האיש בעניבת פרפר בוהה בקיר אפור, מרים כוס תה טרי באצבעות רפויות, רגליו פצועות וטובלות בשלולית דם צמיגה
"שמע," אמרתי לעצמי, מניח קציצות בשר על גריל, "אני לא אוהב לחשוב מבלי שמישהו יקשיב לי. אז תעשה לי טובה, סִיגוֹר ידידי, שב שם מולי על כורסת המחשבה הנוחה בירכתי הכרתי ותקשיב. לא, זה רחוק מדי. שב כאן במרכז התודעה שלי כך שתוכל לשמוע כל הרהור. אני לא אומר שאתה חייב רק להאזין, שאסור לך להגיב, לשאול שאלות, למתוח ביקורת, כל זה בסדר גמור, אבל בעיקר אני מבקש שתקשיב לי, תקשיב לכל המחשבות האלו שאני כל כך אוהב להריץ במסלול המרוצים המפותל להחריד של ההִיגְמָיון, של ההיגיון והדמיון."
סִיגוֹר, איש רזה וארוך, בעל פנים צרים וחיוורים, פה צר כסדק ועיניים כחולות בהירות קרות כקרח, הניד ראשו ואני המשכתי לדבר.
"בני האדם," אמרתי לסִיגוֹר, המשלב בנוחות רגל על רגל, "מתחלקים לשני סוגים: אלה שמוחם ריק מכל מחשבה משום שהם קולטים רק את המוצג לפניהם, ואלה שבראשם דוהרים סוסי מחשבות פראיים בהִיגְמָיון ולכן הם בוהים במה שלפניהם. אתה יכול לזהות בקלות את הסוג הראשון, את רואי־החוץ. מיד עם תום ההרצאה, עם תום הסרט, עם תום הארוחה, עם תום הפגישה, ללא שהיות הם מוציאים מכיסם את הסלולרי ומתקשרים, או שהם עטים על האייפון ומתחילים לשחק במשחקי מחשב או להעביר במהירות מול עיניהם שלל תמונות. אלה הם מרשרשי הדפים בשבועונים בתור לרופא ואלה הפותחים את הרדיו והטלוויזיה עם כניסתם לדירתם. הם חייבים למלא את הריק הנורא שבראשם בדבר מה, וָלא, הריק יצמח, יגדל, יתנפח ויעטוף את לבם בחומה של אבני קיר אפורות.
גם את הסוג השני, רואי־פְּנים, אפשר לזהות בקלות. מבטם הסתמי מסגיר אותם. בהרצאה, בסרט, בארוחה, מבטם אינו ממוקד ונודד לאי שם, עד שאתה תוהה אם אכן הם מבחינים במה שלפניהם. הם מסוגלים להשתתף בשיחה בעיניים קפואות, לענות על שאלות, לעתים אפילו לשאול שאלה בטון מונוטוני ולהשאיר סימן שאלה תלוי על סימן קריאה. הם נראים כמי שעושים את עבודתם אוטומטית, כמכונה, כשם שאני מכין עכשיו את קציצות הבשר על האש, מבטי חולף באדישות על שלושת הגופים השרועים על חול הים מתחת לשמשייה הרחבה, מניד בראשי לזה שביקש עוד קציצה ומביא לזאת בקבוק קוקה־קולה קר."
"אבל סוֹלִיפּ, חכה רגע, אל תדהר כסוס פרא," אמר סיגור, "הרי בסופו של דבר, כל מה שמְצלמות העיניים רואה השכל, אבל רק בתנאי אחד, שהוא הופך את הצילומים לתמונות נושאות משמעות, למחשבות. הרי המוח הוא זה שיוצר חוויות משמעותיות מהגירויים החיצוניים וגם הפנימיים. אם כך, שני סוגי בני אדם אלה, רואי־חוץ ורואי־פנים, משחקים בראשם עם מחשבות. ואם כך, מה ההבדל ביניהם?"
