נישואים לפי פקודה

"מה זאת אומרת – את לא יכולה לעשות את זה?" הארייט פלינט בהתה בפניו הסמוקות והמתגוננות של הגבר הצעיר שמצדו השני של השולחן. "הרי היה לנו הסכם, וארוחת הצהרים הזאת נועדה כדי להשלים את הפרטים האחרונים של החתונה. אני סומכת עליך." "אבל בינתיים דברים השתנו לגמרי מבחינתי. את חייבת להבין את זה." פיו היה מקובע בהבעה עיקשת. "בהתחלה, כשרק עשינו את העסקה הזאת, האמת היא שלא היה אכפת לי מה יקרה אתי. הבחורה שאהבתי יצאה מהחיים שלי, כך שההזדמנות להרוויח ערימה של כסף ולצאת לטיול מסביב לעולם נראתה לי מפתה למדי. "ועכשיו ג'ני חזרה, ואנחנו שוב ביחד, והפעם זה לתמיד. אנחנו הולכים להתחתן, ואני לא אעשה שום דבר שיסכן את זה." "אבל אני בטוחה שאם תסביר לה..." "להסביר?" פיטר קרטיס השמיע צחוק לעגני. "את רוצה שאני ממש אגיד לה שבמהלך הפרידה שלנו, אני הסכמתי להתחתן עם זרה גמורה – רק בשביל הכסף?" "לא תוכל לדאוג שיהיה ברור לה שלא מדובר בנישואים אמתיים – רק בהסדר זמני, לכמה חודשים בלבד – ועל בסיס עסקי לחלוטין? זה לא ישנה את התגובה שלה?" "ברור שלא," הוא אמר בחוסר סבלנות. "מה זה ישנה כבר? היא לא תבין אף פעם איך הסכמתי להיכנס לעניין כל כך ביזארי. ואפילו אם היא תאמין לי, היא תחשוב שיצאתי מדעתי לגמרי, והאמת – אני לא הייתי מאשים אותה." הוא נד בראשו. "אז אני מצטער, מיס פלינט, אבל העסקה שלנו מבוטלת. אני לא מוכן להסתכן בכך שהיא תקום שוב ותעזוב אותי, כי היא הדבר החשוב ביותר בחיי. אני בטוח שאת יכולה להבין את זה." "ולי יש ירושה שחשובה לי לא פחות," השיבה הארייט בצינה. "ירושה אותה אני עומדת להפסיד אם לא יעלה בידי להשיג לי בעל עד ליום הולדתי הבא. אני בטוחה שאתה לא הבנת את זה בכלל." היא השתהתה. "תחשוב על זה ככה. נישואים הם עניין לא זול בימינו. אני בטוחה שג'ני שלך מבינה את זה. אז לא צריכה להיות לך בעיה לשכנע אותה לקחת ערימה של כסף, נקי ממס, בתמורה לקורבן קטן כזה. במיוחד אם יעלה בידי להגדיל קצת את הסכום המקורי שעליו דיברנו." "לא," הוא אמר. "היא בכלל לא תראה את זה ככה. למה שהיא תחשוב בצורה שכזאת?" הוא קם לעזוב, ואז נעצר, השקיף עליה מלמעלה והזעיף מעט את פניו. "בשם אלוהים, מיס פלינט – הארייט – את לא צריכה לקנות לעצמך בעל. אם רק היית לובשת בגדים אחרים, עושה משהו עם השיער שלך – את היית יכולה להיות די מושכת, אז תגידי לעצמך שניצלת פה בנס מהעסק הזה ותתחילי להתרכז במציאה של אושר אמיתי במקום זה." "תודה רבה," היא אמרה, "תודה על העצה שלא ביקשתי. אבל אני מעדיפה לעשות דברים בדרך שלי. וזה לא כולל את רתימת האטרקציות המעטות שיש לי לאיזשהו גבר. לא עכשיו – ולא אי-פעם. אני מעדיפה להתרכז בקריירה שלי." "טוב, אני בטוח שאני לא היחיד שהשיב על המודעה שפרסמת. קחי לך את אחד הפונים האחרים." אבל אתה הוא היחידי, היא חשבה לעצמה, שעליו סבא שלי היה מאמין שהוא באמת בעלי לעתיד. אתה עונה על התדמית שיש לו בראש, של בחור אנגלי צעיר ומהוגן. יהודה איש קריות נראה וודאי כמוך. היא ראתה איך הוא מפשפש בכיסו כדי להוציא את הארנק שלו ונדה בראשה. "לא, אני אשלם את החשבון. אתה מבין, אני הייתי עומדת בהסכם שלנו, עד לרגע בו ביטול הנישואים שלנו היה נכנס לתוקף. "אני מקווה שתרגיש תמיד שקיבלת את ההחלטה הנכונה," היא הוסיפה, וחייכה בעת שהוא פנה ללכת. "ואני מאחלת לך כל טוב." זה לא היה נכון כמובן. היא היתה רוצה לרצוח אותו. אותו ואת הכלבה הקטנה הזאת – החברה שלו, שהיתה צריכה כנראה רק להרים את אצבעה הקטנה, כדי להחריב כליל את כל תקוותיה של הארייט. ומה לעזאזל היא תעשה עכשיו? היא שאלה את עצמה בהביטה בו בלכתו – עם האולטימטום של סבא שלה מצד אחד, ועם – עם החור הפעור הזה בתכניות שלה, מהצד השני? טוב, לפחות למשך אחר הצהריים הזה, היא תצטרך לדחוף את הבעיה הלא