נשמה ללא אמונה

"ראנלדי כאן!"

צמרמורת של ציפייה עברה אצל עובדי הקבלה של המלון המפואר – זה התחיל בהנהון אזהרה משומר הסף לשוער,שבתורו סימן לעובדי הקבלה – וקייטלין הבחינה שכולם הזדקפו מעט יותר, ידיהם התקינו עניבות או השטיחו שיער, כשלימוזינה מבהיקה נעצרה בחוץ.

"השאלה היא" – גלין, המנהל, מצמץ בעצבנות והסיט תלתל ממצחו – "מי מהם?"

עבור קייטלין התשובה הייתה יותר רלוונטית מכפי שגלין יוכל להבין.

לכאורה, לקייטלין, שהתלוותה לצוות העובדים כדי לצבור ניסיון לא היה אמור להיות חשוב כלל מי מהתאומים ראנלדי החתיכים הגיע זה עתה – אחרי הכול, שניהם היו אגדה.

לאזרו ולוקה ראנלדי ניהלו שניהם את רשת המלונות המפוארים והבינלאומיים – וביחד עם אחותם היו היורשים להון העצום שאביהם צבר והותיר אחריו אחרי מותו בשנה שעברה.

האם זה מרשים? כן. ראוי לפרסום? לא.

אלא אם כן, כמובן, העושר העצום נחת בחיקם של שני תאומים זהים מהממים. לא אחד, אלא שני אבות טיפוס מושלמים, שהגיעו לכותרות באופן קבוע בגלל חיי חוג הסילון הנהנתנים שלהם. מאז שאביהם מת, ואחותם התחתנה והתיישבה שם, הזוג המהמם התבסס פחות או יותר במלבורן – שני רודפי נשים, שלא התנצלו ובהחלט לא הציעו כל הסברים! רק בשבוע הקודם, לוקה הגיע לעיתונים בגלל קטטה בקזינו, וקייטלין נזכרה שהיו לאחרונה כמה אירועים של נהיגה תחת השפעת אלכוהול.

גבר בחליפה כהה יצא מהלימוזינה, וקייטלין מצאה את עצמה עוצרת את נשימתה.

"מי מהם הוא?" היא לחשה.

"אני לא בטוח עדיין..." גלין הרהר. "שניהם זהים, שניהם אלילים..."

קייטלין קיוותה שזה היה לאזרו.

לא בגלל שהוא נחשב בעל העוצמה הרבה יותר, המנהיג האמיתי של השניים, אלא בגלל סיבה שגלין לעולם לא היה מאמין בה.

כשראתה את סנדלי הרצועות שהופיעו על הקרקע ליד דלת המכונית, קייטלין לעסה את שפתה, ותהתה מה לכל הרוחות תעשה אם תיתקל ברוקסן – תהתה איך צוות המלון יגיב אם יידעו את האמת המוזרה...

לוקה ראנלדי יצא עם בת דודתה.

"זה לאזרו," גלין אישר כשהגבר הלבוש בחליפה נכנס דרך הדלתות המסתובבות, בלי לחכות לאישה שאיתו.

"איך אתה יודע?" קייטלין הקדירה מצחה. "חשבתי שאמרת שהם זהים..."

"לאזרו לא מחכה לאף אחד..." גלין לחש בזהירות לפני שהלך קדימה כדי לפגוש בבוס שלו.

"אפילו לא לאישה יפה!"

