נשף של טעויות
ג'ין מלצר
₪ 46.00 ₪ 25.00
תקציר
רייצ’ל רובינשטיין-גולדבלט היא בחורה ניו-יורקית יהודייה מבית טוב שמסתירה סוד גדול: היא אוהבת את חג המולד. במשך עשור היא מסתירה ממשפחתה ומחבריה את הקריירה שלה כסופרת מצליחה של קומדיות רומנטיות לחג המולד. אך למרות שספריה הם רבי-מכר מצליחים, מחלתה הכרונית מונעת ממנה לזכות בעצמה באהבה הגדולה מהחיים שעליה היא כותבת.
כאשר העורכת שלה מתעקשת שתכתוב קומדיה רומנטית המתרחשת בחנוכה, מעיין ההשראה של רייצ’ל מתייבש. בחנוכה אין שום קסם – חנוכה זה לא חג המולד!
ואז מגיע לעיר ג’ייקוב גרינברג, מארגן מסיבות ידוע, ומכריז על עריכת נשף חנוכה שניו-יורק טרם ראתה כמוהו. רייצ’ל מחליטה לנצל את הנשף כדי לקבל השראה, אבל יש בעיה אחת – היא וג’ייקוב כבר נפגשו בעבר הרחוק, במחנה קיץ לנוער יהודי, והכאב בעקבות אותה פגישה עדיין צורב עמוק בליבה. האם חג האורות יעורר בה מחדש את ניצוץ האהבה – כלפי חנוכה וכלפי ג’ייקוב?
ג’ין מלצר למדה כתיבה דרמטית באוניברסיטת ניו-יורק וזכתה בפרסים רבים על עבודתה בטלוויזיה. היא למדה חמש שנים הסמכה לרבנית, לפני שמחלתה הכרונית אילצה אותה לפרוש. אביה אמר לה שהיא חייבת לכתוב ספר, רק לא על נושא יהודי כי זה לא מעניין אף אחד. “נשף של טעויות” הוא ספרה הראשון.
“קומדיה רומנטית שתמתיק את יומכם כמו סופגנייה עם ריבה.” BookReporter
“סיפור מקסים ושובה לב שכל אחד, לא משנה איזה חג הוא חוגג, צריך לאמץ אל ליבו.” Publisher’s Weekly
“ספר הביכורים של מלצר פוגע בכל המקומות הנכונים. פשוט אושר גדול.” Library Journal
ספרי רומנטיקה, ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 416
יצא לאור ב: 2022
הוצאה לאור: דני ספרים
קוראים כותבים (12)
ספרי רומנטיקה, ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 416
יצא לאור ב: 2022
הוצאה לאור: דני ספרים
פרק ראשון
היא הייתה צריכה רק עוד אחת.
רייצ'ל רובינשטיין-גולדבלט נעצה מבט באוסף דמויות חג המולד המיניאטוריות שהיה פרוש על שולחנה. היו ברשותה מאתיים שלושים ושש בובות חרסינה מחייכות של סנטה קלאוס, מהאוסף בעל השם העולמי "הוֹלידיי דְרימז קוֹלקשן". כשיגיע החבר הכי טוב שלה, מיקי, היא תשלים את האוסף בתוספת הנחשקת של סנטה מהקריביים.
הו, סנטה מהקריביים. כמה היא חלמה על היום שבו סנטה הקטנטן מחרסינה, לבוש חולצת הוואי ומרכיב משקפי שמש של ריי-באן, יתווסף בגאון אל האוסף היקר כל כך לליבה.
רייצ'ל נברה בכל אי-בּיי בחיפוש אחר סנטה הקטן, שמיוצר במהדורה מוגבלת, קבעה לעצמה התראות מחיר והשאירה פוסטים נסערים (וקצת שיכורים) בשלוש בבוקר בבלוגים של אספנים. עכשיו, כעבור שש שנים, חמישה חודשים ושבעה ימים של ציד, סנטה מהקריביים יהיה סוף-סוף בידה.
המתח הרג אותה.
רייצ'ל הסתכלה החוצה מחלון דירתה. ירד שלג בחוץ. פתיתים עדינים נחתו באזור ברודווי והטילו על העיר ניו יורק זוהר קסום. היא חשבה על מיקי ותהתה מתי כבר יגיע, מתי תישמע דפיקה על הדלת.
"סוף-סוף!" אמרה רייצ'ל.
ההתרגשות גאתה בתוכה בזמן שטסה לדלת הכניסה ופתחה אותה לרווחה. ואז, אכזבה. על סף הדלת עמדה אמהּ.
"הייתי בסביבה," היא אמרה, ולרוחב שתי לחייה העגולות פרוש חיוך תמים בתכלית.
אמא שלה תמיד הייתה בסביבה.
זה היה אחד החסרונות שבמגורים באפּר וֶסט סַייד, משום שאמהּ, יועצת פוריות מובילה בניו יורק, עבדה בבית החולים קולומביה במרחק של לא יותר מעשרה בלוקים משם.
רייצ'ל נאלצה לחשוב מהר. היא אהבה את אמה, ואפילו הייתה מוכנה לסבול את ביקוריה המפתיעים והפולשניים, אבל דלת חדר העבודה שלה עדיין הייתה פתוחה.
"מיקי אמור לקפוץ בקרוב," הזהירה רייצ'ל.
"אני לא אישאר יותר מדקה," אמרה אמה והרימה מול עיניה שקית ניילון מחנות הדגים המעושנים "רובי", כמנחת פיוס. "הבאתי לך ארוחת ערב."
ד"ר רובינשטיין נדחפה פנימה ולפני שנכנסה, אצבעותיה רפרפו קלות על המזוזה שבמשקוף הדלת של רייצ'ל. היא צעדה היישר למקרר והחלה לפרוק לתוכו את "ארוחת הערב".
היו שם קופסה גדולה של כבד קצוץ, שתי כיכרות לחם פומפרניקל ושלושה סוגים שונים של רוגלך. ד"ר רובינשטיין האמינה בצורך להאכיל את האנשים שאנחנו אוהבים, ונראה שאהבתה לבתה עמדה להוביל למחלת לב.
"איך את מרגישה?" היא שאלה.
"בסדר," ענתה רייצ'ל וניצלה את ההזדמנות לסגור את דלת חדר העבודה.
