1
מה שטומי עשה
חמש עשרה שנה לאחר מכן
טומי סטוג׳אק סיפק נשק למתנקשת פסיכופתית המכונה ״הזאבה״.
זה מה שטומי עשה.
הזאבה עמדה בלב המשימה הקודמת של אוואן. היא ניסתה להרוג את אוואן באמצעות אקדח מגנום 0.357, רובה צלפים סוואג׳ 110 ורכב שטח עם פגוש קדמי קשיח במיוחד. היא ירתה בראשו של אב בביתו שלו וניסתה, שוב ושוב, להשחיל קליע צלפים בבית החזה של בתו היתומה בת השבע עשרה אחרי שלא הצליחה לערוף את ראשה באזיקון. ובכל הזמן הזה, ועוד, הזאבה קיבלה אספקה של נשק מטומי.
זה מה שטומי עשה.
האיש, שהצליח לפלס לעצמו דרך אל ליבו הקשה כאבן של אוואן, ולגרום לו לפעום פעימה ראשונה של אמון מאז שג׳ק ג׳ונס שלף אותו מאותה תחנה נטושה בצד הכביש המהיר, כשהיה ילד בן שתים עשרה.
האיש שהביא קרן אור של חברות אל נשמתו של אוואן, שהייתה מכוסה צל כבד.
האיש, שאוואן עבר איתו במהלך העשור וחצי האחרונים מרחק מרשים, ביחד, שייצר את האקדחים שלו ובחן בשטח את כלי הנשק וסיפק משענת וגיבוי למשימות שלו.
אב שמת. נערה בת שבע עשרה שהתייתמה. בגידה בכל מה שאוואן היה בטוח שהם הערכים המשותפים להם.
זה מה שטומי פאקינג עשה.
מאז שאוואן נטש את תוכנית היתומים, הוא פעל בדמותו של ״האיש משומקום״, מתנקש שפועל ללא תמורה ומקדיש את עצמו לעזרה לחסרי הישע שנמצאים במצוקה קשה. בכל הזמן הזה הוא יכול היה לסמוך על אדם אחד בלבד.
כבר לא.
כרגע המחשבות האלה, שהתרוצצו הלוך ושוב בראשו של אוואן בלהט טורדני כפייתי אדיר, לא ממש הועילו לו. לא כשהוא חבוי בשיחים שמחוץ לבית גדוש כלי נשק בהנקוק פארק, בית כמעט גדול מספיק להיקרא אחוזה, פניו מושחרים בצבע איפור, דבק מגע מצפה את קצות אצבעותיו כדי לטשטש את טביעות האצבע, ואקדח ARESS 1911 בצבע שחור עמום, מצויד במשתיק קול, בידו.
זה לא היה הזמן להרהר בטומי. או בנשק שהוא סיפק לזאבה. או בפניה המכחילים של ג׳יילה היל בת השבע עשרה, שאוואן אחז בידו בעודה מנסה נואשות לנשום. או בחתך בצינור הנשימה שלה, בדם שניתז על פניה או בעובדה, שמי שאמור היה להיות חבר שלו הפר בבוטות את הדיבר השמיני: לעולם אל תהרוג ילדים, ואת הדיבר העשירי: לעולם אל תניח לחפים מפשע למות.
אוואן כבר טיפס מעל לשער הברזל הדוקרני וכעת הוא חיכה, חבוי בתוך השיחים, במרחק של עשרים וארבעה מטרים מחזית בית האחוזה החשוך. עשרים ושלושה מטרים, במקרה שהאפלולית הלוס אנג׳לסית שיבשה את מד המרחק הפנימי שלו. פריחה לילית של יסמין בישמה את האוויר, וכמו שכל מי שמכיר את הפריחה הזאת יודע, הריח היה בהחלט ראוי לכינוי ״בושם״.
רחש של תנועה עלה מן האפלה שהקיפה את המרפסת הקדמית. אוואן שחרר את נצרת הבטיחות של האקדח, אבל לא הצליח לזהות את מקור הרחש ולא יכול היה להסתכן ולהרכיב את משקפת ראיית הלילה שלו. שלוש שעות קודם לכן, כשהדמדומים הפכו אט אט לחשכת לילה, הוא סקר את המבנה ממרומי עמוד טלפון ברחוב הסמוך. הוא בחן את תנועותיהם של ארבעת המאבטחים – שאחד מהם גרר מעט את רגל שמאל, אחד עצר מדי רבע שעה כדי לעשן, אחד גירד את קשקשיו, ואחד נותר בעמדה צמודה למבנה. מסיבות מובנות בית האחוזה של סטאברוס היה הלילה תחת אבטחה כבדה.
