נישואים בהזמנה

< פרק ראשון

רוז

הערה לעצמי שבעבר: שלא תעזי, אני מדגישה, שלא תעזי להסכים להצעת נישואים שתגיע מאיזה זר נאה, שאת ממש לא יודעת עליו שום דבר.

"האם את, רוז קולסון, מצהירה בזאת שאת לוקחת את..."

לא. לאאא.

"ג'ק האתורן להיות לך לבעל כדת וכדין?"

הממ. אני אצטרך לחשוב על זה. אני לא. לאאא.

"האם את מבטיחה לאהוב, לכבד, להוקיר ולשמור עליו למשך כל חייכם?"

לשמור עליו?

בעיניים פעורות ומעט לא יציבה, הסתכלתי ישר קדימה בזמן שעורך הטקס אמר את המילים שמהן חששתי. אני באמת עושה את זה? כשהשתיקה בחדר, שהיה בעיקר ריק ומדכא למדי, נמתחה והגיע תורי לדבר, הרגשתי שהחזה שלי עומד להתפוצץ. ניסיתי לבלוע את הגוש בגרוני כדי שאוכל לדבר, אבל פחדתי שהמילים שרצו נואשות להישמע, לא יהיו: כן, אני מסכימה.

לא עמדתי להתחתן כמו שדמיינתי תמיד, בגן ירוק ושופע, בזמן שהחברים המעטים שלי מריעים לנו. לא צחקתי או בכיתי מאושר עצום כמו שכל כלה עושה בשלב מסוים במהלך הטקס. לא היה לי זר פרחים יפה, רק ורד אחד ורוד שג'ק האתורן הפקיד בידיי בלי לומר מילה, מייד אחרי שנפגשנו מול בניין העירייה. לא לבשתי אפילו שמלה לבנה, לא כל שכן, את שמלת החתונה המהודרת שחלמתי עליה. ג'ק האתורן לבש חליפה שחורה ומחויטת, שקרוב לוודאי עלתה כמו שכר הדירה שלי לשנה, אם לא יותר. לצידו נראיתי די זולה. במקום שמלת כלה יפה לבשתי שמלת תכלת פשוטה, הלבוש היחיד בבעלותי שהיה די יקר והולם למאורע. ועם זאת, איכשהו, הוא עדיין היה... זול, ועמדתי לצד הגבר הלא נכון, כזה שלא עשה שום דבר חוץ מאשר לזעוף ולהחמיץ פנים.

והייתה גם החזקת הידיים. אחיזתו הייתה הדוקה במפתיע, בייחוד בהשוואה לאחיזתי הרפויה. פעולה פשוטה כל־כך, אבל לאחוז את ידו של זר בזמן שאת מתחתנת? זה לא כיף. לעזאזל, תשכחו מהחזקת הידיים, עמדתי להיות רעייתו של גבר שכל מה שידעתי עליו אפשר היה למצוא בחיפוש מהיר בגוגל.

וברצון וביודעין עדיין הסכמתי לזה, נכון?

"גברת קולסון?"

הנשימות שלי נעשו מהירות יותר ובהלה החלה להתלקח בתוכי. ניסיתי למשוך את היד מאחיזתו של ג'ק האתורן, רק כדי להרגיש את אצבעותיו מתהדקות סביב אצבעותיי אפילו יותר. לא ידעתי מה אני חושבת או מה הוא חושב שאני מתכוונת לעשות, אבל לא אשקר אם אגיד שלא עברה לי בראש המחשבה לברוח.

אחיזתו ההדוקה הייתה אזהרה קטנה, ואז היא נעלמה. מבטי זינק אל פניו, אבל הוא הביט קדימה, עיניו ממוקדות בעורך הטקס ותווי פניו החדים חקוקים באבן. קר. כל־כך קר. חשבתי שראיתי עוויתות בשרירי הלסת שלו, אבל אז מצמצתי והן נעלמו.

