נקודת עיוורון

אולי יכולת לקנות מהמסכן שבשבת אחת, שבשבת סינית שתחזיק שבוע, נורי ישמח, אבל היית צריך אז להתמקח, התמקחות מגעילה על המחיר הכפול, המשולש. הביט במראה ועיניו היו עייפות, זיפים בלחייו, איפה שמעת שהנערות ליווי יותר אוהבות נכים ולא כל מיני יפים וצעירים משום שאלו באים בשביל סטיות, והמסכנים, מספיק לתת להם רק לגעת והם מסופקים. אז יאיר התמקד לבסוף: חלוקת התפקידים בתיק כבר ברורה. האיסוף יפעל בא־נעים. צריך לחקור את האנס שפעל לפני עשרים שנה, אבל הכי חשוב, לחכות בסבלנות לתוצאות מז"פ. אז ישיבה קצרה והביתה. בשש וחצי? נעמה עם נורי בארוחת ערב. מה תגיד לה?

באר שבע גם בחלק הזה הרחוק מהמרכז, ובעצם אין מרכז ממש בעיר הזאת שלא יודעת מה ומי, היא גם פה החלה להתפקק, שש־עשרה שנים אתה כבר פה, בּ"ש, בירת הנגב, בּשבּש, עיר יענו, כרך, כריך שהשאירו תחת השמש, עיר שהצל בורח ממנה, שמש שממה שיממון, בלי שום משהו שיש לה, אטרקציה או מה שתזכיר ותביא חשק, איך הגעת לכאן בסופו של דבר? גלידה בדרך לאילת היא היתה, סיפורי שכונה ד׳, עבריינים, שיחי מדרכות בלי יופי וטעם, מה הם, זרדים, ותראו את פארק הנחל, אטרקציה גדולה כְבּיר כבּיר, עשרים שנה בהקמה, וגם מה שבונים מתכער, מנסים כל מיני פסלים וקקטוסים כמו הזרקות בוטוקס לפרחות האלו הצבועות מדי שמשתמשות בלי להבין במילים גבוהות ששמעו במקרה בחדשות, "חד־משמעי", הגבות האלו שלהן ליצניות בורמזיות, לק ג׳ל, יום קסום לכן נשמות של ברבור. הדרך והשלטים לאוניברסיטה, מזל שיש סטודנטים, סטודנטיות של לה לה לי לה לה לו, מלאות בחיים, שלוות, לחיי שמנת וסימטריה גופנית, משהו להסתכל עליו. בדואי שימות בלי שאהב אישה וילדים, ומה נותר לאבּו שבשבת, מה יש לו בעצם? אוטומט של אכילה־שינה־יקיצה, קם לעולם ובולע ארוחת בוקר של לחם מאתמול ומלפפון ומישהו שלוקח אותו למכור את השטויות הללו שאף אחד לא קונה ואולי גם אם לא יקנו הוא ימשיך כי מה ברירותיו? זה לא רק כמוהו ששם ככה חיים, יש הרבה בתולים אצלם, כי אלו שיש להם את הביצים הגדולות שמוכנים לקחת מהאחר בלי לפחד, הם אלו שהשיגו — הם אלו שמתחתנים עם שתיים וגם שלוש נשים, קונים פלסטיניות מחברון גם, למסכנים החלשים יש כאבי ביצים, הבדואים מאוננים? אז ככה זה, הצעירים עד שיתחתנו אין אישה ואין סיבה, אז מסתובבים ושותים ועושים מהומות ואונסים, כמו בהודו גם שם אונסים חופשי, כולם חושבים שהודו זה מקום של רוחניות ואהבה, יעני, יוגה, אבל זו מדינה גזענית ואלימה, ועכשיו יש שם קבוצות של נשים שמתארגנות להרביץ חזרה כי המשטרה לא עושה כלום, מושחתת. יש משטרות יותר גרועות מאצלנו...

ובדיוק ככה, בדיוק ככה יאיר נכנס פנימה לעצמו, עמוק לתוך שבילי דמיונו. מול הגנגס, מול שוטפי הגופות שעל הנהר. משום־מה נזכר בשבועות האחרונים במה שהיה פעם ואיננו עוד ולא יבוא ולא עוד, נעלם לעד, יערות של עצים בגובה בלי סוף שבטרק שעולה למעלה למעלה למעלה. כך ציפצף הנייד והעירו מעצמו המתגעגע לעצמו, החוקר הנמרץ כפיר שלח שוב ואטסאפ. "ניפגש עוד מעט," יאיר ענה. יש לו צח"ם לנהל ליאיר וכבר הגיעו לקריית הממשלה. החנה ונכנס למשרד, וכבר הודעה וצעקה כזו ליד הקפה — "מתחילים?" זימן את כולם לתדריך, עוד מעט, בישיבת הערב, יאיר יגדיר, יסביר ויחלק את המטלות, וכולם לפקודתו יעשו חושבים. יאיר הנו זכר אלפא מוצלח.

בחדר התדריכים, מזגן! צוות החקירה כבר התגבש: עזאם שיעבוד 24/7 מול רב־פקד בננו — קצין האיסוף שמכיר את כל סוחרי הסמים בא־נעים, ויחד כמובן עם כפיר, "כפירי שלנו", יאיר מדקלם מולם כמו שחקן. מה יכולים לספר הזירה, הגיאוגרפיה, דרכי ההגעה והשלד? האזור עצמו מבודד, וספציפית ברדיוס של לפחות חצי קילומטר לא נמצאו רישומים של פעילות עבריינית פרט לאונס מ־1999 בכביש במרחק של קילומטר מהזירה — נבדוק, כמובן! אבל! פעילות עבריינית גדולה יש מעבר לכביש, מצבורי סמים כבר נמצאו בעבר אצל העזאזמה שם, וכמובן אמג'ד אבו עפאש. בננו מכיר טוב־טוב את החבר'ה האלה! אז צריך לחפש נעדרת, דיווחים ותלונות, כיווני חקירה: אילו פשעים בוצעו בשנים האחרונות באזור של הכפר? אילו ריבי משפחות יש? מי השייח'ים באזור? "כבוד המשפחה," אמר כפיר. "היא בלונדינית אמיתית כך נראה," אמר יאיר, אבל בכל זאת כבוד המשפחה נכון, אבל לא להינעל, על פי השלד אולי זו בדואית שהבהירה את שערה ולבשה ג'ינס? ויאיר לא הביט בכפיר, אלא המשיך ב"כולנו מבינים מה לעשות?" זו אולי הפעם השישית שיאיר קיבל ראש צח"ם של רצח, יאיר צריך לדעת לדבר, למעלה ולמטה, להיות ידידותי לסביבה, כמעט לנאום. ועכשיו ואחר כך שוב באים הבירוקרטיה, טופסי המינוי, כתיבת הדוחות, יומן צח"ם. הפקידה הקלידה. יאיר חתם. הצוות מוכן. התפזרו. תכלס — יהיה אפשר להתחיל לעבוד אפקטיבית רק אחרי שיתקבלו תוצאות הניתוח מאבו כביר.

ויאיר נכנס למשרד ושתה עוד קפה ועוד קפה והשתין והקליד ושכח. קירות לבנים עירומים מלפניו ומאחוריו ותקרה למעלה ואין חלון. דלת ברזל כבדה. בסרטים תמיד רואים תצלומי משפחה מונחים על השולחן של הדיטקטיב, גשש בלש, האופיסֵר שצועק. נאנח אנחה קטנה, דקה קטנה, אולי אבחת תשישות, והרי שריגי דם בלובן העין, ולנשום, כן. אבל מה זה? הרי לפני רגע היה מלא עזוז, חקירת רצח. זה כי סוף היום כבר ועייפים. ונעמה עדיין תכעס כשיחזור? היא תישן. יאיר נשם ונשף לאט בשימת לב, ונרגע כשרס"ל מודיעין אמיר זועבי בצח"ם. יופי. אמיר זה בלי חרטא. לא כמו...

מה השעה? העיניים והראש כאבו מלשבת מול המחשב, צח"ם רצח אבל יש עוד דברים, התביעה מול גנבי הרכב שצריך לסגור, ומחר בבוקר ידבר עם הפרקליטה המלווה את התיק. וכשיצא לדממה שבחוץ, רחוב קרן היסוד כבר הלך לישון והכול חושך שחור, סמיך וקריר, כבר כמעט חצות, ונעים כך במרחב נטול המהומה, וסוף־סוף האוויר ראוי, קח נשימה עמוקה ותירגע, ויאיר — אתה בדרך לבית. הכביש כמעט ריק, מצד ימין האוניברסיטה, הסטודנטים שותים עכשיו בירה זה עם זו זו עם זו זה וזה זזה יזיז זזה זיזוזים וזזים, ויאיר — אתה תגיע מת ל"פיפי ולישון" שלך עצמך ולא של נור, ואולי מחר יספיק לקחת לגן. "לא לגן אלא לבית הספר!" מהבּול... הילד שלך כבר בכיתה א'!

נזכר שצריך לקנות פיתות, היה יכול בחנות הנוחות שבתחנת הדלק אבל כבר עבר אותה, שכח למרות שהבטיח לעצמו שייזכר וכבר שכח, וכבר עבר את תחנת הדלק שבה חנות הנוחות. חנות הנוחות כבר מאחוריו נעלמה ואיננה. אי של קוקה קולה ושוקולד באחת בלילה, פינת אור ושוטטות בין מתוקים שאפשר לקחת ולאכול, לקחת מה שמתחשק בלי לשאול אף אחד, ככה כמוהו האנשים בלי יום ולילה, נכנסים פנימה ל"פתוח 24", מול מקררים בלילות הקרים אנחנו מושיטים יד, בשעות האין בשעות שבין לבין, רופאים ואנשי משמרות ואבודים, יאיר משתוקק לקוקה קולה קרה, ממש, אבל להעמיס עוד קפאין? והבטן שלו ממילא כבר התנפחה, אתה מרעיל את עצמך. וטוב שלא עצרת לקנות שטויות. ואם נעמה עדיין ערה אז תספר לה שמינו אותך לראש צח"ם, בשנתיים האחרונות ניהל מספר צח"מים של מקרי רצח, מאז ההצלחה הגדולה שלו עם תפיסת רשת הסמים נתנו לו יותר ויותר.