ד"ר רובינשטיין הרימה את מבטה מהמקרר. עיניה גלשו משערה של רייצ'ל, המעוך והמדובלל, מטה אל הפיג'מה הוורודה והמקומטת שלגופה.
היא הזעיפה את פניה. "את נראית חיוורת."
"אני באמת חיוורת," הזכירה לה רייצ'ל.
"רייצ'ל," אמרה אמה בנימה רבת משמעות. "למקרה ששכחת, יש לך אֶנצפלוֹמָייליטיס מיאלגי ואת צריכה להתייחס אליו ברצינות."
רייצ'ל גלגלה עיניים. בחוץ השלג העדין הלך והפך לסערה עזה.
ד"ר רובינשטיין השתייכה לקבוצה קטנה מאוד של אנשים שקראו למחלה של רייצ'ל בשמה המדעי. זה השם שהיה תמיד מועדף על מדענים חוקרים ועל מומחים, והוא תיאר את המחלה המורכבת והרב-מערכתית שהשפיעה על מערכת החיסון שלה ועל המערכות הנוירולוגיות, האוטונומיות והמטבוליות בגופה. אבל רוב שאר האנשים בעולם הכירו את המחלה בכינוי הפשוט וסר הטעם "תסמונת תשישות כרונית".
מכל שמות המחלות בעולם זה ללא ספק אחד השמות המזלזלים ביותר. כאילו היו קוראים לאלצהיימר "תסמונת הזקנים שלפעמים שוכחים דברים".
השם הזה אפילו לא התחיל לתאר את התשישות המוחצת, את המיגרנות, את הערפל במוח או את הכאבים המוזרים שרייצ'ל חיה איתם יום-יום. הוא בהחלט לא תיאר את עשרים וחמישה אחוז החולים שמצאו את עצמם מרותקים למיטה או לבית – בעודם מתקיימים על צינורות האכלה ואינם מסוגלים לצאת מחדריהם החשוכים במשך שנים – או את שבעים וחמישה אחוז החולים שכבר לא יכלו לעבוד במשרה מלאה.
אבל בינתיים רייצ'ל הייתה מהמעטים בני המזל. היא הצליחה לסיים לימודים באוניברסיטה ולקבל תואר בכתיבה יוצרת, ובמהלך העשור האחרון בנתה לעצמה קריירה בעבודה מהבית.
"אמא," אמרה רייצ'ל, שנעשתה מתוסכלת מרגע לרגע. "הגוף שלי, הבחירה שלי."
"אבל – "
"תחליפי נושא."
ד"ר רובינשטיין חשקה את שפתיה ובלעה את המילים שעמדו על לשונה. זו לא הייתה משימה קלה לאישה כמוה. "איך בעבודה?"
"טוב מאוד," אמרה רייצ'ל במשיכת כתפיים וחזרה אל הספה. "אין שום דבר מעניין במיוחד."
"ובתור עצמאית – " אמרה אמה, ובינתיים סובבה את צווארה והציצה לעבר הדירה – "יש לך מספיק עבודה?"
"בהחלט מספיק."
ד"ר רובינשטיין הרימה גבה אחת לכיוון בתה.
רייצ'ל ידעה מה אמה באמת שואלת. איך את יכולה להרשות לעצמך דירת שלושה חדרים באפר וסט סייד כשאת עובדת בסך הכול בתור עורכת פרילנסרית? אבל ד"ר רובינשטיין למדה שיעור חשוב בהלכה מבעלה, הרב אהרון גולדבלט, כבר בתחילת נישואיהם: לא שואלים שאלות כשלא באמת רוצים לדעת את התשובה עליהן.
ככל הידוע לרייצ'ל, אמה האמינה שהיא מתפרנסת מחשפנות מול המצלמה. או משירותי ליווי ללקוחות עשירים. או שהיא פילגש של נסיך ערבי מהמם ביופיו. וכל אלה, כך ידעה רייצ'ל בוודאות, היו עדיפים בהחלט על מה שהיא באמת עשתה למחייתה.
"אמא," אמרה רייצ'ל, והסיטה את השיחה מנושא הקריירה שלה. "למה באמת באת?"
"למה את תמיד חושבת שיש לי איזה מניע נסתר, רייצ'ל?"
"כי אני מכירה אותך."
"בסדר!" ד"ר רובינשטיין הרימה את ידיה למעלה באוויר. "תפסת אותי. באמת יש לי מניע נסתר."
"ברוך השם."
"טוב, זה לא שום דבר רע, אני מבטיחה," אמרה אמה והתיישבה על הספה. "בסך הכול רציתי לבדוק אם את פנויה לבוא לארוחה בשישי הקרוב."
הנה היא. הסיבה האמיתית לביקור. סעודת ליל שבת בביתו של הרב גולדבלט לא הייתה רק אירוע דתי שגרתי המתקיים אחת לשבוע, אלא הזדמנות בשביל ד"ר רובינשטיין לחטוף את בתה למשך עשרים וחמש שעות ברציפות ולהכריח אותה לפגוש גברים יהודים פנויים.
במהלך השנים אירעו כל מיני תקריות נוראות של שידוכים. היה סוחר מכוניות היוקרה שהשתמש בשרוול במקום במפית בזמן הארוחה. היה תלמיד הישיבה שהעביר את כל שעות אחר הצהריים בשבת בדיון ער, עם אביה בלבד, בשאלה מה יש לעשות כשכדור בשר לא כשר נופל לתוך סיר מלא בכדורי בשר כשרים.
והיה גם הבליינד דייט שהתעלה על כולם. דוֹבי, מטפס ההרים הישראלי, שטייל בעולם בגופו הבריא והמתפקד להפליא, ואז אמר לרייצ'ל שלדעתו תסמונת תשישות כרונית היא לא באמת מחלה.
חס וחלילה, הוא הוסיף, בעברית.
לרייצ'ל לא הייתה שום כוונה להעביר עוד ערב שבת ושבת אחר הצהריים בהגשמת הפנטזיות של אמה על פגישה עם הרווק הנחשק. בעיקר לא כשהמילים אסון הטיטניק היו רקומות באותיות ענק על הכיפה הסרוגה של הנחשק הנידון לעיל.
