ניטשה – הנה האיש: מכתבים

1 רשימת הנמענים

אוברבּק, פרנץ (Overbeck): 1905-1837

פרופסור לתיאולוגיה באוניברסיטת בזל וידידו הקרוב של ניטשה בשנותיו המאוחרות. היה שותף להתלהבותו הראשונית של ניטשה מבַּיירוֹית.

התחתן עם אידה (בשנת 1876) שגם היא רחשה אהדה רבה לניטשה ודאגה לשלומו. פרנץ שימש כמנהל עסקים בלתי־פורמלי של ידידו, ומאתיים מכתבים שניטשה כתב אליו אחרי הסתלקותו מבזל מעידים כי מבחינתו, אוברבק נותר רֵע בעל יושרה וחופש מחשבה שאת הסתייגויותיו הביקורתיות הוא הבין ולרוב קיבל באהבה. מצידו, אוברבק נהג לומר כי "ניטשה הוא האיש שבחברתו אני נושם ביתר חופשיות". אוברבק חשד כמעט מהתחלה במניעי פעילויותיה של אחותו של ניטשה, אליזבת. הוא סירב לשמש כחזית מכובדת של הארכיב בוַויימר. רק לקראת מותו הוא שלח אליה את מכתבי ניטשה כדי לפרסמם ועמד על כך שהם יעברו עריכה על־ידי אדם בלתי־תלוי. ימיו האחרונים לא היו שמחים במיוחד. כמה מן הפרויקטים המחקריים שלו לא התפרסמו, פרט למחקר אחד שפורסם אחרי מותו: נצרות ותרבות (1919). אידה ופרנץ כתבו כמה זיכרונות בעלי ערך רב מחוויותיהם המשותפות עם ניטשה.

אֶלֶר, אוסקר (Oehler): 1901-1839

דודו של ניטשה ואחיה של פרנציסקה ניטשה.

בורקהרדט, יעקב (Burckhardt): 1897-1819

נולד, כמו ניטשה, למשפחת כומר והפך להיסטוריון נודע של תולדות האמנות ולאביה של ההיסטוריה המודרנית של התרבות. בין היתר שימש גם מרצה להיסטוריה באוניברסיטת בזל. מחברם של מחקרים חשובים: תקופת קונסטאנטינוס הגדול (1853); תרבות הרנסאנס באיטליה (1860); תולדות הרנסאנס באיטליה (1867); תולדות התרבות היוונית (1902-1898) המכיל כמה אזכורים לחיבורו של ניטשה הולדתה של הטרגדיה. בורקהרדט היה תמיד ראשון לקבל עותק מספריו החדשים של ניטשה עליהם השיב בנימוס חמקמק, כך שהייתה זאת אשליה מצידו של ניטשה לראות בו מעין אח רוחני.

בילוב, הנס פון (Bülow): 1894-1830

מלחין ומנצח מפורסם שנמנה עם חוג וגנר בבַּיירוֹית. היה בעלה הראשון של קוזימה ליסט שהתחתנה מאוחר יותר עם ריכרד וגנר ושאותה העריץ ניטשה הצעיר. בילוב ניצח על הביצועים הראשונים של האופרות של וגנר הצעיר כמו: טריסטן (1865) ועל Meistersinger (1868). הוא היה האישיות הגרמנית הבכירה אשר חתמה על מנשר אנטישמי של ברנרד פירסטר. עורר מהומה רבה כאשר בשנת 1892 הקדיש את ביצוע הארואיקה של בטהובן לביסמרק.

ברנדס, גֶאורג (Brandes) נולד בשם מוריס כהן: 1927-1842

מגדולי המבקרים והחוקרים הסקנדינביים של תולדות הספרות האירופית. נולד בקופנהגן והרצה באוניברסיטה שלה את ההרצאות האקדמיות הראשונות באירופה על אודות ניטשה (1888-1887). נתמנה בה לפרופסור בשנת 1902. במשך שהותו הממושכת בברלין (1883-1877) הרחיב את קשריו עם אינטלקטואלים ואמנים בולטים והתיידד עם כמה מחבריו של ניטשה כמו פול ריי, לוּ סלומֶה והיינריך פון שטיין. עקרונות הביקורת שלו בספרות הושפעו מאיפוליט טֵן, אותו הכיר בפריס, והשקפתו הליברלית עוצבה בהשפעת ג'ון סטיוארט מיל. היה קוסמופוליט אמיתי והצדיק את תיאורו של ניטשה אותו (במכתב המופיע להלן) כ"אירופי טוב ומיסיונר של תרבות".

