מבוא
יושבת היתה דרך קבע מאחורי אחד השולחנות באולם הקריאה "יהדות" בספרייה הלאומית שבגבעת רם: כפופה מעט, לראשה כובע ברט, שהליצנים אמרו עליו כי הוא מונח שם עוד מימי המהפכה הצרפתית. נוהגת היתה לבקש מאחת הספרניות או מאחד הלומדים שישבו לידה, לעזור לה בהורדת הספרים מהמדפים הגבוהים. מדי פעם היה ניגש אליה מישהו ומברך אותה בשלום, מתוך התרגשות של מי שזיהה אדם חשוב ומפורסם במחיצתו הקרובה. לעתים היו אנשים מבקשים לשוחח איתה, להראות לה מאמר שכתבו, או לשאול שאלה. "כאן אסור לדבר," היתה נחמה עונה, ומלווה את בן או בת שיחה אל מחוץ לאולם הקריאה. קשה היה שלא להבחין בגדלותה: נחמה ליבוביץ תיווכה בין התנ"ך ובין היהודי המודרני, באופן שרק דמויות מעטות עשו בהיסטוריה של מאה השנים האחרונות; מעין אינטרפרטציה חדשה למסורת ישנה של "גדול תורה" בדמות אישה.
"דמות נזירית - ומה מאד עממית!" כתבה עליה הרקדנית דבורה ברטונוב, "דומה שהיא מאותם אנשי רוח אשר ענייני יום יום אין להם כל חשיבות בעיניהם. אין הם נותנים את דעתם עליהם. אך תשאל אותם בכל עת שהיא על משמעותו של פסוק חידתי, על סתרי נפשה של דמות תנ"כית מורכבת, על הסמל שבמעמד מקראי זה או אחר - ותזכה לתשובה מאירת עיניים. כאילו הכינה אותה בשבילך מראש. בדומה לכנר, שמסביר לך בנגינתו הווירטואוזית, קטע מוסיקאלי רב הוד ועמוק, ומשפיע עליך מהלך רוחו של היוצר; בידיו המאומנות, הקטע כאילו מתנגן מאליו."
באותו קיץ - החופש הגדול באמצע שנות השמונים, ואני מורה צעירה העושה את צעדיה הראשונים בבית הספר התיכון לבנות "חורב" - הייתי באה לאולם הקריאה "יהדות" כמעט מדי בוקר כדי להכין את שנת הלימודים הבאה. ראיתי אותה יושבת כמה שולחנות מאחורי, והנהנתי בראשי מתוך נימוס וכבוד כל אימת שמבטה לכד את מבטי. פעם נפגשנו בכניסה לאולם הקריאה והצגתי את עצמי - כבתם של הורי, תלמידיה המובהקים, וכנכדתו של סבי - ד"ר יהודה מוריאל, שנמנה עם חוג מכריה וידידיה, בני דורה. "מסרי להם שלום בשמי," אמרה בחיוך, והמשיכה בדרכה.
את אבי לימדה נחמה באוניברסיטת תל אביב, ואת אמי ז"ל - באוניברסיטת בר אילן. הרגע שבו נודע לה כי שני תלמידיה המצטיינים משתי האוניברסיטאות השונות עומדים להינשא זה לזה הוא רגע שסופר אצלנו בבית פעמים רבות, ותמיד בגאווה לא מוסתרת.
לא היה שבוע ששמה של נחמה לא עלה בשולחן סעודת השבת. כילדה גדלתי עם המשפט: "בואו נראה מה אומרת נחמה," ובעקבותיו היה קם אבא שלי ומביא את הספר האחד שיצא באותם ימים - עיונים בספר בראשית, או חבילת גיליונות מודפסים - אם פרשת השבוע היתה של אחד החומשים האחרים. המשפט "בואו נראה מה נחמה אומרת" היה דומה בצלצולו ל"בואו נראה מה אומר רש"י" או "מה כותב על זה רמב"ן" - משפטים שגם בעקבותיהם היה נשלף ספר. אבל לשם "נחמה", שבו קראו לה כולם, היתה מתלווה איזו נימה אינטימית, קרובה ומלאת חיבה, נימה שלא פגעה כהוא־זה בכבוד הרב שרחשו לה, ושהיה באוויר ולו רק בשל עצם העמדתה בשורה אחת עם גדולי המפרשים הקלאסיים שהוזכרו תוך כדי הלימוד.
כמה ימים אחר כך נפגשנו שוב, נחמה ואני, באולם הקריאה. היא עצרה ליד השולחן שישבתי בו ושאלה: "במה את עוסקת?"
"בספר ויקרא," עניתי לה. "בחמשת הפרקים הראשונים."
