נחש טוב

כבר היה אמצע מרס ובני משפחת כחולי עדיין לא קמו. ייתכן שהיו ממשיכים לישון גם את אפריל, אילולא קרן אור פגעה בזכוכית בַּמרפסת של הפְרִידְמָנים — הַיְשֵׁר לעיניו של כחולי הקטן. והוא נדהם. בתוך החשיכה שהיו שרויים בה כל החורף והקור, פתאום קרן שמש! נעימה כל כך, חמימה.

משהו בתוכו ניעור, והדם החל שוב לזרום. הוא חש שמחת חיים ודחף לצאת. אחרי ששכב מקופל בתוך עצמו זמן כה רב, העצמות שלו קצת כאבו בשעה שהגוף נפרם לאט מתוך תנוחת הפקעת. הוא התמתח, פיהק, והחל לזחול לאט החוצה.

"כחולי, לאן זה?" הקול של אמא היה עדיין רווי שינה. "אנחנו יוצאים רק לעת לילה. שכחת?" הוא נעצר. לא, הוא לא שכח. הוא היה בין התלמידים המצטיינים ואפילו קיבל פטור מלימודים בקיץ: "אל תבלוט ואל תתבלט. השתופף. לשחק — רק בלילה. התרחק מבני אדם. היזהר מחיוואים." אבל לפתע כל הסכנות התמוססו נוכח קרן האור הזאת שחדרה למחילה.

"אני כבר חוזר," אמר ויצא.

במרפסת של גברת רוזה, בין העציצים, נאספו כמה עלים חצי יבשים. הוא נשכב שם, וייתכן שאפילו נרדם.

פתאום צרחה: "אוי! הצילו! נטע!" ומיד אחרי זה מקלחת. גברת רוזה זרקה את הצינור ויצאה אל הדשא: "נטע! נטע!" קראה לשכנתה. "מה עושים כשיש צפע בין העציצים?"

ונטע אמרה: "קוראים לְבָחור." והיא יצאה מהמרפסת שלה, חצתה את הדשא וקראה לַשָכן: "משה! משה! יש לך זמן לתפוס צפע?"

נטע השכנה חזרה ושאלה בסקרנות מהולה בזהירות: "איפה הוא?" וגברת רוזה הצביעה לעבר שורת העציצים הצמודה אל הקיר: שם, והן התכופפו אליו ממרחק בטוח, בוחנות אותו. הוא לא זז. הפסיק לנשום. מתחבא מתחת לעלים, אבל הזנב הציץ.

"איזה אורך," צעק משה כדי לדעת מה להביא.

"שלושים סנטים."

"איזה עובי?"

"איזה שני סנטים."

משה השכן בא מצויד באת ובברזל עבה מהחדר שהוא עומד להרחיב. כחולי נבהל. גם משה התכופף והתבונן בנחש. "זה נחש מטבעות," אמר. כחולי נשם לרווחה. רצה לחבק אותו. אבל גברת רוזה התעקשה: "זה צפע!" ונתנה לו מקל שהיא שומרת במיוחד עבור זה. "קח!" אמרה לַבָּחור.

וכעת גם הבת של משה והבן של נטע היו שם, כולם מתכופפים אל שורת העציצים, ומהמקום שכחולי התחבא בו הם נראו כגוש מפחיד, מרובה עיניים ורגליים, שנע הנה והנה בעצבנות. ועד שהם התפזרו כדי לאפשר לַבָּחוּר חופש תנועה עם המקל שלו, כחולי הצליח לחמוק. הוא עבר מערימת העלים אל מתחת לצלחת.

בעזרת המקל משה הסיר מדרכו את העציצים, עציץ אחר עציץ, דוחף עם המקל, מְפַנה לעצמו מקום, וכך מתקרב אט־אט אל כחולי. "מטבעות זה ארסי?" שאלה הבת של משה. "לא. להפך. הוא אוכל צפעים." וגברת רוזה אמרה: "אבל עד שלא נהיה בטוחים, תתפסו אותו!"

כחולי הסתכל באימה בקצה המקל המתקרב לעברו. הוא הולך למחוץ אותי, חשב. הוא יצא ממקום מחבואו מתחת לצלחת, מנסה לתפוס מחסה בפינת הקיר, אבל משה ראה אותו חומק והניח את קצה המקל על גבו, לא ממש לוחץ אלא יותר מגלגל.

"בשביל מה אני מחזיקה חתולים?" קָבְלה גברת רוזה ונסוגה אל הדשא.

משה גרר את כחולי בזנבו אל מרכז המרפסת, והציג אותו לעיני השכנים. יצורים מגודלים, מפחידים, כך הם נראו לכחולי.

"זה נחש עכברים מצוי," אמר שכן מבניין סמוך שראה את ההתקהלות. אני שַׁלוון, שלוון! רצה כחולי לצעוק.

"הוא ארסי?"

"מה פתאום."

וגברת רוזה: "כל הנחשים ארסיים. אתה לא רואה את המעוין על הראש שלו?" והשכן רכן אל הנחש: "מעוין אחד לא הופך אותו לצפע."

וגברת רוזה: "תרוצץ לו את הראש וגמרנו." אבל משה אמר: "יש לך צנצנת?"

