פרולוג
הנרי
מעולם לא הייתי אמור להיות אבא. המחשבה חזרה ועלתה במוחי בעת שפסעתי החוצה לאור השמש של שעות אחר הצהריים. לעזאזל, היא רצה בראשי כבר חודשים, אבל לאחרונה המילים היו יותר כמו פטיש המכה קצובות במוחי. אני בקושי מסוגל לחשוב על כל דבר אחר.
"למה שלא תמתין עד ליום שני כדי לעשות את הסידורים המסתוריים שלך?" שאל שותפי לחדר, קוטע את הדיון הפנימי שלי בעת שיצאנו יחד מהעבודה. "אנחנו הולכים לים."
"לא יכול," השבתי במשיכת כתף.
הבילוי בימי שישי בים היה די דבר שבשגרה בקרב חבורת הבחורים שאיתם ביליתי. בדרך כלל יצאנו מהעבודה מוקדם בימי שישי, מה שאפשר לנו ליהנות עוד כמה שעות בסופי השבוע. הפקקים בסן דייגו די מחורבנים בשעות אחר הצהריים המאוחרות, אבל כשיצאנו מוקדם מספיק, היינו מספיקים להגיע לחוף אימפריאל לפני שרוב האנשים יצאו הביתה מהעבודה.
לא עמדתי להחמיץ משהו שלא יקרה שוב בשבוע הבא.
"טוב, אז אם תסיים בקרוב עם הסידורים המסתוריים שלך, תודיע לי," זרק רוקלין בבדיחות מעבר לכתפו בדרכו לטנדר שלו.
נופפתי לו בביטול ושלפתי את מפתחות הטנדר שלי מכיסי. הייתה סיבה לכך שלא גיליתי לכל הפלוגה את התוכניות שלי. אני לא צריך שהמפקדים שלהם יתחבו את אפיהם לענייניי בגלל משהו שהוא לא סיפור כזה גדול.
כעת אני עושה את דרכי למחלקה המשפטית לפני שכולם שם יסיימו את יום העבודה. יש סיכוי גדול שגם הם יצאו מוקדם היום, אבל אני מקווה שעוד נותר שם מישהו שיוכל לסייע לי.
אני מתופף באצבעותיי על ברכיי עטויות מדי ההסוואה כשאני ממתין על כיסא לא נוח בחלקו הקדמי של בניין המחלקה המשפטית. המקום די התרוקן לקראת סוף השבוע, אבל למרבה המזל נראה שעדיין יש פה מישהו שאיתו אוכל לדבר. אני לא בטוח מתי אזכה להזדמנות נוספת לכך לפני שאני עוזב שוב לעוד מחנה אימונים בשבוע הבא, והמחשבה על לעזוב בלי לסדר תחילה את העניין הזה גורמת לי עצבנות מטורפת.
אני משעין את ראשי לאחור על הקיר ועוצם את עיניי. מאחורי עפעפיי אני רואה בעיני רוחי את התינוקת הקטנה והקירחת שראיתי רק לפני כמה שבועות. התינוקת של מורגן. בטני מתכווצת.
לא רציתי לחשוב עליה כך.
כשמורגן הודיעה לי שהיא בהיריון, בהלה אחזה בי והשבתי לה באופן שממנו ניתן להבין שהפלה היא המסקנה המתבקשת. כמעט שנתיים לאחר מכן, אני עדיין מופתע מכך שהיא לא תקעה לי אגרוף בביצים ורק אמרה לי בקול רגוע שהיא מתכוונת ללדת את התינוקת, אך לא מצפה לדבר ממני.
בתחילה הוצפתי הקלה מסחררת, מציפה, רוטטת.
לאחר מכן אחזו בי הספקות.
האם אני באמת הטיפוס הזה?
האם אני מסוגל פשוט להפנות עורף לבשר מבשרי?
גודלתי בידי הורים שהכניסו אל ביתם ילדים שאפילו לא היו שלהם. הם הציבו את ערך המשפחה מעל לכול, ובמהלך חיי היו פעמים רבות שבהן השתתפתי בשיחות על אבות לא מוצלחים שהתכחשו לילדיהם וכמה הם נוראיים.