מחשבותיו של אוואן חזרו אל טומי. היו לאוואן, כמובן, מכרים אחרים בעלי כוונות מפוקפקות ויכולות קטלניות, אבל הם מעולם לא בגדו במשימה שלו. אנשים שנרצחו במשמרת שלו בכלי נשק של טומי. האם הוא אמור פשוט לשכוח מזה? האם הוא אמור, לראשונה בחייו, לא לאתר את מקור האיום ולעקור אותו מהשורש? אם הוא ירשה לעצמו להתפשר כך, מי יודע מה עוד יחלחל פנימה, ירחיב את הקרע ויהפוך לזרם אדיר.
קול גפרור ניצת על המרפסת הקדמית.
אוואן המתין.
הלהבה בערה ועלתה.
הבהוב של פנים מופנים כלפי מטה, רחש של סיגריה שהובערה ביניקה.
ואז רק קצה הסיגריה מרחף באפלה המוחלטת, בגובה של כמעט מטר ושמונים מעל לקרקע.
אוואן כיוון את כוונות הטריטיום המשוכללות לראיית לילה לגובה של עשרים וחמישה סנטימטרים מתחת לסיגריה – פפפ פפפ – והסיגריה צנחה מסתחררת, מותירה שובל של גיצים, ואחריה רעש מספק של בשר ובגדים קורסים ונחבטים בלוחות העץ.
הוא התגלגל ממקום מחבואו ונצמד על אחד מעמודי המרפסת, תפלצת מחורצת המתאימה לביתו של איל ספנות עם קשרים הדוקים בסינדיקט ואשליות של גדולה בנוסח המולדת הישנה. הוא רכן קלות כדי לראות את מעקה המרפסת הקעור שנמצא בדיוק מעליו.
במשימתו האחרונה הציל אוואן את ג׳יילה היל למרות הציוד המשובח ביותר של טומי ומאמציה המשובחים ביותר של הזאבה. בכל פעם שהוא סיים משימה, הוא ביקש מהאדם שזה עתה עזר לו למצוא מישהו אחר שנמצא במצוקה גדולה, ולמסור לו את מספר הטלפון המוצפן שלו: 1-855-2-NOWHERE.
הדבר אפשר ללקוחות שלו להפוך מקורבנות למצילים.
בתוך פחות משבועיים זיהתה ג׳יילה את המשימה הבאה של ״האיש משומקום״. בבדיקת ביקורת אצל רופא האף אוזן וגרון שלה היא פגשה אישה במצוקה, נֶוָוה אלונסו, מוקפת בשוטרים במבואה של מחלקת הילדים. נווה הייתה היסטרית ובקושי הצליחה לספר מה קרה.
ג׳יילה המתינה, עקבה אחר האישה לביתה, רכשה את אמונה ומסרה לה את מספר הטלפון הסודי.
וכך הוא הגיע לשם.
דרוך ומוכן לפעולה, בעיצומה של משימה, ולמרות זאת מוחו התעקש להתמקד בטומי. בשבועות האחרונים אוואן ניתק קשר עם חברו ובעל בריתו לשעבר, ביצע בדיקות כלי נשק בעצמו, שימן את סכין הקומנדו שלו, ניקה את אקדחיו, העביר חוטר ניקוי בקני הרובים. אף שהוא נהג לבדוק בשטח בקביעות את המחסניות שלו, הגיע הזמן לחדש את המלאי, אבל הוא דחה את הביקור בנשקייה של טומי בלאס וגאס, משם אמור היה לאסוף אותן.
הוא התחמק מלפגוש את טומי פנים אל פנים, ביודעו שהעימות הבלתי מדובר ביניהם יוצת במפגש הבא. לאוואן היו אינספור יכולות להתמודדות עם אינספור סוגים של עימותים והיתקלויות, אבל כשאלה כוללים – מה בדיוק? אינטימיות? – הוא לא כל כך ידע מה לעשות.
ואולי הוא פחד?
פחד ממה?
מהרגש שהוא עשוי להרגיש?
זה מגוחך, נכון?