לזכותו של סיגור אפשר לומר שהוא לא העלה על פניו חיוך של ניצחון וטון דיבורו אינו מתנצח. הוא העלה את הביקורת בשאננות מקצועית. בעצם את מי היה מנצח בוויכוח, על מי היה חוגג? עליי, על חשבוני? לומר את האמת, התרגזתי, השאלה הייתה קשה. ברור שהתמונה בחוץ הופכת לחוויה חזותית משמעותית בראש ורק בראש; ברור שהצלילים הנקלטים באוזן הופכים לחוויית שמיעה נושאת משמעות בשכל, ורק בשכל; ברור שזה כך, הרי אנחנו איננו בחזקת צג של מחשב חסר הכרה. לעזאזל עם זה. שתקתי. השארתי את סיגור לשבת על כורסתו משמים, בלי צל של מחשבה. מנעתי ממנו אפשרות מענגת זאת של חשיבה. הפכתי את הקציצות על הגריל, בזקתי מלח ופלפל, הוספתי קצת קטשופ, והנחתי עליהן פלחי עגבנייה. נראה לי שכך הקציצות יצאו טעימות יותר. הסבתי את ראשי, ומבטי חלף שוב על פני השרועים על חול הים הזהוב ונח על גופה החטוב של זאת הקוראת ספר. החזרתי את מבטי לגריל הרוחש ריחות ואז תפסתי מה צריכה להיות התשובה לשאלתו של סיגור.
"סיגור, אל תנמנם לי שם על כורסת המחשבה בעיניים בוהות. התעורר. כל אחד חייב להבחין בין המחשבות שמקורן מחוצה לו לבין המחשבות שמקורן בהכרתו. אנחנו רואים את הים שם מולנו, בחוץ, ואנחנו תופסים את דימויי הדמיון בתוכנו, בפנים. אם לא היינו מסוגלים לעשות הבחנה כזו..."
"כי אז היינו כולנו מטורפים," אמר סיגור במהירות. "כי אז לא היינו מסוגלים להתקיים, והמין האנושי לא היה שורד. מי שלא מסוגל לעשות הבחנה כזו, בגלל ליקוי זה או אחר, הוא מנותק מהמציאות, כמוהו כמי שלקח סמים קשים ונמצא בטריפ, חי בהזיות בלבד."
"יפה מאוד," שבחתי את סיגור. "תפסת היטב מהו ההבדל היסודי: ההבדל הוא לא בכך שלרואי־חוץ אין מחשבות ולרואי־פנים יש מחשבות, לשניהם יש מחשבות, אלא ההבדל הוא בכך ש..."
"אבל," שיסע שוב סיגור את מחשבותיי, "אני לא מבין מהי הסיבה לכך שאנחנו מצליחים להבחין בין מחשבות־חוץ לבין מחשבות־פנים. אם בסופו של דבר המוח הוא זה שיוצר מחשבות בעלות משמעות בין שמקורן חיצוני ובין שמקורן פנימי..."
"אז איך לעזאזל המוח עצמו מבחין ביניהן? על סמך מה הוא קובע שמחשבה זו מקורה בחוץ ומחשבה זו מקורה מבפנים?" חתכתי את מחשבתו של סיגור.
אני מוכרח להודות שהשאלות, המהמורות והמכשולים שסיגור זה שם לפני דהירת הרהוריי, ממש מעצבנים. ובאיזשהו מקום נסתר מעיניו הבהירות, הקרות והחודרות חשבתי לי שהוא טיפוס לא חברותי ולא נעים, ואולי עשיתי טעות לקרוא לו כדי ליהנות משיחה אינטלקטואלית מלאת נועם ולא מחייבת, שיחה אפופה בריח מגרה העולה מקציצות ומבשר פילה על גריל. הוא, סיגור זה, טיפוס אינטלקטואלי מדי, קצת יבשושי הייתי אומר, חסר איזושהי לחלוחית מענגת, אבל מחשבתו חדה ומבטו ננעץ בעומק העניין כמו בורג מקדחה של רופא שיניים. לא מצאתי תשובה לשאלותיו, וכדי להסיח את דעתו החלטתי לספר לו בדיחה.
"שמע סיגור, הנה, תראה את המורה הזו שאומרת לתלמידים שלה, למה אתם חושבים שאתם לא מוצלחים? אני לא מבינה. מי שחושב שהוא לא מוצלח שירים את ידו, לא, לא, רגע, זה לא הולך ככה, הנה, מי שחושב שהוא לא מוצלח שיקום, זהו, שיקום. מי שחושב שהוא אידיוט, שיקום. גדעון קם והמורה שואלת, למה קמת? וגדעון עונה, כי אני לא רוצה שתרימי יד לבד, לא, רגע, כי אני לא רוצה שתעמדי לבד. חה, חה, חה", צחקתי לעצמי. סיגור לא צחק.
"מה, זה לא מצחיק?" שאלתי, ובלבי חשבתי שידיד מחשבתי זה, סיגור, הוא באמת צחיח כמדבר וחסר כל לחלוחית של הומור.
