1
קלייר
בית.
ניחוח של אורנים, אוויר צח ועלי שלכת שבריריים הסתחררו סביבי כשעצמתי את עיניי ונשמתי את הנשימה האמיתית הראשונה זה חודשים רבים. ברמה הטכנית, אוניברסיטת בקסלי לא נחשבה באמת לבית, כי היא הייתה מקום זמני. אוניברסיטה לארבע שנים, ואני הייתי בשנה השלישית שלי. גרתי כאן רק שמונה חודשים בשנה במשך שלוש השנים האחרונות, ובכל זאת הרגשתי שהמקום הזה הוא בית עבורי יותר מאשר הדירה הקטנה והעלובה שאמא שלי ואני חלקנו, מאז הגעתי לגיל שבו הצלחתי לקפוץ מקצה אחד של המסדרון לקצה השני בלי לדרוך על השטיח.
נשמתי נשימה עמוקה נוספת והתענגתי על השלווה שחשתי כשהסתכלתי על מעונות הספורטאים, בעודי נשענת על הטויוטה הישנה שלי שחנתה מאחוריי במגרש החנייה של הסטודנטים. היא הייתה עמוסה בארגזי קרטון מלאים בפריטים קטנים לחדר שלי במעונות ובבגדי ריקוד. נראה שהייתי הסטודנטית היחידה בשנה ג' שבאמת ציפתה לחזור לאוניברסיטה עם כל הכאוס שכרוך במפגשי לימוד בחצות, מחסור בשעות שינה, מסיבות אחווה — לא שהלכתי להרבה כאלה, לדברי טייטום — וחדרי מעונות שבקושי היה בהם מקום לעשות שפגט, אבל לא הרבה סטודנטים באוניברסיטת בקסלי גדלו כמוני. זו הייתה אוניברסיטה יוקרתית, ואני לא הרגשתי שייכת לכאן, ולכן למדתי פה על מלגה חלקית.
בתזמון מושלם, הטלפון שלי צפצף, והודעה נכנסה, כל עמוד השדרה שלי נדרך והתקשח כמו פלדה. נאנחתי וסגרתי את דלת הטויוטה שלי עם הרגל.
אמא: אל תשכחי שמחר צריך לשלם את חשבון החשמל.
מלמלתי בשקט. "אה, נכון, ברור שיש מצב שאשכח שצריך לשלם מחר את חשבון החשמל שלך. תודה על התזכורת לשלם על חשמל שלא אשתמש בו במהלך שמונת החודשים הבאים."
"את שוב מדברת לעצמך?" טייטום דחפה קלות את הכתף שלי בזמן שניפחה בלון ממסטיק המנתה שלה ופוצצה אותו בפניי. היא לא נתנה לי לענות כשצללה למושב האחורי של המכונית כדי להוציא ארגז מבין החפצים שלי. "חבל שאת לא גרה איתי בבית האחווה. כל הסיפור הזה שאת גרה במעונות הספורטאים ממש דפוק.״
"את יודעת שאני לא יכולה להצטרף לאחווה, טיי. ניסיתי את זה בשנה א', וזה לא עבד."
זיכרונות של נזיפות משאר החברות באחווה כאילו אני שוב בבית עם אמא שלי עברו לי בראש, ומייד התחלתי לרעוד. למרות שעברתי את תהליך הקבלה, מהר מאוד למדתי שאני לא מתאימה להיות באחווה. בגלל הצורך לשמור על הציונים שלי כדי לא לאבד את המלגה, חזרות הריקוד והאודישנים הרבים, והעבודה בזמני הפנוי בבקס — המסעדה והבר המקומי בקמפוס — כדי שאוכל לממן את המחצית השנייה של שכר הלימוד שלי ובנוסף לעזור לאמא שלי לשלם חשבונות, פשוט לא היה לי זמן.
לכן מגורים במעונות הספורטאים היו הפתרון הכי מוצלח בשבילי, וזה היה בסדר מבחינתי. לא הרגשתי שום הבדל.
"כן, אבל עכשיו את כבר סטודנטית ותיקה. את יכולה לעשות מה שבא לך, וכל הצעירות יעשו כל מה שאת צריכה. יש לך ותק עליהן."
"אני בחיים לא אכריח סטודנטית צעירה —"
"אחות," טייטום תיקנה אותי לשפה המכובסת של האחווה.
צחקתי בעודנו עולות במדרגות האבן אל המעונות החדשים שלי. "לא משנה. אני בחיים לא אכריח מישהי אחרת לעשות משהו בשבילי. את יודעת שאני אוהבת לעשות דברים בעצמי."