"את מורה בתיכון?"
עניתי לה בחיוב. על שולחני היה ספרו של ר' דוד צבי הופמן לוויקרא - היום אני יודעת כי את האיש ומשנתו הכירה נחמה היטב עוד מברלין, העיר שבה למדה כנערה וכסטודנטית. היא לא התרשמה ממעשי כלל: "חמשת הפרקים הראשונים של ויקרא?" אמרה במבטא רוסי שלא עזבה מעולם, "הלוא זהו בזבוז זמן! מורה המלמדת בתיכון צריכה להשקיע את כל זמנה בהוראת פרשת 'קדושים'. שם נמצא העיקר: 'ואהבת לרעך כמוך', 'לפני עיוור לא תיתן מכשול', ועוד ועוד. אם תבזבזי חודשים יקרים על הוראת פרקי הקורבנות, לא ייוותר לך זמן לדברים החשובים באמת!"
הופתעתי מעט מעוצמת ההתנגדות, אבל לא מתוכנהּ: נחמה היתה מורתם של רוב המורים שלי. העמדה המוסרית־חינוכית הזו היתה מוכרת לי, ובאותן שנים קצת עייפתי ממנה. בלימודי האקדמיים במכללה בירושלים פגשתי שיטות אחרות שמצאתי אותן חדשות ומרעננות. לכן הנהנתי בנימוס, ואמרתי בשקט שאני תלמידתם של מורים שדווקא רואים חשיבות וערך בהכרת המבנה של תורת הקורבנות לא פחות מאשר בפרשת "קדושים". פרשה שהנושאים המצויים בה, הרהרתי ביני לביני, אלה שנחמה התלהבה מהם כל כך, נחשבו בעיני באותם ימים לעוסים עד לזרא. כמה אפשר לדבר על "ואהבת לרעך כמוך"?
מאז עברו יותר מעשרים שנה. נחמה הלכה לעולמה בסוף שנות התשעים, ואני התבגרתי. תחומי ההתעניינות שלי, גם בהוראת התנ"ך וגם בכלל, הלכו והשתנו גם הם. היום, כשאני יודעת באיזה בית היא גדלה, מי היו מוריה ובאיזו סביבה רוחנית תרבותית צמחה, אני מבינה טוב בהרבה את העולם שמתוכו אמרה לי נחמה את מה שאמרה אז ומדוע פרשת "קדושים" על מצוותיה המוסריות היתה חשובה כל כך בעיניה. במהלך כתיבת הספר הזה, גיליתי יום אחד בין כתביה את המשפט הבא: "לעולם לא נדע טעמו האמיתי של הפסוק ה'בלתי חשוב' או ה'פחות חשוב', אך עם כל זה ישנם פסוקים אשר לפי הרגשתנו כמו במיקוד ייאספו בם כל קרני אור התורה. ומצדנו אנו תורגש בהם שלהבת־יה, שלא כבכל מקום בתורה." משפטים אלה האירו לי את זיכרון פגישתנו בספרייה באור חדש. ראיתי בהם את הווידוי האישי של נחמה, שהיה לה די כנות ואומץ לומר את אשר על לבה: כל הפסוקים חשובים, אבל ישנם פסוקים שלתוכם מתנקז אור התורה ביתר שאת. פרשת "קדושים", כך הבנתי, היא בעיניה אחת מהדוגמאות האלה.
"לדעתה של נחמה," כתב פעם ידידהּ אפרים יעיר, "אין האדם ראוי לשם זה, אם אינו מסוגל לשבת על הספר, אם אינו מוכן לשבת ולפתוח את התנ"ך בזמנו הפנוי במשך כל שנות חייו, לקרוא ולשנות ולשאול את עצמו בתום הקריאה: ומה למדת בכל אלה?... אמור אתה!" "האדם אחראי במעשיו לא רק לגורלו ולגורל בני ביתו, אף לא רק לגורל החברה כולה, כי אם לגורל העולם," לימדה נחמה. "אין זה רעיון מיסטי, אלא בעיקר רעיון מוסרי."
במהלך עבודתי חשבתי לא אחת על אודות הקטע המפורסם בספר חדר משלךְ, שבו מתארת וירג'יניה וולף את אחותו הדמיונית, הפוטנציאלית, של שייקספיר. "הבה אצייר לי בדמיוני," כותבת וולף, "מה היה קורה אילו היתה לו לשקספיר אחות מחוננת להפליא, יהודית שמה, דרך משל." שני האחים לבית שייקספיר גדלו, לפי וולף, באותו הבית, הם חוננו באותם כישרונות; אבל בעוד שייקספיר זכה מעצם היותו בן זכר ללמוד לטינית, דקדוק והיגיון, נאלצה אחותו המחוננת, הדמיונית, להישאר בבית, מיואשת ומתוסכלת, עד לסופה הטראגי. במה זכתה נחמה, חשבתי לי, שלא הפכה לאחותו המוכשרת והמתוסכלת של פרופ' ישעיהו ליבוביץ, אלא צמחה והיתה לאישיות יוצרת, פורה ומשפיעה?