"לא," אמרה רייצ'ל.
"רייצ'ל!" הפצירה אמה. "רק תקשיבי עד הסוף."
"אני עסוקה מדי, אמא."
"אבל לא היית בבית כבר שנים!"
"אתם גרים בלונג איילנד," השיבה רייצ'ל מייד. "אני רואה אותך ואת אבא כל הזמן."
עם פיסת העובדה הזאת אמה לא יכלה להתווכח.
"ג'ייקוב גרינברג יבוא," אמרה לבסוף.
רייצ'ל כמעט נחנקה במקום. "מה?"
"את זוכרת את ג'ייקוב גרינברג?"
למראית עין, השאלה נשמעה תמימה לחלוטין. ג'ייקוב גרינברג. איזה סיכוי היה שרייצ'ל תשכח את השם הזה? השניים בילו יחד קיץ אחד במחנה "אהבה" בהרי ברקשייר לפני כיתה ז'.
"ג'ייקוב גרינברג?!" קראה רייצ'ל. "הפסיכופת שבמשך קיץ שלם משך לי בשיער ודחף אותי לאגם?"
"אני זוכרת שהייתה תקופה ששניכם הסתדרתם מצוין."
"הוא עבד עליי מול כולם, אמא. הוא הפך את הנשיקה הראשונה שלי למתיחה הכי גדולה של כל מחנה אהבה!"
"הוא היה בן שתים עשרה!" ד"ר רובינשטיין קמה עכשיו על רגליה. "שתים עשרה, רייצ'ל. אי-אפשר להאשים אדם מבוגר על משהו שעשה כשהיה ילד. בחייך... הבנאדם אפילו עוד לא עבר אז בר מצווה."
רייצ'ל הרגישה את הסומק עולה בלחייה. מעיין של רגשות סבוכים גאה בתוכה. שנאה ואהבה. בלבול והתרגשות. עצם האזכור של שמו, אחרי כל השנים שעברו, החזיר אותה היישר לגיל ההתבגרות. ובכל זאת, לצד הזיכרונות הנוראים שבהם השפיל אותה היו גם הזיכרונות הטובים. רייצ'ל לא הצליחה להתאפק ונסחפה בזיכרונות מהקיץ ההוא.
איך הרגישה כשאחזה בידו בחשאי. הרגע שבו הבינה שהיחסים ביניהם הם יותר מאשר מתיחות טיפשיות וחרקים מתים שהוא השאיר לה בספרי הסידור. ג'ייקוב גרם לרייצ'ל להיפתח. היא בטחה בו. היא הראתה לו צד בעצמה שהיה שמור רק למעטים. מלבד מיקי, היא מעולם לא דיברה בכנות כזאת עם אף אחד אחר.
ד"ר רובינשטיין ביטלה את חששותיה של בתה בנפנוף קל בידה. "זה היה לפני שמונה עשרה שנה. את לא חושבת שהתגובה שלך קצת מגוחכת?"
"מגוחכת?" שאלה רייצ'ל בכעס. "זאת את שמארחת לשבת את האויב מספר אחת שלי מהמחנה."
"הוא מגיע מפריז לאיזה אירוע גדול שהוא מתכנן. מה רצית שאעשה – שלא אזמין אותו?"
"אם כבר, למה שלא תזמיני גם את דיינה שושנסקי? בכיתי בגללה כל יום בכיתה ג'. את יודעת מה, תני לי לשלוח לך רשימה של כל האנשים בילדוּת שלי שצחקו עליי על זה שאני רייצ'ל רובינשטיין-גולדבלט. אני רוצה להיות בטוחה שלא תשכחי אף אחד."
אמה לא מצמצה. "אני מצטערת שהיה קשה לך... להיות הבת שלנו."
כן, בדיוק ככה הצליחה אמה לעוות את כל הרגשות של בתה ולהסיט את הדיון אליה עצמה.
רייצ'ל התאפקה לא לומר את מה שרצתה לומר והביטה לתקרה. היא אהבה את הוריה יותר מכל דבר אחר בעולם. הם תמיד תמכו בה, בכל שלב בחייה, והיו הורים אוהבים ונהדרים. אבל השם רובינשטיין-גולדבלט היה שם מלחיץ. והלחץ שהוא עורר עדיין פעל עליה גם עכשיו, בבגרותה.
דפיקה על הדלת משכה את תשומת הלב של שתיהן.
"אל תקומי, אני אפתח," אמרה ד"ר רובינשטיין בקול מתוק וקמה מהספה.
"הו, הו, הוווווו..." אמר מיקי, שעמד ליד הדלת, וחיוכו הפך מייד להבעת בהלה. הוא החזיק באוויר שקית מתנה אדומה בגודל בינוני. הוא הציץ לעבר רייצ'ל, שאותתה על הסכנה המיידית בהעברת אצבע לרוחב צווארה. מיקי מיהר להחביא את השקית מאחורי גבו.
"ד"ר רובינשטיין!" הוא אמר בעיניים פעורות לרווחה. "לא ציפיתי לראות אותך כאן."
"אל תדאג, מיקי," אמרה ד"ר רובינשטיין וסידרה את הצעיף על צווארה. "בדיוק התכוונתי ללכת." היא הסתובבה אל בתה פעם אחת אחרונה. "רק תחשבי על הארוחה בכל זאת, בסדר? אבא ואני לא נישאר כאן לנצח, ויום אחד בחיים שלך תמצאי את עצמך מתגעגעת לארוחות שבת בבית של ההורים שלך."
מיקי חיכה שהדלת תיטרק סופית מאחוריו ושפעמון המעלית שבקצה המסדרון יצלצל לפני שפנה אל חברתו הטובה ביותר. "וואו," אמר. "האישה הזאת פשוט מומחית אמיתית בכל מה שקשור לרגשי אשמה יהודיים."
"ספר לי על זה," אמרה רייצ'ל והתכרבלה על הספה.
"אז מה הרעבּעצין רוצה הערב?" שאל מיקי, ובינתיים חלץ את נעליו ופשט את הז'קט ליד הדלת.
"לא תאמין אם אספר לך."
בעיני כל מי שהכיר אותם מיקי ורייצ'ל נראו "בּאשערט", שידוך משמיים, מיום שנפגשו במחנה אהבה כשהיו בני שמונה.