מלמעלה נשמעה חריקת צעדים על המרפסת ואז רחש גירוד קשקשיו של המאבטח. צל הופיע מולו – המאבטח הניח את ידיו על המעקה, ואוואן רכן והתרחק מן העמוד היווני המגוחך וירה כלפי מעלה.
באור הכוכבים הקלוש הוא ראה נתזים עולים אל השמיים. נהמה, נפילה, ואז השומר צנח אל השיח הפורח למרגלותיו של אוואן.
בשלב כלשהו במשימה הקודמת טומי ידע שהסחורה שלו מסכנת את חייהם של הלקוחות של אוואן, שכלי הנשק המיוחדים שלו אפילו שימשו בכמה ניסיונות לחסל את אוואן.
והוא לא אמר מילה.
זאת הייתה הכרזת מלחמה בלתי מדוברת, לא?
אוואן היה כעת בתוך בית האחוזה, אחרי שהשתמש בכלי פריצה עשוי יהלום שרקד בתוך מנגנון הסלילים הפנימי של מנעול הדלת ופתח אותו. במקום מבואה הייתה שם גלריה שמשני צדדיה פסלי אלים יווניים. הבולט בהם היה פוסידון, כיאה למקצועו של בעל הבית ולאגו שלו.
אוואן פשוט נכנס באיטיות פנימה. הוא לא סקר את הפינות.
הוא עשה זאת כעת, שתי שניות שלמות מאוחר מדי.
זו הייתה הסחת דעת ברמה בלתי אפשרית. היא העמידה את המשימה הנוכחית בסכנת כישלון.
בפנים מושחרים, כשהוא אוחז בכוח באקדח, הוא חדר אל תוך הגלריה בעוד האלים עוקבים משני הצדדים אחר התקדמותו.
סטאברוס בוודאי ער וממתין.
זה היה הלילה הגדול שלו.
שני שומרים נותרו, האחד גבוה ורזה והאחר גבוה ורחב כמו מקרר.
אוואן שמע קול צעדים בחדר הסמוך, הלמות מגפיים. דממת האלחוט של שני השומרים הראשונים בוודאי עוררה תשומת לב. הצעדים לא היו אחידים. האחד ברור והאחר נגרר על פני הרצפה המרוצפת שיש תאסוס בצליעה קלה. אם כך, זהו המאבטח הרזה.
אם טומי אכן הכריז, בחוסר המעשה שלו, מלחמה, עליו להשיב, לא? אוואן יהיה חייב להתעמת איתו, בלי קשר להשלכות הרגשיות שעלולות להיות לכך.
באמצע הגלריה הוא נעצר בתנוחת ירי מושלמת, הרים את האקדח וחיכה שהמאבטח הצנום ידדה אל טווח הכוונות שלו. כעבור צעדים מספר הוא הופיע, ראשו ממוסגר היטב מאחורי המטה המפוצל של האדס. אוואן הקדיש חלקיק שנייה להתפעלות מן הסנכרון היונגיאני שבעצם חיסולו של אדם מבעד למטהו של האל השולט בשאול. ואז הוא נשף באיטיות ולחץ על ההדק – פפפ.
כעת אוואן נע במהירות, חלף אל פני המאבטח בעודו נופל והשחיל שני קליעים נוספים בחזה שלו – פפפ, פפפ – ליתר ביטחון.
שישה קליעים כבר נוצלו. ה-ARES הכיל שמונה קליעים במחסנית ואחד בקנה. נותרו לו סטאברוס והמאבטח המקררי. את סטאברוס יהיה קל לחסל, בהתחשב במצבו, אבל מסת השרירים של האיש הגדול תדרוש כמה וכמה קליעים. אומנם ל-1911 הייתה יכולת מרשימה לעצור אדם, אבל אוואן לא יכול היה לסמוך על שלושה קליעים בלבד.
נעלי הקומנדו שלו נעו בדממה ובקלילות על פני השיש. הוא התקדם אל החדר הבא, שלף מחסנית גיבוי מלאה מהכיס המוסתר על ירכו הימנית, הרים אותה לגובה המחסנית הטעונה חלקית ושלף את זו האחרונה אל כף ידו הממתינה.
היא נעצרה על שפת הפתח.
מעצור קטן בדרך החוצה, שמניסיונו וממה שחש באצבעותיו הוא שיער שנגרם על ידי חריץ קל בפינה הימנית של מכל המחסנית, בין התפס לפתח.