האיש מראה רגשות כמו גוש בטון, ולכן ניסיתי לעשות מה שהוא עשה — להתרכז בהווה.

"גברת קולסון?"

כחכחתי בגרון, משתדלת לחזק את עצמי ואת קולי כדי שלא אישבר ואבכה. לא כאן. לא עכשיו. לא כל נישואים הם תוצאה של אהבה. מה בכלל קיבלתי מאהבה חוץ מלב שבור ואכילה רגשית באמצע הלילה?

הלב שלי הלם חזק ומהר. "כן, אני מסכימה," השבתי לבסוף בחיוך שהייתי בטוחה ששיווה לי מראה של מופרעת.

לא מסכימה. אני חושבת שאני ממש, אבל ממש לא מסכימה.

בשעה שהגבר המחייך חזר על אותן המילים בפני הכמעט בעל הלא־מחייך שלי, הפסקתי להקשיב לכל דבר ולכל אדם עד שהגיע הזמן לטבעות.

אלוהים, לחשוב שרק לפני כמה חודשים תכננתי את החתונה שלי עם בחור אחר, ויותר מזה, לחשוב שהנחתי שחתונות הן בהכרח דבר רומנטי. הרגשתי בחתונה הזאת כאילו אני עומדת לצנוח צניחה חופשית מגובה ארבעה קילומטרים, משהו שהייתי מעדיפה למות מאשר לנסות, ובכל זאת הנה אני. לא זו בלבד שלא הייתי בגן אירועים מוקף בצמחייה ובפרחים, הרהיט היחיד בחדר היה ספה שהייתה בגוון די מכוער של כתום, ומסיבה כלשהי, הרהיט היחיד הזה והצבע שלו הציקו לי יותר מכל דבר אחר. לכו תבינו.

"בבקשה עִמדו פנים מול פנים," אמר עורך הטקס, וביצעתי את הוראותיו כמו רובוטית. הרגשתי אדישה כשהנחתי לג'ק לאחוז בידי השנייה, וכשאצבעותיו לחצו קלות את אצבעותיי, פגשתי את עיניו החוקרות. בלעתי רוק, ניסיתי להתעלם מהקפיצה הקטנה בליבי והענקתי לו חיוך קטן. הוא באמת היה מדהים בדרכו הקרה והמחושבת. אשקר אם אגיד שהלב שלי לא זינק מעט בפעם הראשונה שראיתי אותו, לגמרי שלא מרצון. הוא שכלל למקסימום את הגישה השקטה והחזקה. עיני התכלת המהממות שלו צללו אל שפתיי ואחר כך חזרו אל עיניי. כשהוא דחף לאט את הטבעת על אצבעי, השפלתי מבט וראיתי טבעת נישואים יפהפייה עם יהלומים עגלגלים מסודרים בחצי עיגול ומביטים בי. הרמתי מופתעת את ראשי אל עיניו, אבל תשומת הלב שלו הייתה ממוקדת באצבע שלי, בזמן שהוא גִלגל בעדינות את הטבעת הלוך ושוב עם האגודל והאצבע. התחושה הייתה הכי מנוכרת שיש.

"זה בסדר," לחשתי כשהוא לא הפסיק לשחק בה, "היא קצת גדולה, אבל זה בסדר."

הוא הרפה מידי ומהטבעת והביט בי. "אני אטפל בזה."

"אין צורך, זה בסדר גמור."

לא ידעתי אם ג'ק האתורן מחייך לפעמים. בינתיים בכל שלוש הפעמים שראיתי אותו לא הייתי עדה לחיוך, לפחות לא לחיוך אמיתי, אבל אני משערת שאם הוא היה מתחתן עם מישהי שהוא אוהב במקום איתי, היה על השפתיים שלו לפחות חיוך קטן ושובב. הוא לא נראה גבר מהסוג שמחייך חיוכים קטנים ושובבים, אבל לבטח היה שמץ של חיוך. לרוע המזל, איש מאיתנו לא נראה כמו התגלמות הזוג המאושר שזה עתה נישא.