בכתיבת הספר הזה ביקשתי, בין השאר, להשיב לשאלה זו. חיפשתי נקודות מפתח מרכזיות בחייה, מוקדי השפעה: בית, מורים רוחניים, תרבות. ביקשתי להבין מי היתה האישה הזו, ומה הפך אותה למה שהיתה. נקודת מפנה חשובה בהבנתי את הדמות היתה כאשר התחלתי להאזין להקלטות של שיעוריה בעל־פה. נחמה אסרה להקליט את שיעוריה. למרבה המזל היו כאלה שעברו על האיסור החמור, וכך השתמרו הקלטות של כמה שיעורים. אמנם הזדמן לי פעם או פעמיים להשתתף בשיעור שלה, שניתן בקבוצה קטנה, בסוף ימיה, ומשפטים ספורים משיעורים אלה נחרתו בזיכרוני, אבל האזנה לשיעור חי ותוסס לפני קהל רב היתה חוויה בעוצמה שונה לגמרי. שם נחשפה נחמה במלוא כוחה, על כישרונה האנושי והדרמטי. "נחמה היתה שחקנית גדולה," שמעתי מתלמידים רבים שלה, ואפילו, פעם אחת, שמעתי זאת משמו של מומחה - השחקן יוסי בנאי, שהאזין לדבריה בעת חלוקת פרס ביאליק. לפתע הבנתי מדוע כה קשה היה לשכנע אותה להעלות את דבריה על הכתב. המאמרים והספרים שהיא כתבה בסופו של דבר מלאים אמנם רעיונות חשובים, אבל גדולים היו כוחה וחיוניותה של תורתה שבעל־פה מאלה שבכתב. "השיעורים של נחמה הם למעשה בגדר של ספרות שבעל פה, שחלקים רבים ממנה עדיין לא הועלו על הכתב," מצטטת נעמי גוטקינד (גולן), אחת מתלמידותיה של נחמה, ומוסיפה: "חבל מאד יהיה אם מישהו לא יזדרז להקליט ולצלם את נחמה תוך כדי שיעור, כדי שמשהו מן האמנות הדידקטית הנדירה שלה יישאר לדורות הבאים."
אבל נחמה סירבה לכל הסרטה, הקלטה או ריאיון. "ידברו שיעורי בעדי, תלמידי וספרי," היתה נוהגת לומר. יש להניח שהיתה מתנגדת בכל מאודה לכתיבת הספר הזה, שכל־כולו לא בא אלא לשם דבר זה עצמו - לנסות להעמיד מעין "תצלום" או "הקלטה" של חייה, למען הדורות הבאים.
אחת התמונות ששבה ועלתה ככל ששוחחתי עם אנשים ועיינתי בכתובים היתה תמונת נחמה היושבת באוטובוס או במונית, בעיצומה של נסיעה ארוכה, והיא רכונה על ערמות של דפים ומתקנת אותם. "אני בודקת את עבודתך בדרך לאילת," כתבה נחמה לתלמיד יקר בשוליה של אחת העבודות הללו. התמונה הזו על שני חלקיה - הנסיעה, ותיקון העבודות - חשובה עד מאוד בשרטוט דמותה של נחמה, שלא סירבה מימיה לתת הרצאה בכל מקום ואתר בארץ - מקריית שמונה ועד אילת, והקדישה שעות רבות מספור לבדיקת עבודותיהם של אנשים מכל קצווי הארץ שביקשו להגיב על ה"גיליונות" - דפי השאלות שחיברה לפרשות השבוע במשך כשלושים שנה. ככל הידוע לי, אין אח ורע לתופעה הזו שבה אישה אחת לבדה שולחת מכתבים ועונה לעשרות ומאות פונים בשבוע, לכל החפץ ללמוד, בלי להתחקות אחר השכלתו הקודמת, ובכך מקיימת - כפי שהגדיר אחד מידידיה - מודל ראשוני מסוגו של "אוניברסיטה פתוחה", וזאת ללא המחלקות, התקציבים וכלי העזר העומדים לרשותה של האוניברסיטה, וכמובן - ללא כל רווח. רק מתוך מסירות נפש להפצת תורה וחוכמה.