היא ראתה אותו קודם – ראתה אותו בעיתונים, התצלום שלו היה על שער מגזין העסקים שקראה בשביל הקורס שלה – אבל דבר לא הכין את קייטלין להשפעה שלו, בשר ודם ומקרוב. הוא היתמר מעל למטר שמונים, ומההליכה שלו אפשר היה לראות שהמקום בבעלותו – ולא רק באופן מילולי. הוא הקרין ביטחון עצמי ויהירות, וכשהלך לעבר דלפק הקבלה קייטלין קלטה שהוא לא היה רק מהמם – הוא היה ממש יפהפה. שערו השחור היה ארוך מכפי שהיה בתמונות, כשתלתל כהה נופל על מצחו, ואשר לעיניים הללו... קייטלין ממש נאנחה. היו להן ריסים עבים והן היו שחורות כלילה ומסוכנות כמוהו. כשמבטו פגש בשלה, הוא היה משועמם, לגמרי לא מתעניין והוא מיהר להסיט אותו הצידה. אבל, בשביל קייטלין זה היה כאילו דמותו נחקקה במוחה, והוקפאה כך שתוכל לבחון אותה שוב בהמשך – תראה שוב את האף הרומאי הישר, תראה מקרוב את עורו השחום ואת הפה המלא הזועף, אבל הראוי כל כך לנשיקות.

היא הבינה שהיא נועצת עיניים, ממש בוהה בו, כך שהיא קרעה ממנו את מבטה והסתכלה על האישה שנכנסה אחריו. עכשיו היא ישבה על אחת מספות הקטיפה שבלובי וחיכתה לאדונה – וקייטלין לא הצליחה להימנע מחיוך אירוני קטן שעלה על שפתיה.

אף על פי שזו לא הייתה רוקסן, זו בהחלט הייתה יכולה להיות היא.

היפהפייה השחרחורת שהתלוותה אל לאזרו בהחלט לא כיוונה אל המראה הטבעי כשהתאפרה. שיער כהה ומבהיק התפזר על כתפיים, שהיו שזופות בצורה כה אחידה עד שהיה ברור שזו תוצאה של שעות ארוכות על מיטת שיזוף ביחד עם שיזוף התזה על בסיס קבוע.

"ברוך הבא, אדוני." לאזרו התעלם מידו המושטת של גלין.

"מה המצב?" לאזרו לא החזיר ברכה, עיניו הוצרו כשסרק את אזור הקבלה. "בעיות כלשהן?"

"בכלל לא," המנהל שלו הרגיע.

"האם לוקה הגיע?"

"עדיין לא," גלין אמר, ובחר לא להזכיר את שיחת הטלפון השתויה שקיבל קודם, שבה נדרש לפנות איכשהו את החדר הטוב ביותר במלון ולהכין אותו לבואו של לוקה.

"איך החתונה?"

"מצוין," גלין התלהב, אבל כשמבטו הבוער של לאזרו נפל על פניו הוא הסמיק קמעה. "ובכן, יש בעיה קטנטנה, אבל אנחנו מטפלים בה עכשיו."

לאזרו הרים גבה שחורה, ואף על פי שלא אמר מילה, התנועה הזעירה העידה בבירור שרצה מידע נוסף.

"אביה של הכלה, מר דלטון – "

"גאס דלטון הוא חבר אישי קרוב שלי," לאזרו קטע אותו, ואף על פי שהאנגלית שלו הייתה מצוינת, לקולו העמוק, עם המבטא הכבד, היה גוון קל של אזהרה.

גבותיה של קייטלין התרוממו קמעה – אחרי הכול אם הוא כזה חבר טוב, איך יתכן שלאזרו לא נכח בחתונה? היא לא אמרה את זה, כמובן, אבל או שלאזרו היה קורא מחשבות מיומן או שהרגיש את הבריזה שנשבה מגבותיה המתרוממות, כי כאילו ענה למחשבתה, הוא זיכה אותה במבט קצרצר.

"אין מספיק לילות שבת בשנה כדי שאשתתף בכל חתונה שאליה אני מוזמן אבל – בהינתן שמר דלטון בחר במלון שלי ובזה שהוא חבר – אני כמובן אכנס ואשתה משהו. כמובן, קיוויתי לשמוע שאין בעיות..."

"כמעט." גלין בלע.

"אז?"

"ובכן, הוא ביקש שהבר יישאר פתוח למשך שעה נוספת. כמובן שאנחנו שמחים ללכת לקראתו – הבעיה היא רק שהמשיכה בכרטיס האשראי שלו לא אושרה. הייתי בדיוק בדרכי להחליף אתו מילה דיסקרטית."