צפויה הזאת אל המדף האחורי. פגישה מסובכת למדי היתה צפויה לה, וזה ידרוש ממנה מידה לא מעטה של פוקוס. היא סימנה למלצר, אשר הגיע והביט בדאגה לא מוסתרת בצלחת הפאנה ארבייאטה שנחה לפניה בלי שהיא נגעה בה בכלל. "משהו לא בסדר עם האוכל, סיניורינה?" "בכלל לא," היא הבטיחה לו. "פשוט – לא הייתי רעבה, זה הכל." משהו חיסל לי לגמרי את כל התיאבון. "די מושכת," היא חשבה לעצמה, בכעס לוהט, ואז ניערה את ראשה. כמה מתנשא יכול בחור אחד להיות? היא הניחה שבכל מה שקשור בהופעה חיצונית, היא ירשה הכל מאביה הלא-נודע. שערה היה ללא ספק הדבר הטוב ביותר בהופעה שלה, חום-ערמוני, עם מעט גוונים אדמדמים. ואם היא היתה מניחה לו לעשות זאת, הוא היה צונח בגלים עד לכתפיה. עיניה היו צלולות ואפורות, מחופות בריסים עבים, אך שאר פניה היו חסרי כל ייחוד. ובכן – אם כך נראה אביה – מה לעזאזל מצאה קרוליין פלינט, הבלונדינית המהממת, בגבר שכזה – אלא אם כן הוא שפע כמובן טונות של קסם אישי. ואם אכן כך זה היה, אז אני הפסדתי פעמיים, חשבה לעצמה הארייט בציניות. לא שהיא הניחה לזה להטריד אותה. לא היתה לה שום שאיפה להידמות לאמא שלה, לא במראה שלה ולא באופייה, כך שהיא כעסה מאוד לשמוע את הנחת העבודה של סבהּ, שהיא בוודאי עומדת לפרוק כל עול ממש בכל רגע, ולהמיט חרפה וקלון על שמה הטוב של המשפחה. בניגוד לקרוליין פלינט, היא לא הראתה מעולם שום רצון להסתבך ברומנים קצרים ופומביים מאוד עם כל גבר שמצא חן בעיניה, בין אם הוא פנוי ובין אם הוא נשוי. לא שהזדמנות כזאת נקלעה לפניה אי-פעם, היא היתה חייבת להודות. היא יצאה עם כמה בחורים כמתבקש, כשרק הגיעה ללונדון, אך אף אחד מהמפגשים הללו לא התפתח לכלל מערכת יחסים ממשית. והיא גם לא היתה מעוניינת שזה יתפתח לכדי כך. ולאחרונה, לא היו לה שום עניינים עם אף אחד, וגם זה היה בסדר מבחינתה. היא קמה ממקומה, בהיתקפה לפתע קוצר רוח לעזוב כבר את המקום, הרימה את התיק שלה והטילה על זרועה את הז'קט של חליפת הפשתן השחורה שלה, וחצתה את המסעדה לעבר הדלפק שבחזית, שם משל בעל הבית, לואיג'י. רק שהוא כבר היה עסוק עם בחור גבה קומה שנכנס זה עתה מהרחוב, בעוד שהארייט נאלצה לנווט את דרכה בין שולחנות צפופים. והבחור נראה כאילו הרחוב הוא בהחלט המקום היאה לו, חשבה הארייט לעצמה בכעס על כך שהיא נאלצת לחכות בתור. ועוד בגלל מישהו שכמוהו. מכיוון שמכנסי ג'ינס קרועים, נעלי התעמלות בלויות וחולצת טריקו דהויה מאוד, ממש לא היו סגנון הלבוש של הגברים שבין לקוחותיו הרגילים של לואיג'י. והשיער שלו הארוך מעט, והקצת מוזנח, עם הפנים הצרים והלא מגולחים הללו, גם הם לא עוררו הרבה אמון. למען האמת, בשלב הזה הארייט כבר די ציפתה לראות את הבחור מובל בנימוס תקיף מאוד לעבר דלת היציאה. אלא שזה לא קרה. למען האמת, לואיג'י שפע חיוכים וידידות ואפילו – אלוהים אדירים – שלח את ידו לעבר פנקס ההמחאות שלו. האם הוא משלם לו כדי שילך? תהתה הארייט בפליאה אירונית. לואיג'י ניהל מסעדה יוקרתית בהחלט, אבל עד היום מעולם לא נוצר אצלה הרושם שיש לו צד רך יותר. אלא אם כן יסתבר שיש לביקור הזה הקשר שלילי יותר, והבחור הזה בא לאסוף תשלום של איזו רשת של פרוטקשן. פיה התעקם בחיוך מהיר של לעג עצמי. אל תתני לדמיון שלך לדהור בלי שום מעצורים, יקירתי, היא נזפה בעצמה. חוץ מזה, אנשים בתחום הזה בכלל לא מקבלים המחאות, ככל הנראה. התשלום הלא רגיל הזה שהתבצע לפניה, התקבל בלהיטות, כך היא הבחינה, והופקד בארנק מרופט שנשלף מהכיס האחורי של מכנסי הג'ינס הללו, הבלויים באופן סופני. כמה מילים מהירות, לחיצת יד, והוא כבר פנה לצאת. לרגע אחד, הארייט מצאה את עצמה ניצבת לפניו, מודעת במידה מבלבלת לכך שלמרות הופעתו המוזנחת, שנתנה את הרושם הברור שהבחור התגלגל זה עתה ממיטתו ותפס את הבגדים הראשונים שנקלעו לידו, פניו