*
לצורך כתיבתו של הספר הזה פגשתי עשרות רבות של אנשים מתלמידיה, קרוביה ומכריה, אותם אלה שעדיין חיים עמנו או ילדיהם של אלה שכבר אינם; עיינתי בספרים שכתבה ושכתבו על אודותיה; במאמרים שפרסמה בכתבי־העת; במכתבים רבים - מהם שכתבה היא לאחרים, והם שמורים אצלם ובטובם אפשרו לי לקרוא בהם. בשולי ה"גיליונות" שתיקנה נחמה, במיוחד עבור תלמידים קבועים שהתמידו בכך שנים רבות, חבויים אוצרות רבים - דרישות שלום ופיסות חיים - ואיסופם תרם רבות לספר הזה. ניתנו לי האפשרות והזכות לעיין במסמכים רבים מתוך עיזבונה של נחמה, המצוי בידי המשפחה, ולצטטם באופן מלא או חלקי, כל כמה שאפשרו לי את הדבר. ביניהם מכתבים שקיבלה מאחיה, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, מאביה ומאנשים שונים. כמו כן הועמדו לרשותי מחברותיו של בעלה, שבהן עשיתי שימוש רב.
"איך לקרוא פרק בתנ"ך?" ענתה נחמה בתשובה לשאלה שנשאלה לא פעם, "בדיוק כמו בחורה שמקבלת מכתב מאהובה, והיא דנה בכל פסיק ובכל תג שבו - מדוע כתב את המילה 'שלום' כפי שכתב, מדוע הוסיף מילה זו, והחסיר את האחרת - כך יש לקרוא תנ"ך." כדי לומר משפט כזה לא זו בלבד שצריך לאהוב תנ"ך, אלא צריך גם לדעת אהבת גבר ואישה. בסופו של דבר צמחה מבין המילים, הספרים והעדויות דמות שלמה שיכולתי להתיידד עמה, להתייחס אליה בביקורת כעוסה או סלחנית, ולעתים גם לקרוץ בהבנה לתמונתה העומדת על שולחני. רוב האנשים החיים היום מכירים את נחמה בתמונות מימי זקנתה. אני בחרתי בתצלום אחר - הגדָלה מתוך תמונת המחזור משנת תש"י של סמינר "המזרחי" בירושלים. נחמה בתצלום שלפני היא אישה בת ארבעים וחמש, נאה, ולה עיניים טובות ועצובות. היו אנשים שפחדו ממנה, היו שאהבו אותה עד אין קץ. כמו כל אדם בעל שיעור קומה, גם נחמה היתה תמהיל של ניגודים, תערובת מיוחדת במינה של נוקשות - וחמלה; קפדנות נוקדנית יֶקית - וסלחנות רכה: מורה עקשנית ודוגמטית - ואשת ספרות מלאת דמיון; שחקנית מלאת פאתוס - וקומיקאית משעשעת; סבתא דאגנית - וילדה סקרנית.
כמו בכל כתיבת ביוגרפיה - עובדות ופרשנויות כרוכות בספר זו בזו. אשר לעובדות - עשיתי כמיטב יכולתי לדייק בהן עד כמה שהדבר ניתן, ואשמח אם יעמידוני הקוראים על שגיאותי לטובת המהדורות הבאות. אשר לפרשנויות - רובן ככולן שלי. מובן ששערי פרשנות - וכל מי שלמד אצל נחמה בקיא בעובדה זו - לא ננעלו ולא יינעלו לעולם.
חייה של נחמה נגעו בחייהם של רבים, וחייהם של רבים נגעו בשלה. מאחר שסיפורה של נחמה הוא לדידי סיפורו של דור שלם, הארכתי, לעתים, בתיאור תולדותיהן של אחדות מהדמויות הנזכרות בספר. בסדר הפרקים השתדלתי לשמור על הרצף הכרונולוגי אם כי לעתים חרגתי ממנו לטובת הרצף הנושאי. בכל מקום שהטקסט המצוטט מודגש - ההדגשות הן של נחמה, אלא אם כן נכתב אחרת.
שאלות רבות רציתי לשאול את נחמה שבתמונה. על אחדות מהן הצלחתי, כמדומה, לענות בעצמי במהלך התחקיר שעשיתי, ועם זאת שאלות רבות נותרו ללא פתרון. במהלך כתיבת הספר הזה היה עלי ללמוד לוותר על הבאתם של עובדות ופרטים שעלולים להסתיר את היער ולהכביד על הקריאה. אבל הוויתור העיקרי שהיה עלי לעשותו, היה הרצון הסקרני והיומרה לדעת את התשובות לכל השאלות כולן.
ימי בין המצרים, תשס"ח
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.