נפץ אותי 3: תראה אותי

אחת.

אני שעון חול.

חול של שבע עשרה השנים שלי שנפל וקבר אותי מבפנים. התחושה ברגליי היא שהן מלאות בחול ותפורות יחד, המחשבות שלי עטויות גרגרי אבק של חוסר החלטיות, של בחירות שלא בחרתי, והן מאבדות סבלנות בשעה שהזמן דולף החוצה מגופי. הזרוע הקצרה של השעון נוגעת בי באחת ובשתיים, בשלוש ובארבע, לוחשת שלום, קומי, עמדי על הרגליים, הגיע הזמן

שתתעוררי

שתתעוררי

"תתעוררי," הוא לוחש.

שאיפה עמוקה של אוויר ואני ערה אבל עדיין לא קמה, מופתעת אבל לא מבוהלת, מביטה בעיניים הירוקות והנואשות ביותר שראיתי, שנדמה שיודעות יותר מדי, טוב מדי. ארון וורנר אנדרסון רוכן מעליי והעיניים המודאגות שלו בוחנות אותי. היד שלו קפואה באוויר כאילו בעוד רגע היה נוגע בי.

הוא נרתע לאחור.

מביט בי מבלי למצמץ, החזה שלו עולה ויורד.

"בוקר טוב," אני מניחה. לא בטוחה בנוגע לקול שלי, בנוגע לשעה הנוכחית, בנוגע למילים האלה שנופלות לי מהשפתיים ולגוף הזה שמכיל אותי.

אני שמה לב שהוא לובש חולצה מכופתרת לבנה, חלק ממנה משוך ברישול החוצה ממכנסיו השחורים והמגוהצים למשעי. השרוולים שלו מקופלים עד מעל למרפקים.

החיוך שלו נראה כאילו הוא מסב לו כאב.

אני מושכת את עצמי כדי להגיע לתנוחת ישיבה, ו-וורנר מנסה לעזור לי. אני חייבת לעצום עיניים כדי לעצור את הסחרחורת הפתאומית שתוקפת אותי, אבל מכריחה את עצמי להישאר במקום עד שהתחושה תחלוף.

אני עייפה וחלושה מרעב, אבל מלבד כמה מכאובים כלליים נראה שאני בסדר. אני בחיים. אני נושמת וממצמצת ומרגישה אנושית ואני יודעת טוב מאוד מדוע זה כך.

אני פוגשת את עיניו במבט. "הצלת את חיי."

ירו בי בחזה.

אבא של וורנר ירה כדור לתוך הגוף שלי ואני עדיין מרגישה את הפגיעה ההיא מהדהדת. אם אתרכז ממש, אוכל לחיות מחדש את הרגע שבו זה קרה; את הכאב: כל כך חזק, כל כך מצמית; לעולם לא אוכל לשכוח אותו.

אני יונקת לריאותיי שאיפה מבוהלת.

סוף-סוף אני שמה לב לזרוּת המוכרת של החדר הזה, ועד מהרה אני נתקפת פאניקה אימתנית מכיוון שאני מגלה שלא התעוררתי באותו המקום שבו נרדמתי. הלב שלי דופק בטירוף ואני מנסה להתרחק ממנו, מצמידה את הגב לראש המיטה, תופסת בסדינים, מנסה שלא להסתכל על הנברשת שזכורה לי כל כך בבירור—

"זה בסדר—" וורנר אומר. "זה בסדר—"

"מה אני עושה פה?" פאניקה, פאניקה; ענני אימה מִתעבּים בתודעתי. "למה הבאת אותי הנה שוב—?"

"ג'ולייט, בבקשה, אני לא עומד לפגוע בך—"

"אז למה הבאתי אותי לכאן?" הקול שלי מתחיל להישבר ואני נאבקת לשמור על יציבותו. "למה הבאת אותי לגיהינום הזה—"

"הייתי חייב להחביא אותך." הוא נושף ומרים מבט אל הקיר.

"מה? למה?"

"אף אחד לא יודע שאת בחיים." הוא מסתובב ומביט בי. "הייתי חייב לחזור לבסיס. הייתי צריך להעמיד פנים שהכול כשורה ופשוט נגמר לי הזמן."

אני מכריחה את עצמי להדחיק את הפחד.

אני חוקרת את פניו ומנסה לנתח את הטון הכן והסבלני שלו. אני זוכרת אותו אתמול בלילה – אני מניחה שזה היה אתמול בלילה – אני זוכרת את הפנים שלו, זוכרת אותו שוכב לידי בחשיכה. הוא היה עדין ואדיב ונעים והוא הציל אותי, הציל את חיי. אולי נשא אותי למיטה. כיסה אותי בשמיכה לידו. זה בטח היה הוא.

אבל כשאני מביטה מטה על גופי אני מבינה שאני לובשת בגדים נקיים ואין עליי שום סימן לדם או לחור קליע או לכל דבר בשום מקום ואני תוהה מי רחץ אותי, תוהה מי החליף את בגדיי, חוששת שגם את זה וורנר עשה.