היו שלווים ועצורים, אפו ישר ורם, פיו מוצק מעל לסנטרו הרבוע. אם הוא לא היה נאה – לפחות הוא היה מרשים מאוד בהופעתו – ואולי מושך מאוד, אפילו, עם כתפיים רחבות וגוף רזה ושרירי. היא היתה מודעת גם לעיניו, שהיו כהות כשמי הלילה, ופגשו את מבטה במבט משלהן, ואז חלפו על פניה באדישות גמורה בעת שעבר על פניה, ודלת המסעדה נסגרה מאחורי גבו. לרגע אחד היא הרגישה טלטלה לא מוסברת, וידה התרוממה, כאילו מעצמה, להחליק את צווארון חולצת הכותנה הצחורה שלה. כאילו, היא חשבה, משנה בכלל איך היא נראית. כאילו היא לא התלבשה במכוון בבגדים לא נאים, בכל יום מימי חייה. כאילו לא הקפידה לסרק את שערה אחורה ולאסוף אותו על עורפה בגומייה. מאחר שהיא זכרה תמיד את הדוגמא של אמא שלה, לעורר את העניין של גבר כלשהו, היה זה הדבר האחרון בעולם שהיא יכלה לרצות. ובעיקר את העניין של גבר שנראה כמוהו, היא חשבה בחריפות, התעשתה ושלפה את כרטיס האשראי שלה מארנקה. אבל נראה היה כאילו מצב רוחו הטוב של לואיג'י היה מופנה אל כל האנשים היום, והוא דחה את הצעת התשלום שלה בהינף יד. "את לא אכלת שום דבר, מיס פלינט, ושתית רק מים. והחבר שלך לא אכל הרבה יותר ממך. אני מקווה שבביקור הבא כבר יהיה לכם יותר תיאבון." עד לביקורי הבא, יכול מאוד להיות שאני אאבד את כל הירושה שלי, חשבה הארייט במרירות, בעודה מאלצת את עצמה לחייך בהכרת תודה. והחבר האמור הזה כבר לא יהיה אתי בכלל. בפנותה ללכת, לואיג'י עצר אותה וקולו צנח כממתיק סוד. "הגבר הזה שיצא מפה זה עתה – את התבוננת בו, אני חושב, ובוודאי תהית." לכעסה הרב, היא הרגישה איך היא מסמיקה. "זה בהחלט לא ענייני..." "לא, לא, זה יעניין אותך, בגלל שאת היית הראשונה שהבחינה בציור והעריכה אותו." הוא החווה בתנועה איטית אל מרחבי הקיר הצהבהב שמאחורי גבו. "הייתי צריך להגיד לו." "להגיד לו?" חזרה הארייט באיטיות. היא הרימה אט את מבטה אל הציור הממוסגר שהיה תלוי שם בשלושת השבועות האחרונים, וגבותיה נקבצו יחדיו מרוב פליאה. "אתה רוצה להגיד לי – הוא זה שצייר את הציור הזה?" "סי." לואיג'י הינהן, וזוויות שפתיו התרוממו בשעשוע. "הוא נראה כמו שצייר אמור להיראות, לא? האמן הרעב בסטודיו שלו?" לואיג'י משך בכתפיו. "אבל יש לו כישרון. אפילו את, סיניורינה, אמרת את זה." הארייט הביטה שוב בתמונה. זה בהחלט נכון, היא נאלצה להודות בדממה. הציור לכד את עינה ואת דמיונה, מהרגע הראשון שבו היא ראתה אותו. ועם זאת, הוא לא היה מסוג הדברים שמוצאים חן בעיניה בדרך כלל. במבט ראשון, הקומפוזיציה נראתה פשוטה למדי – איזו סצנה ים-תיכונית, ללא ספק, עם שמים נקיים מענן מעל לרצועת חוף מתעגלת, עם בוהק הים הכחול מעבר לרצועת החול. בקדמת הציור יש רמה מוגבהת של אבן חשופה, צרובה משמש, שטוחה וחסרת תווים, ועליה ניצב שולחן. על השולחן בקבוק יין ריק למחצה ושתי כוסות אשר אחת מהן מונחת על צדה ומגירה זרזיף דק של נוזל כהה, כמו דם יבש על משטח המתכת הלבנה. ממש מתחת לסלע, קבור למחצה בחול, ניתן לראות סנדל זנוח של אישה, עדין ובעל עקב דק וגבוה. וזה הכל. זה היה ציור שמעלה שאלות – שמעורר תהיות וניחושים – אבל לא זה היה הקסם העיקרי שלו מבחינתה של הארייט. כשראתה אותו לראשונה, בדיוק כמו עכשיו, האור הבוהק שמילא אותו, בוער וחסר תנועה, גרם לה להרגיש כאילו היא מביטה אל החום בהתגלמותו. עד כדי כך שהיא הרגישה כאילו הוא צורב את עיניה, חורך את עורה, אפילו דרך כל השכבות של לבושה. וזה מה שהעיד בפניה על מיומנותו של הצייר – מה שרומם את הציור הזה אל מימד אחר לגמרי. כשהיא שאלה לראשונה את לואיג'י, הוא משך בכתפיו ואמר שזהו רק ניסיון. שהוא תולה את התמונה הזאת רק כדי לבחון את תגובת הלקוחות. והיא הביטה בציור שנית, ואמרה באיטיות, "אני חושבת – בעצם, אני בטוחה שהוא מצוין – ואני מאוד אוהבת אותו." ואז