. חלק מההלוואות הפכו למענקים לאנשים שלא עמדו בפירעון. ההלוואות הופסקו בלחץ התנועה הציונית.

פיתוח המסחר - חידוש היצוא, שימוש בנמלים ובמערכת הרכבות המצרית לשם חידוש הקשר המסחרי עם אירופה והמזרח, יבוא מזון מאוסטרליה ומסודן והנהגת המטבע המצרית שהיתה צמודה ללירה האנגלית.

פיתוח התחבורה - אמנם המטרה העיקרית היתה לענות על צורכי הצבא, אבל גם האוכלוסייה נהנתה משיפור מערכת הרכבות ומשיפוץ כבישים.

שיפור המצב בירושלים - העיר זכתה לניקוי הרחובות, ארגון המערכת העירונית ובניית מפעלי מים.

הגירה - חסרים נתונים על ההגירה לארץ בתקופת הממשל הצבאי. אבל ידוע שהגיעו לארץ פליטים ארמנים ונוצרים, וסביר להניח שפעולות הפיתוח של הצבא במסילות ברזל, כבישים ותקשורת יצרו מקומות עבודה ומשכו מהגרי עבודה מארצות ערב והאסלאם. ידוע שיחד עם הצבא הבריטי הגיעו לארץ פועלים מצרים שהועסקו על ידי הצבא הבריטי במתן שירותים לצבא. כמו כן, היתה שיבה של יהודים.

1. הצהרת בלפור וההסכמים השונים שהביאו להקמת המנדט הבריטי א. הסכם סייקס-פיקו (מרס 1916)

ההסכם נחתם בין הנציג הצרפתי פיקו ובין הנציג הבריטי סייקס, והוא עסק בחלוקת אזורי השליטה של שתי המעצמות בשטחי האימפריה העות'מאנית.

על פי הסעיף שעסק בארץ ישראל, חולקה הארץ לחמש יחידות טריטוריאליות:

השטח הכחול - כלל את השטחים שיועברו לשליטת צרפת מצפון לים כנרת ועד ראש הנקרה.

השטח האדום - כלל את השטחים שיועברו לשליטת בריטניה מעכו למפרץ חיפה ועמק זבולון.

השטח החום - כלל את השטחים שיהיו בשליטה בינלאומית, ביניהם מרכז הארץ מדרום לכרמל עד קו ים המלח-עזה.

שטח A - כלל את השטחים ממזרח למוצא הירדן עד לירמוך, בו תוקם מדינה ערבית בחסות צרפת.

שטח B - כלל את השטחים מדרום וממזרח לשטח החום, בו תקום מדינה ערבית בחסות בריטניה.

ב. איגרות מקמהון (1915)

אבל להסכם סייקס-פיקו קדמה חליפת המכתבים בין הנציב העליון הבריטי במצרים הנרי מקמהון לשריף חוסיין ממכה. נושא חליפת המכתבים היה הצטרפותו של חוסיין למלחמת העולם הראשונה לצד בריטניה והגמול על כך. לא כל דרישותיו של השריף חוסיין התקבלו, אבל בריטניה הסכימה להכיר במדינה ערבית מהרי הטאורוס בדרום טורקיה עד חצי האי ערב מלבד האזור דמשק-חלב. ההסכם לא נחתם באופן רשמי וארץ ישראל לא הוזכרה כלל בחליפת המכתבים, אבל מאחר שלא צורפו מפות התעורר לאחר מכן ויכוח לגבי ארץ ישראל.

ג. הצהרת בלפור (2 בנובמבר 1917)

הנוסח של הצהרת בלפור נמסר ללורד ל"ל רוטשילד כדי שיעבירה לידי ההסתדרות הציונית. קדמה להצהרה הצעה שהגיש חיים ויצמן לממשלת בריטניה בשם ההנהגה הציונית בבריטניה. ההצעה כללה דרישה להכיר בזכות העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותם של יהודים לעלות אליה, ולהעניק מעמד רשמי למוסדות התנועה הציונית בארץ ישראל.

הקבינט הבריטי אישר את ההצעה ב-31 באוקטובר 1917. לא כל הדרישות התקבלו, אבל ההצהרה כללה הסכמה להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל והכרה בתנועה הציונית.

נוסח ההצהרה:

משרד החוץ, 2 בנובמבר 1917

לורד רוטשילד היקר,

לעונג רב לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות כפי שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו:

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה [ארץ ישראל], ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת".

אודה לך אם תביא את ההצהרה לידיעת ההסתדרות הציונית.