"אתה..." אני מהססת ונוגעת בקצה החולצה שעליי. "האם – כלומר – הבגדים שלי—"

הוא מחייך. מסתכל עליי במבט כל כך נוקב עד שאני מסמיקה ומחליטה שאני שונאת אותו קצת ואז הוא מניד בראשו. מביט בכפות ידיו. "לא," הוא אומר. "הבנות טיפלו בזה. אני רק סחבתי אותך למיטה."

"הבנות," אני לוחשת, המומה.

הבנות.

סוניה ושרה. גם הן היו פה, התאומות המרפאות, והן עזרו לוורנר. הן עזרו לו להציל אותי כי עכשיו הוא האדם היחיד שיכול לגעת בי, האדם היחיד בעולם שהיה מסוגל להעביר את הכוח המרפא שלהן בבטחה לתוך הגוף שלי.

המחשבות שלי עולות באש.

איפה הבנות? מה קרה לבנות ואיפה אנדרסון והמלחמה? הו, אלוהים, מה קרה לאדם ולקנג'י ולקאסל? ואני חייבת לקום חייבת לקום חייבת לקום ולצאת מהמיטה ולהתחיל ללכת

אבל

אני מנסה לזוז ו-וורנר תופס אותי. אני לא מאוזנת, אני לא יציבה; עדיין מרגישה כאילו הרגליים שלי הן עוגן שכובל אותי למיטה ופתאום אני לא יכולה לנשום, אני רואה כתמים ומרגישה שאני עומדת להתעלף. צריכה לקום. צריכה לצאת.

לא יכולה.

"וורנר?" העיניים שלי מביטות בו בתחינה חסרת אונים. "מה קרה? ומה קורה עם הקרב—?"

"בבקשה," הוא אומר ותופס אותי בכתפיי. "את צריכה להתקדם לאט-לאט; את צריכה לאכול משהו קודם—"

"תגיד לי—"

"את לא רוצה לאכול קודם? אולי להתקלח?"

"לא," אני שומעת את עצמי אומרת. "אני צריכה לדעת עכשיו."

רגע אחד. שניים ושלושה.

וורנר לוקח נשימה עמוקה. ואז עוד מיליון נשימות. ידו הימנית נחה מעל השמאלית ומסובבת את טבעת הירקן שעל הזרת שלו עוד ועוד ועוד ועוד, במעגל שלא נגמר. "זה נגמר," הוא אומר.

"מה נגמר?" אני הוגה את המילים אבל השפתיים שלי מסרבות להשמיע כל צליל. אני לא מרגישה כלום, משום מה. ממצמצת ולא רואה דבר.

"זה נגמר," הוא אומר שוב.

"לא."

אני נושפת את המילה, פולטת מריאותיי את אי-ההיתכנות שלה.

הוא מניד בראשו. הוא לא מסכים איתי.

"לא."

"ג'ולייט."

"לא," אני אומרת. "לא. לא. אל תהיה טיפש," אני אומרת לו. "אל תהיה מגוחך," אני אומרת לו. "אל תשקר לי, לעזאזל איתך," אבל עכשיו הקול שלי כבר גבוה ושבור ורועד ו"לא", אני מתייפחת, "לא, לא, לא—"

הפעם אני ממש מצליחה לעמוד. העיניים שלי מתמלאות בדמעות במהירות ואני ממצמצת וממצמצת, אבל העולם עדיין בבלגן ואני רוצה לצחוק, כי הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא כמה נורא ויפהפה, שהעיניים שלנו מסוות מאיתנו את האמת כשאיננו יכולים לשאת את המראה שלה.

הקרקע קשה.

אני יודעת שזו עובדה כי היא לפתע לוחצת על הפנים שלי ו-וורנר מנסה לגעת בי אבל אני חושבת שאני צורחת וסוטרת לידיים שלו שיתרחקו ממני, כי אני כבר יודעת את התשובה. בטח שאני יודעת כבר את התשובה, כי אני יכולה להרגיש את הבחילה מבעבעת במעלה גרוני ומקוממת את קרביי אבל אני ממשיכה לשאול בכל מקרה. אני שוכבת אופקית אבל גם מכופפת בו-זמנית, איכשהו. החורים בפניי נפקחים לרווחה ואני בוהה בנקודה מסוימת על השטיח, בקושי שלושה מטרים ממני. אני לא בטוחה אפילו שאני עדיין בחיים אבל אני חייבת לשמוע אותו אומר את זה.

"למה?" אני שואלת.

זאת בסך הכול מילה, מילה מטופשת ופשוטה.

"למה הקרב נגמר?" אני שואלת. אני כבר לא נושמת יותר, אפילו לא ממש מדברת בכלל; פשוט פולטת אותיות מבין שפתיי.

וורנר לא מביט בי.

הוא מביט בקיר וברצפה ובמצעי המיטה ובמפרקי האצבעות שלו ואיך הם נראים כשהוא קופץ את אגרופיו אבל הוא לא מניף אותם כלפיי. הוא אפילו לא מסתכל עליי והמילים הבאות שלו נאמרות כל כך, כל כך ברכוּת.

"כי הם מתים, אהובה. הם כולם מתים."