הוסיפה, "אם יש לזה איזו משמעות מבחינתך." ברור שזה היה שונה לגמרי מהציור הקונבנציונלי של חוף פוזיטנו, בצבעי מים, שהיה תלוי שם לפני כן. ובה בעת, התחוור להארייט שהציור הזה תמיד נראה לה קצת מטריד. שבנוסף לתוכן המסתורי מעט שלו, נראה היה שהציור הזה מקרין מין זעם מוחשי ממש כמו שריטה של ציפורן בבשר חשוף. ובכל זאת, עיניה נמשכו אליו באופן אינסטינקטיבי בכל פעם שהיא נכנסה למסעדה, ותמיד היא השתהתה ליד הדלפק לרגע, כדי לבחון אותו. ועכשיו, בדחף רגעי ולא מובן, היא אמרה, "הוא למכירה, הציור?" לואיג'י נראה מיוסר. "לצערי, אני יכול להגיד לך שכבר לא. אבל לצייר יש עוד הרבה עבודות, שונות מאוד, להן הוא מנסה למצוא קונים, ואני כבר הצלחתי לשלוח אליו כמה אנשים כאלה. ובנוסף, הוא מקבל גם הזמנות." הוא השתתק לרגע. "אבל מה שהוא צריך, סיניורינה, הוא פטרון אמיתי. מישהו עם קשרים בעולם האמנות – תערוכה בגלריה אמיתית, כדי להתפרסם." הוא גחן לחטט במגירת הדלפק שלו והגיש לה כרטיס ביקור מודפס מאיכות ירודה מאוד. נכתבה עליו מילה אחת בלבד, "רואן" ומספר של טלפון סלולרי. היא בחנה אותו, תהתה אם רואן הוא שם פרטי או שם משפחה. "זה כרטיס בסיסי מאוד." "זה לא קל כשנמצאים בתחילתה של הקריירה." "אני מניחה שלא." היא החליקה את הכרטיס אל כיס צדדי של תיק היד שלה, מתוך כוונה להיפטר ממנו מאוחר יותר. השאלה שלה בקשר לציור נשאלה רק מתוך גחמה. היא הגיעה משום מקום, ומוטב יהיה לה לשכוח מכל זה, כמה שיותר מהר. חוץ מזה, ברגע זה יש לה די קשיים משל עצמה, שאתם היא צריכה להתמודד, היא חשבה לעצמה בעת שיצאה אל הרחוב שטוף השמש. והעימות חסר המוצא הזה שלה עם סבא שלה הוא בהחלט המרכזי שביניהם. הארייט החניקה אנחה והחלה לצעוד במהירות בחזרה אל משרדה. היא אוהבת את סבהּ – כמובן שהיא אוהבת אותו – והיא חייבת לו הרבה מאוד, אבל מצד שני, היא גם לא שוגה בשום אשליות לגביו. גרגורי פלינט הוא ללא ספק דינוזאור טורף העומד שקוע בביצה שלו. כזה הוא היה מאז ומעולם, והוא בהחלט לא רואה שום סיבה לשנות את דרכיו – לא בגילו הנוכחי, ולא במצבו הבריאותי. ובנוסף לזה, מגוחכות ככל שיהיו תביעותיו, לא נבון יהיה להתייחס אליהן בביטול ולקוות שהוא ישכח מהן, כמו שהלך והתחוור לה כעת במחיר יקר מאוד. היא יכלה רק לתאר לעצמה את הסצנה שהתחוללה כשאמהּ, בת שמונה-עשרה ובלתי נשואה, הודיעה לו שהיא בהיריון, שנישואים לאב של פרי בטנה אינם באים בחשבון, ושבשום פנים היא לא תסכים לבצע הפלה. היא תיארה לעצמה שהפיצוץ שהתחולל לאחר מכן הגיע לדרגה גבוהה מאוד בסולם ריכטר. אין ספק בכך שהבשורה גרמה לקרע שהפך את קרוליין פלינט לבלתי רצויה בבית המשפחה שלה, בעיקר כשהיא סירבה גם לכפר על מעשיה ולמסור את התינוקת לאימוץ. ושש שנים תמימות חלפו לפני שחודש הקשר שלה עם משפחתה. "סבא שלך רוצה לראות אותך," הודיעה לה אמהּ לפתע יום אחד. "מה שאומר שגם הבת הסוררת עומדת לזכות להזדמנות נוספת. לא פסו הניסים מן הארץ." בן זוגה באותו הזמן, גיטריסט הקלטות מובטל בשם בריאן, הרים אליה מבט ואמר, "אל תזלזלי בזה, נסיכה. לא תזיק לנו כרגע איזו מחווה לכבוד שובה של הבת האובדת." הם נסעו לאחוזת גרייסמיד למחרת היום, וכשהמונית שהם תפסו בתחנת הרכבת פנתה לעבר דרך הגישה, והבית נגלה לפניהם, הארייט התנשמה בהשתאות ונמלאה באושר ופליאה. כי אחרי כל הדירות העלובות להן היא היתה רגילה כל חייה, קשה היה לה להאמין בכלל שהיא קשורה, ולו בעקיפין, למקום קסום כל כך. עם חלוף הזמן, היא החלה להבין שגרייסמיד לא היתה באמת מקום יפה כל כך, שאבותיה – בני משפחת פלינט, הסוחרים העשירים של התקופה הוויקטוריאנית – שלקחו בית ג'ורג'יאני וקישטו אותו בחזית גותית לפני שהוסיפו לו שני צריחים משני צדדיו, בחיקוי של מעון הקיץ המלכותי בטירת בלמורל אשר בסקוטלנד, היו בעצם די