"תעלי את הפרטים שלו." הוא נקש באצבעותיו לכיוון הכללי של קייטלין, ואף על פי שהעלתה את הפרטים האישיים של האורחים במשך מרבית הלילה, המיומנות שכמעט השתלטה עליה מעולם לא נבחנה תחת תנאים כה מלחיצים.

"אר, קייטלין נמצאת כאן רק כחלק מהמתלמדות, אדוני," גלין אמר, ומיהר אל המחשב. מבט אפל אחד מצדו של לאזרו עצר אותו במקומו. "היא לומדת מלונאות, ו – "

"ממתי סטודנטית מתלמדת נשארת עד חצות בשבת?" לאזרו קטע את דבריו, ונעץ מבט בתג השם שלה, הנמיך את עיניו אל נעלי הזמש עם עקבי הסטילטו ואז טיפס למעלה בעצלתיים – קולט את החצאית הכחולה-כהה והזולה למדי שלה ואת החולצה הלבנה שהרכיבו את המדים שלה. לגמרי בלי למהר, בעוד גלין ממשיך לקשקש בעצבנות, הוא בחן את פניה, נעץ מבט בעיניה הכחולות ועשה דברים מוזרים לבטן שלה.

"קייטלין רצתה מאוד לחוות ערב עמוס של שבת..."

כמה הצטערה שלא קיבלה התראה – הצטערה שלא היה לה זמן למהר לשירותים ולסרק מחדש את שערה הבלונדיני הכבד. היא יכלה להרגיש שהפקעת הצרפתית מתפרקת מול עיניו. וייחלה שהפה שעליו התבונן עכשיו היה מכוסה בשפתון.

"והיא טיפלה באורחים?"

"כן," גלין אמר בקול חורק. "תחת פיקוח צמוד, כמובן."

"היא העלתה פרטים של אורחים משלמים?"

"אה, כן..." גלין הנהן. "אבל כפי שאמרתי רק תחת השגחה." מה שלא היה ממש נכון – גלין יצא להפסקות עישון רבות. ועם זאת, היא בוודאי לא תגיד את זה ללאזרו.

"אם היא טובה מספיק עבור אורחיי," לאזרו ענה, כקדוש מעונה, "אז היא מספיק טובה בשבילי."

אם הוא שוב ידבר עליה בגוף שלישי, קייטלין החליטה, אז היא תשמיע באוזניו את דעתה.

כשעיניו הכהות נחו עליה, קייטלין התחרטה.

אולי היא לא תגיד משהו. ובכל זאת היא יכולה לחשוב כך – אולי הוא נפלא למראה, אבל הוא היה יצור שוביניסטי, יהיר ושנוא. מסמיקה מתערובת של עצבים ומבוכה, היא מחקה את שגיאת ההדפסה שלה. אחרי רגע ארוך מאוד, הפרטים של גאס דלטון הבזיקו לבסוף על המסך.

כרגע!

"החשבון שלו," לאזרו רטן, והיה ברור שציפה שעם כמה קליקים מהירים היא תעלה את הדף הרצוי. אבל חוסר הסבלנות שלו רק בלבל אותה יותר.

הסמן התנודד על המסך כשהוא הופיע לפתע מאחוריה, ועמד מעליה, ידו באוויר כדי לקחת את העכבר – ולמעשה לבטל את המאמצים שעשתה. היא הייתה אמורה לצעוד לאחור – אלא שהוא עמד מאחריה. היא הייתה אמורה להזיז את ידה ולהניח לו להחליפה – אלא שידו הייתה מעל ידה.