מחקרו (בשישה כרכים) על הזרמים המרכזיים של ספרות המאה התשע־עשרה הופיע בשנת 1871. אחר־כך פרסם מחקרים נפרדים על פרדיננד לסל (Lasalle), שיקספיר, גתה, וולטר, מיכלאנג'לו, בנג'מין דישראלי ויוליוס קיסר.

במאמר מדעי ראשון על אודות ניטשה (1888 בדנית וב־1890 בגרמנית) הניח יסוד לפרסומו הגדול של הפילוסוף הגרמני: מסכת על רדיקליזם אריסטוקרטי. במכתבו אל ברנדס (המובא להלן) ניטשה מתלהב מאוד מכינוי זה וקטע ממכתבו זה הוסיף ברנדס, בהערת שוליים, למהדורה השנייה: Menschen und Werke: Essays (Frankfurt am Main, 1895, pp. 137-213) מהדורה אנגלית: Friedrich Nietzsche: An Essay on Aristocratic Radicalism (London, 1914).

גֶרְסְדוֹרף, קרל פון (Gersdorff): 1904-1844

אחד מחבריו של ניטשה מימיהם בבית־הספר התיכון פּפוֹרטה (Pforta). אחרי השתתפותו במלחמת צרפת־פרוסיה התקרב מאוד אל ניטשה והקדיש עצמו לקידומו של וגנר בבַּיירוֹית. בביקוריו בבַּזל בשנות השבעים הראשונות, עזר גרסדורף לעתים קרובות לניטשה בתקופת חוליו ככותב דבריו וכמגיה חיבוריו.

דויסן, פאול (Deussen): 1919-1845

חברו של ניטשה עוד מימי לימודיהם בפּפורטה. היה הראשון שקיבל פרופסורה (באוניברסיטת קיל = Kiel) למרות הערצתו את שופנהאואר. התפרסם כמתרגמם ועורכם של טקסטים בפילוסופיה הודית. ב־1911 ייסד את 'חברת שופנהאואר'. ב־1901 פרסם את Erinnerungen an Friedrich Nietzsche = זיכרונות מפרידריך ניטשה.

וגנר, ריכרד (Wagner): 1883-1813

חברו המפורסם ביותר של ניטשה ש'אומץ' על־ידיו כאביו הרוחני (שניהם איבדו את אבותיהם הביולוגיים בגיל צעיר מאוד). מלחין גרמני גאוני ומחברו (בשנת 1850) של כתב־פלסתר ארסי: היהדות במוזיקה (תרגום א' כרמל, ירושלים תשמ"ב). אחת הסיבות להתנתקותו של ניטשה ממנו הייתה לאומניותו הפרוטו־נאצית והאנטישמיות הגזענית שלו.

וישר־בילפינגר, וילהלם (Vischer-Bilfinger): 1874-1808

פרופסור מן המניין לפילולוגיה קלאסית באוניברסיטת בזל, ונשיא בית־הספר הציבורי (בו לימד ניטשה במשרה חלקית). הוא היה גם חבר במועצת העיר והקל על מינויו המוקדם יחסית של ניטשה למשרת פרופסור באוניברסיטת בזל.

זיידליץ, ריינהרט פרייהר פון (Seydlitz, Reinhart Freiherr von): 1931-1850

צייר וסופר. הכיר את ניטשה בשנת 1876 כשנפגשו בבַּיירוֹית בפסטיבל וגנר. פרטים על ידידותם מובאים במאמרו של זיידליץ, מיוני 1899 בכתב־העת: Neue Deutsche Rundschau.

טֵן, איפוליט (Taine, Hippolyte): 1893-1828

היסטוריון, מבקר, פסיכולוג ופילוסוף מפורסם בזמנו שדמה לניטשה ביכולתו לפגוע בכתביו כמעט בכל אחד, וכמו ניטשה, חי בבדידות הולכת וגוברת בשנותיו האחרונות. בעל עמדה פוזיטיביסטית ומתנגד חריף לרומנטיזם ולמה שכינה: הפילוסופיה "הספיריטואליסטית". הסיבות להתנהגות אנושית ניתנות לדידו לסיכום בשלושה גורמים: le moment, le milieu, la race. טען כי המנטלי והפיזיקלי אינם אלא "שני תרגומים של אותו טקסט". ניטשה שלח לטֵן עותק של מעֵבר לטוב ולרוע בשנת 1886, דבר שהביא להתכתבות ידידותית, אם כי לא רצופה, ביניהם.