עיכוב של חצי שנייה.
חצי שנייה הוא ההבדל בין הצד הזה של האדמה לצד האחר. אחד הכללים הבלתי רשמיים של ג׳ק הפך את מילותיו הידועות של וולטר: הטוב הוא אויבו של המעולה.
אוואן אימץ את שרירי הרגליים ונשם נשימות עמוקות וממושכות. הוא שחרר את המחסנית ומייד הוסיף את התיקון שלה לרשימת המטלות ששמר במחשבתו: לחדש מלאי מחסניות מטומי.
המחשבה נמלטה ממנו עוד לפני שהגיעה למודעות מלאה, אבל כשזה קרה נדמה היה לו שקיבל אגרוף בבטן.
כלי הנשק שלו היו חלק ממנו, ולכן גם טומי היה חלק ממנו. וכעת הוא יצטרך לקטוע את החלק הזה ולסמוך על אדם אחר שיספק לו כלי נשק ויתחזק אותם. ואוואן התקשה להאמין באנשים.
שלושת רבעי שנייה חלפו כעת. הוא היה מוטרד, אבל לא יכול היה להרשות לעצמו לבזבז עוד רגע כדי להתעשת.
ראש מושפל, החלפת מחסנית, דחיפה מעלה למקום המתאים.
באותה תנופה הוא פנה לעבר החדר האחורי של הבית. מבטו התרומם מאגרופיו הקפוצים סביב קת האקדח המחוספסת וגוף האקדח, והבחין רק כעת, מאוחר מדי, בדמות העצומה הניצבת מולו ומכוונת רובה דו־קני קצוץ ישירות אל מצחו.
אוואן קפא כשאקדחו עדיין מכוון באופן מרושל, בלתי נסלח, בזווית חדה, אל מקום כלשהו במפגש התקרה והקיר.
אוואן אמר, ״אופס.״
הלועות הגדולים של רובה הציד נפערו לעומתו. המקרר גיחך וטלטל קלות את הקנה. ״למה שלא תיכנס למשרדו של סטאברוס? הוא מחכה לך.״
סטאברוס נראה נורא ואיום.
עור צהבתי רפוי, כרס אדירת ממדים שבלטה החוצה ורבצה בכבדות על ירכיו, קרסוליים נפוחים בגודל של מכפלת מכנסיים מתרחבת. הוא ישב דחוס בכורסת עור מעוצבת, עוטה אותה כשריון. הוא לא לבש חולצה, בית החזה השעיר שלו היה מכוסה בשטפי דם ובחבלות. מכנסוני ספורטאים קטנים מדי חשפו את הוורידים הבולטים על חורבות רגליו. עורו היה יבש וקשקשי, לובן העין שלו נצבע בצהוב עז, ובזוויות פיו הצטבר רוק יבש לבן.
במשרד עמד ריח של צואה, זיעה ושתן. צילומים במסגרות עץ כהות כיסו את קירות החדר, וסטאברוס נראה בהם בימיו הצעירים והצנומים יותר לצידם של מנהיגים ומפורסמים, ובכולם הוא מצביע בהתפעלות, פעור פה, על האנשים שלצידו. מסביבו היו מפוזרים מיני פריטים רפואיים – כפפות לטקס משומשות, סירי לילה, בקבוקונים וקופסיות של כדורים וגלולות פזורים על פני משטח הכתיבה העשוי עור שעל השולחן לידו. מכל אדום למחזור חפצים חדים מלא עד גדותיו במזרקים. בזרועו הייתה נעוצה מחט מחוברת לצינור עירוי, חמצן הזין את נחיריו, ונשימתו המחרחרת הדהדה ברעד העולה ויורד של בית החזה שלו.
אוואן התיישב מול סטאברוס בכיסא קטן בהרבה. המאבטח עמד מאחוריו במלוא קומתו, ומדי פעם נקש קלות על עורפו בקנה הרובה כדי להבטיח שלא ישכח. הוא עמד כל כך קרוב שאוואן יכול היה לראות את קצה המגף שלו, במידה 50.
קולו של סטאברוס נשמע כמו נהמה עזה של מנוע מכונית. ״מי אתה?״
אוואן משך בכתפיו.
השומר דחף את הרובה אל עורפו של אוואן.
אוואן אמר, ״אף אחד.״
״ועם זאת אתה מכיר אותי.״
גם הפעם אוואן לא ענה. הוא זכה לחבטה נוספת של הפלדה בעורפו.