רייצ'ל לא ידעה בוודאות מה משך אותם זה לזה, אבל הניחה שזה קשור ליחס שהם זכו לו מצד שאר הילדים במחנה. מיכָּאל, הבן המאומץ של זוג לסביות נמרצות ממנהטן, היה שחור. ורייצ'ל, כפי שכל מי שפגש אותה הקפיד להזכיר לה, הייתה הבת של הרב אהרון גולדבלט. הרב אהרון גולדבלט בה"א הידיעה.
אז לטוב ולרע, כשמיקי ורייצ'ל נכנסו לחדר, אנשים הבחינו בהם. אנשים התבוננו בהם. החוויה המשותפת הזאת הייתה הבסיס לרגשי האחווה ביניהם, ומאוחר יותר התרחבה להרבה מעבר למחנות קיץ של ילדים יהודים.
"היא רצתה לשדך לי את ג'ייקוב גרינברג," אמרה רייצ'ל.
מיקי הפסיק לחלוץ את נעליו. "ג'ייקוב גרינברג? ממחנה אהבה?"
"האחד והיחיד."
"וואו," אמר מיקי ובא לשבת לצד רייצ'ל. "זה שם שלא שמעתי שנים. הוא לא הדביק אותך במחלת הנשיקה?"
רייצ'ל עצמה חזק את עיניה. היא לא רצתה לחשוב על הנשיקה הראשונה ההיא עם ג'ייקוב גרינברג. "ברצינות, אנחנו יכולים לא לדבר על זה עכשיו? חיכיתי שבע שנים ארוכות לרגע הזה, מיקי... ובדיוק כמו ברוב הרגעים החשובים בחיים שלי, ג'ייקוב גרינברג הורס לי הכול."
"את צודקת," אמר מיקי והניח את השקית האדומה על שולחן הקפה ביניהם. "ויש לי רעיון מצוין איך להסיח את דעתך מההוא-שאין-להזכיר-את-שמו."
זהו זה. הרגע שחיכתה לו. באצבעות להוטות פתחה רייצ'ל את השקית, שלפה את הדמות הקטנה והסירה בעדינות את ניילון הבועות שעטף אותה.
היא הייתה נפלאה אפילו יותר ממה שרייצ'ל דמיינה.
סנטה חייך אליה ממקומו על הגלשן. חולצת הוואי שלו, בצבעי כחול ולבן, הייתה מכופתרת רק חלקית, ובידו הימנית הוא החזיק משקה פירות מעוטר במטרייה ירוקה קטנטנה. המטרייה הזאת, שהייתה במצב מעולה, היא שהפכה את סנטה מהקריביים לפריט יקר ערך כל כך.
"הוא מושלם," לחשה רייצ'ל.
מיקי נענע את ראשו. "את אישה חולה, חולה מאוד."
"בוא נשים אותו בין כולם!"
השניים מיהרו, בצחקוקים וצווחות, לחדר העבודה שלה. מיקי פתח את הדלת – הוא היה האדם היחיד בעולם שזכה להיכנס לכאן – ועצר את נשימתו למראה המחזה שהתגלה לנגד עיניו. כי כבר הגיע אמצע דצמבר, כמעט חג המולד, ורייצ'ל רובינשטיין-גולדבלט איבדה ללא ספק את שפיותה.
"אחותיייייי," אמר מיקי והניח את ידו על לוח ליבו. "זה נראה כאילו שדדת חנות של חג המולד."
"אולי באמת קצת הגזמתי השנה."
"נראה לך?"
זרי פרחים נתלו על התקרה ועל הכונניות שמעל שולחן העבודה. עץ מנצנץ, מעוטר בקישוטי כסף ועליו נורות מהבהבות, כמעט השתלט על מחשב שולחני. אבל הפריט שהיה אולי המרשים מכולם היה רכבת צעצוע קטנה בצבעי אדום וירוק, שתוּכנתה להקיף את החדר בכל שעה עגולה.
המקום היה מלא עד אפס במקום בפריטי אווירה של חג המולד. בקושי היה אפשר להבחין במדפי הספרים שמאחורי הקישוטים, שהכילו מבחר מרשים של רומנים רומנטיים ברוח חג המולד. או בכרזות שמעליהם – עכשיו ארבע בסך הכול – שפרסמו סרטי טלוויזיה לכבוד חג המולד.
רייצ'ל הציבה את סנטה הנחשק מהקריביים לצד היצירה הספרותית שנכתבה בהשראתו. בכרזת הסרט שמעליה נראו בני זוג מתנשקים בעוד השמש שוקעת על חוף חלומי מאחוריהם. ובינתיים סנטה, בחולצת הוואי בכחול ולבן ובמשקפי שמש של ריי-באן, חייך חיוך מיטיב ממקומו על כיסא המציל.
"'חג המולד בקריביים'," קרא מיקי את המילים בקול. "מאת סופרת רבי המכר מרגו קרוֹס."
מרגו קרוס. רייצ'ל חשבה ששם העט שלה מחוכם למדי כשהסוכנת הציעה לה אותו לראשונה. אבל עכשיו, כעבור כמעט עשור, הכינוי הספרותי נראה בעיניה מדכא ומחניק. השם מרגו קרוס היה כמו אורח גרוע לסעודת ליל שבת, שבא בלי הזמנה ונשאר שעות בלי ללכת.
"אתה מעביר עליי ביקורת?" שאלה רייצ'ל.
"אני לא מעביר עלייך ביקורת," אמר מיקי בכעס.
"כי אתה נשמע מאוד ביקורתי."
"בסדר," הודה מיקי. "אני באמת קצת ביקורתי כאן. אבל ברצינות, רייצ'ל. כתבת יותר מעשרים רומנים רומנטיים לחג המולד, וכולם רבי מכר! עשו מהספרים שלך ארבעה סרטי טלוויזיה לחג המולד. ואף אחד בעולם אפילו לא יודע את זה. לא הקוראים שלך, לא המעריצים שלך, לא ההורים שלך! באמת, אני בהחלט בעד לא לספר להורים הכול על החיים הפרטיים שלנו, אבל את לא חושבת שהגיע הזמן לצאת מהארון של חג המולד? או במקרה שלך... חדר העבודה של חג המולד?"