טְרַמְפֶּדַך, מתילדה פוֹן (Trampedach, Mathilde von)

נולדה בשנת 1853 בז'נבה והכירה את ניטשה משנת 1879.

לוי, הרמן (Levi): 1900-1839

מנצח ומלחין גרמני ממוצא יהודי. היה בנו של רב אך המיר את דתו בגיל צעיר. הצטיין במיוחד בביצוע יצירותיהם של מוצרט וּוגנר. וגנר הפקיד בידיו את הניצוח על הצגת הבכורה של פַּרסִיפַל.

ליפינר, זיגפריד שלמה (Lipiner): 1911-1856

סופר אוסטרי ואחד ממעריציו הנלהבים ביותר של ניטשה מבין חברי 'חברת ניטשה בווינה', או: 'חוג פֶּרנרסטורפר' (Pernerstorfer).

את ספרו פרומתיאוס המשוחרר מכבליו (Der entfesselte Prometheus) משנת 1876 שלח ליפינר אל ניטשה וזה הגיב עליו בהתלהבות. על "חוג ניטשה בווינה" ועל ליפינר ראוּ את מאמריהם של רוברט ויסטריך ואבי חנני בקובץ: ניטשה בבתי הקפה של וינה, ערך יעקב גולומב, ירושלים: כרמל, 2006 ומאמרו של Wiliam J. McGrath, “Mahler and the Vienna Nietzsche Society”, in Nietzsche and Jewish Culture, London/New York, Routledge, 1997, edited Jacob Golomb, pp. 218-232.

מאייר, מתילדה (Maier): 1910-1833

ידידתו של ריכרד וגנר.

מייזנבוג, מלווידה פון (Meysenbug, Malvida von): 1903-1816

סופרת, אשת חברה וידידתו הקרובה של ניטשה. אקטיביסטית נמרצת לזכויות הנשים.

אימצה את אולגה, בתו של אלכסנדר הרצן (מהפכן, סופר והוגה רוסי, 1870-1812) ותרגמה את זיכרונותיו. הייתה מיודדת גם עם גריבלדי, ריכרד וקוזימה וגנר, ליסט, הנסיכה ויטגנשטיין ואחרים. חיבורה העיקרי זכה להיענות נלהבת: זיכרונותיה של אידיאליסטית (פורסם בשנת 1876 בעילום שם). משנת 1877 התגוררה בפריס ושימשה 'אם' ושדכנית לדור הצעיר של אמנים ואינטלקטואלים.

ניטשה, פרנציסקה (Franziska לבית Oehler): 1897-1826

אמו של פרידריך ניטשה. התאלמנה בגיל צעיר יחסית (1848) אך למרות יופייה וחיוניותה הרבה לא התחתנה בשנית והקדישה את כל חייה לילדיה. יחד עם בתה אליזבת התנגדה ללוּ סלוֹמה והייתה משוכנעת כי "איבדה את בנה". כאשר התמוטט ניטשה, האמינה כי זה עונש מאלוהים בגלל ספריו האתאיסטיים. יחד עם זאת טיפלה בנאמנות אימהית אוהדת בבנה החולה עד למותה. התוודתה בפני אוברבק כי בתה אליזבת הכריחה אותה להעביר את כל הזכויות על כתבי ניטשה לידיה. לבסוף ביקרה בחריפות את מאמצי אליזבת לקדם את שמו של בנה עד כי אף חשבה לכתוב בעצמה ביוגרפיה עליו.

סטרינדברג, אוגוסט (Strindberg): 1912-1849

מחזאי שוודי מחונן.