״כן,״ הוא אמר.
צחוקו המתגלגל והמשועשע של סטאברוס קרס לכדי התקף שיעול. ״אתה בא לכאן כשופט.״ ידו המפלצתית נופפה ב-1911 של אוואן, שהמאבטח הניח על השולחן ליד סטאברוס. ״עם האקדח הקטן שלך.״
״הוא לא כל כך קטן,״ אמר אוואן.
״אני מניח שאתה יודע מה אמור לקרות כאן הלילה?״
סכין הקומנדו בכיס השמאלי הקדמי של אוואן נלחץ אל קדמת הירך שלו. המקרר בטח במידה מוגזמת בממדי גופו, ברובה הציד שלו וביכולות החיפוש שלו.
״נכון.״
״ואתה חושב״ – לשונו של סטאברוס השתרבבה החוצה ובחנה את האוויר – ״שזה חסר טעם.״
״חוסר טעם זה תיאור קלוש מדי של מה שאני חושב.״
״לא ממש שווה לעשות מזה עניין,״ אמר סטאברס. ״יש למעלה חדרים נחמדים, הטיפול טוב, לא יֵדעו דבר. אני לא פרא אדם.״
״לא?״
״אתה טוען שזאת לא זכותי?״ נשימה מחרחרת. ״השם שלי מקורו ב׳סטאורוס׳, הצלב הנוצרי שעליו נצלב ישו.״
אוואן אמר, ״מרשים.״
סטאברוס הצטלב בנוסח האורתודוקסי, מימין לשמאל, האגודל צמוד לשתי האצבעות שלידו, האחרות קרובות לכף היד. ״כלומר אני ראוי שיקריבו למעני.״
״אה,״ אמר אוואן. ״הצדקה אלגורית.״
התשובה שלו גררה מכה נוספת מאחור מרובה הציד הדו־קני. אוואן הניח לחבטה להטות את ראשו יותר מכפי שנדרש, כדי שיוכל להגניב מבט לאחור. נצרת הרובה הייתה עדיין נעולה.
סטאברוס נופף באצבעותיו הנקניקיות. ״אני גם חשוב להפליא בזכות עצמי.״
אוואן אמר, ״אה.״
סטאברוס ניסה לרכון קדימה, אבל הכרס שלו לא אפשרה זאת והוא נשען לאחור, מותש. ״יש לך מושג כמה כוח יש לי?״
״כן, יש לי,״ אמר אוואן. ״אתה האדם השלישי בכוחו בחדר.״
הוא חיכה לחבטה של הקנה בעורפו.
היא הגיעה, בדיוק בזמן.
הוא תפס את קנה הרובה בידו הימנית, העיף את כלי הנשק הצידה ותוך כדי כך התגלגל מן הכיסא, כשידו השמאלית נשלחת את סכין הקומנדו שלו, נאחזת בסנפיר המעוקל שמעל הלהב בפינת הכיס שלו ופותחת את הסכין.
המאבטח כשל קדימה, כשמשקלו הנכבד גורר אותו לנפילה. אוואן סילק את הכיסא מדרכו בבעיטה ודקר אותו שלוש פעמים בצד ימין, דרך הסרעפת – טאפ, טאפ, טאפ – תוך שהוא מנקב מגוון איברים חיוניים.
המאבטח צנח בכבדות על הרצפה, בסנטר שלוח קדימה, ואיבד את ההכרה. היה בזה משום חמלה, כיוון שלמוח שלו היו נדרשות לפחות כמה שניות של מצוקה קשה כדי להבין מה קרה.
אוואן עמד מול סטאברוס. ״עכשיו אתה השני.״
סטאברוס השתנק והטה את גופו קדימה בניסיון לתפוס את ה-1911 שהיה מונח על השולחן.
אוואן התבונן בו.
ידו של סטאברוס – כפפת בייסבול בשרנית – העיפה את האקדח קדימה, והוא נפל ממושבו אל שטיח הקילים היפהפה. פניו נמעכו אל תוך הצמר החום הבהיר, וכרסו העצומה שעליה נשען גופו הטתה אותו קדימה אל החזה. הוא פלט קולות עמומים אל תוך השטיח.
הוא שכב שם, נחנק, משום שהחזה שלו לא הצליח להתרחב תחת כובד משקלו.