בכבוד רב,

ארתור ג'יימס בלפור

ד. הסכם ויצמן-פייסל

ההסכם נחתם בלונדון ב-3 בינואר 1919 בין חיים ויצמן בשם התנועה הציונית, לבין האמיר פייסל, בנו של חוסיין מלך חיג'אז. ויצמן ופייסל נפגשו לראשונה בעקבה בעבר הירדן ב-4 ביוני 1918. ויצמן ייצג את התנועה הציונית ופייסל ייצג את אביו חוסיין שהצטרף למאבק הבריטי נגד העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה. ויצמן ופייסל נפגשו עוד כמה פעמים ובראשית 1919 נחתם הסכם. הסעיפים העיקריים קבעו ש:

1. היחסים בין המדינה הערבית שתקום לבין פלשתינה (במסגרת המנדט הבריטי) יהיו מבוססים על הבנה הדדית ושיתוף פעולה בין הערבים במדינה הערבית ליהודים בפלשתינה

2. הכרה בהצהרת בלפור

3. הכרה בזכות היהודים לעלות ולהתיישב בארץ תוך שמירה על מעמדם של הפלאחים והאריסים הערבים

4. הבטחת שליטה מוסלמית על המקומות הקדושים לאסלאם.

קיומו של ההסכם היה מותנה בקיום ההבטחות שנתנו הבריטים לערבים לגבי מדינה ערבית (סוריה הגדולה) בחליפת המכתבים בין הנרי מקמהון, הנציב הבריטי במצרים, לשריף חוסיין. אבל חלום סוריה הגדולה לא התגשם, מאחר שהוא נָגד את הסכם סייקס-פיקו מ-1916. פייסל הודח מסוריה על ידי הצרפתים וקיבל כפיצוי מהבריטים את השלטון על עיראק. ההסכם בוטל.

ה. ועידת השלום

ועידת השלום התכנסה ב-18 בינואר 1919. הוועידה אורגנה על ידי המדינות שניצחו במלחמת העולם הראשונה לשם חתימה על חוזי שלום עם המדינות המנוצחות. הוועידה נמשכה בהפסקות עד 20 בינואר 1920. במסגרת הוועידה נחתמו הסכמי שלום עם כל מדינה מנוצחת בנפרד. הסכם השלום עם האימפריה העות'מאנית נחתם בסוור ב-10 באוגוסט 1920.

ב-24 באפריל 1920 התקבלה החלטה בוועידת סן רמו ששטחי ארץ ישראל יימסרו למנדט בריטי.

ב-10 באוגוסט 1920 נחתם הסכם סוור, שאישר ששטחי ארץ ישראל יהיו בעתיד למדינה עצמאית. הנציגות של התנועה הציונית הגישה מפת תביעות טריטוריאליות כנספח למסמך התביעות שהוגשה בוועידת השלום ב-3 בפברואר 1919. למפה צורף מסמך שבו התבקש הפורום הבינלאומי "להכיר בזכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ-ישראל ובזכות היהודים לכונן מחדש בארץ-ישראל את ביתם הלאומי". כמו כן, הוצע במסמך שהריבונות על ארץ ישראל תימסר לבריטניה הגדולה כמנדט מטעם חבר הלאומים.

ו. החלטת חבר הלאומים ונוסח המנדט הבריטי

ב-24 ביולי 1922 קיבלה מועצת חבר הלאומים את נוסח כתב המנדט, שהוכן לאחר מכן והפך למסמך בינלאומי מחייב.

כתב המנדט קבע את מבנה השלטון הבריטי בארץ ישראל, את הרשויות השונות שיפעלו מטעמו, ואת מטרותיו. הוא קבע את סמכויות השלטון בארץ בידי מלך בריטניה, מזכירי הממשלה שלו והנציב העליון מטעמו.

הסעיפים העיקריים בנוסח כתב המנדט

סעיף 2 קבע שמטרת המנדט היא ליצור את התנאים להקמת הבית הלאומי לעם היהודי, תוך שמירת הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי הארץ.

סעיף 6 קבע שממשלת המנדט תאפשר הגירה יהודית לארץ ישראל ותסייע להתיישבות צפופה של יהודים על הקרקע, לרבות אדמות מדינה, תוך שמירת זכויותיהם של שאר חלקי האוכלוסייה בארץ.

סעיף 7 (סעיף חוק ההתאזרחות) קבע שממשלת המנדט תבטיח שבחוק ההתאזרחות יהיו סעיפים שיקלו על המתיישבים היהודים לקבל אזרחות ארץ ישראלית.

סעיף 15 הבטיח לתושבי הארץ את חופש הדת והמצפון.

סעיף 22 קבע שאנגלית, עברית וערבית יהיו השפות הרשמיות בשטחי המנדט.

סעיף 25 קבע שבריטניה רשאית להוציא את עבר הירדן המזרחי מתחום הבית הלאומי היהודי.

סעיפים נוספים בכתב המנדט הסדירו את סמכויות בעל המנדט - בהנהלת השטח, ביחסי החוץ שלו, בשמירה על המקומות הקדושים ובהסדרת המשפט והמִנהל.

