סוכן על הכוונת

פרק 1 ברלין מארס 1943

"אני צריך לראות את המסמכים שלך, בבקשה, פראו פון נַאוּנדורף."

הרכבת רק יצאה לדרכה מהתחנה בשטוטגרט כשהגבר שהציג את עצמו כקצין גסטפו אמר שמדובר בבדיקה שגרתית, אבל סופיה שמה לב לכך שהיא היחידה מבין ארבעת הנוסעים בקרון המחלקה הראשונה שנדרשת להציג את מסמכיה. לא היה לה ספק שאת השם שלה מסר לו איש משטרת הרכבות שעמד מאחוריו. השוטר תשאל אותה לראשונה זמן קצר לפני שהרכבת הגיעה לנירנברג והוא נראה לה אז חשוד, אבל היא ייחסה זאת להיותה, באופן מובן, מתוחה, ובכל מקרה, שום דבר לא קרה.

עד עכשיו.

היא חייכה במתיקות כאילו שמדובר באי־נוחות, אבל אמרה שהיא כמובן מבינה לגמרי, פתחה את תיק היד, שלפה ממנו תיקייה עם כל המסמכים שלה והעבירה אותם אחד־אחד לידי הגסטפו. תעודת הזהות שלה — הקֶנקָרטה, הדרכון שלה — הרַייזֶפָּס, וחשובים מכול, אישורי הנסיעה שלה: האישור לצאת מגבולות הרייך, האישור לשוב בחזרה ומכתב חתום על ידי בריגַדֶפיהרר אס־אס קונרָד בּוּש, המצהיר שפראו פון נאונדורף נוסעת לציריך בעניינים רשמיים וכי יש לסייע לה בכל דרך אפשרית. המכתב נשא מגוון חותמות מרשימות, אם כי לא די, כך התברר, כדי להרשים את קצין הגסטפו.

"מה מטרת הנסיעה שלך לציריך, פראו פון נאונדורף?"

היא ניסתה שלא להפגין קוצר רוח. תא הרכבת היה מחומם יתר על מידה, וכיוון שהחליטה לנסוע רק עם מזוודה אחת, היא לבשה עליה את מעיל הפרווה שלה, ונמנעה מלהסיר אותו בגלל כמות התכשיטים שהיא ענדה מתחתיו.

"מדובר בעניין חסוי."

קצין הגסטפו שתק, כנראה מתוך ציפייה שהיא תוסיף פרטים.

"העובדה שמדובר בנסיעה מטעם האס־אס אמורה לספק אותך." שאר הנוסעים בתא הרכבת זעו באי־נוחות. "אבל אם זה לא מספק אותך, אני מציעה שתיצור קשר עם בריגדפיהרר אס־אס קונרד בוש בפרינץ־אלברכט־שטראסה. אני משוכנעת שהוא יניח את דעתך."

חיוך נוסף, הפעם פחות מתוק.

קצין הגסטפו הודה לה, הסביר שהוא רק ממלא את תפקידו ואיחל לה נסיעה טובה, אבל לאורך שארית הדרך סופיה פון נאונדורף הרגישה כמו עבריינית נמלטת.

ככל שהם התקרבו לגבול השווייצרי, היא הבינה שזה אכן מה שהיא עכשיו: עבריינית נמלטת.

חושך מוחלט שרר כשסופיה פון נאונדורף התעוררה שלושה ימים קודם לכן, בבוקר יום שלישי התשעה במארס. היא הביטה מעבר לצד הריק של המיטה אל השעון הגדול עם הלוח הירוק הזוהר שניצב על שידת הלילה.

השעה היתה שתיים.