ובבוקר העייפות צובטת, יותר נכון — מגרדת, כמו כינים במוח שלא מצליח להתניע. "תן גז," כמו שיכור מכין קפה ומצחצח שיניים ויורק לכיור, הוא לא לוקח את הילד לבית הספר. למרות שהשינה הפעם היתה טובה, ישן לפחות שש שעות, מטכ"לי, אבל כמו בצק לא אפוי בראשו, בבטנו מין סחבה מלוכלכת, אולי זו לא עייפות אלא וירוס? שטף את הפנים במים הכי קרים, וחצי פיתה זה כל מה שנשאר במקרר. לעס. מין הרגשת חריכה מרה בפה, בבטן. הם עדיין ישנו. ואולי נעמה עשתה את עצמה. ריח אצטון עלה ממנה. בתוך כמה זמן אצטון מתנדף ולא נותר ריח? נור שכב במיטה בשעה שבע ושלוש דקות. יאחר לבית הספר. כפות הרגליים של הילד מבצבצות מתחתית השמיכה וכף ידו השמאלית אוחזת בראשה, מכורבל בתוך פיתולים חמימים, תופס בשינה וכרוך בה כל כולו. ומסכן כי עוד מעט יכריחו אותו לקום. כמה גבה הילד, כמה גדל בכל יום. יאיר!! אתה כמעט לא שם לב, יום עובר וחודש ושנה, מבעד לזכוכית אתה צופה ולא נוגע ממש, לא נוגע.

יאיר רכן מטה, מתקרב אל פניו הבהירות, האף שקצת מתעקם ימינה, מעל נורי שבעוד רגע ייפרד מחלומות ומשלווה, מסכן, יאיר משתהה אבל לא מתקרב מדי ולא מריח את הבל הנשימה. נור. נורי. המצח של הבן שלך. גופו תחת השמיכה, אף אחד לא נטפל אליו? אולי מעט נמוך לגילו, ופתאום מין תבהלה, האם יום ההולדת בעשרה בנובמבר או באחד־עשר באוקטובר? נעמה התעוררה.

"בוקר טוב לכל המתעמלים!" יאיר אמר לנעמה. היא שכבה ולא ענתה, כמו ישנה. הוא חייך אליה, והיא נותרה תחת השמיכה. יאיר עמד ליד דלת החדר. היא עדיין כועסת עליו. יאיר המשיך עוד רגע לעמוד, אבל היא נשארה בתנוחתה. זה לא רק הריב האידיוטי המטופש מאוד שהיה על העציץ, זה משהו עמוק, זה כי יאיר עצבני בזמן האחרון. יאיר ניסה לחשוב על זה, אבל החקירה חטפה את כל מוחו.

ישנן עשרות נעדרות בשלושים השנה האחרונות. החקירה האמיתית תתחיל רק כשיתקבלו זמן המוות וגיל הנרצחת. בשקט יסגור אחריו את הדלת, שבע וחמישה. יאיר אמר "להתראות" אבל כנראה לא שמעו.

יש מקום טוב לקפה ליד הימ"ר, והמחשבה על הנוזל שחורך את שפתיו ויורד בוושט, מוקצף ומתוק — זה מעודד, האספרסו, כפית סוכר, ועם הבורקס שלהם החם והנימוח, אבל בינתיים לא היו שירים יפים ברדיו רק חרא של חדשות ועוד חרא, מהומות בקבר רחל, מתים על הקבר שלה, גבר ניסה להרוג את אשתו ורצח את התינוקת שלהם. ויאיר מאחר, אז יהיה רק קפה במשרד. ובישיבת הבוקר הכללית מפקד הימ"ר דיבר על הפרקליטות ושוב "חובה לתעד ולעבוד כמו שצריך. הם יושבים עלינו חזק."

ישיבה של הצח"ם: עזאם אמר, "אולי צריך גם לערב את תחנת ערוער שאחראית על הרבה מיישובי העזאזמה." לרגע מין כעס תפס ביאיר שהבין איזה בלגן גדול זה לחקור ביישובים הלא מוכרים. והיה המזגן שמרעיש. והפרצוף של כפיר שמרוצה מעצמו. יאיר שומר על ארשת. ארשת.

עמוד זקוף. חייך. דבר לאט. תולים בך עיניים. מה הסיכוי להצליח כאן? שלד. אם יצליח, זה משהו שיופיע בעיתונים.

יאיר שמע את עצמו מתאר את החקירה. ודיבר יאיר איך עובדים על השלד. והאיסוף מרכז את כל האיומים ברצח על כבוד המשפחה שהתקבלו בעבר באזור הדרום, "אלו שיודעים עליהם וגם כאלו שאפשר למצוא עם מודיעין."

"כמה שנים אחורה?" שאל כפיר שממש נכנס לתוך הדברים של יאיר שהתעלם ממנו.

יאיר הסביר, "בינתיים כבר התחילו לחפש, ותכף יתקבל מידע אמין על הזמן שבו התבצע הרצח. אז נוכל להתמקד ואז..." יאיר הפסיק לדבר ופינה לכפיר את הבמה. החוקר כפיר דיבר עם ואלרי מהמז"פ ונמצא בקשר עם אבו כביר. מז"פ לא הצליחו למצוא טביעות אצבע. השערות על השלד הן ברונטיות ובלונדיניות, צבע טבעי, "זאת אומרת — סביר להניח שהשלד אינו של בדואית," כפיר אמר את מה שיאיר כבר גילה ככה מרחוק, אז זה מסתבך. לא כבוד המשפחה. ואולי כן, לבדוק מול המקורות ביישובים הסמוכים לרצח אם ידוע על קשר בין בדואים ליהודייה או מישהי מחו"ל. "יש כמה מרוסיה שהתחתנו עם בדואים," עזאם אמר. "יפה. תבדוק את זה," יאיר השיב — הינהן באדיבות. יאיר אמר לכפיר שימשיך להיות בקשר עם אבו כביר. לעזאם אמר שיחקור אצל הבדואים. יאיר חייך.

לאחר כל כך הרבה שנים מה שהשאירו העולם, הרוצח או המכרים של האנונימית במגע איתה כבר נרקב ונעלם. צריך לחכות לדוח המלא של הפתולוג, הבעיה בשלד שאין כמעט במה לגעת, והזמן — עד שלא נדע מתי בדיוק נרצחה אז זה בעיקר משחקים, אבל בכל זאת ההצלבות, אנסים מהדרום — אנסים אלימים — רוצחים — תיקחו עשרים־שלושים שנה אחורה, ההצלבות הגסות כבר נתנו שמות — שלושה רוצחים ואחד אנס ידוע הוא בכל העיר — הוותיקים זוכרים את אנס הנגב, עשרים שנה אחורה, יותר, אנס קרוב לזירה ואם הוא יצא לחופשה באותו זמן שנרצחה האלמונית, אז כדאי לבקר את החבר אלי עשורי, הוא כבר בן שישים ושתיים והשתחרר לפני ארבע שנים. "כפיר זה בשבילך."

"טוב," יאיר קם ואמר. "קצת על מיודענו, זה שידו בכול. אמג'ד אבו עפאש שלנו החמוד." הקרין את תמונתו הישנה על המסך. כולם מכירים? "המנג'ר... כל מה שעובר בפזורה שם, כל בלגן באזור שבנאות חובב — הוא יודע. רק בן שלושים וארבע," וכפיר מיד הגיב, "הוא כנראה היה ילד בזמן שהתבצע הרצח." נכון, גאון של אבא, אבל אולי עפאש יודע משהו.

יש שאלות. הרבה שאלות: למה שמישהו ירצה להחביא שלד דווקא שם? והשיער החרוך שרוף — למה השלד לא נשרף לגמרי אם מישהו רצה להעלים אותו. למה הניחו מתחת לדיקט בבור הזה שם? זה קרה מטר מהבית של עפאש. קשור לסמים. אז או־קיי! כפיר יבדוק מול המנג'ר. ובננו עם אמיר שמברר על כל הרציחות על כבוד המשפחה. ולמצוא את הפרופיל המתאים במאגר נעדרים.

כפיר לא כל כך מנומס, מתפרץ לדברים של כל אחד, ויאיר דיבר יפה עם החוקר כפיר. ישנם פחות מארבעים אחוזי הצלחה בפענוח רציחות, אצל הערבים פחות, הרבה הרבה פחות. רוב המקרים נפתרים תוך יומיים־שלושה, אם זו אישה סביר שזה בן זוג או מישהו קרוב, אבל בתיק הזה מדובר בשלד, אירוע שהתרחש לפני שנים, השלד כנראה אינו של בדואית. ומה הסיכוי לפענוח? אז דווקא בגלל זה יאיר לא ירפה ויצליח! יאיר נחרץ. "קדימה, חברים!" יאיר יצא מהחדר.

ניתנו משימות. יאיר יושב על הכיסא במשרדו. קפה ועוד קפה ועוד אחד. נאנח בשקט לעצמו. המז"פ ייתן כיוון חקירה. מחכים לתוצאות המז"פ, אז יאיר שוב חושב על ואלרי. מה ההבדל בין הישראליות לרוסיות? ואלרי מהמז"פ — אין לה קומלפקסיות של מסורת ודת, ואחת כמו נעמה — אשתו של יאיר, היא עיראקית־רומנייה, גדלה בבית עם אמא שטיפטפה לה "לשמור על הרגליים", ובשכונה ריכלו על בנות ש"נותנות". בעצם, אם לדייק את זה — אלו הבנות שגדלו בתוך תרבות בורגנית מהוגנת, הילדות הטובות שהיו חייבות להכין שיעורי בית ולא להתפרע, ולא להסתובב, שבאו ממשפחות "טובות" אבל קצת בתוך סביבה של שכונה, נשמרו על ידי אבות ואימהות בתוך הבתים המבוצרים, ממעמד בינוני־נמוך כשמסביב יהום הסער, אז שוב ושוב בדקו שהן נשמרות ושומרות ומשמרות, שמרו ונשמרו מהבנים הרעים, תמיד נזהרו מאלו שלא מסתובבים איתם, למדו "לא לתת", אז ככה נשים כמו נעמה — הן גדלות, מתחנכות לחשוב שסקס זה משהו מלוכלך, או סחורה שצריך לשמור עד החתונה, לא עניין של כיף, לא יודעות למצוץ. והדת גם היא חרא בַּלֶבֶּן, מוסיפה עם הקומפלקסיות והצביעות והרבנים החוטמיים שמזהירים — חשוב כמה חשוב לך להיות צנועה וברה. אז אישה כזו, ישראלית מצויה, אחר כך גם עם הבעל זה נמשך, המין הוא תמיד מין משהו שנותנים, זה לא חופשי וזה לא כיף ומשחקי, אלא זה עסק מחושב.