"כן, בהחלט. אני יודעת. גברתי הקטנה והעצמאית. אני מופתעת שאת נותנת לי בכלל לסחוב את אחד הארגזים שלך."
"מה את בכלל עושה כאן?" שאלתי והנחתי את הארגז שלי ליד רגליי כדי להוציא שוב את הטלפון. עברתי על האימיילים שלי וחיפשתי את מספר החדר, שבאופן לא מפתיע נמחק מהמפתח שקיבלתי. אוניברסיטת בקסלי הייתה אחת האוניברסיטאות הוותיקות ביותר בניו אינגלנד, והארכיטקטורה העתיקה לא הייתה הדבר היחיד שלא התקדם למאה ה־21.
חדר 213.
"באתי לקחת לוח זמנים כדי לבדוק מתי האודיטוריום פנוי לחזרות. יש כמות מגוחכת של אודישנים בסמסטר הזה, ויש אודישן אחד שאני יודעת שיעניין אותך. אם תקבלי אותו, זה ישלם לך את שכר הלימוד לשנה הבאה."
כבר ידעתי עליו, והיא צדקה. הייתי מעוניינת.
"לקחתי לך ולג'קלין לוח זמנים."
נאנחתי בהקלה ולקחתי ממנה את הארגז. "אין כמוך. תודה. ג'קלין גרה גם כאן? חשבתי שהיא גרה מחוץ לקמפוס עם החבר שלה."
"היא נפרדה ממנו. אה, באיזה חדר את? אולי אתן גרות יחד."
"אני ב־213."
כשהגעתי למדרגות כדי לעלות לקומה השנייה ועקפתי יותר מדי סטודנטים צעירים שלא הייתה להם ברירה אלא לגור במעונות הספורטאים, בניגוד אליי שבחרתי לגור בהם, קלטתי שטיי כבר לא לצידי.
"מה קרה?" שאלתי והרמתי את הארגז קצת יותר גבוה. שמעתי את העטים והעפרונות שלי מתגלגלים בתחתית.
גבותיה של טייטום התכווצו, ושפתיה הוורודות השתפלו פתאום. "את בטוחה שאת בחדר 213?"
"כן." הנמכתי את קולי כשהתקרבה אליי. "למה את נראית מודאגת כל כך?" התחלתי לעלות במדרגות וקיוויתי שהיא תבוא אחריי. "תפסיקי לנסות לגרום לי להצטרף לאחווה שלך. אין לי זמן לזה. אנחנו פשוטי העם צריכים לעבוד, את יודעת."
טייטום נמנית עם בנות המזל, כפי שאני אוהבת לקרוא להן. אתם יודעים, אלה שבאו ממשפחה עשירה ויש להן חשבון בנק מרופד שההורים שלהן אהבו למלא מדי פעם, כדי שהילדים יוכלו להתמקד בלימודים ובפעילויות ההעשרה. שלא תבינו אותי לא נכון, היא לא מפונקת. טייטום היא חכמה, נחושה ואדיבה יותר מכל חברה שהייתה לי אי־פעם. פשוט הוציא אותה מדעתה שמעולם לא הרשיתי לה לשלם עבור הקפה שלי או — גרוע מזה — על ספרי הלימוד.
ספרי הלימוד באוניברסיטה יקרים, והאמת שזה לא הוגן. שלוש מאות דולר לספר שאשתמש בו רק כמה פעמים? זה לא לעניין.
"אבל זו הקומה של הבנים. אחי גר במעונות האלה לפני שעבר לדירה שלו."
עצרתי מלכת לשבריר שנייה וקפאתי במקום על המדרגה השלישית מלמעלה בגרם המדרגות שהוביל למסדרון שהדיף ריח בשמים מסוגים רבים מדי. הרחתי רמז לדאודורנט אקס, ופתאום חזרתי בזמן לכיתה ט', אחרי חופשת חג המולד, כשהיה נדמה שכל בן בכיתה שלי רכש מלאי לכל החיים.
היססתי לפני ששאלתי, "רגע, מה?"
"כן." טייטום התקרבה אליי ועינינו נפגשו. "זו הקומה של הבנים. בנות בקומה הראשונה, בנים בקומה השנייה, בנות בקומה השלישית, ובנים בקומה הרביעית."
"חשבתי שאלה מעונות לבנות בלבד." ספקנות החלה לחלחל דרך הנקבוביות שלי.
"לא דורותי הול. אני בטוחה שכמה חברים של אמורי גרים בקומה השנייה," לחשה טייטום והתקרבה אליי כשגורד שחקים בדמות גבר ירד במדרגות, מזיין אותה בעיניים במשך כמה שניות ארוכות, לפני שחייך בעליונות והמשיך הלאה.