אולי זה היה הסיכוי למגע גופני איתו, אולי עצבים, או קומבינציה בלתי אפשרית של השניים, אבל בשנייה הזו התקווה שלה להמלצה מצוינת ממלון ראנלדי התפוגגה במהירות כשקייטלין לחצה על העכבר – לא פעם אחת, לא פעמיים, אלא כאילו האצבע שלה פתחה עווית עצבנית. היא שוב הדפיסה – והפניקה שלה התעצמה כשמחקה את כל ההיסטוריה הכלכלית של האורח המועדף של ראנלדי. הוא צריך להתערב, קייטלין חשבה, כשלחצה בעצבנות על החץ האחורי, זיעה נוטפת בין שדיה בעוד ידו עדיין מוחזקת באוויר. נשימתו הייתה על עורפה הלוהט כשפקודת תוכנה לא מוכרת הופיעה על המסך להתגרות בה.

להשכיב את סוזן לישון.

אוי – היא הייתה צריכה ללחוץ ביטול. ברגע שהדפיסה או-קיי, קייטלין נזכרה במשמעות של הציווי המוזר – שהיא באמת לא רצתה שמערכת המחשב תושבת להיום, שהיא באמת-באמת לא רצתה לעשות את הדבר האחד והיחיד שגלין אמר לה שאסור לה לעשות לעולם. אבל כשהמסך האפיל, קייטלין ידעה שלא רק שסוזן הלכה לישון, היא גם נחרה קשות ואי אפשר היה להעירה מחדש, בעוד שהיכנשהו במערכת היא עבדה ותיעדה את הנתונים של היום ואת הכניסות והיציאות של האורחים.

קייטלין לעולם לא קיללה – מכל מקום לא לפני הבוס שלה – אבל הקללה נפלטה לפני שהספיקה לעצור אותה. ההבעה הנחרדת של גלין אמרה לה שהלחישה שלה הגיעה לאוזניו.

"הכול בסדר?" גלין בדק בעצבנות, מצדו השני של הדלפק, וקייטלין הרימה את מבטה כדי לעמוד מול הרע במיעוטו, אבל הפחד הגלוי של גלין למראה ההבעה המזועזעת שלה לא הכיל דבר שיוכל לנחמה. "הכול בסדר, נכון?" הוא נשף.

"נראה שיש בעיה במערכת." קייטלין ניסתה לשמור על קול רגוע, אלא שנדמה שהפה שלה היה שייך למישהי שחזרה מרופא השיניים אחרי טיפול שורש. השפתיים שלה נאבקו כדי להגות את המילים, האצבע שלה עדיין המשיכה להקיש, אבל כל גופה היה מאובן לגמרי. היא הצטערה שלא הלכה הביתה כשיכלה – בזמן שבו הייתה אמורה ללכת.

"למה, לעזאזל, את מתכוונת?" גלין רטן והתחיל להקיף את הדלפק. "בעיה עם המערכת? מה כבר עשית, קייטלין?"

סיימה את הקריירה שלה לפני שזו אפילו התחילה, כנראה, קייטלין חשבה בפחד. המזג של לאזרו ראנלדי היה מפורסם אצל הצוות – והיה משהו שבו לא רצתה כלל לחזות, ובמיוחד כשהוא מופנה כלפיה. היא הכינה את עצמה להתמודד עם הלשון העוקצנית שלו, לכמה מילים נבחרות שימלאו את החלל באזור הקבלה כשיגיד לה מה בדיוק הוא חושב על כישורי המחשב שלה, על חוסר היכולת הטרגי שלה לעבוד עבור מלון אקסקלוסיבי כזה, קייטלין הרימה את ראשה באומץ – בטיפשות אולי – כדי לעמוד מולו.

ההבעה המבועתת שלה הפכה לכזו של תדהמה כשראתה שהעיניים שפגשו את שלה לא היו כלל עוינות. בעצם, אם היא לא טועה, היא ראתה רמז לחיוך משחק על זוויות פיו.

"זה בסדר, גלין." הוא הרים יד, שציפורניה טופלו בצורה מושלמת, על מנת לעצור את התקדמותו של המנהל שלו. "יש לך אורחים לטפל בהם." עיניו של לאזרו נפלו על זוג אוהב למדי שהמתין ליד הדלפק ושבאמת צריך להשיג חדר במהירות. "כפי שקייטלין אמרה, יש בעיה קטנה במערכת, לא משהו שאיני יכול לטפל בו."