שלחתי את היד שלי לאחוז בידו כדי לענוד את טבעת הנישואים שלו, אבל תקראו לזה לחץ, סרבול, או סימן לבאות אם תרצו, לפני שהספקתי אפילו לגעת בו, הטבעת הזולה והדקיקה החליקה מאצבעותיי הרועדות וראיתי אותה עפה באוויר, בהילוך איטי. אחרי הצליל המתכתי החזק להפתיע שהשמיעה הטבעת כשפגעה ברצפה, רצתי אחריה בעודי ממלמלת התנצלות, לא בפני מישהו מיוחד, ונאלצתי לרכון על ברכיי כדי להציל אותה לפני שתתגלגל מתחת לספה הכתומה והמכוערת. השמלה בצבע תכלת שבחרתי ללבוש לא הייתה קצרה בשום צורה, אך עדיין נאלצתי, לפני שזחלתי על ברכיי, לשים יד אחת על הישבן כדי לוודא שאני לא חושפת את עצמי בפני כולם, בזמן שאני תופסת את הטבעת הארורה.

"מצאתי! תפסתי אותה!" צעקתי מעבר לכתף בהתלהבות מעט מופרזת, בזמן שהחזקתי את הטבעת ביד כאילו זכיתי באיזה פרס. כשראיתי מסביבי את הפרצופים הלא מתרשמים, הרגשתי איך הלחיים שלי מקבלות גוון בהיר של אדום. שמטתי את היד, עצמתי עיניים ושחררתי אנחה ארוכה. כשהסתובבתי על ברכיי, ראיתי שכמעט־בעלי נטול הטבעת הגיע לעמוד לצידי, וכבר הציע את ידו כדי לעזור לי להתרומם. קמתי על רגליי וניקיתי את האבק מהשמלה. הסתכלתי בפניו ופתאום שמתי לב לנוקשות שבה הוא החזיק את עצמו — שיניים חשוקות, והעווית ההיא חזרה ללא ספק.

עשיתי משהו לא בסדר?

"אני מצטערת," לחשתי, מובכת לגמרי, והוא הניד קצרות בראשו בתגובה.

עורך הטקס כחכח בגרונו וחייך אלינו קלות. "שנמשיך?"

לפני שהוא הספיק לגרור אותי בחזרה, רכנתי באופן דיסקרטי ולחשתי לבקרוב־בעלי־אולי, "תראה, אני לא בטוחה לגבי... אתה אולי..." עצרתי לרגע ונשמתי עוד נשימה עמוקה לפני שמצאתי את האומץ להסתכל לו בעיניים. "אנחנו לא חייבים לעשות את זה אם שינית את דעתך. אתה בטוח? ואני מתכוונת ממש־ממש בטוח שאתה רוצה להמשיך עם זה?"

עיניו התבוננו עמוק בעיניי, בזמן שהתעלמנו מהאנשים האחרים בחדר, וקצב ליבי התגבר בזמן שחיכיתי לתשובתו. עד כמה שלא התלהבתי לעשות זאת, אם הוא התחרט, אני אוכלת אותה מכל הכיוונים, וזה היה ברור לשנינו.

"בואי נסיים עם זה," הוא אמר לבסוף.

זאת התשובה שקיבלתי.

נהדר.

איזו התחלה מעודדת לתחילת נישואים, מזויפים, נכון, ובכל זאת.

חזרנו לעמוד לפני עורך הטקס, ובניסיון השני הצלחתי לדחוף את הטבעת על האצבע שלו. היא התאימה לו בצורה מושלמת. הטבעת הפשוטה שקניתי בשבילו יום לפני כן נראתה זולה על היד היפהפייה שהוא נתן לי, לא פחות מהשמלה שלי, אבל זאת הייתה הטבעת היחידה שיכולתי להרשות לעצמי. בלאו הכי לא נראה שאכפת לו. התבוננתי בסקרנות איך הוא נעץ מבט בטבעת ואז אִגרף את היד, כשמפרקי אצבעותיו מלבינים מעוצמת האגרוף, לפני שלקח שוב את ידי.