דממה השתררה בחדר.
רייצ'ל רצתה לספר לאנשים את האמת על מקור הפרנסה שלה, אבל לצאת מהארון זאת לא משימה קלה כל כך. היא לא יכלה פשוט לעמוד על הבמה בבית הכנסת, כמו שמיקי עשה בטקס בר המצווה שלו לפני שנים רבות כל כך, ולספר לכולם את האמת.
"כיתה ה'," אמרה רייצ'ל לבסוף, בקול רם.
"מה עם כיתה ה'?"
"אמא שלי תפסה אותי תולה בחדר שלי עץ חג מולד מבריסטולים צבעוניים. אתה יודע מה היא עשתה, מיקי? אתה יודע איך האמא המתוקה והאוהבת שלי הגיבה כשהיא ראתה את העץ ההוא מבריסטול ירוק תלוי על הקיר שלי? היא תלשה אותו מהקיר. קרעה אותו לגזרים. הצביעה עליי באצבע ואמרה, 'אנחנו לא חוגגים את חג המולד בבית הזה'. חד וחלק. בלי דיונים. בלי שאלות. מה אתה חושב שאמא שלי תעשה כשהיא תגלה שבעצם אני מרגו קרוס, מחברת יותר מעשרים רומנים רומנטיים רבי מכר לחג המולד?"
מיקי חשב על הסיפור שסיפרה. "אבל זה היה לפני יותר מעשרים שנה, רייצ'ל. היית רק ילדה קטנה. אפילו האמהות שלי נכנסו לפעמים בכעס לבית הספר הציבורי שלמדתי בו ודרשו לדעת למה אנחנו שרים את 'הו לילה קדוש'. עכשיו ממש לא מעניין אותן מה אני שר. דברים משתנים."
"דברים משתנים אצלך," הזכירה לו רייצ'ל. "אבל אבא שלי הוא עדיין הרב אהרון גולדבלט."
מיקי עיווה את פניו. אפילו הוא לא מצא נקודת אור בטיעון הזה.
הרב גולדבלט לא היה סתם רב נמוך-דרג ועלום שם. בקהילה שלו הוא היה מאכער שידו בכול.
הוא היה רב בבית כנסת ששירת אלף ומאתיים משפחות בלונג איילנד. הוא כתב שישה ספרים על ההלכה היהודית והיה מרצה מבוקש בבתי כנסת. הוא היה ידוע בתשובותיו המבריקות במסגרת השו"ת, ופסיקותיו ההלכתיות היו תקדים למיליוני יהודים ברחבי העולם. אבל מעבר לכל זאת, לשם המשפחה שלה הייתה מורשת.
סבא רבא-רבא-רבא שלה, כבוד הרב פנחס גולדבלט, היה מלומד ידוע בפולין. אחיו של סבהּ, הפילוסוף הנודע אליוט רובינשטיין, עזר להקים את המדרשות היהודיות בניו יורק. סבתא רבתא-רבתא שלה, אלייזה גולדבלט, עבדה לצד מרדכי קפלן בהקמת המרכזים הקהילתיים היהודיים הראשונים – מרכזי JCC. אפילו אחיה הבכור דבק במסורת המשפחתית והיה בעצמו לרב, ולאחר שהוסמך קיבל משרה חשובה בלוס אנג'לס.
ובינתיים רייצ'ל – חולה ונכה, רווקה ונטולת ילדים – לקחה ברצינות מלאה את נטיותיה הבוגדניות. היא הפכה את סוד אהבתה המבישה לחג המולד לקריירה מצליחה.
"אני לא יודע," אמר מיקי והרים את זרועותיו באוויר. "את כמעט בת שלושים, רייצ'ל. את אדם מבוגר ועומדת לגמרי בזכות עצמך. מה את מתכוונת לעשות? להסתיר את מי שאַת לנצח רק כי זה עלול להזיק לאבא שלך או להרוס איזו מורשת משפחתית מגוחכת?"
"בהחלט שקלתי את זה."
"מגיע לך יותר מזה, רייצ'ל."
רייצ'ל הנהנה. הבעיה הייתה... שגם להוריה הגיע יותר.
חברי הקהילה מצפים שהרב שלהם יהיה ללא רבב. אדם שמסירותו להלכה היהודית ולאורח החיים היהודי מציבה אותו מעל לכל חולשת אנוש. למרבה הצער, הדרישה המלחיצה הזאת זולגת לעיתים קרובות גם אל בני המשפחה. ורבנים – כמו בנות זוגם וילדיהם – לומדים מהר מאוד שמוטב להם לא להציג לראווה שום פגם או חולשה.
רייצ'ל עדיין זכרה איך אמה הזהירה אותה לפני כל תפילת שבת או חג שעליה להתנהג להפליא. אל תריבי עם אחיך. אל תתרוצצי בין הספסלים. תזכרי שאנשים מסתכלים.
בסופו של דבר רייצ'ל הפנימה את המסר. היא נעשתה מודעת בכל עת לכל דבר שהיא אומרת ולאופן שבו היא מציגה את עצמה לאחרים. היא הפסיקה ללחוש סודות לחברותיה. היא הפסיקה להשתובב וליהנות. אבל במהלך כל חייה היא לא שכחה ולו לרגע את המסר שהעבירה לה אמה. אנשים מסתכלים. הבחירות שלך, המעשים שלך, עלולים להשפיע על המשפחה כולה.
בימים אלה רייצ'ל השחיתה זמן רב מדי בניסיון לדמיין את התסריט הרע מכול. אביה יאבד את משרתו בבית הכנסת האהוב שלו וכבר לא יורשה לעסוק בפסיקות הלכה. אמה, שחיה למען אירוח אנשים בסעודות שבת, תמצא את עצמה לפתע מוחרמת בידי הקהילה היהודית המגובשת שסביבם. אולי הוריה אפילו ירחיקו לכת ויתייחסו אליה כאילו מתה. יקרעו את בגדיהם, ישקעו באֵבל עמוק ואז יֵשבו עליה שבעה.
דברים כאלה קרו. בעבר. לסוגים אחרים של ילדים יהודים מרדנים.