ברבריים. אבל כשראתה את הבית לראשונה, בתור ילדה מבולבלת שלא תמיד חוותה ילדות מאושרת במיוחד, היא התנשפה בפליאה כשאור השמש של אחר הצהרים השתקף בזגוגית החלונות ופיזר נקודות זהב על הקירות, ואמרה לעצמה שזה ארמון מארץ האגדות, ושאמהּ צריכה להיות באמת נסיכה, כמו שבריאן קורא לה תמיד, אם זה המקום בו היא נולדה. הריאיון של גרגורי פלינט עם בתו הסוררת נערך בפרטיות. הארייט נלקחה אל המטבח על ידי אישה שמנמנה ומבוגרת, שהיתה המטפלת של קרוליין בילדותה, ושם הוצעו לה חלב ועוגות קטנות עם זיגוג בצורת פנים מחייכות, אותו הזליפה עליהן גברת ווייד, הטבחית ועוזרת הבית. כשהצטרפה אליהן לבסוף, גם אמהּ היתה מלאה חיוכים, אבל בליווי של מין נחישות נוקשה, ועיניה היו אדומות מאוד. "איזה כיף, חמודה שלי. את עומדת להישאר כאן עם סבא שלך וליהנות מאוד. יפנקו אותך נורא, אני בטוחה, נכון?" היא שאלה את האומנת הזקנה. "את לא נשארת אתנו?" שאלה הארייט המבולבלת, אבל קרוליין רק נדה בראשה. "אני הולכת עם בריאן, חמודה. הוא צפוי לצאת למסע הופעות נפלא באמריקה, עם זמר מפורסם מאוד. אנחנו ניעדר למשך תקופה ארוכה מאוד, כך שהכי טוב שתישארי כאן. זה מקום שנפלא לגדול בו," היא הוסיפה, ועל פניה היפהפים העיב לרגע מה שנראה כמו צל של חרטה. וחרטה מוצדקת בהחלט, חשבה לה הארייט. מאחר שהיא לא חזרה להתגורר שוב עם אמהּ אף פעם, וראתה אותה רק לעתים נדירות מאוד, כי ביקוריה הלכו והתמעטו עם חלוף הזמן. הבית הגדול הפך לחלק קבוע של חייה – הפך להיות ביתה. ותחושת הפליאה הראשונית שלה מעולם לא נעלמה לגמרי. מההתחלה היא הרגישה שהמקום הזה שולח אליה את ידיו – מבקש לשכך כל תחושה של נטישה שהיא היתה עשויה להרגיש. והיא חיבקה אותו בחזרה, בידיעה ברורה שזהו המקום אליו היא שייכת באמת. כמי שהיתה רגילה ללונדון הצפופה, היא גילתה שגרייסמיד עם השטחים הנרחבים שמסביבה היא כמו מגרש משחקים קסום, אותו היא יכולה לתור כל פעם מחדש, במשך שעות על גבי שעות. והאומנת וגברת ווייד כמעט התחרו זו בזו במאמציהן לוודא שלא חסר לה דבר שיוכל להסב לה נוחות ולגרום לה להרגיש בטוחה. לביסוס היחסים שלה עם סבהּ נדרש זמן קצת יותר ארוך. הוא היה נבוך במחיצתה בהתחלה, עצור וזעוף למדי. ולפעמים היא היתה מבחינה בו כשהוא מביט בה ונראה כאילו משהו מפליא אותו. ואז, יום אחד, היא שמעה את אחת הנשים מהסביבה מתייחסת אליה במילים "בתה הקטנה של קרוליין המסכנה. לא רואים עליה בכלל, נכון?" והיא הבינה. אבל היום בו הוא מצא אותה בין כל מדפי הספרים שכיסו את קירות חדר העבודה שלו, כשהיא שקועה בספר הסייח השחור, מסלסלת קווצת שיער סביב אצבעה תוך כדי קריאה, היה היום בו הכל השתנה ביניהם. היא לא שמה לב מיד לכך שהיא כבר אינה לבד, וכשהרימה את ראשה ומצאה אותו עומד ומתבונן בה, היא חששה שמא הוא כועס. אבל חיוכו הפתאומי היה איכשהו עדין מאוד. "אמא שלך נהגה לעשות את זה כשהיא היתה קוראת," הוא אמר לה. "וזה גם היה הספר האהוב עליה." הוא התיישב בכורסא הגדולה שניצבה ליד האח והחל לשוחח איתה, להקשיב בסבלנות לתשובותיה המהוססות ולעודד אותה לא להיות ביישנית כל כך ולהגיד כל מה שהיא חושבת. במבט לאחור, הארייט יכולה אפילו לומר בכנות שהיתה לה ילדות די מאושרת למרות היעדרויותיה הממושכות של אמהּ. בהתחלה היא קיבלה גלויות ומכתבים מאמריקה, ולאחר מכן גם מאירופה, אחרי שמערכת היחסים של אמהּ עם בריאן נהרסה כמו כל אלו שקדמו לה, וקרוליין הצטרפה לאיזה שחקן טניס מקצועי, אם כי לא אחד מהמובילים בתחום. בסופו של דבר, עם חלוף השנים, המכתבים הלכו והתמעטו, ואז גם נפסקו כליל. הקשר האחרון ביניהן היה כרטיס ברכה שהגיע לרגל יום הולדתה העשרים ואחד ונשלח מארגנטינה, שם קרוליין התגוררה כנראה בחברתו של שחקן פולו לשעבר. אבל כתובתה לא נכתבה על הכרטיס או על המעטפה, ומאז לא היה שום