תשומת ליבי הוסטה כששמעתי את סוף דבריו של עורך הטקס: "...אני מתכבד להכריז עליכם כעל בעל ואישה. אתה רשאי לנשק את הכלה."

זה הכול? הייתי נשואה עכשיו? ככה פשוט?

הסתכלתי על מי שהיה עכשיו רשמית בעלי ולרגע לא ידעתי איך להגיב. עיניו לכדו את מבטי. מה זה בסך הכול נשיקה פשוטה אחרי שאמרתי "כן" לאדם זר, נכון? במחשבה שהוא מחכה לראות מה אעשה, ומתוך רצון לסיים עם זה כדי שנוכל להסתלק משם, עשיתי את הצעד הראשון. הידיים שלנו עדיין אחזו זו בזו, נמנעתי מלהסתכל בעיניו, התרוממתי על קצות האצבעות ונישקתי אותו קלות על הלחי. בדיוק כשהרפיתי והתכוונתי לחזור למקומי, היד שלו, שהייתה חופשייה עכשיו, תפסה במפרק כף ידי בעדינות והעיניים שלנו נפגשו.

לטובת מעט האנשים שמסביבנו עטיתי בניגוד לרצוני עוד חיוך על פניי, בזמן שראיתי אותו מטה אליי את הראש ומדביק נשיקה קטנה לזווית פי.

קצב הלב שלי האיץ, כשחשבתי שאולי השתהה קצת יותר מדי, וזה היה קצת מתקדם וקצת ארוך ולא נוח, אבל בהתחשב בכך שהעמדנו פנים, הנחתי שנשיקה תמימה לא הייתה סיפור גדול מדי. לא בשבילי, והייתי בטוחה שבוודאי לא בשבילו.

"ברכותיי. אני מאחל לשניכם חיים מאושרים יחד." קולו של עורך הטקס סיים את הנשיקה שלנו.

כשהעד היחיד שלנו, שידעתי שהוא הנהג של ג'ק האתורן, התקדם כדי לברך את מי שהיה עכשיו בעלי, עצמתי עיניים ושכנעתי את ליבי להירגע ולראות את חצי הכוס המלאה. כל העמדת הפנים הזאת מועילה לי הרבה יותר מאשר לג'ק האתורן. לא משנה שהייתי מאורסת לגבר אחר, ג'ושוע, רק כמה שבועות קודם לכן, הנישואים המסוימים האלה לגבר המסוים הזה לא היו קשורים לאהבה.

"מוכנה ללכת?" שאל בעלי האמיתי והרשמי מאוד, ועם זאת המזויף, ופקחתי את עיניי.

לא הייתי מוכנה. פתאום הרגשתי שחם לי וקר לי, מה שלא היה סימן חיובי, אבל פגשתי את מבטו והנהנתי. "כן."

לא החלפנו מילה אחת עד שיצאנו מהבניין והנהג, שהלך בעקבותינו במרחק בטוח, נעלם כדי להביא את המכונית. פשוט עמדנו שם והסתכלנו באנשים שמסביבנו בשתיקה מביכה, כאילו איש מאיתנו לא ידע איך הגענו לעמוד שם על המדרכה בדיוק. אחרי כמה רגעים התחלנו לדבר יחד.

"כדאי ש..."

"נראה לי ש..."

"אנחנו צריכים לחזור," הוא אמר בנחישות, "אני צריך להיות בשדה התעופה בעוד שעה אם אני רוצה להספיק לטיסה שלי."

"בסדר, אני לא רוצה לעכב אותך. אני צריכה להחליף בגדים לפני שאחזור לבית הקפה, ואני יכולה בקלות לקחת את הרכבת התחתית לדירה שלי. לא ארצה שתיתקע בפקקים רק בגלל שאני..."