הערב יורד, ויאיר שורק במכונית שמביאה אותו הביתה לאשתו המחמיצה בזמן האחרון יותר ויותר. החוקרת ואלרי מהמז"פ. הבטיח לעצמו לא להרהר בוואלרי. אז יאיר מגביר את הרדיו. אבא רצח את התינוקת שלו בת שנה וחצי, קנאה, אשתו רצתה להתגרש, וכבר ערב ובית, יום שלישי. ומחשבות העבודה לא עוזבות אותו גם כשהוא מייבש במגבת את הבן שלו. נור כבר צריך להתקלח לבד, כך נעמה אומרת, אבל זו אחת הפעולות שיאיר נהנה לעשות אז בדיוק באותו הרגע שבו המים זורמים ומרטיבים ומשפריצים ונהנים — הנה יאיר הגיבור המסוקס אך המקריח עם הבן, אז בדיוק כמו בסצנה של דרמת שוטרים כי על צג הנייד "אמיר רכז מודיעין" אי אפשר היה לא לענות, אז נעמה המשיכה עם נור כולל לעשות לבעלה פרצוף.

אמיר מצא כיוון ודיבר עם שני מקורות: אל־עזאזמה הרי מבריחים, עכשיו זה חשיש בעיקר, אבל עד שבנו את הגדר הם הבריחו נערות ליווי. "מכרו אותם לדירות בתל אביב... יצרתי קשר שם עם רב־פקד אביב גלינר, ראש מחלק התשאול בימ"ר תל אביב," גלינר סיפר שהיו כמה מקרים של זונות (היום צריך לקרוא להן "עובדות מין", וחוץ מזה "אותן" ולא "אותם") שברחו, ואחת שהיתה מעורבת עם ערבים וכנראה התחתנה בירדן, או שהיתה אמורה לברוח לירדן. לא ראו אותה מאז.

"אבל למה שירצחו את הסחורה שלהם?"

אמיר חשב לרגע וענה, "אחת שבורחת זה כמו תפוח רקוב על המדף. אתה לא רוצה שירקיב את שאר הבנות." והמקור שאמיר כבר הספיק להיפגש איתו סיפר גם הוא, למרות שלא זכר מתי בדיוק, המקור סיפר שזה היה עוד לפני שעבד עם המשטרה, שראו "בחורות בבגדים כאלו ובלונדיניות גם," על טנדר באזור של אל־עזאזמה. "המקור שמע ולא ראה בעצמו."

ותוך כדי גם פתאום והנה מהבהב "החוקר עזאם" ששלח הודעה. "מצאתי את הילדים על האופניים", הילדים הם ממשפחה נורמטיבית, אבא עובד כמורה, נשוי לשתי נשים. במקרה רכבו לזירה. בשביל מה עזאם התעסק עם זה בכלל?

וכשסיים איתם יאיר, אז נור כבר היה אחרי האמבטיה, זקוף ונקי. נעמה סירקה את הילד והתעלמה מיאיר. אי אפשר היה לדעת אפילו אם היא כועסת או סתמית. סתם. הילד שלו, נור, שערותיו משוכות אחורה, מריח מסבון. "אבא, העיניים שלך אדומות." עיניים אדומות. כן. אבל אפשר לשכוח את היום לכמה רגעים, ילד צעצוע. ילד עם עיניים וריסים ארוכים ועבים ומעוגלים, כמעט כמו של בת. ויאיר מחבק מושך ומחבק את הבן שלו, רוצה עוד ממנו לאכול, לנגוס, כמו צעצוע שלך, אבל נור כבר צריך ללכת לישון. "ללכת לישון," נעמה ירתה מעל שניהם. משהו מעצבן פתאום בהוראה הזאת שלה שאולי כן נאמרה בכעס. נאמרה גם אליו כמו לילד, נאמרה בלי להביט בעיניים, בלי לראות אותו, את יאיר, והיא כבר מתנהגת אליו ככה הרבה זמן, כמה זמן זה ככה? לא עוזבת. אבל לא התווכח איתה. גבר רצח את התינוקת שלו, העולם מסביב חרא כל כך ואין לה אמפתיה רק שתיקות. אז גם יאיר שתק. עדיף לא לריב. לך תדע לאן ריב יתפתח. ומה היא עלולה. אז קם ושתק והלך וככה פתח טלוויזיה של כלום. פיהק. הילד כבר נרדם והיא התקלחה ואחר כך שכבה במיטה ויאיר שכב על הספה בסלון וביו־טיוב הוא מצא, כמה מתאים, הוא מצא את השיר של הזמר אדם, "אין מוצא", יאיר היה ילד כשהשיר הזה היה מפורסם ואדם היה כל כך מפורסם, והאחות של חבר שלו בילדות, בעצם רק ב־ז׳ וב־ח׳, זו האחות של אדיר בר, היא העריצה את הזמר אדם, הבנות השתגעו על אדם והיו לה לאחות של אדיר ששכח את שמה, היא היתה חמודה עם גומות, היו לה פוסטרים של אדם בחדר שלה, עם גבות והרבה שיער. עכשיו הזמר אדם הוא אדם זקן ומקריח, הומו מקריח, אין מוצא באמת. הביבים והשמים יחד כמו עיסה. שיר קצבי. שיר שהיה להיט. היה ונגמר אדם. חוץ מאיינשטיין וארצי מי עוד יכול לשמור לאורך שנים על מעמד ו... האם יש לו ילדים לזמר אדם? היום כולם לוקחים פונדקאית. הם הומואים זה היום שמח ומבדח אבל פעם זו היתה קללה, ונורי בחדר שלו ישן וגם היום לא שיחקתם, מתי מתי מתי כבר תשחקו שוב מחבואים, איך התחבאת לו מתחת למיטה, באבק בין נפולות שיער מתקרזל מגרה את הנחיר, אבל לא התעטשת, חיכית כיווצת את עצמך, שלא יבחין בקצה הרגליים, הגב כבר כאב מהכיווץ ונורי חיפש וחיפש, "אבא" הוא צעק והרגליים הקטנות שלו רצות, ראית מבעד לדלת איך הוא נעמד ומסתכל, מביט שמאלה וימינה בתימהון, חיפש הרבה בכל הבית. כמה הוא נבהל ממך כשיצאת ככה אליו, הפחדת אותו מדי ככה עם צעקה כדי שיהיה לו מעניין, אבל כמה הוא נבהל ממש נבהל, ילד עדין, מתבהל, יאיר — דבר לאט, אתה מדבר בצעקות, מה עוד? משחקי חשיבה הוא אוהב? אבל אין לך סבלנות ממש לשבת איתו ככה, יאיר, אתה צריך לפתח סבלנות.

יאיר גירד בבטנו, וחשב ונזכר, וניסה עוד להיזכר אם היו עוד משחקי מחבואים כאלה שנורי נהנה, שנהניתם יחד, נורי צחק וצחק ונהנה כל כך.

יאיר היה מרוצה לרגע להיזכר, וגם עצוב שכבר מפספס ככה משחקי מחבואים בגלל העבודה, אבל בשבת תתפנה רק אליו וגם תופסת אפשר וגם בדשא למטה וגם צריך לדבר עם הבן שלך, לדבר סתם, מה שם החבר שלו? הוא משחק איתו עכשיו, ילד גבוה עם שיער ארוך, אבל מה הבעיה? בשבת תשחקו, בכל שבת ובכל הזדמנות שוב ישחקו ואז תתחבא, איפה תתחבא, יאיר? במרפסת תתחבא, וכך נרדם על הספה והתעורר באמצע הלילה ושתה מים והרגיש חלוד והלך לישון ליד אשתו שישנה חזק חזק חזק כמו סוהר גרוזיני במשמרת צהריים אחרי הצ'רצי חרצ'י או מה שזה. הגרוזיניות הן טובות לבעל. ובבוקר קם. ונור התעורר יחד איתו ושניהם ציחצחו שיניים יחד וצחקו, ויאיר למרות שבקושי ישן בכל זאת רווח לו קצת בלב, פחות לוחץ וכבד. "בוקר טוב," הוא אמר לנעמה. היא ענתה לו, אחרי שמהצד הציצה איך הם חושפים ניבים מול המראה, אולי חייכה, לעצמה חייכה, יאיר לא ראה ממש כי ככה מהצד חלפה ליד הדלת. ובוואטסאפ — זיו חייך אליו, לאן נעלם זיו? המפקד שלך, זיו הרי מפקד התשאול, והוא בקושי מתעניין בחקירה, "סומך עליך," הוא אמר, וזו חקירת רצח ממש הרי, וזיו — בקושי רואים אותו. יאיר נסע לימ"ר. כפיר החוקר התקשר פעמיים ויחד עם בננו עבדו עם רכז המיעוטים של המרחב בניסיון לצייר את א־נעים ולהבין מי נגד מי, "דברו עם אמיר," וכפיר החרוץ גם יצר בעזרת בננו והמחשב שכבר יודע לצייר תלת־ממד, עם הדסקאית שלנו, הגאונה של ההערכה, רעות, רעות — שמה, הם עשו מפה יפה עם שמות וקשרים של כל מי שיכול לדעת משהו: השייח'ים שמתגוררים מול נאות חובב, הריבים הישנים וכבוד המשפחה, אבל לא היה שום דבר מוחשי בכל זה בינתיים (את כל זה עזאם היה יכול לעשות), ובצהריים למחרת יאיר דיבר שוב עם אמיר ובננו שלא הצליחו למצוא מידע נוסף. והאנס של הדרום — לא היו לו חופשות בשנים הראשונות שלו בכלא עד 2005. בזמן מותה של האלמונית סביר להניח שהיה בכלא. ויש אונס חצי קילומטר מהזירה, עשורי האנס. ובכלל, סביר להניח שזה לא אונס, התצלומים מהזירה לא מראים בגדים קרועים, מאבק, אין תחתונים שנקרעו או הופשלו, אבל אולי בכל זאת — האנס מהדרום היה יכול להחליט גם לחנוק אם לא מימש את עצמו, אולי גם טורפים אחרים עובדים ככה, אולי אימפוטנטים. ויש רכז מודיעין בתחנת באר שבע שדיבר עם בחורה מרוסיה שהתאסלמה לפני חמש־עשרה שנים וגרה בכסייפה, הכירה את בעלה כשהיה סטודנט בבולגריה, אבל היא לא שמעה על בחורה שנעלמה וגם לא ידעה לספר משהו נוסף. התשובה תגיע כנראה מהתאמה לנעדרת, על בסיס המידע של אבו כביר, יש עשרות נעדרות צעירות שלא נמצאו, אבל כדי לגלות מי מתאים בדיוק לזמן המוות ולגיל המשוער של הגופה, לגובה שלה, עדיין יש לחכות לתשובה הסופית מהפתולוג.