אבל רייצ'ל ידעה שגרוע מכול יהיה הרגע שבו היא תראה את מבט האכזבה על פני הוריה. היא אהבה אותם כל כך. היא לא יכלה לשאת את המחשבה שהיא תפגע בהם. היא רצתה להיות בת מושלמת – בת יהודייה טובה. מישהי שהמשפחה תוכל להתגאות בה.
פתאום התעורר החדר לחיים. אלף אורות מנצנצים זהרו לפתע סביבם בעוד בובת סנטה אוטומטית טופפה קדימה ואחורה. הרכבת התקדמה ברעשי צ'ו-צ'ו-צ'ו על מסילתה וחצתה את כפר חג המולד הקטן שנפרש על מדפים גבוהים מעל ראשה של רייצ'ל, משמיעה נעימת חג מכאנית ושמחה. מיקי קפץ בבהלה כששמע את הצליל, וכמעט הפיל את אחד מעצי חג המולד הקטנטנים, שהיה עמוס בקישוטים של חתולים.
הוא הצמיד יד אל חזהו. "אלוהים."
"סליחה," אמרה רייצ'ל והרחיקה את הכיסא משולחן הכתיבה. "כיוונתי אותה שתיסע כל שעה."
כשעמדה מעל הרכבת היא חיפשה את כפתור ההפעלה הקטן שהתחבא מאחורי שורה של זֵרים לחג המולד, ואז כיבתה את התצוגה כולה. המוזיקה השתתקה באנקה, האורות בחדר העבודה חזרו לעוצמתם הרגילה והרכבת, זו שהרכיבה במאמץ אוהב כל כך וסידרה סביב חדר העבודה, נעצרה ממש ליד פרס כתיבה למרגו קרוס.
"כל שעה? אז איך בדיוק את מצליחה לישון?"
"אני לא שומעת אותה מחדר השינה."
רייצ'ל ירדה מהכיסא. היא ידעה שזה מוזר – אוסף קשקושי חג המולד שהיא צוברת בחדר העבודה הסודי שלה – אבל מבחינתה היה באוסף הזה משהו מנחם. היא אהבה כל דבר שקשור לחג המולד: המוזיקה, כריות הנוי, הקישוטים. הם עוררו בה שמחה בלתי-מתנצלת, תחושה ששום דבר רע לא יכול לקרות ושלסיפור של כולם יהיה סוף טוב.
"אני פשוט כל כך אוהבת את זה. זה חזק ממני, מיקי. ניסיתי להפסיק עם זה עשרות פעמים, לכתוב דברים אחרים, למצוא סיפור אחר שיש בו מידה דומה של קסם... אבל תמיד אני מתקפלת בסוף וחוזרת לכתוב שוב על חג המולד."
"זה חג המולד, רייצ'ל. לא התמכרות לסמים."
"בשבילי זה כמו התמכרות לסמים."
"את יודעת מה הבעיה שלך?" אמר מיקי ונקש באצבעותיו. "אף פעם לא חווית חג מולד אמיתי."
רייצ'ל פלטה אנחה דרמטית. "אני יודעת."
שתי האמהות של מיקי הזדהו כיהודיות, אבל שריל, שהייתה זו שמיקי קרא לה "אמא", גדלה בדרום ארצות הברית כבפטיסטית. ואז שריל פגשה את אילנה, שלה קרא מיקי "אמא" בעברית. הן נפגשו במהלך התרוצצות פרועה ושיכורה באיסט וילג' בחיפוש אחר מאנצ'יז, והשתיים – שתיהן סטודנטיות למשפטים – הבינו מהר מאוד שהן בדרך לזוגיות קבועה. הילדים הגיעו לאחר מכן, ועמם ההחלטה מצד שתי הנשים להקים משפחה שמבוססת על ערכי היהדות.
מיקי היה יהודי. שתי רגליו היו נטועות עמוק בקהילה היהודית, בדיוק כמו רייצ'ל. אבל בניגוד לרייצ'ל – שאילן היוחסין שלה לא הוכתם ולו פעם אחת מאז השטעטלים של ביאליסטוק – למיקי היו קרובי משפחה לא-יהודים. היו לו סבא וסבתא לא-יהודים, וכן בני דודים, דודות ודודים. ובימי ילדותם, כשהגיעה חופשת החורף, מיקי נסע לעיתים קרובות לבקר אותם.
זה עורר תמיד ברייצ'ל גלים עזים של קנאה.
"אני מדבר ברצינות, רייצ'ל," הוסיף מיקי ואמר, וגלגל מעט את עיניו לעברה. "מסגרת ההתייחסות היחידה שיש לך בכל מה שקשור לחג הזה היא סרטים של הולמרק והמעבָר של קישוטי החג ב'טארגט'. זה לא אמיתי. למה שלא תבואי פעם בחג לבית של הדודה שלי ויוויאן. תראי את הדוד ג'ו משתכר ואומר דברים מעליבים לאמהות שלי. תאמיני לי, אז כבר לא תחשבי שזה כל כך קסום."
רייצ'ל השתתקה. אולי מיקי צודק. אולי כל חייה, עטופים בסרט חג מולד אדום וירוק, הם בסך הכול עוד סיפור שהוא בדיה מאל"ף ועד תי"ו. אחרי הכול, היא רגילה לסיפורים. היא כותבת אותם כל חייה. אבל החבר הכי טוב שלה מאז ומתמיד שכח דבר אחד.
"אני לא רוצה שזה יהיה אמיתי," אמרה רייצ'ל בשקט.
מיקי מצמץ. "רייצ'ל – "
"זה בסדר." היא הכריחה את עצמה לחייך, לא להציג את העצב שלה במלואו. היא לא דיברה על כך הרבה, אבל המחלה הכרונית וקריירת כתיבת הרומנים הרומנטיים לחג המולד היו שני גורמים שהתפתחו זה לצד זה.
"לא." מיקי אחז בידה. "אני מבין את זה, בסדר? לא התכוונתי להרוס לך את הבועה הנעימה שלך של חג המולד. את מדהימה, בסדר? החדר הזה מדהים! אני לגמרי מבין למה את אוהבת את חג המולד."
"באמת?"
"כן," אמר מיקי וחייך. "כלומר... מה בכלל אנחנו יודעים מהחיים, טיפוסים יהודיים כמונו? תפוחים ודבש בראש השנה? עשרים וחמש שעות של צום ביום כיפור? לישון בחוץ בסוכה קפואה ובלי גג בקור מטורף באמצע אוקטובר?"