"המאמן הזה," אמר סיגור, "כבר לא ידע מה לעשות עם נבחרת הכדורסל שלו. אחרי המפלה השלישית הם ישבו באבל מדוכאים עד עפר. מה קורה לכם? שאג המאמן, קחו את עצמכם בידיים! תתגברו! מה אתכם? צרח. מי שחושב שהוא זבל, שיקום. אף אחד לא קם. מי שחושב שהוא אפס, שיקום. אף אחד לא קם. מי שחושב שהוא לוזר, שיקום; מי שחושב שהוא אידיוט, שיקום. ג'וני קם. מה, אתה חושב את עצמך לאידיוט, ג'וני? לועג המאמן. לא קואוץ', אומר ג'וני, פשוט לא נעים לראות אותך עומד לבד." סיים סיגור והיה נדמה לי שהוא משך את זוויות פיו הצר מעלה.
"אז מה, סיגור, ידיד־מחשבותיי, עכשיו אתה גם הולך ללמד אותי איך לספר בדיחות?"
הוא לא טרח לענות להערתי ואמר, "אני סבור שההבחנה בין מחשבות־חוץ לבין מחשבות־פנים תלויה במידת חדותן ובתיאורן המפורט. מחשבות־חוץ ברורות, חדות ומפורטות לפרטי פרטים. לעומתן מחשבות־פנים אינן אלא בחזקת מתווה כללי מעורפל שקשה להבחין בפרטיו. אתה יכול להעלות בדמיונך תמונה מעורפלת של מכוניתך השרוטה, אבל יהיה לך קשה מאוד לקבוע כמה שריטות יש על דלת הנהג. לעומת זאת תוכל לומר בקלות רבה מהו מספר השריטות כשהמכונית ניצבת מול עיניך. וזו הסיבה שבגללה מסומם אינו מבחין בין המציאות לדמיון. הסמים הופכים את הדמיון לחד וברור ועתיר פרטים ואילו המציאות מטושטשת, ולכן פוסע המסומם בחיוך רחב מעל תהום, משום שבדמיונו אין הוא רואה תהום פעורה לרגליו, אלא גן פרחים צבעוני ואישה יפהפייה ישובה למרגלות עץ תפוחים ריחני, מחייכת אליו בנועם."
זו תשובה לגמרי לא רעה, חשבתי לעצמי. היא מבחינה בין שני סוגי המחשבות הללו, חוץ ופנים, על ידי מציאת ההבדל בטיבן, סוג אחד חד וברור וסוג שני מעורפל ועמום. שוב התרגזתי, כי סיגור פשוט הקדים אותי בגילוי הפתרון וחטף אותו מתחת לאפי. גם אני הייתי מגיע לפתרון הזה, אולי טיפ־טיפה מאוחר יותר. האומנם? הרי לפני שסיגור פרש לפניי את הפתרון, בטרם גילה לי אותו, ניצבתי לפני קיר אטום ואפור. יפה, יפה, חשבתי לעצמי, מקווה שסיגור אינו מבחין בסערת רוחי. ולפתע ראיתי אור בקצה המנהרה: הנה אני עומד להציג לו שאלה, שאלת מלכודת פתאים, ובעקבותיה אנחית עליו מכת מחץ שתביא לי ניצחון מדהים.
"שמע סיגור," אמרתי, "אם זה כך, אז אמור לי מדוע החלום נראה לנו כל כך מציאותי, עד כדי כך שאנו מתעוררים ממנו שטופי זיעה ובעתה? אם אתה צודק, הרי שהיינו צריכים לדעת גם בשעה שאנו חולמים שהחלום אינו מציאות משום שהוא אינו אלא העתק מעוות שלה, העתק עקום ומוזר שמידת חדותו ובהירותו נופלת מזו של תמונת המציאות. מדוע אם כן איננו תופסים שהחלום הוא מחשבות־פנים, פרי המצאתו של המוח?"
כמה נחמד לראות שסיגור מתפתל בכורסת המחשבה ומשתנק מחוסר תשובה. הוא לא מיישיר את עיניו אליי, ומבטו מתחמק לאי שם, תלוי כסימן שאלה על עמוד תלייה. חייכתי לעצמי בנחת.