לכן, במקום לברוח לכיוון השני, ניסיתי להיות נוכח. לא אמרתי מילה לבני משפחתי, מעדיף לא לשמוע את דעותיהם ולזכות להתערבותם החונקת, אבל עם מורגן שמרתי על קשר במהלך כל תקופת ההיריון. כל מערכת יחסים בינינו הייתה בלתי אפשרית בשלב ההוא, אבל עדיין נהגתי להתקשר כדי לדרוש בשלומה. לא היה לי שמץ של עניין ללוות אותה לביקורים אצל רופאים, וכשגיליתי שהיא עומדת ללדת בת, לא התעורר בי כל רמז לרגש כלשהו. למרות זאת, המשכתי לנסות.
לא רציתי להיות הגבר שהוריי היו משמיצים. לא רציתי שבתה של מורגן תגדל בתחושה שמשהו לא בסדר איתה או איזה חרא כזה ובסוף תמצא את עצמה חשפנית עם תסביך אבא.
או־קיי, אני יודע שההערה האחרונה היא הכללה גורפת, אבל לא יכולתי שלא לחשוב כך. לשם מחשבותיי נדדו.
אז ניסיתי. ביקרתי והתקשרתי והייתי זמין עבור מורגן לכל דבר ועניין. בסופו של דבר שנינו ראינו את הכתובת על הקיר. הוא פשוט לא היה שם, הרגש הזה שידעתי שאני אמור להרגיש, זה שכל הורה מרגיש, אפילו הורה מחורבן.
לא חשתי סקרנות לגבי התינוקת. לא תהיתי אם היא בסדר, לא דאגתי לגביה. לא הרגשתי כלפיה דבר מעבר לדאגה הטבעית לבן אנוש זעיר. האם הייתי מזנק לפני אוטובוס דוהר כדי להצילה? בטח, אבל את זה הייתי עושה עבור כל ילד.
זה כל מה שהייתה עבורי. איזו ילדה אקראית.
משהו לא בסדר איתי, אני בטוח בכך, אבל אין זה משהו שבכוחי לשנות או לתקן. ניסיתי, לעזאזל. אני מנסה כבר שנה להרגיש משהו כלפיה, ולא משנה מה עשיתי, או איזה תרחיש אימים דמיינתי בראשי כדי לנסות להעלות בליבי רגש כלשהו, פשוט לא הרגשתי דבר.
ניסיתי לשכנע את עצמי שאני יכול לזייף את ההרגשה. שאוכל להעמיד פנים שאני מרגיש משהו עד שאכן זה יקרה. אף אחד לא ידע.
אחרי שהגעתי לבקר אותן לכבוד יום ההולדת הראשון שלה והתבוננתי בילדה, הדומה לי כל־כך, אוכלת את פרוסת העוגה שלה, בכל זאת לא הרגשתי דבר כלפיה מלבד שעשוע קל ושיעמום, ואז הבנתי שהעמדת פנים אינה אפשרות.
יש בי משהו שבור. משהו שבו מעולם לא הבחנתי עד שהתחושה האדישה ההיא היישירה אליי מבט, לועגת לאי יכולתי להתחבר רגשית.
"האריס?" נשמעת קריאה ממקום כלשהו בין שתי עמדות עבודה.
אני נעמד ומחליק בפיזור הדעת את ידי על חולצת המדים שלי בעודי ניגש לעמדה.
"רצית לשנות את המוטב בגמלת השארים שלך שלאחר המוות?" שואל הבחור, מביט מטה במסמכים שהוא אוחז בזמן שאני הולך בעקבותיו אל תוך קרביה של המחלקה המשפטית.
"כן, אדוני," אני משיב.
אני לא מסוגל להיות הורה. אני לא מסוגל להיות האבא שילמד אותה לרכוב על אופניים או לגלוש על גלשן. לא אהיה שם כדי לעורר יראה בליבם של בנים שירצו לצאת איתה ולעולם לא אחבוש את ברכה לאחר נפילה כואבת במגרש המשחקים, אבל ביכולתי לעזור לה מרחוק. ביכולתי להבטיח שלמורגן יהיה את הכסף שלו תזדקק כדי לדאוג לתינוקת שלה. אם משהו יקרה לי, אוכל לוודא שהן יקבלו את הכסף. זה המעט שאני יכול לעשות.
אם יום אחד מורגן ובתה יקבלו את הגמלה לאחר מותי, אדע בוודאות מוחלטת שבני משפחתי כבר ימצאו אותן.
הם לא יוכלו שלא להיות איתן בקשר.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.