"זה בסדר," הוא ענה בפיזור דעת. עיניו לא הביטו בי אלא במכונית השחורה שבדיוק נעצרה לצד המדרכה. "בבקשה," הוא הצביע עליי, והרגשתי את כף ידו נוגעת קלות בגב שלי לפני שהוא הזיז אותה כדי לפתוח עבורי את הדלת.

שיט!

לא הכרתי אותו מספיק כדי להתווכח על הדרך שבה אחזור הביתה, מה גם שלהתווכח היה הדבר האחרון שיכולתי לעשות. בזמן שיצאנו מהבניין, הבטן שלי התהפכה עם כל צעד. הוא נעץ בי מבט מצפה וניסיתי לא לגרור רגליים יותר מדי, כשהסכמתי להצעה שבשתיקתו להיכנס למכונית.

כשהוא נכנס אחריי וסגר אחריו את הדלת, עצמתי עיניים וחשבתי על הסופיות של הכול.

לעזאזל. אני נשואה. לא משנה כמה פעמים חזרתי ואמרתי זאת לעצמי, עדיין התקשיתי להאמין שהסכמתי לעשות את זה.

"הכול בסדר?"

הנוקשות בקולו ניתקה אותי מסבך מחשבותיי, והפניתי אליו את הראש עם חיוך קטן. "בטח. אני בעצם צריכה להודות ל..."

"את לא צריכה להודות לי." הוא נד קלות בראשו לפני שסיימתי את המשפט, ואז התמקד בנהג. "שינוי בתוכניות, ריימונד. נצטרך לעצור בדירה לפני שנמשיך לשדה התעופה."

"כן, אדוני."

בלעתי רוק ואגרפתי את ידיי בחיקי. מה עכשיו? חשבתי. נתחיל לדבר עכשיו? או שלא נדבר בכלל? איך זה יעבוד? להפתעתי, הוא היה הראשון שקטע את השתיקה העגומה.

"יכול להיות שלא אהיה זמין כמה שעות ביום, תלוי בפגישות שלי, אבל אתקשר חזרה ברגע שאוכל." הוא דיבר אל הנהג שלו או אליי? לא הצלחתי להבין. "אם משהו יעלה עם בריאן או אפילו ג'ודי, אם הם יעשו לך צרות בקשר לנישואים שלנו, תשאירי לי הודעה. אל תדברי עם אף אחד מהם עד שתשמעי ממני." אז הוא דיבר אליי. הוא הסתכל ישר קדימה, אבל דיבר אליי, כי בריאן וג'ודי הם בני הדודים שלי. "אם הכול יתנהל לפי התוכנית אחזור בעוד שבוע לכל היותר." הוא עצר לרגע. "אם תרצי... תוכלי להתלוות אליי."

הממ, לא.

"אה, תודה רבה, אבל אני לא יכולה. אני צריכה לעבוד בבית הקפה, ועד כמה ש—"

"את צודקת," הוא קטע אותי לפני שסיימתי את המשפט, "גם אני מעדיף לנסוע לבד."

טוב, אם ככה...

הנהנתי והסתכלתי מבעד לחלון. לא הייתי בטוחה שהסתרתי את תחושת ההקלה מספיק טוב. אם הוא ייעדר שבוע, יהיו לי עוד שבעה ימים להשלים עם ההחלטה שעשיתי. אקח כל דקה נוספת שמוצעת לי.

"תזכיר לי לאן אתה טס?" שאלתי כשהבנתי שאין לי מושג.

"לונדון."

"אה, תמיד רציתי לבקר בלונדון, או בכל מקום באירופה בעצם. מזלך שאתה זוכה לטייל בעולם. אני לא יודעת אם עורכי דין זוכים לטייל הרבה, כמובן, אבל..."

שתקתי לרגע וחיכיתי שיגיד משהו, העיקר לייצר שיחה כלשהי, אבל הייתה לי הרגשה שזה לא קורה. לא טעיתי.