אז חיכה לדוח הסופי מאבו כביר ולמעבדה שאליה נשלחו הבגדים של האלמונית. שתה קפה. והתכתב עם נעמה, זאת אומרת זה הגיע למצב הזה שהוא מתכתב עם אשתו כמו מול פקיד. מה נור עשה בצהריים. "צריך להגיע אליו חבר", כתבה. בדרך כלל היא הראתה לנור את ההודעות וביחד היא ונור ענו לו, כי נור כבר יודע לכתוב קצת, הוא יודע לכתוב "אבא", אבל כנראה הפעם לא הראתה לו את ההודעה, למרות שהיא עובדת רק בחצי משרה ויש לה זמן. יאיר חיכה במשרד וחשב הרבה כוסאאמו, ואמר לעצמו כוססאמו, אבל אף אחד מבחוץ לא היה יכול לנחש את העצבים. ואולי כן אפשר לקרוא את פניו. בן אדם עצבני, הצבא גילה את זה בבחינות הקבלה לקורס קצינים, לא התקבל כנראה בגלל זה, אבל יאיר, הרי אתה קצין, תירגע, תרגיע את האגו כבר שנים אחרי, אתה קצין משטרה. זה לא אותו הדבר קצין משטרה וקצין צבא. מה פתאום המחשבות האלו, הללו? (האלו או הללו?) זה משבר גיל הארבעים זה, אולי תיסעו לחופשה אולי גדולה אולי מה, תקרא תהילים חחחח, תקנה אופנוע, מאהבת תיקח את ואלרי חחחחח, הנה יאיר מחייך לעצמו בקטנה, אז יאיר יושב ומקשקש עם עצמו ומתנפח מבפנים ומסתרח וקם ושותה קפה ונשבע ששוב לא ישתה קוקה קולה. יש ליאיר בפדחת, זאת אומרת על הראש, יש לו מין שלפוחיות בעור והוא מישמש בהן והעלה בחכתו קשקשים. גועל נפש. פעם היו כאלה, נו, שלג בתוך זכוכית על בית אדום, כשמנערים אז בפנים יורד שלג או מה, אתה יכול למכור שלג קשקשים ליצרני המשחק, אז תקנה לנור ספר של פעם, אגדות, ויאיר קם ושתה מים וחזר לשבת: ולבסוף באבו כביר סיימו את השלב הראשוני של "דוח הנתיחה".

על פי ניתוח תבנית המפרקים, היכן שהיה הסחוס, על פי השחיקה בירכיים בעצמות ובשיניים, ועל פי התפרים בגולגולת: נקבה, כבת עשרים ושתיים בשעת מותה — פלוס מינוס שנה וחצי. צבע השערות ברונטי בלונדיני טבעי. גובה 173 סנטימטרים. המוות אירע לפני שמונה־עשרה שנים עד עשרים (אם כי האי־ודאות לגבי קביעת זמן המוות היא די גדולה). עצם לשון שבורה כנראה מחניקה! סימני חריכה באזור העליון של הגולגולת. עסקה בספורט, סביר להניח ששיחקה טניס ביד שמאל, שרירים ביד וברגליים שהשאירו "רכסים גרמיים בעצמות", שחיקה מוגברת של מפרק שמאל, צפיפות עצמות ברגליים — femurs and tibias.

הדוח זה בשביל כפיר, וכפיר איפה? כפיר איננו, אז יאיר התקשר בעצמו לאבו כביר, קול הפתולוג אטי ודי נעים. מה היו סימני השרפה שנמצאו? הפתולוג הסביר ולא היה מובן, שמכיוון שלא נמצאו שרידי עץ ששימשו לשרפה, אז "כדי שהעור יישרף, כדי שתתחולל בערה בגופה... החום של האש צריך להיות מספיק חזק כדי לייבש את הנוזלים בעור ורק אחר כך מתחילה הבערה," מוזר שהבערה היתה רק בחלק קטן של הגולגולת, רק כתם קטנטן של חריכה מעל הרקה הימנית מעיד שכנראה שפכו נוזל בערה בחלק העליון השמאלי בראש אולם לא בשאר הגוף, זאת אומרת השתמשו במעט נוזל בערה ואולי כיבו את האש מיד כשהתחילה. הפתולוג מאמין שהשתמשו במעט נוזל בערה ששפכו על הראש. למה? למה לא הבעירו הכול? לא היה מספיק נוזל בערה? אולי עינוי?

מה עוד? את הגיל אפשר לקבוע די בוודאות על פי השפשופים בחיבור של עצמות הירך לאגן — ועם המיקרוסקופים החדשים ניתן לשער די בוודאות במרווח של כמה חודשים, אבל לגבי זמן המוות — את זה קצת קשה לגלות. קשה עם שלד כך שאפשר לדבר בערך.

ומה עוד? מנהל המכון שלח את סתימת השן הטוחנת של הבחורה לבדיקה מקפת, אולם כבר ניתן לשער על פי החומר למילוי החור שבשן, ניתן לשער די בוודאות שביצעו את הסתימה באוקראינה, את זה ניתן לקבוע גם על פי צורת המילוי וגם על פי סימני הקדיחה בשן. "המיקרוסקופים היום יכולים לדעת," הפתולוג סיכם במהירות.

ויש גם שערה שנמצאה, שערה שאינה של הנרצחת, נמצאה בין הג'ינס לעצמות האגן בשוליים העליונים של התחתונים. שערת ראש. הגיעה לשם בעקבות קיום יחסי מין? זו השׁערה תקפה.

הפתולוג — שמו זוהר, זוהר מיתר. בסך הכול חביב ופיקח — מקנח ב"תוצאות דנ"א יגיעו עוד שבוע ואז נשווה לזה של נעדרות שקיימות במאגר."

החוקר כפיר מגיע עם ניתוח של הממצאים בשטח, ויאיר אמר יפה שלום לחוקר כפיר שנכנס אליו. לחלק גדול של האנליזות כבר יש תשובות מהמעבדות בירושלים: חול ואבנים קטנות על הגופה — זהים למה שיש בסביבת הזירה — הרוח נשאה לבור, סיבי כותנה על החולצה סביר להניח מחולצה אחרת — אולי תוצאת התגוששות, חיכוך, אבל אולי גם חיבוק, אין כמעט קרעים בחולצה, ובמעבדות בירושלים לא מצאו טביעות אצבע, גם לא כתמי דם. וזה כנראה בלתי אפשרי למצוא טביעות אצבע על דיקט לאחר הזמן הארוך שעבר. הבגדים: התווית על מכנסי הג׳ינס היא "אברהמי" וכתובת היבואן בחולון. התחתונים — אלו תחתונים "סקסיים", דקים, ללא תווית. ומה עוד? משימות למחר — יש להשוות שערה לשערות של חשודים עיקריים. בינתיים אין חשודים, אבל בכל מקרה להשוות לאלה של עשורי. של אנסים מהדרום שפעלו בתקופה. ורשימת הנעדרות — שישה־שבעה שמות מתאימים. והנה שוב בדלת כפיר, תוך שהוא מציע הסבר טיפשי מדוע לא נמצאו נעליים על השלד — "הורידו את הנעליים, אולי היו לה עקבים חדים שהקשו את סחיבתה." הורידו? יאיר תקע מבטו בכפיר הקטן, עקב אחרי כל מילה של כפיר. וכפיר מיד תיקן, "התכוונתי, הוריד או הורידו." הסבר מטופש. ועוד משהו — אין זיהוי ודאי על בסיס שיער, רק אם נתלש עור בשורש השיער ניתן להשוות בוודאות. השערה אינה מה שיבסס תביעה בעתיד. חנקו אותה, זה ברור, חנק של אישה, זה רצח רומנטי. אבל זה גם רצח שלא משאיר עקבות. היא צרחה והידיים על הגרון, השתיק אותה.

בוקר, צהריים, ובערב כפיר. מצאו פתק!! הוא היה עמוק בתוך הכיס, לא שמו לב תחילה וכמעט מתפורר לחלוטין, במעבדה בירושלים באור מיוחד הצליחו לקרוא, זה בכתב יד בעברית: "ראש פינה 21 תל אביב", ומתחת לכתובת גם רשום "ברבאבא". ושני מספרים, והראשון 380623. זה חלק ממספר טלפון אבל לא כל הספרות מופיעות, כנראה מספר שמתחיל בקידומת של אוקראינה, 380. וניתן עוד לקרוא, מספר נוסף מתחת "5020". ויש שרידים לא ברורים לשש הספרות הנותרות שאי אפשר לפענח, וזו כנראה הספרה אפס בתחילת המספר התחתון, לא מספיק בשביל לפענח, זה נייד בארץ, אבל קשה לפענח את כולן. עדיין עובדים על זה במעבדה בירושלים, במערכת הריצו וחיפשו את המספרים וכלום. צריך לפענח את המספרים כולם "כמו שמפענחים במוזיאונים מגילות קלף." מגילות קלף, כפיר אמר. הפתק היה מונח זמן רב בכיס שלה, השתפשף בעת הליכתה, ספג נוזלי זיעה. "תודה רבה," אמר יאיר לכפיר. יש אחד פורנזי בשם אלי, הוא זה שעסק בפתק. וכפיר חיפש גם את דגם התחתונים והחולצה באינטרנט, "חיפוש תמונה", אבל לא מצא כלום. וכפיר עדיין עסוק בזה שלא נמצאו נעליים. "היינו מוצאים את הנעליים אם היה רצח והנעליים נפלו באזור." ויאיר הרים את עיניו, וכפיר מיד השתתק הטיפש. מה הסיכוי למצוא נעליים אחרי שנים? כפיר משום־מה נתקע על העניין של הנעליים. יאיר הקשיב, ולאחר מכן שוב המשיך כפיר "...היא היתה במקום ביתי, במקום נוח, היא היתה יחפה, חולצת טריקו וג׳ינס, מלכתחילה הסתובבה יחפה בבית ואז זה קרה. משהו קרה ורצחו אותה." זה כיוון טוב לחשוב עליו. מריבת אוהבים שיצאה משליטה? הבן זוג חנק ונבהל ואז יצא להחביא את הגופה. מצא מקום או חפר בור? אולי הוא הכיר את הזירה ששימשה אותו לפעילות עבריינית... סמים? אולי הרוצח עובד שם באזור התעשייה? ואולי זה קרה באחד המפעלים? ואולי ניסו לשרוף את הגופה במקום אחר ומשהו הפריע ואז הביאו לזירה. הפתולוג לא התייחס ממש לעניין התזוזה.