אף על פי שהלילה היה שקט, המחשבה הראשונה שחלפה בראשה היתה כשל כל תושב ברלין שמתעורר באישון ליל: הפצצה אווירית. היא קמה מהמיטה, הסיטה את הווילון, הרימה במקצת את יריעת ההאפלה וראתה שמים גדולים, חשוכים, מוארים באור ירח קלוש, ונקיים מזרקורים להתגוננות מהפצצות ליליות וממטוסי אויב. ההפצצה האווירית הגדולה האחרונה אירעה בדיוק שבועיים קודם לכן. למרות ששהתה באותו הלילה מחוץ לעיר, זה עדיין היה נושא שיחה מרכזי, גם אם הדברים נאמרו רק בלחישה ורק לאוזניים שעוררו ביטחון.

שכנה גילתה לה שלדברי אחיה, העיר הופצצה על ידי קרוב לשלוש מאות מטוסים בריטיים. אשתו של עמית של בעלה באס־אס — שהחשיבה אותה לחברה — סיפרה לה שהיא שמעה שלמעלה משבע מאות אזרחים נהרגו, וסופיה שמעה את המספר הזה מעוד אנשים.

מה אם הם יגיעו עם אלף מפציצים, סופיה? היינריך אומר שזה עלול לקרות בכל יום — או לילה!

היא מזגה לעצמה כוס מים וסידרה מחדש את הכרית, אבל לא הצליחה להירדם שוב. היא הצליחה לנמנם קצת בין השעה ארבע לחמש, ובחמש וחצי שקלה לקום ולהכין לעצמה ספל תה, אבל המשרתת שלה נטתה להתעורר מכל רעש קטן, והדבר האחרון שהיא רצתה בימים הקרובים היה לעורר בה חשד כלשהו.

היא לא הופתעה מכך שקשה לה לישון. בחודשים האחרונים, מאז שהאנגלי הגיע לברלין, היא ניהלה חיים מסוכנים. אבל אלה התגמדו בהשוואה לסיכון שהיא עומדת ליטול על עצמה. תחילה עליה לארגן את הפגישה, ואחר כך היא תצטרך לטפל בה בזהירות רבה, באופן שלא יעורר חשד מיותר.

זה ממש לא היה מפתיע שהיא בקושי ישנה.

היא חיכתה עד לשעה עשר. המזכירה של קונרד ענתה לטלפון בנימה שהשתמע ממנה כי לא ייתכן ששיחה מאישה היא בעלת חשיבות.

"אני חוששת שבריגדֶפיהרר בוש עסוק כל היום, מחר הוא בפוטסדאם, חמישי עמוס בפגישות ושישי מוקדש לפיזיותרפיה שלו אז —"

"תיידעי בבקשה את בריגדפיהרר בוש ששמי סופיה פון נאונדורף. בעלי הוא בריגדפיהרר אס־אס קארל־היינריך פון נאונדורף. אנחנו חברים קרובים. אני משוכנעת שקונרד יוכל להקדיש לי היום חצי שעה, עדיף בבוקר."

בדממה הקצרה שהשתררה לאחר מכן היא דמיינה לעצמה כיצד החיוך הדק על פניה התקיפות של המזכירה נעלם לו כשהיא קלטה שיש לה עסק עם אשת גנרל באס־אס. סופיה שאלה את המזכירה לשמה, אבל זו נמנעה מלמסור אותו ואמרה שבמקרה היא הבחינה בחלון ביומן הפגישות של בריגדפיהרר בוש והאם היא תוכל להגיע לפגישה בשעה אחת־עשרה וחצי?

"סופיה — סופיה, איזה יופי לראות אותך! את נראית נהדר כמו תמיד."

היא חייכה את החיוך המתוק ביותר שעלה בידה, בלא מעט מאמץ. קונרד בוש הצטרף לאס־אס עשר שנים קודם לכן, בדומה לבעלה, ושני הגברים נעשו חברים טובים. קארל־היינריך הניח ששוררת ידידות גם בין המשפחות, אבל סופיה הסתירה בהצלחה את מידת התיעוב שהיא חשה כלפי בוש ואשתו. בעוד שבעלה היה גבר נאה ובעל חזות מרשימה, בקונרד בוש לא היה שום דבר מושך. הראש שלו בלט בגודלו ביחס לגופו, פניו היו חיוורות ומחוטטות, והאף שלו נראה שבור. הוא היה בריון אלים, וסופיה חשבה מזמן שההתנהגות שלו היא ניסיון מודע לפצות על מראהו הדוחה. היא ראתה הרבה מקרים דומים.