אות שיספר לה אם אמהּ עדיין בחיים בכלל. במהלך השנים הארייט למדה להשלים עם העובדה שאמהּ חיה את חייה כראות עיניה ובלי שום התחשבות באף אחד, ושעצם קיומה של בתה הוא מבחינתה רק פרט שולי מאוד בעברה. היא השתדלה לזכור רק את יופייה של קרוליין ואת תשוקת החיים שלה, למרות שזו כוונה לכיוונים כל כך מוטעים, ולנסות לשכוח את כל הצדדים השליליים של יחסיהן. ובה בעת, החיים שלה עם סבא שלה, למרות שלא היו מעולם נעדרי חיבה, הלכו ונעשו מעט מסובכים יותר. רצונו של גרגורי פלינט היה נחוש, ללא ספק, לוודא שהארייט לא תלך בדרכיה של אמהּ, במידה שהדבר היה נתון בידיו. אי לכך, הארייט מצאה את עצמה חיה תחת משטר רודנות מגונן, כשהחופש שלה מוגבל מאוד ושיקול הדעת שלה מוטל תמיד בספק. והעובדה שהיא יכלה להבין – כמעט – מה עומד מאחורי זה לא הפכה את זה למעצבן פחות. ההתנגשות המשמעותית הראשונה ביניהם התחוללה כשהיא היתה בת שמונה-עשרה, ורק סיימה את בית הספר הקתולי לבנות שבו למדה. הוא הכריז כי מצא לה מקום במוסד חינוכי שוויצרי, בו היא תוכל לשפר את שליטתה בשפות זרות ולקחת קורס בישול של הקורדון בלו. היא הביטה בו בפה פעור. "אתה רוצה לדאוג לליטוש הסופי שלי, סבא? לא יכול להיות שאתה מדבר ברצינות. אפשר ממש לחשוב שאנחנו חיים לפני איזה מאה שנה." גבותיו הצטופפו יחדיו במהירות. "יש לך איזה רעיון אחר?" "טוב, ברור." היא ניסתה לשלוח אליו את חיוכה הכובש ביותר. "אני החלטתי להצטרף לעסק המשפחתי, להמשיך את המסורת של משפחת פלינט למשך דור אחד נוסף." "את רוצה לעבוד בעסק בפלינט ואודלי?" הוא השמיע צחוק קשה. "ומאיפה קיבלת את הרעיון המגוחך הזה? אני תוהה." "זה נראה לי כמו החלטה שמתבקשת מעצמה," היא השיבה. "טוב, לי זה ממש לא נראה ככה," הוא אמר בלעג. "מה לכל הרוחות את חושבת שתוכלי לעשות בתחום של ניהול נכסים בקנה המידה הגדול שבו אנחנו עוסקים? להתעסק עם כל מיני דיירים, עם חוזים ועבודות אחזקה – בין אלף ואחד הדברים שאתם תצטרכי להתמודד? את – ילדונת קטנה שכמותך, שרק סיימה את לימודיה בתיכון?" "אני יודעת בערך מה שאתה וגורדון אודלי ידעתם כשהתחלתם לעבוד בשנות החמישים." הארייט הרימה את סנטרה בלי להירתע בכלל. "ובטח שלא פחות ממה שג'ונתן אודלי יודע עם התואר המפוקפק שלו בתולדות האמנות," היא הוסיפה ונימה של כעס נשמעה בקולה. "ועם זאת, עושה רושם שהוא התקבל לעסק בזרועות פתוחות – אפילו על ידיך. אני יכולה להצליח הרבה יותר ממנו, אם רק תינתן לי הזדמנות." היא עצרה לרגע. "בגלל שאני לא רק 'ילדונת קטנה' כמו שאתה טוען. אני הנכדה שלך שירשה ממך הרבה תכונות, וכל מה שאני מבקשת זה הזדמנות להוכיח את עצמי." ויותר בשקט היא הוסיפה, "אני חשבתי שזה ישמח אותך." "אז תחשבי עוד פעם, ובמהירות." קולו היה חד וקשה. "יש לי תכניות שונות מאוד לעתידך, ילדה." "כן, אני יודעת. ניהול שיחות מנומסות בצרפתית, איפשהו במרומי האלפים." היא נדה בראשה. "סבא, יקירי, זה לא יצליח לעולם. אני אשתעמם שם נורא. ואתה יודע מה אומרים על זה שהבטלה היא אם כל חטאת," היא הוסיפה בלי מחשבה, וראתה איך פניו מתקשים בכעס. "זה אמור להתייחס לאמא שלך?" היא נשכה את שפתה. "לא. אני מבטיחה לך שלא התכוונתי אליה." אם כי הדברים היו יכולים להתפתח לכיוון אחר לגמרי מבחינתה אם רק היו מאפשרים לה לבחור לעצמה קריירה ממשית – שתבנה לעצמה מההתחלה – במקום שיצפו ממנה להישאר בבית ולהיות הבת הצייתנית והאוהבת. אולי הרומן הראשון ההוא שהיא ניהלה היה רק ההזדמנות הראשונה שלה להיות מי שהיא. לקבל החלטה בעצמה, אפילו אם זאת היתה החלטה מוטעית. היא חשבה את כל זה, אך לא אמרה את זה. במקום זאת היא הוסיפה בנימה מפתה, "איך שלא יהיה, אני רוצה לוותר על הנימוסים וההליכות, ולהתחיל להשתכר למחייתי כמו כל מי שאני מכירה." השתררה דממה, ואז הוא אמר, "טוב, אין