היתה אופטימיות בישיבת הערב של היום הרביעי לחקירה: ובכן, השלד של האלמונית נמצא מול היישוב של אל־עזאזמה, צפונית־מערבית, מרחק בקו אווירי של כמאתיים חמישים מטר, ולמה זה חשוב? בננו זכר כי כנופיות מהשבט הבריחו זונות משנות התשעים עד בניית הגדר בסיני. על פי התאריך המשוער של המוות, יש עשרים וחמש נשים שהוכרזו כנעדרות בין 2002-1998. ארבע נשים הן בגובה המתאים של 173 סנטימטרים בערך, ורק אחת מהן מתאימה לגמרי לפרטים שהתקבלו מהמכון הפתולוגי: בגובה המתאים, בגיל המתאים וגם בעלת שיער ברונטי בלונדיני, והיא תושבת זרה מאוקראינה! אנה פודורובה מאוקראינה, שדוּוחה כנעדרת על ידי לריסה, אמא שלה, בשלושה באוגוסט 2001. אנה פודורובה. על פי הדיווח: הגובה 173, נולדה ב־1981, שיער ברונטי ובלונדיני טבעי. יחידה חוקרת — חוליית נעדרים, זאת אומרת כבר התייאשו מלמצוא, ומשום־מה אין צילומי שיניים, אין, אין גם דנ"א. וכבר התקבל אישור נוסף בנוגע לזהותה, במקרה הגיע לאבו כביר דוקטור שהתמחה בלונדון, וזה העניין שלו ליצור תמונות פנים על פי מבנה הגולגולות. הציור שלו ממש דומה לתצלום שבתיק הנעדרת. ובכן, יש זיהוי, ועכשיו יש לברר מי ומה עומדים מאחורי הכתובת שרשומה על הפתק שנמצא בכיסה, יש להצליב מידע לגבי רשימת מבריחי גבול ופשעי אלימות ומין באזור נאות חובב — התמקדות בסביבות 2001. מה עוד? לפנות אל נציג משטרת ישראל ברוסיה שיפעל מול משטרת אוקראינה וימצא את האם שדיווחה על בתה הנעדרת, ולאחר שתימצא האמא, יש לבצע מולה בדיקת סימני דנ"א מול השלד וגם בין ממצאים גופניים מהבית של אנה באוקראינה, לחפש בינתיים גם תצלומי שיניים שלה משם.

"עד עתה לא לקחו שום דגימת דנ"א מהאמא, ואין צילומי שיניים בתיק? איך לא לקחו כדי להשוות לדגימות של נעדרות אחרות שמן הסתם הופיעו לאורך השנים?" רב־פקד בננו שאל בטון לעגני משהו, ומאשים. לא, לא לקחו. ומתי החלו לקחת בכלל דגימות כאלו, הנעדרת נרשמה במאגר לפני עשרים שנה כמעט. ואין רישומים משטרתיים אחרים לגביה. לא חקרו כמעט כלום. אין מכרים בארץ. וראשית לכול יש לברר מי ומה בראש פינה 21 תל אביב — זו הכתובת שנמצאה רשומה אצלה בפתק בכיס. החוקר כפיר עובד על זה. חרוץ החוקר כפיר. וכבר חקר את "אנס הנגב" עשורי שהיה בכלא בתקופה, "זה בוודאות לא הוא כי לא יצא לחופשות באותו זמן," וגם את "אנס הדרום" רג'ב דיואני שאנס ב־2003 ו"לא הפגין התנהגות שמעוררת חשד," באותו זמן שאנה נרצחה דיואני היה כלוא למאסר של חמש־עשרה שנים, אבל יצא לחופשה ב־1999 וב־2001, כפיר משוכנע שזה לא הוא, "זו לא שיטת הפעולה שלו," האנסים האחרים — כפיר עובד על זה עם עזאם, עזאם קצת פסיבי למען האמת, אז משימות לכפיר — בדיקת האנסים ושני רוצחים מורשעים שפעלו באזור. ועד אחר הצהריים כפיר כבר היה בטוח כמעט לחלוטין שזה לא אחד מאלה לאחר שחקר אותם. רג'ב דיואני הוא עכשיו שבר כלי שמדבר לאט וחי בדירת חדר, וכפיר חקר אותו לעומק, ולגבי הרוצחים שהורשעו ופעלו בתקופה — הם לא יצאו כמעט לחופשות ובכלל רצחו רק גברים, עשו זאת במסגרת מאבקי שליטה בסחר בסמים. יאיר צריך לוודא שאלו לא האנסים, העבודה הרבה זה לחפש בין כל התיקים — דוחות, מיליון קריאות ל־100 של אלימות במשפחה, מקרי אונס במחוז הדרום. יש לחפש משהו דומה, שיטת פעולה. שרפה, חניקה, הטמנה בבורות. ובערב סקרו חברי הצח"ם את התצלומים מהזירה. הבור ובתוכו השלד. עצמות הידיים מונחות על בית החזה. "שמתם לב לתנוחת הידיים?" מונחות ככה יד ימין בצד על החזה. כפיר שואל, וכולם מתכנסים מול התצלום. עזאם אמר, "זה כאילו הוא הניח אותה תוך מתן כבוד... כמו הכינו אותה לתצוגה," הוא צדק, יש בזה משהו, למרות שהבור היה קטן, עדיין היה בו מקום לידיים בצדדים, ולא היו חייבים להניח אותן על בית החזה. כנראה הונחה יד שמאל בזהירות, הגוף יושר כמו בארון קבורה פתוח, ואצבעות הידיים של שמאל מופנות פנימה, וכפות הידיים כמעט משולבות, האצבעות כמעט נוגעות זו בזו בזהירות בתחתית החזה. גם כפיר אמר, "זה נראה כמו תנוחה של ילדה טובה שמקשיבה למורה." והבגדים לא היו קרועים, זאת אומרת, מצאו כמה סיבים קרועים במקטורן וחוץ מזה כלום. כפיר המשיך, "אם היה אונס, היית מצפה שיהיו קרעים בבגדים, אבל התחתונים נשארו במקומם." "ברור," אמר יאיר. אז זה בן זוג רצח. בת זוג? זאת אומרת, לחפש את הבן זוג־חבר־מאהב של אנה. ועדיין אין ודאות של מאה אחוז שזו אנה עד לבדיקת הדנ"א.

"יפה," יאיר שיבח והיה נחמד לכולם. התפזרו לדרכם. בסרטי משטרה ובילוש תמיד יש איזה אלכוהול, אבל יאיר הסתפק בקוקה קולה. השיניים של יאיר לבנות יחסית, הנשימה שלו לא מסריחה מדי. יאיר נשאר לעבוד, הקלדות, תיק הצח"ם, הרבה אימיילים ואחד ארוך על חידוד נוהלי עבודה, השעות עברו בלי משהו קונקרטי שישמח לבב, "חייב להיות מפוקס," טלפונים, שיחות עם אבו כביר, משימות הצח"ם לימים הקרובים וחלוקתן — מה עוד? הבטן שלו עיכלה שווארמה. היה אפשר ממש להרגיש את התהליך. אולי כדאי שיהיה צמחוני, יאיר, אתה עייף, או שרק הרגיש עייף מנטלית, הרי ישן מספיק. שש וחצי שעות. וגם המוח שלו עיכל, חושב לאט הוא אבל חושב לעומק, אז שוב: הפתק והכתובת ראש פינה 21. המקום שבו נמצאה הגופה, הגופה עצמה ומה שעבר עליה, השרפה, הבלונד, הבדואים, הטלפונים שבפתק. וחשב על "כמו תנוחה של ילדה שמקשיבה למורה."

אז כבר סוף הערב, ומול דלת הבית: "יאיר ונעמה ימין". צפו וראו, מה יש לומר? יאיר נכנס לבית שלו "עייף מת" מצהיר, ואף אחד לא שומע, אף אחד לא מקשיב. נעמה הרימה עיניה מהנייד ומילמלה, מה מילמלה? משהו על שחסר ירקות. ושוב, "עייף מת" שמע את עצמו בחלל הסלון ללא אוזן אחרת משלו שתקשיב ותרכך. והתיישב. אין במקרר כלום. מה בכלל נורי אוכל? רעל של שוקולדים ולחם לבן? יאיר לא שאל ולא דיבר על זה. הוא הבטיח לעצמו לברר את העניין. ובמקרר שלוש עגבניות, כרוב וחלב ולחם לבן של פחמימות סתם. נעמה עכשיו דיברה בנייד, כרגיל, עם אמא שלה, בלחש, על הילד, רק על הילד, לא מכין שיעורי בית? בעיניים שלה מים עכורים, גם היא עמלה בעבודה קשה של חמש שעות מול מחשב — מה היא בדיוק עושה? מזכירה רפואית, בבית מאחת וחצי, הרבה עבודה — ואטסאפ וספה וקשקושים בטלפון. ומה עוד היא עושה כל היום? ועוד משהו פתאום קפץ אצלו — האם יש לה חשק מיני מספיק בשביל לבגוד? אבל יאיר. יאיר החליט שהפוך. היא תמיד מתלוננת שהמדיח לא מנקה מספיק. יאיר הוציא את כל הכלים ועבר וניקה שוב עם סבון, מלא סבון כלים על הסקוטש, בשימת לב, בשימת לב כמו במסדר, אבל בשימת לב של לב שאכפת לו כי הוא, יאיר, היה עצבני מדי בשבועות האחרונים. והוא עם ידיים חזקות מדי ולא שם לב שתופס או אוחז. ככה נשברה לו כוס בין הידיים בשבת, הוא עמד והחזיק את הכוס ונורי באותו רגע מה עשה? נעמה מה עשתה לפני כן?