רייצ'ל צחקה. "תמיד שנאת את סוכות."
"שנאה עזה! ובואי אפילו לא נזכיר את חנוכה."
"איכס," אמרה רייצ'ל ונאנקה. "חנוכה."
"לטקעס קפואים, משחקים גרועים עם סביבונים – "
"שלא לדבר על זה שתמיד האצבעות נשרפות מהחנוכייה."
"החג הזה הוא חתיכת סכנה בטיחותית," אמר מיקי, ואת דבריו הבאים ליווה בהעוויית פנים מלאה. "באמת, מדהים שחצי ניו יורק לא נשרפת כל שנה בכסלו."
רייצ'ל התחממה כמו כוס שוקו חם ביום חורף קפוא. כל כך התאים למיקי להגיד את הדבר הנכון, לחלץ אותה מכל עצב. הוא באמת היה יחיד במינו. הוא היה חבר אוהב ומסור, והיא ידעה שלעולם לא תתייחס אליו כאל מובן מאליו.
"אז כן," אמר מיקי וסילק תלתל חום מעיניה. "בשאלה למי יש חגים יותר חגיגיים, אני חושב שכל יהודי ביקום יסכים איתך... חג המולד מנצח."
רייצ'ל חיבקה אותו חזק. "אני אוהבת אותך."
"גם אני אוהב אותך," אמר מיקי, ואז הוסיף, "רייצ'ל רובינשטיין-גולדבלט."
בהמשך אותו ערב, אחרי שמיקי הלך, רייצ'ל לא הצליחה להירדם. בדרך כלל היא הניחה שנדודי השינה שלה הם תוצר לוואי של תסמונת התשישות הכרונית, שרופאים התייחסו אליו לעיתים קרובות בשם "הפרעה במחזור ערות-שינה". אבל הערב רייצ'ל ידעה שההתהפכות במיטה היא תוצאה של משהו זדוני הרבה יותר.
ג'ייקוב גרינברג חוזר לניו יורק.
רייצ'ל נאנקה תחת השמיכה. היא לא הצליחה להוציא אותו מראשה. בזמן ששכבה במיטה, כל הזיכרונות מהקיץ הנורא ההוא שבו והציפו אותה. דחף אותה לאגם. השאיר לה חרק מת בתוך ספר הסידור. גירד בחצות את החלון מעל מיטת הקומתיים שישנה בה והעמיד פנים שהוא רוצח סדרתי. על כל אלה עוד היה אפשר לסלוח, אבל הוא לקח את ההומור למקום רחוק מדי.
רייצ'ל ידעה שהיא צריכה להירגע. היא קמה מהמיטה והבינה בדיוק מה יעזור לה. היא חזרה לסלון וסגרה את הווילונות. שאר הפעולות היו טקסיות, דפוס פעולה באווירת חג המולד שהיא ביצעה מיליון פעם מאז שעברה לדירת שלושת החדרים באפר וסט סייד. רייצ'ל הלכה לחדר העבודה והפעילה שוב את תצוגת החג המפלצתית.
החדר התעורר לחיים. אלפי האורות המנצנצים חזרו לרצד סביבה. בהמהום של מזמור חג אלקטרוני ובקריאות צ'ו-צ'ו-צ'ו סיימה הרכבת את מסעה המאושר. רייצ'ל נשענה על משקוף הדלת וגמעה את המראה. העולם הקסום של חג המולד, החלל הבטוח והמיוחד שלה... הסוד האפל והנורא ביותר שלה.
בדרך כלל זה עזר.
רייצ'ל סגרה את הדלת וחזרה לחדר השינה. היא נכנסה לחדר הארונות, נעמדה על קצות האצבעות והורידה מהמדף העליון ארגז גדול ופרחוני.
כשהייתה ילדה, היא הייתה משוגעת על קולאז'ים והכינה אינספור כאלה. אבל הארגז, שנדד איתה ברוב שנותיה כסטודנטית ועד לשנות בגרותה, הכיל את כל התמונות העודפות שלא מצאו בסופו של דבר את דרכן לקולאז'ים הממוסגרים. היו בו תמונות משנים שלמות במחנה אהבה, מכתבים שנשלחו ונשכחו מזמן, וכן מבחר צמידי חברוּת אקראיים ועוד פיצ'יפקס ממחנות הקיץ.
היא נשמה נשימה עמוקה ופתחה את הארגז. במפתיע הפעולה לא פצעה את ליבה. היא פשפשה בין התמונות ומצאה את עצמה מחייכת. אלה שלה ושל מיקי, עוד בכיתה ג', קטנטנים ומקסימים. היא עצרה למראה תמונה שלה איתו, שניהם עטויים בנדנות אדומות ומחייכים בלי שיניים אל המצלמה.
היו גם תמונות רבות מהצד של הבנות במחנה. רייצ'ל פרצה בצחוק למראה תמונה אקראית, מטושטשת ונטולת מיקוד, של צריף ז'7-. המקום היה מטונף לגמרי. מגבות רטובות נתלו על כל מוט אפשרי. מייבשי שיער ומסלסלי שיער הונחו על גבי המיטות, חשופים וחוטיהם משתלשלים מתוכם. היא מצאה תמונה של לאה אברהם שותה מבקבוק המים הוורוד החביב על רייצ'ל; זה שאביה של רייצ'ל קנה לה במיוחד, מפני ששמה הופיע על קדמתו באבני חן כסופות.
רייצ'ל אהבה את בקבוק המים הטיפשי ההוא.
היא המשיכה לעלעל בתמונות וכל אחת מהן עוררה לחיים עשרות זיכרונות. באמת שאין כמו מחנות הקיץ היהודיים. היא ראתה את אותם פרצופים מוכרים, שנה אחר שנה, קיץ אחר קיץ. לפחות היא ראתה אותם... עד שג'ייקוב גרינברג הגיע.
ג'ייקוב גרינברג הפציע בסצנה של מחנה אהבה כחריג מוחלט. הוא היה יהודי, כמובן, אבל הוא לא בא מהעולם היהודי שלה. הוא השמיע קולות של פלוצים בזמן המניין של הבוקר. הוא עירב בכוונה כלי בשר וכלי חלב בזמן הארוחות. הוא ארגן מתיחות מתוחכמות והיה פשוט ילד רע, שאף פעם לא שם קצוץ על מה שאנשים חושבים עליו.