אוואן לקח את האקדח שלו. הוא כרע בסמוך לראשו של סטאברוס והטה אותו קלות כך שעין מתאמצת אחת הציצה לעבר אוואן בתחינה.
הוא חרחר על תוך השטיח.
העין הצהובה ננעצה באוואן.
אוואן השיב לה מבט.
היא מצמצה ומצמצה, ודמעות נתלו על ריסיה.
דימום תת־עורי כיסה את לובן העין, אדום הנמהל בצהוב.
סטאברוס ניסה לדבר, אבל שפתיו נותרו מעוכות אל הרצפה. הוא סינן מפיו קולות מבולבלים ואז דמם.
אוואן נעמד.
הוא יצא מחדר העבודה וחלף על פני החדרים הדוממים עד שהגיע אל בסיס גרם המדרגות העשוי עץ דובדבן.
פעמון הדלת צלצל – מנגינת פעמון ה״ביג בן״ הלונדוני – קלאסי.
אוואן חזר וחצה את גלריית הפסלים הכעורים ופתח את הדלת.
גבר עצבני במדי מנתח כחולים עמד על המרפסת הקדמית. הוא היה בשנות השלושים־ארבעים לחייו, הרכיב משקפיים עגולים ואחז בתיק רופאים מיושן. לצידו עמדה אחות מוצקה, צעירה ממנו בעשור, עם נזם באף ושיער מגולח צבוע בפסים כתומים וסגולים. מאחוריהם חנה אמבולנס.
לצד המרפסת, כמעט בלתי נראית בחשיכה, הייתה מונחת רגלו של המאבטח שצנח – מציצה מבין השיחים. המראה עורר באוואן שעשוע אפלולי.
״תקשיב,״ אמר הרופא המיוזע. ״תביא את האחרים. יש לנו הרבה דברים לפרוק, ואנחנו עדיין צריכים להכין את חדר הניתוח ולחטא אותו.״
אוואן ירה בו בפרצוף – פפפ – הסיט את זרועו ארבעים וחמישה סנטימטרים ימינה וירה אל תוך פיה הפעור של האחות – פפפ – ולמען הסדר הטוב גם בחזה – פפפ.
הוא הותיר את הדלת פתוחה וחזר אל המדרגות.
בתחתית המדרגות הוא שאף שאיפה עמוקה, טען את ה-1911 במחסנית חדשה, ואז פירק בזהירות את משתיק הקול שהיה עדיין מחובר לקנה והכניס אותו לכיס מכנסיו. בתנועה רציפה אחת הוא השתמש בבסיס המחסנית כדי להסיט הצידה את חולצתו ולתחוב את האקדח בחזרה בנרתיק התלוי לצד גופו. הוא חזר והידק את הכפתורים המגנטיים של החולצה, קליק, קליק, קליק, כפי שעשה כבר אלפי פעמים בעבר.
הוא עלה אל הקומה השנייה.
צעד בשקט לאורך המסדרון.
הדלת השלישית משמאל הייתה נעולה. מבחוץ.
הוא היסס. הוא לא ידע בדיוק מה ימצא בפנים.
נשימה יציבה פנימה. נשיפה יציבה החוצה.
הוא סובב את המנעול ופתח את הדלת לרווחה.
החדר היה מואר להפתיע ומעוצב יפה. מיטה רחבת ידיים עם חופה נסיכותית ושמיכת טלאים בגוני צהוב וכחול. שטיחון עגול ועבה בצבע דובדבן. בובות מכל סוג וגודל, סוס נדנדה ומטבח עשוי פלסטיק מאובזר בסירים ובמחבתות צעצוע.
באמצע השטיח ישבה ילדה ושיחקה במשחק הרכבה מעץ.
קֶרידה אלונסו, בת שמונה, סוג דם או מינוס, כבד בריא במשקל קילוגרם אחד, מתאים בדיוק לקציר.
בתה של נֶווה.
״קרידה?״
היא נראתה מבוהלת.
״אוי,״ אמר אוואן. ״הפרצוף שלי. זה בסך הכול איפור. כמו שמורחים שחקני בייסבול.״
קרידה הנהנה. עור חלק, עיניים חומות גדולות, שיער אסוף למעלה. היא לבשה שמלה צהובה גדולה בשתי מידות מגופה.
״אני יכול להיכנס?״
היא שבה והנהנה.