האם הייתה באמת בעיה במערכת? קייטלין תהתה בתקווה כשגלין הלך לטפל בזוג, עיניה חוזרות אל מסך המחשב המהבהב.

"שום דבר שאי אפשר לתקן..." הוא נשען מעליה עכשיו, כשעמדה קפואה במקום – ולא רק רגליה. ידה של קייטלין עדיין לפתה את העכבר באחיזה מאובנת. גרונה נמתח כשידו החמה סגרה על ידה, והובילה אותה על החץ האדום הקטן שלמעלה וסגרה את התוכנית – משהו שקייטלין הייתה בטוחה שאתה לא אמור לעשות. לבה פעם בחזה כשהוא הזיז את ידו – היא באמת צריכה לזוז משם. אלא שהיא לא עשתה זאת. בעצם, היא עדיין עמדה שם, כשידיו הקיפו את שני צדי מותניה ונעו אל המקלדת. לבה זינק אל פיה כשללא טעות כלשהי, הוא הפעיל את המחשב מחדש ובמהירות מרשימה הדפיס את הפרטים שהחזירו את המידע על גאס דלטון.

"למרבה המזל לכול יש גיבוי." קולו היה נמוך באוזנה, והיא חיכתה שההקלה תציף אותה – חיכתה שנשימה מכירת תודה תפלט משפתיה עכשיו שהמשבר נמנע. אבל זה לא הגיע. גופה נלחם בדחף להרפות, ומוחה אמר לה במונחים שאינם מתפרשים לשתי פנים שעכשיו לא היה זמן לשאננות. כל עצב שלה היה בכוננות, כל תא, כל שביב של די-אן-איי רעד ממתח. אלא שזה כלל לא היה קשור לקריירה שלה, לא קשור לזה שהבוס שלה תפס אותה עושה טעות איומה, אלא היה קשור לגמרי לגבר שנשען מאחוריה, לניחוח הכבד שלו, לגבריות המוחלטת שלו, לכל אלו הייתה השפעה מסחררת עליה.

"איך...?" קייטלין מצמצה. "גלין אמר שברגע שסוזן מוכנסת למיטה..."

"כל המידע של היום נשלח אלי לבדיקה." לאזרו הסביר, ואז הרחיב. "שום דבר שמתרחש על המחשב הזה לא נמחק עד שאני שבע רצון ממנו..."

"תודה לאל על כך."

"כל עוד את לא מתכננת מעילה...?" הוא הפסיק להדפיס עכשיו, הוריד את הכלא הנעים של ידיו וצעד לאחור, וקייטלין נשפה בהודיה לפני שהסתובבה אליו.

"כמובן שלא!" היא צחקקה.

"או שכמה מהחברים שלך ישלמו תעריף מוזל בעודם מתארחים בסוויטה הנשיאותית?"

"בבקשה!" קייטלין צחקה.

"או להסתלבט מאחורי הדלפק, ולבדוק מיילים ולעשות עסקות בנקאיות באינטרנט על חשבון זמני?"

"אה, לא." קייטלין לא צחקה עכשיו. למעשה היא התקשתה להמשיך לחייך.

"או לבדוק את ההורוסקופ שלך...?"

קייטלין אפילו לא ניסתה להכחיש. פניה בערו בגוון לא מושך של ארגמן, אבל אם היה לה האומץ להסתכל למעלה, היא הייתה מבחינה שהוא מחייך.

"הכול בסדר?" גלין ממש הקרין את העצבנות שלו כשהצטרף אליהם.

"כמובן." לאזרו משך בכתפיו. "אני רואה שגאס שילם מראש ארבעים ושמונה שעות לפני האירוע..."

"בכל זאת..." גלין כחכח בגרונו. "חשבתי שאני צריך להזהיר אותו..."