גברת רוזה מיהרה אל הדירה והביאה צנצנת ריקה של ריבה. באה המורה בגמלאות לביולוגיה, רכנה אל הנחש, הרימה את משקפיה אל מצחה ואמרה: "חברים! חברים. תרגיעו. לא מדובר בצפע. זה בסך הכול נחשיל מצוי. או בשמו הלטיני טִיפְלוֹפְּס וֶרְמִיקוּלָר." ולאחר עיון נוסף אמרה בנימה מהורהרת: "אמנם עם כובע לא מצוי."

משה לא היה זקוק לאבחנותיה הלמדניות של המורה. הוא התאמץ להכניס את הנחש לצנצנת. לא עזרו לכחולי כל התרגילים שלמד בשיעורי התחמקות למתקדמים, משה הכניס אותו לצנצנת וניסה לסגור את המכסה. "אבא! אתה מוחץ לו את הזנב!" קראה הבת שלו. הוא שחרר קמעה — ומיד סגר שוב. זהו. הוא נתפס.

"יש לך מסמר, מזלג, משהו לעשות חורים?" משה שאל, וגברת רוזה מיהרה שוב הביתה והביאה מברג. משה עשה חורים במכסה כדי שהנחש יוכל לנשום, "הנחש שלָך," אמר והתרומם. "מה את רוצה שאעשה עם זה?" הוא שאל את גברת רוזה.

"מה זאת אומרת?" היא התחלחלה. "מה עוד אפשר לעשות עם זה מלבד לזרוק לפח?" והבת שלו אמרה: "אבא, אני רוצה אותו. הוא חמוד!" ומשה אמר: "ניקח אותו לנחשייה בעין חרוד. שיגידו לנו מה הוא."

שלוון, ניסה כחולי לצעוק מבעד לזכוכית. שלוון!

אבל הם שכחו. כחולי חיכה כמה ימים על המדף במחסן של משה, קצת מתגעגע, קצת מצטער. ויום אחד משה פתח את דלת המחסן, הוא בנה עוד חדר והיה זקוק לאחד מכלי העבודה שלו, וראה אותו. הוא הושיט את היד ולקח את הצנצנת. הם נסעו במכונית. באמצע הדרך, במעלה הגבעה, משה עצר, נכנס לשדה חרוש, הלך כברת דרך בתוך השדה, התכופף, פתח את המכסה ואמר: "יאללה, ביי. שלא נראה אותך יותר." סגר את הצנצנת והסתלק.

כחולי אמר לו ביי ותודה, התבונן עוד רגע במכונית הגולשת במורד הגבעה, והבין שלא נלקח לנחשייה. הוא עמד שם עוד רגע, ואז רגע נוסף. אחר כך פנה משם אל השדה.

* * *

היה זה שדה של חיטה. האדמה הייתה חמה במידה ולחה. הוא זחל אל בין השורות, נטמע בהן, האזין לָרחש העולה מתוכָן, פעם זוחל על גבי התלולית ופעם בחריץ של התלם. נדמה שכל פרוקי הרגליים רפרפו לקראתו — והוא שאב אותם אל פיו וקרביו, עכבישים, חיפושיות. הוא הסתובב על גבו, נהנה מהחיכוך עם האדמה, ולמשך כמה שניות שכב כך על הגב מתבונן בשמים, בציפורים, בפרפרים שהתעופפו סביב, ובלהקות של יבחושים שהתעופפו מעליו בשקיקה. הוא צד עכבישים וחגבים ככל שנקרו בדרכו, כל מזונו ערוך לפניו, והרגיש מאושר.

צמחי החיטה סיפקו צל, הפְּנים והחוץ עמדו על אותה מידת חום. רוח מערבית כמו סירקה את ראשי השיבולים — לצד אחד ואחר כך לצד השני, והם כמו ענו בצהלה שורקנית: ססס... חֲבל שההורים לא פה, הוא חשב. אני חייב להביא אותם לכאן, איזה עולם נפלא.

לבסוף התעייף, האט את הקצב, עצר ונרדם.

כשהתעורר כבר כמעט היה לילה. דַּיָה יחידה עוד הסתחררה באוויר, מְשַׁחֶרת לטרף. הוא נבהל, והתחפר מתחת לאבן בשדה החיטה. הַדַּיָה ריחפה ממעל, לבסוף עמדה באוויר, כיווננה את עצמה וצללה. היא החטיאה את הטרף. הלילה עטף הכול, והיא נעלמה, עפה מזרחה, ללינת לילה על עצי האקליפטוס בטירת צבי.

כחולי רצה לחזור הביתה, אל אמו. הספיק לו כאן. אבל לאן לפנות? ציפורים הסתדרו ללינת לילה ברעש גדול, הבולבולים במטע הבננות, הזרזירים על שני עצי האקליפטוס שבמורד הנחל, והחוגלות בקִני העפר בצל שיחי הדומים. הוא יצא מהשדה, חצה את דרך העפר והמשיך אל הגבעות המעטרות את העמק, ממהר הביתה.

* * *

הוא זחל הלאה משם, הוא לא ידע לאן. בטנו נשרטה מאבנים חדות, וככל שהרחיק ועלה, הצמחייה השתנתה: שיחי דומים פינו את מקומם לעצי חרוב ואלון. הוא דמיין שהוריו מחפשים אותו ושתכף הם ייפגשו. הוא התמלא צער וחרטה על הדאגה שגרם להם, אבל התקווה והביטחון שתכף ייפָגשו הפיחו בו כוח, והוא המשיך לזחול הלאה ולמעלה, אל פנים היער.

כשאפסו כוחותיו חיפש מחסה מתחת לאחת האבנים.