"שבי בבקשה, סופיה. את תסלחי לי אם לא אקום."

כהסבר, הוא החזיק בידו מקל הליכה בעל ידית כסף, וסופיה הנהנה שהיא מבינה, כמובן. קונרד בוש שירת עם בעלה בארמיה השישית בקרב על סטלינגרד. הוא פונה משם בינואר לאחר שנורה ברגל התאושש מהר למדי וקיבל תפקיד משרדי במטה האס־אס בפרינץ־אלברכט־שטראסה.

סופיה התעכבה לרגע בטרם התיישבה, רגע שבו הספיקה לפתוח את כפתורי המעיל הטוב ביותר שלה, זה בעל הגזרה הצרה במותניים שהדגיש את גזרתה. צווארון הפרווה הסתיר חלק מהפנים שלה, והסרת המעיל היתה דומה למעשה קסמים. היא מסרה את המעיל למזכירה ויישרה את השמלה בזמן שהתיישבה. היא בחרה את הבגדים בקפידה, מודעת היטב למבטיו התאוותניים של בוש. השמלה שלבשה היתה בעלת מחשוף עמוק מכפי שנהגה בדרך כלל ללבוש בבוקר בחודש מארס ובטח בנוכחות בוש. היא התיזה על עצמה ווֹל דֶה נוּאי, בושם יקר מתוצרת גרלן, ושמה לב שבוש כבר קלט את הניחוח.

"ומה שלום האנֶלורֶה והילדים הנהדרים שלך?"

"שלומם טוב מאוד, תודה, סופיה."

האנלורה בוש היתה לא פחות קיצונית מבעלה, אישה בלתי נסבלת עם חמישה ילדים, שלא פספסה שום הזדמנות לשאול את סופיה בבוטות מתי בכוונתה להתחיל להקים משפחה משלה.

בוש התעניין אם יש חדשות מקארל־היינריך, והיא אמרה שלא שמעה דבר והיא חוששת מפני הרע מכול. פניו של בוש לבשו הבעה של מי שאינו חש בנוח לשמע חדשות רעות. הוא מלמל משהו על כך שקארל־היינריך פיקח, ואם מישהו מסוגל להיחלץ משם הרי זה הוא וסופיה אמרה שהסיכוי לכך קלוש, בהתחשב בכך שהכניעה התרחשה כבר לפני למעלה מחודש ו... היא השתהתה, נענעה בראשה ונשכה את שפתה, ובוש אמר לה לא להיכנע לתבוסתנות, והיא התאמצה להימנע מלשלוח לעברו מבט רושף. הוא שאל אם הוא יכול לעזור באופן כלשהו.

למעשה יש דבר אחד, אמרה סופיה, וקירבה את הכיסא שלה לשולחנו של הבריגדפיהרר. היא הבחינה באפו האדום הנפוח מתעוות כשהוא חזר וקלט את הניחוח שלה, והשפתיים שלו נראו לחות כשקצה לשונו הציץ מביניהן. היא הנמיכה את קולה ודיברה ברוגע אבל בנימה דחופה.

"קארל־היינריך תמיד ראה בך את החבר הנאמן והקרוב ביותר שלו. במרוצת השנים האחרונות קארל־היינריך אסף זהב, תכשיטים וכסף מיהודים — כפי שאתה בוודאי יודע, והוא הפקיד אותם בבנק בציריך.

"קארל־היינריך אמר לי שאם יקרה לו משהו, עלי לנסוע לציריך, לאסוף את כל תכולת כספת הבנק ולחזור עם זה לכאן. אני חושבת שהגיע הזמן שאעשה זאת, אבל אני אזדקק למסמכים שיאפשרו לי לצאת מהרייך כדי להגיע לשווייץ."