סַלוֹמֶה, לוּ (Lou Salomé): 1937-1861

בתו היפיפייה של גנרל רוסי. אמה הייתה גרמנייה. היא נולדה בסנט פטרסבורג. בתחילה רחשה יותר אמון לפול ריי (Rée) מאשר לניטשה, המורכב והמתוסבך כל־כך. עם זאת, מאות שעות של שיחות אינטנסיביות וגלויות עם ניטשה הפכו לחוויה ששניהם לא שכחו עד סוף ימיהם. היו השערות לא מעטות מה גרם לנתק ביניהם (פרט להתערבות מבחוץ, בעיקר מצידה של אחותו הקנאית של ניטשה). הצד האידיאליסטי־מוסרי של ניטשה משך אותה פחות מאשר הריאליזם (Réalism) של Rée. הימשכותו החושנית של ניטשה אליה הרתיעה אותה ונָגדה את מאמציה להגביל את קשריה עם גברים למישור אינטלקטואלי בלבד. בעוד שריי למד רפואה בברלין פגשה לו (בשנת 1885) את פרידריך קרל אנדראס (Andreas) ונישאה לו בברכתו של ריי. בשנים הבאות היא הפכה לחברה קרובה לריינר מריה רילקה, והכירה מקרוב גאונים אירופים אחרים כולל פרויד ונורדאו, אותם הכירה בתחילה כפציינטית בקליניקות שלהם - של פרויד בווינה ושל נורדאו בפריס. כתבה חיבור חשוב ואחד הראשונים על הגותו של ניטשה: Friedrich Nietzsche in seinen Werken, Vienna, 1894. מונוגרפיה אמינה ומפורטת על אשה מופלאה זאת כתב Rudolph Binion, Frau Lou: Nietzsche’s Wayward Disciple, Princeton Univeristy Press, 1968.

סליס, מטה פון (Salis, Meta Von): 1929-1855

סופרת.

פוקס, קרל (Fuchs, Carl): 1922-1838

פסנתרן, נַגן עוגב ומלחין שהכיר את ניטשה מאז שנת 1872.

פירסטר־ניטשה, אליזבת (Förster-Nietzsche Elisabeth): 1935-1846

אחותו של פרידריך ניטשה שכונתה בחיבה על־ידי אחיה גם כ־Lieschen, Lisbeth, Lama. הייתה האחראית העיקרית לנאציזציה של כתביו לאחר מותו. אוצרת ארכיון ניטשה בוַויימר שהזמינה את היטלר לבקר בו (בנובמבר 1935) ואף מסרה לו כמתנה את מקל ההליכה של אחיה המת.

נישואיה לפרוטו־נאצי ולאנטישמי ברנרד פירסטר, (1889-1843), שיחד עמה ייסד את המושבה 'הארית' בפרגוואי (Nueva Germania) העמיקו את הקרע בין אחיה לבינה. חוסר הצלחה של מושבה זאת, גם בגלל מחדלי ברנרד, גרמו לו לשים קץ לחייו בשנת 1889. אז התפנתה אליזבת במרץ רב להפוך את אחיה לאגדה. במסגרת זאת כתבה ביוגרפיות על חיי אחיה מלאות שבחים לעצמה שהאדירו את פועלה וגדושות אי־דיוקים על פרידריך.

פנת, יוסף (Paneth, Josef): 1890-1858

מדען ופיזיולוג יהודי וחברו של פרויד בווינה. ניטשה התיידד עמו בשהותו בניצה בחורף 1884-1883.

פריטש, תאודור (Fritzsch): 1902-1840

המוציא־לאור של ניטשה בלייפציג.

קזליץ, היינריך (Köselitz), שכונה על־ידי ניטשה פטר גסט (Gast) או באיטלקית: Pietro Gasti: 1918-1854.

מלחין לא מצליח במיוחד. בשנת 1874, בקוראו את הולדתה של הטרגדיה ואת שני העיונים טרם־זמנם, עבר לבזל ללמוד אצל ניטשה ולשמש לו אסיסטנט המעתיק את רוב כתביו, מגיה ועורך אותם לדפוס. היה החבר הנאמן והאמין ביותר של ניטשה.

הוא השווה את הופעתו של ניטשה בחייו להופעתה של ביאטריס בחיבורו של דאנטה: La Vita Nuova.

קרוג, גוסטב (Krug): 1902-1843

אחד מחבריו המוקדמים של ניטשה ממשפחה מיוחסת מנאומבורג (Naumburg). היה פקיד ממשלתי בכיר בארץ הריין.

קלר, גוטפריד (Keller): 1890-1819

סופר שוויצרי־גרמני מן האסכולה הריאליסטית שנולד בציריך. חיבורו הידוע ביותר, היינריך הירוק (1855-1854), תורגם על־ידי מרדכי טמקין, תל־אביב, תשכ"ט. בעקבות הזמנתו של קלר פגש אותו ניטשה בציריך בשנת 1884.