"יש לך לקוח בלונדון?" ניסיתי שוב, אבל ידעתי שאין סיכוי.

ג'ק הרים את היד כדי להסתכל בשעון, והנהן בתשובה לשאלתי.

"קח את הפנייה הבאה, ריימונד. תוציא אותנו מכאן."

כשהשתררה שתיקה במושב האחורי, עצמתי עיניים והצמדתי את הרקה לזכוכית החלון הקרה.

מאז שהסכמתי לתוכנית המשוגעת הזאת, השתדלתי מאוד לא לחשוב על הדברים יותר מדי לעומק, עכשיו היה מאוחר מכדי להעלות איזושהי מחשבה בעניין. לא הספקנו אפילו לחשוב יחד איפה אגור. איתו? בלעדיו? נצליח בכלל להסתדר אם נחיה יחד? ג'ושוע... האם הוא ישמע שהתחתנתי? מהר כל־כך אחרי שנפרדנו. פתאום, בבת־אחת, הציפו אותי כל־כך הרבה שאלות, אפילו כאלה שלא ידעתי שמטרידות אותי.

עשר דקות עברו בלי שמישהו במכונית הוציא מילה. מסיבה כלשהי, זה הבהיל אותי יותר מכל דבר אחר. למה הכנסתי את עצמי, בעצם? אם אני לא יכולה אפילו לנהל שיחה פשוטה עם הבחור, מה לעזאזל נעשה בשנים־עשר או בעשרים וארבעה החודשים הקרובים? נבהה זה בזה? התחלתי להרגיש בחילה, והצמדתי את כף היד שלי לבטן כאילו אני יכולה להחזיק הכול בפנים — את כל הרגשות, את האכזבות ואת החלומות שנשכחו, אבל היה מאוחר מדי. הרגשתי את הדמעה הראשונה זולגת על לחיי, ואף על פי שמחיתי אותה מייד בגב כף היד, כי לא הייתה לי סיבה לבכות, לא הצלחתי לעצור את הדמעות שבאו בעקבותיה. בתוך רגעים כבר בכיתי ממש, בדממה, והדמעות ירדו בזרם בלתי נשלט.

היה לי ברור שהמסקרה שלי נמרחה ושאני נראית נורא, ובכיתי בלי להוציא הגה עד שהמכונית נעצרה. כשפקחתי עיניים וראיתי שאנחנו מתקדמים לעבר הצד הלא נכון של סנטרל פארק, שכחתי מהדמעות והסתכלתי על ג'ק.

"אני חושבת..." התחלתי לומר, אבל המילים גוועו כשראיתי את ההבעה על פניו.

אוי שיט! אם חשבתי שהוא כעס כשהפלתי את הטבעת, טעיתי בענק. הגבות שלו התכווצו כשהוא התבונן בפניי והמתח במכונית שילש את עצמו.

ניסיתי ככל יכולתי לנקות מפניי את הראיות בלי להסתכל בראי. "זה הצד הלא—"

"קח אותה לדירה, בבקשה. אני אגיע לשדה התעופה בעצמי," אמר ג'ק לנהג. ואז הבעת פניו נאטמה, והוא פנה אליי בהבעה ריקה, "זאת הייתה טעות. לא היינו צריכים לעשות את זה."

עדיין הסתכלתי עליו המומה בזמן שהוא יצא מהמכונית והשאיר את כלתו, כלומר אותי, מאחור.

זאת הייתה טעות.

מילים שכל בחורה שהתחתנה רק חצי שעה קודם לכן רצתה לשמוע, נכון? לא? כן, גם אני לא חשבתי כך.

אחרי הכול, אני רוז, והוא ג'ק. גורלנו נחרץ מראש עם השמות האלה. אתם יודעים, הטיטניק וכל זה...

 

מספר הפעמים שג'ק האתורן חייך: אפס.