נעלמת בזמן

אסף היה הראשון שראה אותה.

נערה, פחות או יותר בגילו, שישבה על המדרכה בסמטה הצרה. הוא כמעט לא שם לב אליה, ורק ברגע האחרון בָּלם את צעדיו והצליח לא לדרוך עליה.

כשהיא הרימה אליו את עיניה — עיניים גדולות ומפוחדות — אסף הספיק לחשוב בעיקר שהיא נראית כמו... הוא לא ידע כמו מה בדיוק. שיער שחור וארוך ופנים חיוורים כמו סיד, לבושה בשמלה לבנה עם שרוולים ארוכים. עם השמלה הלבנה הזאת, שהיתה סגורה עד הצוואר, היא נראתה עוד יותר חיוורת, ממש כמו... רוח רפאים. כן, בדיוק, רוח רפאים.

ברגע שאסף נעצר, זוהר התנגשה בו מאחור.

זוהר ואסף חזרו מבית הספר כמעט כל יום יחד. שניהם למדו בכיתה ח'4 בחטיבת הביניים שבמרכז העיר. הם לא היו חברים או משהו, אבל היו היחידים מכל הכיתה שגרו בשכונה החדשה שבחלק הצפוני של העיר, ולכן היחידים שנסעו בקו האוטובוס שעובר ברחוב המקביל לרחוב של בית הספר. לאסף לא היה אכפת שזוהר נוסעת איתו באוטובוס. היא לא עניינה אותו במיוחד והוא בקושי דיבר איתה, אבל היא היתה די נחמדה, ולכן לא הפריע לו שהיא נכנסה יחד איתו לסמטה עכשיו, בצהריים, בדרך מבית הספר לתחנת האוטובוס. להפך, עכשיו הוא אפילו קצת שמח שהיא כאן, כי אחרת הוא היה חושב שאולי הוא חולם על רוח הרפאים הזאת שיושבת מתחתיו ופוערת אליו זוג עיניים שחורות־שחורות.

"אוי, סליחה," אמרה זוהר כשנתקלה בגב של אסף. בגלל המְכוּלה הענקית של פסולת בניין שהיתה תקועה כאן בסמטה, זוהר נאלצה ללכת מאחוריו ולא לידו. אוף, למה הוא נעצר ככה פתאום? גם ככה היא הרגישה מגושמת ומסורבלת עם מעיל הפּוך השחור והגדול הזה, אז עכשיו היא מתנגשת בו כמו איזו מטומטמת? דווקא באסף, הכדורסלן החתיך של הכיתה, שכמו כל הבנות היא מאוהבת בו כבר שנים אפילו שהיא יודעת שאין לה שום סיכוי? אבל זאת אשמתו. זה הוא שנעצר ככה פתאום, וזוהר לא הבינה למה, עד שאסף זז קצת הצדה וזוהר ראתה את מה שגם הוא ראה.

מישהי ישבה על המדרכה, מאחורי המכולה. מישהי שהיתה האישה הכי מוזרה שזוהר ראתה בחיים, מבוהלת וחיוורת ולובשת שמלה לבנה שנראתה כמו שמלת כלה של אישה חרדית. כשזוהר הסתכלה על הפנים שלה היא ראתה שזאת בעצם לא אישה אלא בחורה צעירה, אולי אפילו נערה. אבל חרדיות מתחתנות בגיל צעיר, לא?

את כל זה זוהר הספיקה לחשוב בשבריר שנייה, כי ברגע שראתה את הנערה הזאת, שאולי היתה כלה צעירה, הנערה קמה, זרקה משהו על הרצפה ורצה — רצה במין עננה של בד לבן, עמוק אל תוך אתר הבנייה הגדול שהתפרשׂ מצד שמאל של הסמטה.

אסף וזוהר החליפו ביניהם מבטים, והמבטים של שניהם אמרו את אותו הדבר בדיוק: באמת ראינו את מה שראינו עכשיו?