היא הוסיפה שתזדקק לסיוע של קונרד בהשגת המסמכים הנכונים, כאלה שיאפשרו לה לצאת מהרייך ולחזור אליו, ואם יהיה כתוב שהיא נוסעת בעניין רשמי — אולי מטעם האס־אס, אם אפשר — זה יעזור, והיא תעריך את זה מאוד. היא התקרבה מעט, הניחה את היד על השולחן וראתה אותו מתאמץ להימנע ככל יכולתו מלהביט בשדיה.

בוש היסס בעודו מסדר את העטים על השולחן, ומדליק ומכבה מנורה. הוא אמר לה שזאת אינה בקשה קטנה.

"אני מבינה, אבל מדובר בכמות גדולה של זהב, קונרד, הוא אסף אותו מיהודים לפני ששלח אותם לחופשה במזרח! אני יודעת שהוא היה רוצה שחלק יגיע אליך, אות הוקרה קטן לנוכח הכבוד שהוא רוחש לך."

"את יודעת כמה יש בבנק?"

"אני לא לגמרי בטוחה, קונרד, אבל בפעם האחרונה שדיברנו קארל־היינריך העריך שהשווי הוא אולי עשרים אלף רייכסמארק. אין לי ספק שקארל־היינריך היה רוצה שאתן לך קרוב לחמשת אלפים רייכסמארק... כתודה."

אגלי זיעה גדולים כיסו את מצחו של בוש, והוא החל להתנשף. הוא העביר את הלשון על שפתיו והבעתו דמתה לזו של ילד קטן שקיבל יד חופשית בחנות צעצועים. הוא התכופף לשלוף משהו ממגירה בשולחן, והיא פתחה כפתור אחד בחולצה, על אף התיעוב העצמי שהדבר עורר בה.

"ייקח לי כמה ימים לארגן את זה, סופיה. היום... יום שלישי... אולי אם תחזרי ביום שישי, כל המסמכים יהיו מוכנים עד אז."

"המזכירה שלך אמרה שלא תהיה במשרד בשישי, זה יום הפיזיותרפיה שלך."

"כמובן, שכחתי לגמרי. אולי בשבוע הבא?"

"אני חושבת שכדאי שאמשוך מהבנק את הכול כמה שיותר מהר, גם אתה חושב כך?"

קונרד אמר שגם הוא חושב כך, אם כי ניסה ליצור רושם כאילו מדובר בטרחה, בעבודה קשה הכרוכה בסיכון, ולרגע או שניים הוא תופף בעיפרון על השולחן ואז נראה כמי שנזכר בהבטחתה של סופיה לתת לו משהו. הוא חייך, חשף שיניים צהובות ומרווחות, ואמר טוב בסדר, אם כך יום חמישי — אבל אחר הצהריים, בבקשה.

כשיצאה מפרינץ־אלברכט־שטראסה היא עברה בראשה על רשימת הדברים שעליה להספיק לעשות עד ליום שישי. בדרך כלל היא נהגה להעלות רשימה כזאת על הכתב, אבל את הרשימה הזאת לא רצתה לתעד.

היא פנתה מפרינץ־אלברכט־שטראסה לזארלָנד־שטראסה וצעדה את המרחק הקצר לתחנת אנהַלטֶר שם היה רק תור קצר בדלפק המחלקה הראשונה.

"יש רכבת לציריך שיוצאת בשעה שמונה בבוקר ביום שישי."

"ובאיזו שעה היא מגיעה?"

הקופאי הסביר לה באי־נוחות שהרכבת אמורה להגיע בשעה שבע באותו ערב. אבל...

"אבל מה?"

"אבל בימים אלה יש הרבה... שיבושים."