חום התפשט בלחיי וקיללתי בשקט. "בכל מצב אחר, הייתי מניחה שזו בדיחה, אבל זו אני, והעולם מוצא דרך לחרבן עליי בכל הזדמנות."
טייטום המשיכה לשתוק כשהתקדמנו ליעד הסופי שלנו, שהיה —איזו הפתעה — מסדרון מלא בספורטאים.
כל זוג עיניים הסתובב לכיווננו, וטייטום — שהיא יפהפייה מהממת ורגילה לספורטאים כי אחיה הגדול, אמורי, שיחק בקבוצת ההוקי של אוניברסיטת בקסלי — יישרה את כתפיה והציגה הבעה ששידרה אל־תתעסקו־איתי כשהלכנו בשקט עד חדר 213.
"תבדקי שוב את האימייל שלך," היא אמרה והסתכלה עליי.גיחוכים נשמעו מכל עבר. הייתי בטוחה ששמעתי גם שריקות, אבל אולי הדמיון שלי עבד שעות נוספות.
במקום לבדוק את האימייל שלי, הכנסתי את המפתח לחור המנעול, ומובן שהדלת נפתחה מייד. שוב עינינו נפגשו, וטייטום החלה לצחוק בהיסטריה. אני, לעומתה, ממש לא. "את בטוחה שאת לא רוצה להצטרף לאחווה שלי? תקבלי חדר משלך."
שלחתי אליה מבט של רוגז והנחתי לדלת להיסגר מאחוריי. העפתי מבט בזוהר של המנורה על השולחן מימין. ערימות ספרים כבר היו מונחות על השולחן, ותיק שחור היה זרוק על הרצפה ליד המיטה המגושמת. השמיכה הייתה בצבע כחול כהה, והיה ברור מייד שמדובר בחדר של גבר. לא היו שם נורות לקישוט, והכול שידר אווירה קודרת.
"היו לי לא מעט שותפות לחדר," התחלתי לומר והלכתי אחרי טייטום כשהניחה את הארגז שלי על השולחן מול השולחן שמימין. "הפאנקיסטית שהשאירה את מחליק השיער שלה דולק בשנה א' וכמעט שרפה את כל הבניין. והייתה גם השחיינית שבגללה לכל דבר היה ריח של כלור."
"והבחורה שצ'אד שנא כי ניסתה לגרור אותך למסיבות אחווה כל סוף שבוע." טייטום זרקה את שערה הבלונדיני לקוקו על ראשה. "אה רגע, צ'אד שונא את כל מי שמתקרב אלייך."
טייטום לא טעתה. החבר שלי באמת שנא את כל מי שהתקרב אליי. הוא היה טיפוס קנאי, וזו התכונה שהכי פחות אהבתי אצלו.
"בכל מקרה," קטעתי אותה והתקדמתי מהדיון על צ'אד, שטייטום תיעבה. "אף פעם לא היה לי שותף לחדר ממין זכר, כך שזו פעם ראשונה."
"וטעות," טייטום הבהירה והניחה את ידיה על מותניה. "זה בכלל מותר? כלומר, כולנו מבוגרים כאן, אבל אני לא חושבת שבנים ובנות מתגוררים יחד בבקסלי. באוניברסיטאות אחרות? אולי. אבל בבקס יו?"
"את צריכה לפנות למדור קבלה לפני שתכניסי לכאן עוד ארגזים. זאת בטוח טעות. בואי." היא לקחה ממני את הארגז והניחה אותו על השולחן. ואז ידיה מצאו את כתפיי, והיא סובבה אותי והוציאה אותי בדחיפה מהדלת. "אבוא איתך למקרה שהם ינסו לרמוס אותך, עם האופי החמוד והתמים שלך."
"אני יודעת להיות נחרצת כשצריך."
טייטום גלגלה את עיניה. "אהה. בואי נלך. ואם את מחליטה שאת יכולה לטפל בזה בעצמך, כמו שאת עושה בכל מצב אחר בחיים שלך, אז אני אבוא בשביל לתמוך בך."
שתינו הלכנו לאורך המסדרון, מתעלמות מכל גבר שנראה כאילו הוא שייך לחדר הלבשה ולא למעונות, כשחצי מהם נוצצים מזיעה מאימון או מחדר כושר, והחצי השני נראים כאילו הם מוכנים ללכת למועדון לילה ביום שלישי בשתיים בצהריים.
יערה כהן (בעלים מאומתים) –
ספר מושלם