"לאזרו!" גאס דלטון, מחייך, קולני, ואדום בפנים כמו קייטלין, חצה את הלובי. "בוא ותשתה איתנו!"

"בדיוק עמדתי לעשות זאת." לאזרו הנהן. "אני מקווה שהכול זרם חלק הערב."

"זה היה מושלם!" גאס התלהב. "הכול הלך ללא תקלות. בעצם..." גאס פנה אל גלין. "האם טיפלת בעניין הבר כפי שביקשתי?"

"הכול נעשה," לאזרו ענה במקום המנהל. "בשבוע הבא יישלח אליך חשבון מפורט."

"פרטים, פרטים, פרטים..." גאס ביטל את חשיבותם בתנועת יד. "תצטרף אלינו, לאזרו."

"אני אהיה שם עוד דקה."

כשגאס חזר אל אולם הנשפים, לאזרו הנהן ליפהפייה הממתינה לו. ואף על פי שהוא לא שרק, אף על פי שהוא לא נופף ברצועה, כשקפצה בלהיטות, קייטלין יכלה להשוות אותה רק לכלבלב נלהב שגילה שעומדים להוציא אותו לסיבוב.

כל אנשי הצוות עמדו קפואים, כל החיוכים המהוקצעים היו במקום, כשהלך לעבר חדר הנשפים, אם כי, כמו בלון דולף, אפשר היה להרגיש את המתח זולג החוצה כשדלתות האולם נפתחו ולאזרו והדייט שלו נכנסו פנימה. אבל בדיוק כשהכתפיים של כולם נפלו, בדיוק כשכולם התכוננו לנשוף באנחת הקלה קולקטיבית, הוא הסתובב, כאילו היו לו מחשבות שניות – צעד בחזרה אל דלפק הקבלה ונעץ בקייטלין מבט חמור.

"למה עשיתי את זה?" הוא שאל. "קדימה – את כאן כדי ללמוד. למה, כשזה עסק, כשאני יודע שאולי לא יהיה לו את המימון, בחרתי, בינתיים, להתעלם מזה?"

"אה..." עיניה של קייטלין נורו אל גלין בתחינה מהירה לעזרה, אבל כשזו לא הגיעה, היא הכריחה את עצמה להסתכל שוב על לאזרו. "בגלל שהוא חבר?" קייטלין ניסתה. היא ראתה את הקמט שעל מצחו מעמיק וניסתה שוב. "בגלל שהוא אורח, ובמקום להביך אותו הערב..." המבט הזועף העמיק כשניסתה לאמץ את מוחה בכל הכוח. "בגלל שהוא כבר שילם כל כך הרבה..."

היא הייתה לגמרי לא בכיוון. מוחה התאמץ למצוא תשובה, אבל לא נותרו לה כאלו. היא הכינה את עצמה לצליפת השוט של הגערה שלו, ונכנעה. והוא עשה את הדבר המוזר והבלתי צפוי ביותר.

"כולן סיבות טובות. אבל..." ההבעה החמורה והבלתי קריאה החליקה מעל פניו כאילו הייתה מסכה, ובמקומה הגיע חיוך נוסף שקייטלין הייתה הנמענת היחידה שלו, וזה היה כמו לצאת אל השמש ללא הגנה – מסנוור, מחמם, מסנוור אותה בעוצמתו, מפתיע אותה לגמרי, חיוך שהעצים הכול. "יש לו שלוש בנות נוספות וכולן רווקות – אז אם הערב יהיה בסדר, זה אומר עוד שלוש חתונות..."

הוא לא סיים. משועמם עכשיו, הוא הסתובב שוב והלך אל הדייט שלו ואל אולם הנשפים.

והפעם, עבור קייטלין לפחות, המתח רק התחיל – ולא נותר אוויר בריאותיה כדי לנשוף.

היו כמה שעונים באזור הקבלה, כל אחד נתן את הזמנים השונים סביב העולם – עשר דקות לחצות במלבורן, עשר לשתיים אחר הצהריים בלונדון, ועשר לתשע בבוקר בניו יורק – וקייטלין הציצה בהם, מקפיאה אותם במוחה. כי לפתע זה היה רלוונטי; בפעם הראשונה בחייה קייטלין הבינה את האמרה הזמן עמד מלכת...