שום סיבה למהר ולהחליט בקשר לעתיד. למה שלא תיקחי לעצמך שנת חופש, כמו שנהוג כיום, ותבלי קצת זמן בבית, בזמן שאת מחליטה מה לעשות בהמשך. אם את זקוקה לתעסוקה, תמיד יש צורך במתנדבים, לכל מיני מטרות חשובות." "סבא, אני קיבלתי את ההחלטה שלי." היא לקחה נשימה עמוקה. "ויש לי ראיון אצל לארי בראת'רטון ביום שני, בקשר למשרת העוזר במחלקה למעקב אחר תשלומי שכר הדירה." "אף אחד לא מצא לנכון לעדכן אותי בנוגע לזה," אמר סבהּ בנימה מבשרת רעות. "ואני אמור עדיין להיות יושב ראש מועצת המנהלים." "שאמור כנראה להתעסק בדברים הרבה יותר חשובים מהעסקת עובדים בתפקידים זוטרים מאוד." היא משכה בכתפיה. "איך שלא יהיה, מר בראת'רטון עוד יכול להחליט לא לקבל אותי לעבודה." "קשה לי מאוד להאמין בזה." הוא השתתק לרגע, ואז נהם, "אני מניח שאם דעתך נחושה, אני לא יכול לעצור אותך. ופלינט ואודלי זה מקום עבודה לא פחות טוב מכל מקום אחר – עד שתחליטי שהגיע הזמן להתמסד, כמובן." ואני צחקתי ואמרתי "כמובן", חשבה הארייט כעת. היא שמחה כל כך על הניצחון שלה שלא עלה בדעתה לשקול את המשמעות הברורה של דבריו. שהעבודה בפלינט ואודלי תהווה רק משהו זמני עד שהיא תמלא את יעודה כאישה בכך שתיכנס בברית נישואים הולמת. וכשלשמחתה היא קיבלה את המשרה, היא השליכה את עצמה אל תוך העבודה הזאת במרץ רב ועבדה קשה כל כך שהקידום שלה לא איחר להגיע. וכעת, שש שנים אחר כך, עבודה קשה ושאפתנות לא מתפשרת הביאו אותה עד לעמדה ניהולית, עם משכורת בהתאם, בונוס נדיב, ומנדט לנסות להרחיב את מחלקת הניהול העסקי אל מחוץ לגבולותיה של לונדון. כל זה, בתנאי שהפגישה של אחר הצהרים הזה תתנהל על פי תכניותיה, מה שבהחלט היה אמור לקרות מבחינתה. עמיתיה אולי לא מחבבים אותה במיוחד – היא ידעה שמאחורי גבה הם מכנים אותה "הארייט המרשעת" – אבל הם לא היו מסוגלים להתעלם מהישגיה, וזה כל מה שעניין אותה בעצם. אילו רק היה סבא שלה מסוגל להסתפק בזה כמוה, היא חשבה לעצמה במרירות. אבל לא היה בכלל סיכוי שזה יקרה. יחסו לקריירה שלה נותר ללא שינוי – זה היה רק משהו שנועד למלא את זמנה עד שחייה האמתיים יתחילו, עד שהיא תמצא לעצמה גבר הולם. אלא שבמהלך השנה האחרונה יחסו התקשה והלך, עד שהגיע אל סף אסון מבחינתה. "גרייסמיד הוא בית שנועד למשפחה, לא לאישה לא נשואה," הוא רטן. "כבר בזבזת די זמן, ילדה. תמצאי לעצמך גבר ראוי ותביאי אותו הביתה בתור בעלך, או שאני אשנה את הצוואה שלי. אני אעמיד את הבית הזה למכירה אחרי מותי." היא הביטה בו בפה פעור. "סבא, אתה לא רציני. לא יכול להיות שאתה מתכוון לזה." "אני מתכוון לכל מילה," הוא השיב בנימה מאיימת. "אני עומד להציב לך תאריך יעד סופי, הארייט. אם לא תהיי מאורסת, או טוב יותר – נשואה, עד ליום הולדתך הבא, אני אפנה אל פרקליטיי. בתור היורשת שלי את תהיי חשופה ללא ספק – תיראי כמו טרף קל לכל נבל חלקלק שתפגשי. אני מעדיף להשאיר אותך כשגבר חזק ניצב לצדך." "אני לא מאמינה למשמע אוזני." היא התקשתה לנשום מרוב הלם וכעס. "חשיבה מהסוג הזה שייכת לימים של תיבת נוח." הוא הינהן בפנים קודרות. "ולתיבה של נוח נכנסו כולם זוגות-זוגות – בדיוק כמו שיעד הטבע. אז אם את רוצה את הבית הזה, ככה תנהגי גם את." בהיזכרה כעת, הארייט הבחינה פתאום בהשתקפותה בחלון ראווה של חנות, הזעיפה פנים בפראות, אך מיהרה להיטיב את הבעת פניה. היא קבעה לעצמה כלל נוקשה, לא לקחת עמה לעולם את בעיותיה האישיות למשרד, כך שאף אחד לא ידע על היותה נתונה כרגע בין הפטיש לסדן בכל הנוגע לחייה הפרטיים. "והם גם לא יידעו לעולם," היא רטנה בקול בלתי נשמע כמעט. בישיבת אחר הצהרים הזאת, היא תעשה מאמץ מיוחד לעשות לבבות ולרכוש תמיכה לתכנית ההרחבה שלה, וכבר היה לה ברור שתכניותיה יעמדו תחת מתקפה מצדו של ג'ונתן אודלי, רק בגלל שהן שלה. הוא היה מלא זעם