יאיר נם. יאיר קם. בחוץ אור, אבל הבית היה דומם ואפילו נעמה לא נחרה. "ססאאאמאם אמו," יאיר אמר לעצמו בקול ושתה כוס מים וידיו חזקות. הוא היה יכול ללחוץ על כוס זכוכית ולשבור אותה ולפצוע את עצמו ודם היה פורץ. סך הכול ישן שמונה שעות טובות, אבל עדיין עייף. ובישיבת הבוקר יאיר מדבר לאט, זיו המפקד של יאיר מביט עמוק ביאיר: עזאם הציג אורח — רכז האיסוף מתחנת ערוער שמכיר את העזאזמה. ועזאם כבר ניסה את "מי שמע מי ראה?" איש לא שמע איש לא ראה, אבל עם קצת הבטחות לאישורי בנייה ורגל על הגז משהו יתגלה. "הבחורה היא בסבירות מאוד גבוהה זונה שהבדואים הבריחו," אמר יאיר, והיא קשורה לכתובת שרשומה בפתק שנמצא במכנסיים. החוקר כפיר מצא שהכתובת על הפתק במכנסיים שלה זה באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, ובעל הדירה שם בין 2000 ל־2003, שהוא הזמן המשוער של מותה, מותה של אנה פודורובה, בעל הדירה אז היה יוסף זיכרי שנפטר לפני שנתיים. זיכרי נעצר על הפעלת בית בושת. כיום הדירה רשומה על שם אלי גמדי.

"גמדי הסרסור?" בננו קפץ פתאום, אולי אפילו הגיח לישיבה בלי שיאיר שם לב. כך נראה, אכן כן — מדובר בגמדי המפורסם. כפיר החוקר יחקור את הקשר בין גמדי לזיכרי ובינם לאנה. "יפה," אמר מפקד הימ"ר, סגן ניצב יגאל ביטון שלנו, מפקד הימ"ר הוא אח ואב וחבר והוא שלנו. והנה כפיר — החוקר הזריז כפיר כבר בירר את עניין הג'ינס שנמצאו על הגופה. פנה אל היבואן: המכנסיים יוצרו בטייוואן ונקנו בארץ, כנראה בשנת 2001. והכי חשוב בעצם — עדיין לא הצליחו להשיג את האמא של הנרצחת? לא. לא. וכפיר, מה קורה? הוא בקשר עם הנציגות של המשטרה ברוסיה־אוקראינה, "בלגן שם, רוסיה פלשה לאזור ומי ומה לא ברור," אבל בכל מקרה הם עדיין לא מצאו. הם לא.

ובכל הישיבה ואחריה זיו המפקד של יאיר רק הינהן ליאיר ותו לא, וכשהסתיימה, מפקד הימ"ר שלנו, יגאל החביב שלנו, הוא צריך עוד משהו. יד על הכתף, מין הנהון חברי. "יאיר," בקול עמוק ואמפתי, לקח לצד והסביר: התקבלו איומים ברצח. רהט. כבוד המשפחה. אלו איומי רצח על בחורה שאחותה נרצחה לפני ארבע שנים. יאיר רק יברר שם לרגע, ידבר עם מי שצריך, יעזור. "אתה רק מלמעלה, משגיח מלווה בקטנה קטנה."

מה? מה? עניין כזה אמור להיות מטופל שם ברמת התחנה, ומה פתאום שיאיר, פקד מהימ"ר, מה לו להתערב שם בעניין מקומי ברהט? והרי הוא עכשיו בצח"ם, וזה שם עניין לשוטר רגיל, לבילוש. ליחידת איומים. אבל מישהו מלמעלה החליט. לפני שבוע עשו כתבה בחדשות על רציחות בפזורה, ויש עיתונאית שבודקת.

"אתה מספר אחת עם הבדואים," (אחד או אחת?) אמר ליאיר. וכבר סגור.

ואולי זה טוב כך. עם הרצח ברהט לפני ארבע שנים, אף אחד לא האמין שיאיר יצליח, ויאיר הצליח, ואחר כך הגיעו השיחות עם הסגן ראש עירייה, ויאיר נכנס עמוק־עמוק לתוך הריב חמולות עם "החברים החדשים ברהט ובכסייפה", ופגישות עם אלקירנאווי, הבוס של המשאיות. "אתה מסתדר איתם." מסתדר איתם. ואולי זה טוב בשבילו. ויאיר מחייך ומהנהן ומסכים. ונסגר העניין. וכבר נקבעה פגישה בתחנת רהט. הנערה בינתיים? אמורה להיות במעון לנשים מוכות. אמורה? ומפקד הימ"ר שלנו — לא יודע מה קורה בדיוק. יאיר עומד ושותק, ומפקד הימ"ר ליאיר, "אני יודע שהעניין של נשים וילדים, של חסרי ישע, זה אצלך חשוב."

יצא מהשיחה מבולבל. חזרו תוצאות בדיקת השערה שנמצאה על השלד — לא מתאימה לאנסים שפעלו בזמן ההוא. כפיר: "אבל זו שערה ללא שורש עור, בלי יכולת לקבוע בוודאות אפילו שלילה," ואחר כך עוד ועוד וכל היום טלפונים ומחשב. ושיחות עם ימ"ר תל אביב ורשומת נשים נעדרות, שמתוכן אחת נוספת היתה זונה אבל דיווחו עליה חמש שנים אחרי אנה, והיא מחיפה בכלל, לבדוק למרות שכבר יש זיהוי כמעט ודאי של אנה מול אבו כביר, התצלום של אנה דומה למה שצייר המומחה הזה על פי הגולגולת, פנים סלביות כמו של אוגר. וכבר שמונה וחמישה. בודק בוואטסאפ שוב ואין הודעות מנעמה. האישה שלך, אמיגו. אולי ברחה. לג׳מייקה. גם אתה לא עונה לפעמים אבל זמין למרות הכול תוך שלוש שעות לכל הפחות. נעמה? תגידי משהו! ויאיר מדבר לעצמו, ככה הוא: "אל תתעצבן." אל תתעצבן, יאיר מנסה ללמוד איך לא. הסוד הוא לעצור. STOP! אל תוציא כלום, הרתיחה לאט־לאט תתקרר. נשימות נשימות.

איזה יום היום? שואל את עצמו ולא יודע לענות, גם את היום הולדת של נור אתה לא זוכר בוודאות. אוקטובר אלפיים ושתים־עשרה? הפרקליטה שלחה הודעה על תיק גנבות הרכב וביקשה להיפגש כדי לדון בהופעה בבית המשפט, וכבר שמונה ועשרה, ומולו יושב מלא אנרגיה, זה החוקר כפיר, כפיר הקטנטני החמודי שאשתו תמיד מכינה לו סנדוויצ'ים של מסעדה והוא נוגס בשיניו הזעירות במתינות מעצבנת. לחם מלא או כוסמין, "כוסמין", בפנים אבוקדו וביצים, ומיונז עם משהו אדמדם — רוטב שעושה חשק, "אוכל שנעשה מאהבה," מכינה האישה הטובה לאיש אישון הקטנטן שלה. כפיר מפשיל במתינות את הניילון העוטף, אגודלו תחוב תחת הניילון והאצבעות הנותרות מעל, הניילון יורד יורד לאט וחושף את השחום הרך הבריא שהאצבעות של הגמד לוחצות, והתערובת שמתוכו צצה מבין שפתי הלחמנייה, אדמדמה של חריף וירוק ומה עוד? זו הצגה שלמה, כפיר סוקר את הלחמנייה לפני ששיניו ננעצות באטיות, כמעט מהפנטת, מתהדקות, "רוצה חצי...? אני לא אגמור," כפיר אמר בקול מחויך. ויאיר מחייך בשלילה. הלסת מתהדקת, ומבין החצאים שבפיו מזדקרות ביצים קשות הנמעכות ונבלעות בתוך פיו, קרעי מלפפון חמוץ מפולש ברוטב אדום שמעט מריחו אולי מתגנב, הרוק בפיו של יאיר מתגבה מעט אל עבר קצה לשונו, נוגע־לא נוגע, "באהבה" טרחה ודיקדקה אשתו. כפיר ואשתו באותו גובה, 167 סנטימטרים כנראה, נורמלי לאישה, נרכנת חותכת בדיוק חצאי מלפפון, האם הרטוב האדום קנוי? מטבוחה? מה, הנה אתה נזכר בה, בנופש היחידה, היא באה טוב בעין, ולא שהיא מה או איזו, פשוט היא חייכנית ורכה ומשככת, מהסוג שאי אפשר לריב איתו, שיער מתולתל, בבגד ים שלם. בבריכת המלון, גזרה טובה יחסית, אימהית נכון אבל שומרת ממדים, לא מישהי שמכה ביופייה, אולי "נאה", ומה שחשוב אחרי הכול זה האופי, האופי בדיוק כך. מישהי שמשככת, שלא נתקעת, שמבינה גבר. יש לה תכונות נשיות קלאסיות. נשים בשבטים הקדומים שרדו רק אם היו כמותה. וארבעה ילדים יש להם. ארבעה, ילדים טובים. הוא, לעכברון, ארבעה.

כפיר: "לא מצאו התאמה בין השערה לשערות של האנסים החשודים." בדק עוד שני אנסים שפעלו בתקופה. כבר עברנו על זה, אידיוט. וזאת שברחה לירדן? לא יודעים עליה כלום, אולי סתם סיפור.

היפות, היפות באמת הן תחזוקה, אבל אישה נעימה היא אוצר, והופכת את החיים והיום־יום לנוחים ולנעימים, וכפיר העכברון זכה באוצר, כך נראה כך נראה, אבל לך תדע. ולמה היא בחרה בו, בגמד הזה? הוא רגוע, רגוע. משרה נוחות, לועס ולועס ולרגע נבוך, אז יאיר חותך את מבטו מפניו ומפיו של כפיר שכבר מסיים לאכול, בליעה אחרונה מתעגלת לבליטה בגרון, הנה בחִכּו המטבוחה עדיין משהה את טעמה הפיקנטי, מתערבלת עם הלחם, וכפיר, לאחר שסיים וקינח את פיו בעדינות, ממשיך עם הכיוון של הזנות ומדקלם ברוגע, אבל הפעם זה כבר מעצבן, מוח חד יש לו לכפיר שזוכר את כל הפרטים על בעל הדירה בראש פינה 21 תל אביב. יוסף זיכרי: יליד 1961, חולון. חמישה מעצרים בגין ניהול בית בושת, הרשעה על הפרעה לציבור. חוץ מזה מתועדות אצל זיכרי עוד ארבע פעמים של רכישת דירות ומכירתן באזור גוש דן. "זה בן אדם שלא היה לו כסף לפחית קולה." ימ"ר תל אביב כבר חקרו בעבר לפני שנים את זיכרי, ועדיין היה מי שזכר שם, רב־פקד בשם גלינר חקר בעבר את הדירה וסיפר לכפיר, "הוא היה נרקומן מסכן, בקושי ידע איך קוראים לו." כך גלינר מהתשאול שם אמר לכפיר: הסרסורים שילמו לו במזומן בכל פעם כדי שייקח את האשמה על ניהול בית הבושת. וכשזיכרי נעצר הוא ישב כמה ימים ואז שוחרר עם קצת כסף שנכנס לו לבנק. הזריק לווריד את כל הכספים הקטנים שנתנו לו, וכשנגמר ובא הקריז אז שוב חזר למשחק ואירגנו על שמו עוד דירת בית זונות לשבת בו, עד ששוב נעצר, שוחרר, הזריק ונזרק ושוב, עד שהגוף נשבר לחלוטין וזיכרי הפך לזיכרונו. העניין הוא הסרסור — אלי גמדי. "צריך לחקור את גמדי," יאיר שמע את כפיר אומר. צריך לחקור את גמדי. צריך פנייה מסודרת ושיתוף פעולה עם ימ"ר תל אביב. הם שם חקרו אותו שנים.

