סוקרטס וקסנטיפה בירח דבש

ארבעה חברים יצאו לדרך...

נורית ונועם, אורה ואלון, ארבעתם סטודנטים מבוגרים לתואר השני והשלישי באוניברסיטה. נורית לומדת בחוג לספרות ונועם בחוג לפילוסופיה, אורה מתמחה בפסיכולוגיה ואלון לומד מדע הדתות.

נועם בן חמישים ושתיים, מלמד פילוסופיה בבית ספר תיכון ומקיים חוגים לפילוסופיה לילדים בבית ספר יסודי; נורית בת ארבעים ושמונה מלמדת ספרות בבית ספר תיכון ובמכינה אקדימית במיכללה; אורה בת חמישים כותבת עבודת דוקטור על פסיכולוגיה אכזיסטנציאליסטית ומשמשת אסיסטנטית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה; אלון בן חמישים וארבע כותב עבודת דוקטור על אברהם יהושע השל, מתעניין בפילוסופיה של המזרח הרחוק ומדריך בחוג למדע הדתות באוניברסיטה.

ארבעתם ידידים טובים ובפגישותיהם הם מרבים לשוחח על פילוסופיה. מכיוון שארבעתם בעלי חוש הומור מפותח קשה לעתים להבחין מתי הם מעמיקים לעסוק בסוגיה פילוסופית זו או אחרת ומתי הם מספרים בדיחה או מעלים דבר שנינה. מסתבר כי גם בשעה שהם מתבדחים הם עוסקים בפילוסופיה.

באחת מפגישותיהם אמרה נורית לנועם: "אתה מביא איתך תמיד ספרים בפילוסופיה ובכל הזדמנות אתה מרבה להתפלסף, מצטט פילוסופים, מאשים אותנו שאנחנו לא מדייקים בשימוש במושגים, אז מה אתם לומדים בחוג לפילוסופיה, מה אתם עושים שם, איך הופכים אתכם שם לטרחנים כל כך גדולים?"

"בואי ואספר לך מעשה שהיה", השיב לה נועם, "עם פתיחת שנת הלימודים הראשונה לתואר הראשון הגעתי לשיעור "מבוא לפילוסופיה" — אותו נתן פרופ' ר. הוא פתח בהרצאה בשיעור הראשון והסטודנטים מיהרו לכתוב את דבריו. הוא אמר: "שלום, בוקר טוב", והסטודנטים רשמו במחברת "שלום, בוקר טוב", על פי הכלל שהרצאה אוניברסיטאית היא מעבר על חומר מהמחברת של המורה למחברת של הסטודנט בלי שיתוף של השכל של אף אחד מהם.

אחרי דקות אחדות הפסיק פרופ' ר' את דבריו וגער בסטודנטים: 'מה אתם רושמים? בשיעור בפילוסופיה צריך לחשוב, לשאול שאלות, לחקור ולא לרשום. בבחינה לא תעזורנה לכם המחברות. אני אשאל אתכם שאלות של מחשבה. קיראו ספרים, נתחו טקסטים, העלו שאלות, חישבו, התווכחו, פתחו שיח פילוסופי, זה העיקר!' הוא סיים את דבריו והמשיך להרצות. מרבית הסטודנטים המשיכו לרשום את דבריו וכך עשו עד סוף השנה.

סטודנטים מעטים קיבלו את דבריו של פרופ' ר' ברצינות ולא רשמו את דבריו, אלא קראו ספרי פילוסופיה, עיינו בכתביהם של פילוסופים, העלו שאלות, קיימו ביניהם שיח פילוסופי, התחבטו בבעיות, ניסו ליישב סתירות והיו מעורבים בהתפלספות.