כי כך היה.

בשעה עשר דקות לחצות עיניה של קייטלין עברו אל גבו המתרחק של לאזרו, התבוננו כשהלך אל אולם הנשפים ואל מחוץ לטווח הראייה שלה, לוקח איתו רק פיסה קטנה של לבה הצעיר והרך מאוד.

"את יכולה ללכת הביתה," גלין אמר, זמן קצר אחר כך. "אין הרבה מה לעשות."

"אבל יהיה." קייטלין הסמיקה קמעה, מוסר העבודה שלה לא קשור הפעם לרצונה להישאר בסביבה. "ברגע שקבלת הפנים של החתונה תסתיים."

"הכול תחת שליטה."

"מה אתה עומד לעשות באשר ללוקה?" קייטלין שאלה. "החדרים הטובים ביותר כולם הוזמנו לאורחי החתונה."

"הוא יהיה כל כך שיכור שהוא לא יבחין אם אמקם אותו בארון השירות." גלין גלגל עיניים, ואז חייך. "האם חשבת על מה שאמרתי? לגבי האפשרות שתעבדי כאן במשך הלימודים שלך? הרבה חדרניות הן סטודנטיות."

קייטלין הנהנה. "אני אגיש את קורות החיים שלי ביום שני."

"את יכולה לציין אותי כממליץ," גלין אמר. "הצלחת כאן יפה מאוד – הנה." הוא הגיש לה שובר למונית.

"בשביל מה זה? אתה לא צריך לעשות את זה!"

"אל תדאגי – לא התרככתי. לאזרו מתעקש שהמלון ישלם על מונית אם מישהו עובד אחרי אחת עשרה – ומכיוון שאת כמעט חלק מהצוות, הוא לא ישמע משהו אחר!"

"אז הוא יכול להיות נחמד?" קייטלין ביררה. "על אף מה שכולם אומרים?"

"לרוע המזל, כן." גלין נאנח. "מה שאומר שאתה תמיד סולח לו כשהוא מתנהג מגעיל! לילה טוב, קייטלין."

קייטלין פטפטה עם השוער, ורעדה – לא מקור אלא מעייפות כשחיכתה ממש נצח למונית שלה. אבל העייפות שלה נשכחה במהירות כשהבחורה היפהפייה של לאזרו יצאה לבדה בפנים סמוקות, ונאספה על ידי הלימוזינה שלו.

"ריב אוהבים." ג'ף קרץ, ברגע שהבחורה נעלמה לתוך הלילה. "היית חושבת שיהיה לו שכל לחכות עד הבוקר כדי להיפטר ממנה!"

"האם היו ביחד זמן רב?" קייטלין ניסתה להיות אגבית, אבל פניה בערו.

"מעולם לא ראיתי אותה עד הלילה," ג'ף אמר בעליזות. "אני אתן למונית שלך תזכורת נוספת – אם כי יש משחק טניס. למה שלא תחכי בפנים ואני אודיע לך כשתגיע?"

והיא הייתה עושה זאת – אלא שלאזרו ראנלדי עצמו יצא מדלתות הזכוכית המסתובבות. לאזרו ראנדלי עצמו חייך אליה כשעבר לידה.

"או שאת עוזבת באיחור גדול, או שאת מגיעה מוקדם בצורה מדהימה."

"אני מחכה למונית," קייטלין מלמלה.

"את תחכי זמן מה – תחרות הטניס הלילית רק עכשיו הסתיימה."

"שמעתי."

"את רוצה טרמפ?"

הוא אמר את זה פשוט – כמו שכל אדם נורמלי היה אומר זאת. אלא שהוא לא היה סתם אדם נורמלי, וקייטלין התקשתה לענות בצורה נורמלית. היא פשוט עמדה אילמת כשמכונית ספורט כסופה בשווי כמה מאות אלפי דולרים נעצרה לידם והעובד מסר לו את המפתחות.