כשלראשונה היא עקפה אותו במסלול הקידום שלהם, והיה לה ברור שהוא האיש לו היא צריכה להודות על הכינוי הלא כל כך מחמיא שהוענק לה. אם כי, הוא לא שמע מעולם איך אני מכנה אותו כשאיש אינו שומע, היא חשבה. ועדיין, היו מקרים בהם התחשק לה לתפוס אותו בעניבת המשי היוקרתית שלו ולהגיד לו, תקשיב, אידיוט פתטי שכמותך, אנחנו באותו הצד. תפסיק להפריע כל כך למהלך העניינים. אלא שלא היה מדובר רק בפוליטיקה פנים-משרדית. להארייט היה ברור שהיא פגעה כבר מזמן באגו הגברי של ג'ונתן, כשסירבה להעריך את הקסם האישי שלו, אשר הרטיט את לב כל המזכירות הצעירות מאז הצטרפותו אל החברה. הוא הרבה יותר מדי מרוצה מעצמו, זאת היתה התרשמותה הראשונית ממנו, והיא לא מצאה שום סיבה לשנות את דעתה מאז. ואם בכלל, היא רק יכלה להוסיף את התואר 'מטרד נורא' לרשימת הדעות שלה עליו. כשפנתה בפינה לעבר הכיכר בה שכנו המשרדים של פלינט ואודלי, היא הבחינה בקבוצת אנשים שנאספו מחוץ לגינה המגודרת הקטנה שמחוץ לבניין, כשהם מתבוננים במשהו בעניין רב. סקרנית, הארייט האטה קצת את מהלכה, בתהייה מה גרם לכל תשומת הלב הזאת. האם קרתה איזו תאונה שתחייב קריאה לשירותי החירום? ואז, כשההבנה ירדה עליה, גבותיה נקבצו יחדיו. אלוהים אדירים, היא חשבה. זה הבחור מהמסעדה – הצייר היחפן. כשהוא יושב על החומה הנמוכה, רגל אחת מקופלת תחתיו ולוח ציור מונח בחיקו, הוא רשם במהירות. בזמן שהארייט התבוננה, הוא תלש את דף הנייר עליו הוא עבד, הגיש אותו בקידה לבחורה שניצבה בדיוק מולו, לקול צחוקם ותשואותיהם של כל שאר הנוכחים. הוא לא מסתפק בתמונות קודרות למדי של חופים ים-תיכוניים, מסתבר שהוא מצייר גם דיוקנאות מהירים. האם זהו הסוג האחר – השונה – של העבודות שלו, עליהן דיבר לואיג'י? היא הבחינה בתחושת אכזבה משונה שתקפה אותה כשנושא הדיוקן שלו הסמיקה, צחקקה, ואז התכופפה במבוכת מה כדי לשים קצת כסף בקופסה שלרגליו. טוב, זה מחזק את הדבר האחר שלואיג'י אמר לגביו, שהוא זקוק מאוד לכסף, היא חשבה. לא שהיא יכלה לתת לזה לשנות לה משהו. הכיכר הזאת עמדה באזור די אקסקלוסיבי, וחוץ מזה, סביר להניח שהוא היה זקוק לאיזשהו רישיון כדי לעשות את מה שהוא עושה, והיא היתה מוכנה להתערב, על סכום לא מבוטל, שאין לו רישיון כזה. ואז, כאילו הוא קרא את מחשבותיה מצדו השני של הרחוב, הוא הביט לכיוונה וגבותיו הכהות התרוממו כדי להעיד שהוא זיהה אותה. רק שהפעם הוא לא הפנה את מבטו ממנה אלא העניק לה סקירה ארוכה ומעמיקה שהחלה בפניה, ואז נעה באיטיות יהירה במורד כל אורכו של גופה, כאילו היה ברצונו לשאול אותה איזו שאלה אילמת. היה דבר מה במבט הזה, אשר הפנט כליל את הארייט, החזיר לה והעצים את תחושת המודעות העצמית שהיא הרגישה לפני כן, במפגשם הקודם. משהו שהיא לא יכלה להבין בדיוק, ובהחלט לא אהבה. אתה קרוב מאוד להיות חסר כל, ידידי, היא פנתה אליו במחשבתה. אז בין אם אתה כשרוני ובין אם לאו, אתה לא נמצא במצב שמאפשר לך להתגרות באנשים, כמו שאתה עומד לגלות מהר מאוד. היא הסתובבה ונכנסה במהירות אל הבניין. "מה דעתך להעיף את הטיפוס הזה שנמצא מצדו השני של הרחוב?" היא אמרה לאיש הביטחון שישב מאחורי דלפק ליד הדלת. "הוא גורם לכל הסביבה להיראות לא נקייה כל כך." היא העלתה חיוך מאולץ על שפתיה. האיש שלח אליה מבט מופתע. "הוא לא מפריע לאף אחד, גברתי." "מעבר לזה שהוא מהווה מטרד," השיבה הארייט בנימה חדה. "איך שלא יהיה, אני לא מעוניינת לדון בזה בכלל." היא הלכה לכיוון המעליות כשהיא מודעת לעננת העויינות שמרחפת בעקבותיה. אבל אסור לי לתת לזה לעניין אותי כרגע, היא אמרה לעצמה בעת שעלתה במעלית. אז הצייר הזה של לואיג'י יכול לאסוף את הדברים שלו וללכת לרעוב ללחם במקום אחר. וטוב שפטרנו. ובחריקת שיניים, היא יצאה מהמעלית וצעדה אלי קרב, להילחם על משהו שבאמת חשוב לה.