"מה הפלא," אמר סיגור בשוויון נפש, "שאתה סבור שהחלום הוא מציאות. הרי בשעה שאתה חולם אין לך כל אפשרות להשוות בין מחשבות־חוץ למחשבות־פנים, משום שאתה ישן ואינך חשוף למחשבות־חוץ. עיניך עצומות וגם השמיעה שלך נחלשת עד כדי כך שרק צלילים חזקים ביותר עשויים לעורר אותך. ומאותה סיבה של חוסר יכולת להשוואה בין מחשבות חוץ ופנים, פוסע לו המסומם מעל תהום כשחיוך רחב וטיפשי נסוך על פרצופו."
האיש נפל ישר לתוך המלכודת, עלצתי, ואמרתי כבדרך אגב, "האם נובע ממה שאתה אומר, שכדי להבחין בין מחשבות־חוץ לבין מחשבות־פנים, על שתי מחשבות אלו להופיע בהכרה זו בצד זו? והרי זה בלתי אפשרי. אי אפשר לגלגל בהכרה שתי מחשבות שונות בו־זמנית. חשוב על כך ידידי סיגור, כשאתה רואה עץ הרי שבהכרתך מופיעה מחשבה משמעותית של עץ, אולם כשמבטך מוסט הצדה ואתה רואה מכונית נוסעת, מופיעה בהכרתך תמונת מכונית. המחשבה על העץ נעלמת, ואת כל הכרתך תופסת תמונת המכונית. מדוע? משום שהמחשבה החדשה על המכונית דוחקת מהכרתך את המחשבה הקודמת על העץ. שתי מחשבות שונות, בין אם הן מחשבות חיצוניות או פנימיות, אינן מסוגלות להימצא בעת ובעונה אחת בהכרה. המקום צר מהכילן, משום שההכרה מכילה רק מחשבה אחת, שבאותו הרגע היא לאמתו של דבר ההכרה עצמה – המחשבה המודעת. וכשאתה רואה סרט ולפתע אתה אומר לעצמך, אלוהים איזה סרט משעמם, ממש גרוע, הרי שבאותו רגע זה של הארה פנימית, הפסדת את הקטע שהוקרן על המסך כי לא חשבת עליו. לא שזה הפסד גדול, כי הרי הסרט ממש גרוע."
סיגור שתק, עיניו מרחפות בחלל אפרורי, בוהות. כך היה נדמה לי.
אין לו מענה, עלצתי, האיש מתנדנד על הרגליים כמתאגרף לפני נוק־אאוט. ובטון מאופק משהו המחפה על שמחת ניצחוני, המשכתי לטוות בפני סיגור את מסכת מחשבותיי, לבנות את מהלומת המחץ, את תבוסתו המוחצת, "אבל סיגור, ידיד מחשבותיי, מה היה קורה אם היינו יכולים לגלגל בהכרתנו מספר רב של מחשבות בעת ובעונה אחת? נניח שהיינו מין סוג כזה של אנשים, כיצד היינו מסוגלים לפעול? כיצד היינו מסוגלים להוציא מן הכוח אל הפועל מחשבה כלשהי? איך היינו בוחרים ביניהן, על סמך מה? הרי כל המחשבות חשובות ובעלות משמעות, כולן זוהרות כפנינים בהכרה, ובאיזו נבחר? האם לא נהיה טרף לנחיל המחשבות המסתער עלינו? לא כך הדבר כשיש לנו מחשבה אחת. במקרה זה אנחנו יכולים לדון לגופה של מחשבה, להחליט אם היא טובה או רעה, אם כדאי לבצעה או לא, ואם כדאי להחליפה במחשבה אחרת, טובה יותר."
"אם אתה צודק," אמר סיגור בקולו המונוטוני, "וההבחנה בין מחשבת־חוץ למחשבת־פנים אינה יכולה להתבסס על ההשוואה במידת חדותן, כי בהכרה יכולה לשכון רק מחשבה אחת, אז יש לנו בעיה. לא ברור כיצד אפשר לקבוע עבור מחשבה מסוימת השוכנת בהכרה אם היא חיצונית או פנימית. על סמך מה נקבע, אם לא קיימת אפשרות להשוואה, מהו הקריטריון שלפיו נבחין?"
כל כך התענגתי על השאלה, הרי הוא חופר לעצמו את הבור שייפול בו.