"ציפיתי ללימוזינה!" היא דיברה בסנוביות והרימה אף במיאוס כלפי המכונית המהממת שלו – ואז נבהלה שלא יקלוט את ההומור שלה.

"מצטער על כך... פשוט תצטרכי להסתפק בגרסה העממית... בזו." לא רק שהבין את ההומור שלה, הוא עוד שכלל אותו! כשג'ף פתח עבורה את מושב הנוסע, לאזרו הציץ במושב העור המושלם. "אני יכול לחפש עיתון בתא המטען כדי שתוכלי לשבת עליו, כדי לא ללכלך את החצאית שלך."

"אני אהיה בסדר." קייטלין נאנחה כקדושה מעונה וטיפסה אל המושב, מתנועעת על העור הרך כמו טוסיק של תינוק ומחזירה לו חיוך כשהצטרף אליה, והתבוננה כשהכניס את הכתובת שלה לג'י-פי-אס.

ופשוט כך היא שכחה להיות עצבנית – פשוט כך הם נסעו בנהימת מנוע אל הלילה, מפטפטים על הכול ועל לא כלום – כולל גילה.

"אז בת כמה את?" לאזרו שאל כשהיא קשקשה על הלימודים שלה.

"עשרים," קייטלין שיקרה. ואז כשנזכרה שיוכל לבדוק זאת, היא התחרטה. "נו, אני אהיה בת עשרים ביום חמישי."

הוא רשם לעצמו להגיד לעוזרת האישית שלו לשלוח פרחים ולהזמין שולחן – יום חמישי נראה לו לפתע רחוק בצורה בלתי אפשרית.

'פנה שמאלה בכיכר הבאה והיעד שלך מימין', הגיע הקול השלו של המערכת הלוויינית.

"הבעיה עם הדברים האלו," לאזרו אמר, מחייך כשכיבה את המנוע והסתובב אליה, "שאתה לא יכול להעמיד פנים שהלכת לאיבוד ולהאריך את הנסיעה."

"אני יודעת איפה אני גרה," קייטלין ציינה, אבל לבה התרונן בתגובה לפלרטוט שלו.

"מקום נחמד." וזה היה – בית עץ מקורה רעפים וגדול, ברחוב נחמד במרחק קטנטן מהחוף. או שאלף סטודנטים הצטופפו שם, או, לאזרו הבין, שהיא עדיין גרה בבית הוריה."מישהו עדיין ער."

"אימא שלי!" קייטלין הקדירה פנים מול הווילון שהתנועע, הצטערה שלא הלכה לישון והרגישה לפתע כאילו היא בת שתים עשרה. "או סבא שלי."

אלא שזה לא הפריע לו בכלל – בעצם היה בזה סוג של חידוש. לאזרו היה מורגל – מורגל מדי – לנשים מתוחכמות ופתייניות שהיו מזמינות אותו למעלה.

"אז מוטב שתיכנסי."

הוא ראה את פניה נופלות מעט, ואף על פי שלא היה דבר שרצה יותר מאשר לנשק אותה, לאזרו ידע איך בדיוק להשאיר אישה כשהיא רוצה עוד.

אלוהים, היא הייתה יפהפייה, לאזרו חשב כשהלכה בשביל אל ביתה.

הדלת הקדמית נפתחה עוד לפני שהגיעה אליה.

גם זה מוזר, לאזרו הרהר, וחייך כשנהג לתוך הלילה. הוא יחלץ אותה מסבלה ויצלצל אליה ביום שני – יחלץ גם אותו מסבלו, לאזרו חשב, ונע באי נוחות במושבו.

מיד אחרי שיטפל בלוקה הוא יצלצל אליה.

לוקה.

פניו הקשיחו כשחשב על אחיו התאום – הוא ממש לא חיכה לתפקיד/למשימה שחיכתה לו.

יום שני נראה לפתע קרוב מדי.