אין פלא שרייצ'ל התאהבה בו כל כך.
והיא לא הייתה היחידה. הרכילות על ג'ייקוב באותו קיץ הייתה חסרת תקדים. אנשים סיפרו שאמו דוגמנית צרפתייה. שאביו איש עסקים עשיר כקורח. שהוא גר בפנטהאוז בן שמונה עשר חדרים בניו יורק, שהוא יכול להזמין ממנו שליחויות של ממתקים, ושיש לו אפילו טלוויזיה בחדר. רוב הדברים – כך הבינה רייצ'ל עכשיו, כאדם בוגר – היו מן הסתם מומצאים לחלוטין. אבל שום דבר מכל זה לא שינה לתלמידות כיתות ז' שבמחנה אהבה. ג'ייקוב גרינברג היה כולו סימן שאלה אפוף מסתורין. כולן נשבו בקסמו.
רייצ'ל הגיעה לתמונה של הבנים של צריף ז'2-. עשרים ושישה זכרים גמלוניים עמדו בחצי סהר מחוץ לצריף. היו שם מיקי, אָבי, בן ואהרון. אבל במרכז כל הפרצופים המוכרים האלה, בתנוחה של מלך המשלב את זרועותיו, ניצב ג'ייקוב גרינברג.
איכס.
היא הייתה בטוחה שהוא עדיין מחייך, צוחק עליה מפריז הכה מופלאה, העיר שעבר לגור בה עם אמו אחרי מחנה הקיץ האחד והיחיד שהיו בו יחד. עיניה נדדו אל ערימת מכתבים שהיו מוצמדים בגומייה. לא היה לה אומץ לפתוח אותם.
אבל היא זכרה איזו הקלה חשה כשקראה את מכתבו האחרון. איך היא ומיקי חגגו בקפיצות אושר על מיטתה ובצווחות של עונג עילאי. ג'ייקוב גרינברג עוזב את ניו יורק – ואת ארצות הברית – לנצח. הוא לעולם לא יחזור למחנה אהבה.
ועם זאת, למרות צווחות השמחה שבקעו מחדרה הקטן והוורוד בלונג איילנד, כשרייצ'ל מצאה את עצמה לבד בלילה – כשחשבה על כל מה שקרה ביניהם באותו קיץ – היה בה חלק שהיה עצוב לשמוע שהוא עוזב.
אחרי הכול, ג'ייקוב היה אהבתה הראשונה.
רייצ'ל השליכה את התמונה מידיה. תגובתה הייתה רק סנטימנטליות טיפשית, ועל מה? ג'ייקוב מן הסתם לא זכר אותה, וּודאי שלא זכר את אינספור הדרכים שבהן שבר את ליבה. אבל רייצ'ל ידעה שתמיד תזכור אותם. תמיד תזכור איך הרגישה כשהרימה את עיניה לקראת הנשיקה הראשונה וראתה את הבנים של צריף ז'2 – מתחבאים בין השיחים ובידיהם פנסים ומצלמות. כי ג'ייקוב גרינברג הפך את הנשיקה הראשונה שלה למתיחה הגדולה של מחנה אהבה.
הוא אף פעם לא אהב אותה. וגם אף פעם לא היה אכפת לו ממנה.
רייצ'ל סגרה את הארגז והחזירה אותו למדף בחדר הארונות. כשנשכבה שוב במיטה היא החליטה שאמה טעתה. תגובתה לא הייתה מגוחכת. ג'ייקוב גרינברג גזל ממנה משהו יקר. משהו חשוב שהיא לא תוכל לקבל בחזרה לעולם.
לא הייתה לה שום כוונה לראות שוב את השמוק הזה.
שוש –
נשף של טעויות
רומן רומנטי אחר. מורגש שזה ספר ראשון של הסופרת כי הוא מעט דידקטי. העלילה חביבה, בהחלט דומה לדרמות הרומנטיות של הולמרק לקראת הכריסמס, רק שכאן הגיבורים יהודים. קצת מוזר לקרא ספר בעיברית שמסביר על היהדות (3*)
שוש –
נשף של טעויות
רומן רומנטי אחר. מורגש שזה ספר ראשון של הסופרת כי הוא מעט דידקטי. העלילה חביבה, בהחלט דומה לדרמות הרומנטיות של הולמרק לקראת הכריסמס, רק שכאן הגיבורים יהודים. קצת מוזר לקרא ספר בעיברית שמסביר על היהדות (3*)
שוש טורג’מן (בעלים מאומתים) –
ספר מהנה מאוד, כתוב בהרבה הומור עצמי וציניות. מה שהופך את הקריאה בו לכייפית ומלאה צחוק – צחקתי בקול פה ושם, וחייכתי הרבה במהך הקריאה. ויותר מכל, נהנתי מהאזכורים של הסממנים היהודיים, והגישה החייכנית לחגים ולתפישה הדתית של היהדות. זה היה בהחלט, בונוס.
מרטה רז (בעלים מאומתים) –
יובל בר-יהודה (בעלים מאומתים) –
לימור ליבוביץ (בעלים מאומתים) –
כייפי ומהנה. הסוף די צפוי אך אינו גורע מהנאה שבקריאתו. אהבתי את האיזכורים הנוגעים ליהדות ושילובם בסיפור.
יעקב גור (בעלים מאומתים) –
בתור חולה בתשישות כרונית, התרגשתי לראות תיאורים מדויקים של מה שרבים מאיתנו חווים. תודה
חנית כהן (בעלים מאומתים) –
טליה שמחון (בעלים מאומתים) –
מורן מנחם (בעלים מאומתים) –
מהמם. ספר מומלץ. כתוב טוב זורם. מהנה ממש!
אשרת אברהם (בעלים מאומתים) –
מהנה ומקסים
חוה ליס (בעלים מאומתים) –
ספר קליל וכיפי, קצת מוזר לקרוא את כל התיאורים של היהדות בעברית. בכל זאת אהבתי. והיה מחכים לקרוא על התסמונת הזאת שלא הכרתי.