"אז על הבוקר," יאיר אישר בקול משתעל, כי רוק הצטבר בפיו, אז על הבוקר דבר ראשון. הסתיר פיהוקו למול כפיר הערני מדי. רזה ומלא באנרגיה תמיד. ובכלל, מה בעצם הוא כפיר? מרוקאי, אשכנזי מרוקאי. רומני בעצם. (סדיר, תותחנים) רזה. עושה ספורט? המעצבנים עם העודף מוטיבציה, מהקטנים האלו שמנסים לפצות על הגודל. אבל פיקח, נכון. חושב מהר. במעבדה, אם תבנו מבוך ובו כפירי האוגר, בתוך מבוך כזה תמיד הוא ימצא את הגבינה לפני האחרים. הנה המדענית מרימה ומלטפת את אוזנו של כפיר האוגר.

צחצוח שיניים. במראה זה אכן הוא, זה יאיר חי וקיים, בערך: העיניים הכבדות והאדומות, שקיות סגולות מתחת, מראה שעל הקיר מי הכי יפה בעיר? נראה כמו גרגמל אחרי הנגאובר, הוא היה יכול לספר את הבדיחה הזאת לנורי, דרדסים הם הדבר היחיד שנמשך גם שלושים שנה אחרי, הנה הוא מתגעגע לזה שיצפו יחד. יאיר נזכר בתאריך המדויק של היום הולדת של נורי — עשרה בנובמבר אלפיים ושתים־עשרה. עוד חצי שנה. תזמין ליצן, תעשה אירוע יפה. אז יאיר השפריץ מים קרים על פניו ויאללה, למרות שנדמה שהחוקר כפיר דיבר איתו ממש לפני רגע, הרי אתמול קרה הדבר, מין משהו במוח נתפס, נתקע, כאילו שכח מי הוא ואיפה. חסרים לו איזה ויטמינים או מינרל, קרא איפשהו שנוירונים מתים באלפים בכל יום. מתי אתמול דיברת איתו? מתי? מה סגרתם? הצעדים הנגררים של נעמה שמאיטים לידו, והיא במבט עליו כזה שסוקר לשנייה, ואז העיניים יורדות למטה כאילו לא רוצה שיהיה לידה. "אני לוקחת את נור לבית הספר." כמו הודעת טלפרומפטר — ברשמיות מגעילה. אבל לא היה לו זמן אפילו לחשוב או להתעצבן, כי יש ישיבת בוקר ויאיר בעשר אמור להיות בתחנת המשטרה ברהט! מדוע הסכים לכך, זה מטרוף. באמצע חקירת רצח שולחים אותו — פקד ראש צח"ם — לטפל במה שרס"ל עושה שם יום־יום. משהו משונה מאוד. זה לא רק בגלל שעכשיו הבדואים באופנה ורצח על כבוד המשפחה בתקשורת. הוא אמור רק להשגיח מלמעלה. מה זה אומר?

נסיעה של רבע שעה התארכה על פי וייז לכדי ארבעים ושתיים דקות בגלל תאונה אדומה בסמוך לצומת להבים. מה יגאל אמר לך? אני נותן לך את זה גם בגלל שזה אכפת לך. אני יודע שחשוב לך, שזה נוגע לך בלב העניין של חסרי ישע, ככה, מפקד הימ"ר. כביש עצבני בצפירות ארוכות של מג׳נונים, וכל אחד יכול לצאת פתאום מהרכב ולדקור בקריזה, זה כבר מתחיל לקרות פה כמו בארצות הברית. "אתה שוטר," תפעיל את האורות משטרה. עבר לנתיב השוליים שגם בו נהגו ואפילו במהירות, בקושי פינו לו את הדרך, "הרתעה משטרתית בתחת שלי," עד שהפעיל את הסירנה, חצב דרך בין נהגים שנסעו לעבודה בתל אביב, באשדוד, הפנים שלהם קדימה, פרצופים כמו קוצים ועיניים של שור דקור מול מטאדור, ממהרים אל כספם לקומבינות שלהם, בהונדות מודל אחרון וארבע על ארבע גם האישה המחומצנת שמימין והנשים החדשות — קילריות לא רואות ממטר, הערסיות הלבנות האלו שמדברות עורכדינית, כאלו שישמעו מהן, ששולחות מיד אימייל למנהל, לשמור מרחק צריך היום לשמור מרחק ולא לגעת, ממהרים כולם רותחים מורתחים אבל כולם נאלצים לעמוד במקום, גברים בתוך הקופסאות מתבשלים שעות כל יום על הכביש, וקורי שנת הלילה משוכים על עיניהם, כמוך בדיוק, צמודים זה לזה בחוסר אונים, אם רק היו נותנים להם לצאת ולפצפץ גולגולות ולצוד ביער כמו פעם. אבל הנה בין כולם מקפצת מכונית קיה חבוטה עם מוזיקה בדואית עליזה ומונוטונית — דָאחייה, מפוצצת אוזניים ודוהרת בשמחה בשוליים. והנהג? תראו מה זה! הוא מסתכל על יאיר. החצוף!! וממשיך כך, רואה משטרה, צ'קלקה יש הרי, וממשיך, כדור בראש לכאלה, ונניח באמת שיאיר — היית יוצא אליו ככה, יוצא מהמכונית שלך ישר אליו, עליו: ומה היה קורה? ואז האידיוט החרא היה יוצא מהרכב, ואתה שולף ומכוון לו לחזה והוא מביט עליך כלא מאמין, העיניים שלו נפתחות נקרעות, שלפת הרי כדי להגן על עצמך, ונניח שהיית יורה ואז מח"ש ומה?

חייך לעצמו. כמה פעמים שכבר דמיין ככה לירות במישהו. התסריטים הללו במוח ואז אתה נרגע, יאיר. נשימות, יאיר. כולם ככה, לא ככה? ככה עמישראל. ככה וככה. עקף לבסוף. הפקק אכן נגרם בגלל תאונה קשה, ליד צומת להבים שני רכבים, טנדר הפוך מול מכונית פרטית שנחרבה כמעט לחלוטין, חי או מת? מן הסתם בדואי, מאתיים קמ"ש והתהפך, סטטיסטית הכי הרבה תאונות הם, שוטר תנועה כיוון, וכמובן — הקבצנים הבדואים מוכרי השטויות בכל צומת שמוביל לבאר שבע, כל הכרטיסים נמכרו והצופים מקבלים תמורה, זגוגיות מנופצות יפה, די צעיר, מחזיק עפיפונים וגם מתנפחים של באטמן, בצד השני — מימין בשוליים, אמבולנס משתחל בנסיעה לכיוון סורוקה. רוצים לראות דם. רוצים לראות.

אז רהט שמאלה. מימין המפעל של סודה סטרים מסודר וארוך ונקי והשער הגדול "ברוכים הבאים" בכניסה, הלונה פארק מתחיל עם קפיצות על הבמפרים ומימין ומשמאל עוקפים ומצפצפים, רחוב אל־מוכתאר ופיצריות, מילאנו, שווארמה, אטליז מסעדה אלהיאני, מקסיקנית, במפר ובמפר בכל כמה מטרים, לא אכפת להם כמה מוסך מכונית כזו רואה. הכיף לא נגמר ועכשיו תחנת רהט ושומר משועמם ומכניס, וחדר, חיכו כולם לך, שוטרי רגע ודודלי ומפקד התחנה הלקקן "דהרי" שלום ושלומו ויופי טופי גם יושב מין בלש גשש, תעבאן כזה שלא מרגיז אף אחד, והוא אמור להיות זה שבפועל עוקב ושומר על המאוימת? והנה אמיר שלך Good old דרוזי שבסיירת גולני ומחייך כמו דמות של ג׳יגולו בקומדיית פורנו איטלקית של שנות השבעים, אז איך הוא כזה שרירי ומלא שיער דודו טופז כזה איך, רגוע, בין היחידים שאתה יכול לסמוך, לדרוזים יש מילה, השיער שלו, וטסטוסטרון הרי מקריח, אולי תארגן לך בלורית בטורקיה, וישובה כמו באירופה ותרבותית ונשית העו"ס אל־עביד היא, אמאל אל־עביד, אלו שהיו עבדים מאפריקה הם שחורים, אבל היא זקופה ודי בהירה וריח סחלב, ישיבה יש בנוגע לאביר אל־קרינאווי שמאוימת על ידי משפחתה וכבר את אחותה רצחו, האח בכלא, וזה האבא הסכים והאבא עדיין ביד רמה הוא, פניה של אל־עביד מתוחות אכפת לה לעו"סית. המאוימת היא מאל־קרינאווי, אבל לא קשורה ישירות לבוס של המשאיות. בעצם כולם קשורים איכשהו. העובדת הסוציאלית מוודאת שהבינו, שהמאוימת, אביר, אמורה להיות בבית מוגן בצפון. אמורה. "נורמטיבי", ו"נורמטיבית", אומרת העו"סית האלגנטית, אוהבת מילים של אוניברסיטה.

אז ידברו עם האבא וידברו עם השייח', ואמיר יעקוב ויוודא וישימו איכון על האחים. ומה עוד? קפה ובקלאווה. ניחוח סחלבי שנותר לאחר שיצאה. ובסופו של דבר, הרי מה ניתן לעשות? אם לא ירצחו היום הרי בעוד שנה בעוד חמש, ואת זה הפילו על יאיר, את החרא הזה. סלאמת.