2. מבנה שלטון המנדט

ב-29 ביוני 1919 נחתם בוורסאי ספר הברית של חבר הלאומים. על פי ספר זה, נמסרה ארץ ישראל כמנדט לידי בריטניה בוועידת סן רמו באפריל 1920. ב-24 ביולי 1922 בוטלה תחולת המנדט הבריטי על עבר הירדן המזרחי.

הריבונות על הארץ ניתנה לבריטניה "כבעלת פיקדון" לפי סעיף 22 והיא היתה אחראית בפני חבר הלאומים. נאסר עליה לבצע שינויים בכתב המנדט ללא אישור חבר הלאומים, והנציב העליון הבריטי על הארץ היה חייב לדווח כל שנה ל"ועדת המנדטים", שמקום מושבה היה בז'נבה. ממשלת המנדט התחייבה לדאוג ליצירת תנאים מדיניים, מִנהליים וכלכליים שיבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי תוך התחייבות להגנה על הזכויות הדתיות והאזרחיות של שאר תושבי הארץ.

ב-1 ביולי 1920 העביר הממשל הצבאי את השלטון בארץ לידי השלטון האזרחי. במקום מושל צבאי מונה נציב עליון ששימש ראש הצבא שחנה בארץ והיה אחראי לביטחון. כמו כן, הנציב מילא את הפונקציות של רשות מחוקקת ומבצעת ומינה שופטים. לצידו מונו מזכיר ראשי, יועץ משפטי וגזבר, ויחד הם היו "המועצה המבצעת". הנציב היה אחראי בפני ממשלת בריטניה למשרדיה השונים.

החלוקה המִנהלית עברה כמה שינויים לאורך תקופת המנדט הבריטי. תחילה הוקמו שני מחוזות: מחוז הצפון ומחוז הדרום, וכן אזור מיוחד שכלל את ירושלים, רמאללה, יריחו, בית לחם ומאוחר יותר גם את חברון. ב-1944 הוקמו שני מחוזות נוספים מאזורים שנלקחו ממחוז הצפון והדרום, והוקמו מחוז חיפה ולוד.

"פקודת העדות הדתיות וארגונן" מ-1926 קבעה את ההתארגנות של העדות השונות. אבל היישוב היהודי בחר להתארגן לא כעדה אלא כישות פוליטית-לאומית שנקראה "כנסת ישראל", ונבחרה אסיפת נבחרים. כנסת ישראל הוכרה כארגון היציג של היישוב היהודי. המוסלמים הקימו את "המועצה המוסלמית העליונה" והעדות הנוצריות ניהלו את הכנסיות השונות.

עיצוב המדיניות הבריטית לגבי הארץ היה בידי ממשלת בריטניה והנציבים העליונים, אבל לא רק משרד המושבות היה אחראי לעיצוב המדיניות אלא גם משרדי החוץ, המלחמה, האוצר וראשי המטות.

3. קווי המדיניות: מטרות המדיניות הבריטית

נחום גרוס ניתח את המדיניות של ממשלת המנדט הבריטי והגיע למסקנה שאמנם בריטניה קיבלה התחייבויות בהצהרת בלפור ובכתב המנדט לפעול להכנת התשתית לבית לאומי ליהודים, אבל האינטרס הבריטי בשליטה על ארץ ישראל היה קידום האינטרסים האסטרטגיים של האימפריה הבריטית. הצהרת בלפור סללה את הדרך לקבלת מנדט על ארץ ישראל. קנת ו' שטיין הסכים עם קביעתו של גרוס, שעיקר מעייניהם של הבריטים היה הדאגה לאינטרסים האימפריאליים שלהם: תעלת סואץ, הנפט העיראקי והדרך להודו, ולשם כך הם בנו בארץ תשתית צבאית.

גבריאל שפר ניתח את המדיניות הבריטית. הוא קבע שהמחקרים על ארץ ישראל בתקופת המנדט נחלקו לשלוש קבוצות:

• קבוצה ראשונה - מחקרים שטענו שבריטניה היתה פרו-ערבית. חוקרים אלה היו ציונים יהודים וגויים.

• קבוצה שנייה - מחקרים שטענו שבריטניה היתה פרו-ציונית. חוקרים אלה היו ערבים ובריטים פרו-ערבים.

• קבוצה שלישית - היתה מורכבת מחוקרים בריטים ואמריקאים שהיו משוחררים מנטיות אישיות, והם קבעו שהבריטים פעלו על פי האינטרסים האימפריאליים הבריטיים.

שפר העדיף את התזה של הקבוצה השלישית, שהמניע העיקרי למדיניות הבריטית היה האינטרסים האימפריאליים שלה באזור הים התיכון המזרחי. הוא בדק במחקרו מה היו המטרות הבסיסיות של הבריטים ומה היו הכלים הפוליטיים לביצוען ולהשגתן.