אוואן התקדם באיטיות. הילדה לא נרתעה.
הוא החווה בראשו לעבר המשחק שלה. הוא הקפיד לדבר בקול עדין, עדין מאוד. ״מה את בונה?״
״את הבית שלי,״ היא אמרה.
אוואן התקרב קצת יותר וירד על ברכיו כדי להיראות קטן יותר. ״את מרגישה טוב?״
הילדה משכה בכתפיה. ״אני מתגעגעת למאמא. הם אמרו שאני חייבת לבוא לכאן. לאיזה מחנה. הם אמרו שזה מה שהיא רוצה. אבל אני לא מבינה למה היא לא אמרה את זה בעצמה.״
״אני לא חושב שזה מה שהיא רצתה,״ אמר אוואן. ״אני חושב שזאת הייתה אי הבנה.״
הילדה הניחה כמה רעפים ירוקים לגג.
״מישהו פגע בך?״
היא נדה בראשה לשלילה. ״אבל הם לא הרשו לי ללכת. או לצלצל למאמא.״
היו לה גומות חן בכל לחי, והריסים שלה היו ארוכים ומעוגלים. הוא דמיין את הגבר השוכב בקומה התחתונה על השטיח הארוג, איש שהיה מוכן לקחת את הילדה הזו, לשסף את גופה, לתלוש מתוכה איבר ולהשליך את היתר כדי לא להשאיר עקבות.
המחשבות שהטרידו את אוואן כמעט גרמו לכך שזה היה גורלה.
תשומת ליבו, יכולת השיפוט שלו, הציוד שלו – כולם נפגעו כתוצאה מהמריבה עם טומי.
הוא עלול היה לסיים את חייו כשמוחו מותז על קיר משרדו של סטאברוס. אלא שאז הכישלון שלו היה עולה לקרידה ולנווה במחיר בלתי נסבל.
הוא התבונן במפרקי ידיה העדינים של הילדה, באופן שבו היא נשכה את שפתה התחתונה בריכוז כשהניחה קובייה נוספת במקומה, וחשב שוב כמה קרוב היה להיכשל. הוא עמד מולה על ברכיו, מוצף בתחושת הכאה על חטא. לילדה הזו הגיע שהוא יפעל בצורה מושלמת.
אז זהו זה.
הוא יביא את הילדה אל אימה. הוא יבקש מנווה למצוא מישהו אחר שזקוק למספר הטלפון שלו, מישהו אחר שזקוק לסוג העזרה שרק הוא מסוגל לספק.
ואז?
הוא יטפל בזה.
הוא יטפל בטומי.
״מאמא שלך שלחה אותי להביא אותך,״ אמר אוואן. ״את רוצה ללכת?״
הנהון נלהב.
״אני יכול לבקש ממך טובה? אני רוצה שתעצמי את העיניים עד שנצא לרחוב.״
״איך אני אמורה לדעת לאן ללכת?״
״אני יכול להחזיק לך את היד. או לקחת אותך על הידיים.״
היא קימטה את פניה בהרהור. ואז היא הושיטה את ידיה מתוחות למעלה.
משהו התכווץ בחזהו של אוואן עד כאב.
הוא אסף אותה אליו.
היא עצמה את עיניה ונצמדה אל צד גופו, כשרגליה כרוכות סביב מותניו, זרועותיה מחבקות את כתפיו ומצחה בצווארו. הוא תמך בזרועו בגופה. הנשימה שלה הייתה רכה וקלילה על עצם הבריח שלו, שנשברה לעיתים קרובות כל כך בעבר.
הוא ירד במדרגות במהירות.
הוא עקף בזהירות את המאבטח הירוי בהיכל הפסלים.
הדלת הקדמית נותרה פתוחה כפי שהשאיר אותה.
אוואן אחז בכוח בקרידה ולחץ בפרק אצבעו על המקש שלצד חלון הכניסה. בחוץ, בחשיכה, שער הברזל הגדול החל לנוע בחריקה.
הוא דילג מעל גופת הרופא, פינה מן הדרך ברגלו את זרועה של האחות ונשא את הילדה למקום מבטחים.
שייקה הדסי (בעלים מאומתים) –
בעולמו המורכב של יתום x, כלום אינו מובן מאליו.
עלילה מורכבת ורבת ארועים ומשתתפים, והתייסרויות של הגיבורים הראשיים.
הורוביץ קלאסי ומשובח.