וכבר הגיע לקריית הממשלה, וכבר החנה, ואחרי ארוחת צהריים יירגע. אבל תמיד הוא חושב, חושב חושב, מתערבל בלי הפסקה לשנייה תמיד משהו כמו קוץ בנעל, כמו באגדה היוונית ההיא על זה שעולה מחדש להר עם סלע שאחר כך נופל ושוב עולה איתו. ונזכר שאמיר נראה חיוור, ונזכר אחר ההיזכרות הזאת שבעצם אלו הימים האחרונים של הרמדאן והיה עליו להיות אמפתי, לשאול איך הולך הצום. אבל אחר כך נזכר, ובדק בגוגל, שבעצם הדרוזים לא מתייחסים לרמדאן, ועל הטיפשות הזאת — על כך שאינו זוכר את הדברים הבסיסיים, כעס על עצמו כעס כפול, יאיר — אתה, יאיר, אתה, גם הנהיגה שלך מרושלת, הכול נפרם אתה, מה? אולי פרקינסון או מה? מה קורה פה? ובינתיים ישיבה באג"ם בימ"ר, דיון שעיקרו הבחורה המאוימת, מפקד הימ"ר ביטון אמר שמפקד המחוז התקשר. ושוב מחדש יאיר חזר על הכול: המאוימת נמצאת במעון לנשים מוכות, נתחיל במעקב על האח והאבא. כמובן נמשיך בניסיון לדבר עם המשפחה, גם עם השייח' שקובע להם (אבל כבר אף אחד לא מקשיב לשייח'ים).

ובסופו של דבר, השאלה היא אם להציב אבטחה של שוטר עליה. כן, לפחות בימים הקרובים. זה התחנה עושה. מפקד ימ"ר ביטון אישר שאתה שם והתעניין, ובדרך כלל איומים כאלה זה צ'יפס שאף אחד לא מתייחס אליו יותר מדי, אז אם ככה מטפלים בזה סביר להניח שהעו"סית — הבדואית היפה — היא בטח בקשר ישיר וקבוע עם העיתונות. אולי היא הסיבה לכול. וכמובן העניין שזה יהיה רצח שני במשפחה, אבל גם זה קרה בעבר ואף אחד לא התרגש מדי מנשים בדואיות. אבל עכשיו בשנים האחרונות זה אחרת. זה כבר. "מאז שנת אלפיים ושבע־עשרה שמים גז עם הבדואים," ביטון אמר.

ולענייננו: צח"ם תיק רצח. אז על דף גדול כתב, "בדואים. זנות. גלינר. גמדי", מין ריח לא טוב עמד בחדר. מהדק וקלסר על השולחן ועט זול. העט בין אצבעותיו. נלחץ העט והפלסטיק כמעט נשבר. יאיר הביט קדימה. הזדקף. ובלי ששם לב גרס בשיניו את כל ראש העט. קם. התיישב. והפרצוף של החוקר כפיר מסתובב לו מול העיניים, מפקד הימ"ר חשב שהוא השוטר הכי טוב לצח"ם הזה, ולמה בכלל כפיר מעצבן אותו בזמן האחרון? רנ"ג חיים כפיר, יהודון. ומה הסיפור של כפיר? צעיר מיאיר בכמה וכמה שנים, הוא לא קצין, אבל לחפרפר הזה הרי יש כמות נכבדת של דפ"ר, לא מהאלה שהוציאו תואר מאוניברסיטת דרבי — יותר אינטליגנטי מהניצבים שמגמגמים באנגלית. ובלי קשר לזה שגם אם יש לכפיר שכל, הרי הוא בכל זאת אידיוט — למה לא הלך לקצונה? בטח בגלל חוסר סמכותיות, חוסר גבריות, או שהוא לא רצה? העדיף שיהיה לו יותר זמן פנוי עם החפרפרת אשתו המבשלת והדואגת.

ברגעים כאלה כמה מתחשק פחית קוקה קולה קרה. מה נשאר בחיים? הנה — הקור על הלשון, הפחית המזיעה בין האצבעות, הפתיחה של הלשונית והגזים המדגדגים בחך. העט נשבר. וכבר הגיע זמן לצהריים, ונעמה שלחה רשימת קניות אבל אחר כך כתבה שהיא תזמין דרך האינטרנט. אז היא כבר בתנאים של דיבור איתך, גם זה משהו. והעו"סית האלגנטית האינטליגנטית שלחה הודעה שייצור קשר בנוגע לאביר. יאיר חיטט באף. יאיר רצה לעשות משהו, אבל מה? איזה דבר נשתכח ממנו בנוגע לחקירה.

נזכר. צריך לברר שהכול בסדר מול הנציגות ברוסיה! הם מחפשים שם את האמא של אנה — לריסה פודורובה. ודווקא יאיר הוא בעצמו — ראש הצח"ם, ולא החוקר כפיר, ינהל את התשאול: יאיר כבר שטף פנים, שתה קפה. וכבר שמונה וחצי, חדר עם מזגן חדש ושקט בנמצא יש — אז אמריקה. יופי טופי לנו. הדלת סגורה והוא עם אלכסיי שיתרגם. הנציגות ברוסיה כבר עידכנה, כמה בלגן היה עם זה כי הרוסים כבשו שם, באוקראינה, ועד שמצאו את האמא של אנה פודורובה. מצאו. הנציג ברוסיה כבר דיבר עם כפיר, והאמא לריסה אישרה את הפרטים שהפתולוג באבו כביר הסיק על פי השלד. כבר לא אלמונית. וגם אישרה האמא שייתכן מאוד שכתב היד שנכתב על הפתק שנמצא הוא אכן של אנה, אבל היא צריכה לחפש מחברות ישנות ולהעביר למשטרה לשם השוואה. מספר הטלפון שמצאו בפתק לא היה שלם, אולם על פי המספרים שרשומים בתחילתו הוא באוקראינה. תוצאת בדיקת דנ"א מהעצמות של השלד מול הדנ"א של האמא תגיע עוד שבועיים.

והזום נפתח. נציג המשטרה הישראלית מהנהן שם. עדות פתוחה. באר שבע, דונצק. 5.4.2018 השעה 20:34. נוכחים: בתחנת המשטרה דונצק — לריסה פודורובה. סגן ניצב סלאווה ליברמן. בימ"ר באר שבע — פקד יאיר ימין. רנ"ג חיים כפיר. רס"ל אלכסיי פדרמן. "דוברבירצ'ה," אמר יאיר. כפיר ישב לידו, קצת מכווץ, נעלב שלא הוא מנהל את התשאול. אבל. אבל יאיר היה חייב. סלאווה כיוון את המצלמה אל עבר פנים עגולות ובהירות שצרו על המסך. "לריסה," לריסה. לריסה. על מסך הטלוויזיה חמישים וחמישה אינץ' המצח שלה ממלא, קמטיו, ממצמצת. יאיר אמפתי עכשיו, עיניו רכות ומתיישרות מול המצלמה, "הלו. שלום, דובּרֶה." היא לא שמעה. "שלום, לריסה," יאיר אמר שוב בעברית וסלאווה תירגם. האמא, לריסה פודורובה, ב"ערב טוב" מנומס. אלכסיי קורא ברשמיות מהדף: אנה פודורובה, נולדה בדונצק אוקראינה 9.9.1980, הוכרזה נעדרת ב־3.8.2001. האמא: לריסה פודורובה. "לרה".

לרה פודורובה מאשרת את פרטי הזיהוי, ידיים לצדדים, מאחוריה קיר לבן ריק. עיניים עצובות, גדולות. מהאנשים שכמו נטולי גיל, מלבד קמטים קטנים בצדי לחייה. הבת שלה. "אנה," היא אומרת את השם לאט. "מתי ראית אותה לאחרונה?" עוצרת כשוכחת, והמתרגם חוזר שוב על השאלות. אמא שילדתה נרצחה. לא מכירה את המספר שהופיע בפתק שנמצא. עונה על השאלות מכנית, ברעד דק־דק מוסתר, לחייה בשרניות, גבות דקות מעוצבות. והנה אנה — האמא מחזיקה תצלום, הבת שלה נראית שונה ממנה: פני אוגר מעט מוארכות, לחיים מעט נפוחות, אף לא קצר, סולד במידה הנכונה. בחורה די יפה. רגילה למראה. לריסה מחייכת ומצביעה על התצלום, "היא פה, צילמו בגיל שבע־עשרה," קצת פוזה מול המצלמה, מחבט טניס בידה הימנית, שיער עד הכתפיים, ברונטי וקצת מתולתל, ומשתפל מטה בקצוות בלונדיניים, ממש כמו שמצאו בשלד, חיוך נשי ורך, שיניה הלבנות, מישירה מבט. אבל בעצם החיוך שלה די קטן, מוסתר, אולי עצב מקומט בצדדיו, אולי כך הם, הן, הן שם, הקור שם, החיים. ברישום נעדרים מופיע תצלום פספורט. זו היא. מצאת אותה.

"התצלום הזה הוא אחרי הניצחון שלה בתחרות הגדולה של המחוז," האמא עונה כמעט בעליזות ומבעד לקטיעות ולשבירת הקול בשל הקשר האינטרנטי הבעייתי, החיוך של אנה אמיתי, הלוך ושוב של השאלות המתורגמות, המענה האטי, הרי בסופו של דבר היה ניתן להבין שאנה הגיעה לארץ בתחילת 2001, "אמרה שהולכת לעבוד בבית מלון," שלחה פעם אחת כסף. כי האבא כבר "מגיל חמש איננו." ולרה משיבה בתנועה כמו שמגרשים זבוב, ביטולו מופיע גם בעיניה שנעצמות, ואחר כך פנטומימה של כוס ובקבוק אל הפה, "רחוק. איננו. לא טוב היה," ולאנה יש אחות גדולה. עורכת דין. והאמא גידלה לבדה וניסתה לתת הכול בכל מה שיכלה. אנה היתה מקום מאה שבעים וארבע בטניס בכל העולם בתחרות נוער. אנה רצתה רק טניס, אבל אחר כך ברגל היתה בעיה והפסיקה. "היתה יכולה להיות אלופה." ויאיר מדבר על טניס ועל מכות טניס ויאיר מהנהן דקות דקות, ויאיר שותק ומקשיב, והוא אולי יאיר אחר, יאיר ופניו הגסות מתעדנות, אפילו סבלניות ומכילות, עיניו נפקחות ורואות ועוקבות ומהנהנות, וקולו של יאיר רך, משחתי, גברי אמפתי: אז אנה בתחרות נוער, אנה זכתה. אנה היתה ילדה טובה. אנה אחר כך עבדה בבית אבות. לא כמטפלת, אלא כמו מזכירה, "אבל יותר ממזכירה רגילה." אנה היתה חכמה. אנה צחקה. רק אנה ואמא והאחות של אנה, וגידלה לבד הכול לבד כי היה קשה אבל עבדתי במפעל בחשבונות וגם סבתא הביאה ועזרה אבל היה קשה.