"הנה הקריטריון," אמרתי בעליצות מאופקת. "כל מחשבה נושאת עמה את מקור מוצאה, כי המחשבות הן יצורים שיש להם לא רק תוכן וצורה אלא גם היסטוריה, הן נושאות עמן אינפורמציה על אודות המקור שברא אותן. וכך אני קובע אם מחשבה נתונה היא חיצונית או פנימית לפי האינפורמציה על מקום מוצאה, לפי סימן המצוי במחשבה עצמה, כי המחשבה אינה שטוחה ויש לה עומק של זמן, של עבר, המחשבה היא תלת־ממדית; יש לה תוכן, צורה וגם היסטוריה, משך הזמן שבו היא הולכת ומשתנה ומתפתחת."
סיגור הניע את ראשו מצד לצד, שוקל את מחשבותיי, ואמר, "יפה, כל זה באמת מעניין, אבל אם כך מדוע כשאנו חולמים אנו מתפתים להאמין שהחלום הוא מציאות, הרי גם לחלום יש תוכן, צורה והיסטוריה."
מכת מחץ. לעזאזל עם זה. לעזאזל, לעזאזל עם הסיגור הזה! מי בכלל צריך ידיד כזה. תראו אותו, המטאטא היבש הזה. מה הוא חושב לו בכלל, הוא והיגיון הפלדה שלו. לא ידעתי מה להשיב. ומרוב תסכול הסטתי את הנושא למקום אחר, אולי תוך כדי דיון ברעיונות חדשים תימצא לי התשובה לטיעון החלום שלו.
"אבל," אמרתי בקול כבוש, מהסה את החֵמה שהלכה וגאתה בתוכי, "ממה נובע הצורך הזה של רואי־חוץ לגירויים מחוצה להם? מדוע הם הפכו למכורים לעוד ועוד שינויים? וממה נובע הצורך הזה של רואי־פנים לייצר עוד ועוד מחשבות? מנין הצורך הזה לאמץ את המוח ולהריץ בתוכו עוד ועוד מחשבות ודימויים, סוסי פרא השועטים במרחבי ההיגמיון כשקצף לבן נוטף מפיהם? מדוע לעזאזל אנו צריכים לחשוב? למה לא לבהות עד אינסוף בקיר אפור? למה אנו זקוקים כל כך למחשבות? אנו כל כך זקוקים להן, עד שגם בשינה אנו חושבים."
הנה, חשבתי לעצמי, הנה שאלה שתעסיק את סיגור זמן רב. זמן שיאפשר לי להרהר ביני לבין עצמי כדי למצוא את התשובה לטיעון החלום המעצבן שלו.
אבל סיגור מיהר לענות באותו טון קר והגיוני שלו, באופן שיכול להוציא כל אדם שפוי מדעתו, טון שלאט לאט התחלתי לשנוא, כמוהו כצליל חד, גבוה, כמקדחה החופרת בשן כואבת.
"הצורך הזה נולד מרגע ההפריה," אמר סיגור, "מרגע מימוש ניצוץ החיים. כי מרגע זה האדם חי ולכן כל מערכותיו חייבות לפעול ללא הפסקה. אי אפשר להדמים אדם כמו מכונית. לוּ הייתה פוסקת מלפעול ולוּ מערכת אחת, היא הייתה מתה ובמותה הייתה לוקחת עמה אלי קבר גם מערכות נוספות. מהרגע שאתה חי עד רגע מותך, הכול בך חייב לפעול, ופעילות זו פירושה אינו אלא עיבוד של חומרים ושל אינפורמציה – מזון לגוף ולנפש. כפי שאתה חייב לאכול כדי לספק אנרגיה לגוף ולא, תמות, כך אתה חייב לספק למוח גירויים שיניעו אותו, אחרת ימות. ולכן גם בשינה רצות במוח מחשבות, כי ללא החלומות היה המוח מפסיק לפעול ומת, כי החלומות הם הלחם והמים שלו ובלעדיהם ימות מרעב להיגיון ומצמא לתמונות הדמיון. ואם אין למוח גירויים חיצוניים בשינה, אין לו בררה אלא לייצר לעצמו גירויים פנימיים כדי להציל ממוות את כל מערכותיו – את עצמו. תראה מה שקורה לאנשים בדיכאון. בדיכאון אתה מסתגר ומונע מהחוץ לבוא אליך. בדיכאון אתה בוהה בקיר אפור בעיניים קהות, מונע מהמוח גם מחשבות פנים חדשות ורעננות על ידי כך שאתה חושב בלי הרף מחשבה אפורה אחת, כמה טוב למות."
לא הוצאתי הגה. שיתקתי כל מחשבה והפכתי את הקציצות השרופות כפחם על הגריל פעם אחר פעם.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.