קנוֹרץ, קרל (Knortz): 1916-1841

היסטוריון תרבות ועיתונאי אמריקני שכתב על ניטשה.

רוהדה, אֶרווין (Rohde, Erwin): 1898-1845

פרופסור לבלשנות קלאסית בהיידלברג. יחד עם ניטשה היה סטודנט באוניברסיטת לייפציג. הפכו לידידים בזכות התלהבותם המשותפת מהתרבות היוונית הקדומה. פרסומו בא לו בעיקר מחיבורו: Psyche (בשני כרכים 1894-1890) העוסק, בלשון כותרת־המשנה, ב"פולחן הרוחות והאמונה באלמוות אצל היוונים". כאשר הותקפה הולדתה של הטרגדיה על־ידי הפילולוג המוביל והמפורסם ביותר בזמנו Wilamowitz-Möllendorf, נחלץ רוהדה להגנת ידידו בפולמוס חריף שהוקדש לווגנר. התנכרותו של רוהדה לניטשה התרחשה עם הופעת אנושי, אנושי מדי והוא טען כי ניטשה ייטיב לעשות אם ידבק במחקר קלאסי טהור. ב־Psyche אין כל זכר לשמו של ניטשה, אפילו לא בדיון הנרחב על ההיבטים האורגיאסטיים של הפולחן הדיוניסי.

ריטשל, פרידריך (Ritschl): 1876-1806

פילולוג קלאסי מפורסם ופרופסור באוניברסיטת בון ולייפציג בה לימד את ניטשה. המליץ עליו למשרת פרופסור באוניברסיטת בזל. באוניברסיטה זאת התמנה ניטשה בהיותו בן 24 בלבד. ידידותם נחלשה בעקבות קשריו של ניטשה עם וגנר בבַּיירוֹית. כשתם פרק זה בחיי ניטשה, ידידות זאת חודשה בשנת 1876 אך לא הספיקה להתלקח שוב עקב מותו.

ריי, פאול (Paul Rée): 1901-1849

אינטלקטואל יהודי מבריק בו פגש ניטשה בבזל במאי 1873, כאשר פאול, אחרי שנפצע במלחמת פרוסיה־צרפת, היה עסוק בכתיבת הדוקטורט שלו. הפך במהרה בן בית בבַּיירוֹית והוא אשר הציג בפני ניטשה את לוּ סלוֹמה (ברומא 1882), והם הפכו לשלישייה מפורסמת. הספר של ריי, שעשה רושם עז על ניטשה והקדים את מחקריו הפסיכולוגיים בענייני מוסר, הוא: Psychologische Beobachtungen משנת 1875 (וראו הערה 295 בקובץ II להלן).

שטיין, היינריך פון (Stein, Heinrich von): 1887-1857

פילוסוף, משורר, מחנך וסופר. חיבורו הראשון נכתב בעילום שם בהיותו בן עשרים: האידיאלים של מטריאליזם. הוא כתב אל ניטשה בסוף 1882 כאשר שלח לו את חיבורו: Helden und Welt. הוא היה וגנריאני ואסתטיקן. ניטשה והוא בילו יחדיו כמה ימי חסד בקיץ 1884 בסילס מריה בתקופת בידודו של ניטשה. הבטחות לידידות מעמיקה לא מומשו בגלל מותו הפתאומי של שטיין מהתקף לב. לימים כתב ניטשה כי הוא פגש רק שלושה אנשים אותם החשיב כשווים לו: רוהדה, וגנר ושטיין (Briefe und Berichte, pp. 353-58). על חייו וכתביו של האחרון ראו: Holmsten, Georg, Freiherr von Stein, Reinbek (bei Hamburg): Rowohlt, 1975.

שְׁמַייצְנֶר, ארנסט (Schmeitzner)

מוציא־לאור של כמה מכתבי ניטשה ב־Chemnitz. במכתביו, ניטשה ביטא לא פעם את רוגזו על האנטישמיות שלו ועל כך שהנ"ל פרסם גם תעמולה אנטישמית. זאת, וגם העובדה שבתחילה ספריו של ניטשה לא מצאו לעצמם שוק נרחב, הביאו את ניטשה לנתק את קשריו עמו.