סופיה אמרה שהיא מבינה לגמרי, וכן, בבקשה, היא רוצה לקנות כרטיס לרכבת לציריך בשישי בבוקר, חזרה ביום שלישי שלאחר מכן.

בשובה לדירתה בשַרלוטֶנבּוּרג היא אמרה למשרתת שמכיוון שהיא עומדת לנסוע, היא יכולה לקחת כמה ימי חופש, מיום חמישי אחר הצהריים עד ליום שלישי בבוקר.

היא התחילה למיין את הדברים שתיקח איתה. כיוון שהיא היתה אמורה להיות בשווייץ רק חמישה ימים, היא ידעה שאם תיקח איתה יותר מדי זה עלול לעורר חשד, והחליטה לקחת איתה מזוודה בינונית ותיק יד גדול.

ביום רביעי בבוקר היא הצליחה להעביר לברן הודעה ולפיה ייתכן שהם לא ישמעו ממנה בימים הקרובים. היא לא רצתה להסתכן ולומר יותר מזה.

היא שבה לפרינץ־אלברכט־שטראסה ביום חמישי אחר הצהריים כדי לאסוף את האישורים והציעה לקונרד להגיע אליה לדירה ביום רביעי הבא כדי לאסוף את חלקו. איש האס־אס התקשה להסתיר את התרגשותו. כשהיא חזרה הביתה, המשרתת כבר עזבה. סופיה ארזה את המזוודה. את היומן של קארל־היינריך — אולי הפריט החשוב ביותר שהתכוונה לקחת איתה — היא תניח בתיק היד.

היה עוד אור כשהרכבת התקרבה לזינגֶן בצדו הגרמני של הגבול. פרט לחשש התמידי שיעצרו אותה ויורידו אותה מהרכבת ולתחושה שהיא עבריינית נמלטת, הנסיעה היתה ארוכה ונטולת אירועים, והשיבושים שעליהם דיבר הפקיד בתחנת הרכבת — מילה מכובסת לנזקים שגרמו ההפצצות של בעלות הברית — לא התממשו.

הרכבת התעכבה במשך קרוב לעשרים דקות בזמן שאנשי משטרת הגבולות — הגרֶנצפּוֹליצַיי — עברו מקרון לקרון לבדיקה אחרונה.

רייזפס... אישורים... קנקרטן...

כשהם הגיעו לתא שלה, השוטרים ביקשו מארבעת הנוסעים לפתוח את התיקים שלהם, והשניים ערכו בכל אחד חיפוש, אם כי סופיה היתה בטוחה שהמזוודה שלה היא שתמשוך את תשומת לבם. אחד השוטרים עטה כפפות עור לפני שבדק את המזוודה, ותוך שניות הוא החזיק בידו זוג פמוטים שחברתה אסתר מסרה לה למשמרת לפני שנמלטה עם משפחתה מגרמניה.

"מה אלה?"

"בעלי ביקש ממני למכור אותם בציריך. הוא קיבל אותם במסגרת תפקידו באס־אס."

קצין משטרת הרכבות נראה מתלבט כיצד להגיב. כל אותה עת סופיה חייכה בנימוס, דיברה בנימה רגועה ועמדה בפני הפיתוי לציין את דרגתו של בעלה.

שוטר משטרת הגבולות ביקש לראות שוב את המסמכים שלה ועמד לשלוף את הפנקס שלו כשהבלמים שוחררו והרכבת זינקה קדימה וצעקה מקצה המסדרון דירבנה אותם להזדרז.

כעבור רבע שעה הרכבת עצרה בשַפְהַאוּזֶן בצד השווייצרי של הגבול והשוטרים שם היו אדיבים בהרבה.

היא נרגעה מעט כשהרכבת שעטה לעבר ציריך.

היא חוותה חמש דקות של אושר על כך שעזבה את גרמניה, אבל זה היה קצר.

היא עדיין הרגישה כמו עבריינית נמלטת.

והיא התחילה להבין שכנראה זה מה שהיא תרגיש כל שארית חייה.