במבחן סוף השנה העלו מרבית הסטודנטים גירה את שהרצה פרופ' ר. כל השנה ואילו הסטודנטים העצמאיים התפלספו והתמודדו עם הסוגיות הפילוסופיות הנידונות. כאשר פרופ' ר. החזיר את מחברות הבחינה רוב הסטודנטים מעלי הגירה קיבלו ציונים גבוהים, ואילו הסטודנטים החוקרים והיצירתיים קיבלו בלתי מספיק בתוספת הערה — 'ופרופ' ר' לא אמר שום דבר במשך השנה?' "

אלון, שבמסגרת לימודי מדע הדתות עוסק בתורת הזן, התערב בשיחה ואמר: "בהמשך לדבריו של נועם אספר לך סיפור:

פרופסור נכבד, ששמו יצא לתהילה על ידיעותיו הרבות, בא אל נא־נין, מורה הזן, כדי לשאול אותו על תורת הזן. הגיש לו נאן־נין ספל תה. יצק את התה לספלו של הפרופסור עד שהתמלא ועלה על גדותיו. על אף זאת המשיך נאן־נין ליצוק עוד תה. התבונן הפרופסור בספל העולה על גדותיו ובתה הניגר משוליו, עד שלא יכול היה להתאפק יותר וקרא אל מארחו: "הספל מלא ועובר על גדותיו. לא ניתן להכניס בו עוד טיפה נוספת". "בדומה לספל זה", השיב לו נאן־נין, "אף אתה כולך מלא דעות ומחשבות משלך. איך יכול אני להראות לך את הזן, לפני שאתה מרוקן את ספלך?"

אורה הצטרפה אף היא לשיחה: "כבר סוקרטס אמר בשעתו כי חייב אתה לדעת שאינך יודע רק אז תתחיל ללמוד ולחתור לדעת. לכן באמת הכרח קודם לרוקן את הספל. לדעתי ללמוד פילוסופיה פירושו ללמוד לחשוב, לשאול שאלות, לבחון, לנתח, להטיל ספק, לא לקבל תשובות מוכנות מראש וזאת אנחנו עושים בכל לימודינו וגם לאורך כל חיינו. זה מה שאנחנו עושים כאן בפגישות שלנו".

התערבה נורית: "אל תסחפי, אורה, יש כל מיני שאלות ולא לכולן אין תשובות. יש שאלות מידעיות שיש להן תשובה עובדתית או מדעית. מספרים על אבא ואמא וילדם הקטן שהלכו לגן החיות. הם עברו ליד הכלוב של הנמר והילד שאל את אביו: "אבא,מה זה?" התבונן האב והשיב: "לא יודע". עברו ליד הכלוב של השימפנזה. שאל הילד את אביו: "מה זה?" התבונן האב והשיב: "לא יודע". עברו ליד הכלוב של הדורבן, שאל הילד את אביו: "מה זה?" התבונן האב והשיב: "לא יודע". התערבה האמא וצעקה על הילד: "די כבר! אולי תפסיק להציק לאבא!" השתיק אותה האב ואמר לה: "למה את כועסת? תני לילד לשאול, אם לא ישאל איך ידע?"

התפרץ נועם ואמר: "גם על תשובות מידעיות או מדעיות ניתן לשאול. כך, למשל, שאלו: מה ההבדל בהוראת מתמטיקה בין האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בר־אילן? השיבו: באוניברסיטה העברית שנים ועוד שניים הם ארבעה, באוניברסיטת בר־אילן שניים ועוד שניים הם בעזרת השם ארבעה".

הוסיפה אורה לדבריו: "הכל יחסי וצריך לראות כל דבר ביחסיותו. כך למשל יחידת זמן יכולה להיות מוגדרת בימים, בשעות, בשבועות ובחודשים ועם זאת אורכה יחסי. זה מזכיר לי בדיחה:

אישה אחת חלתה במחלה סופנית והרופא שלה אמר לה כי נותרו לה עוד ארבעה חודשים לחיות.

"האם יש משהו שאוכל לעשות כדי להאריך מעט את התקופה?" שאלה אותו האישה.

"כן", השיב לה הרופא, "התחתני עם רואה־חשבון".

"איך זה יעזור לי במחלתי ויאריך את חיי?" שאלה האישה.

"זה לא יאריך את חייך", השיב לה הרופא, "אבל ארבעת החודשים שנותרו לך יראו כנצח".

התערב אילן ואמר: "בפילוסופיה לא התשובות חשובות אלא עצם החשיבה. כך למשל סיפור הזן מדגים לנו:

הדגל שעל גג המקדש התנופף ברוח. שני נזירים שראו זאת פתחו בוויכוח. אמר האחד: "הדגל הוא שנע". התנגד השני: "לא, הרוח היא שנעה". התווכחו כך שעה ארוכה ולא יכלו להגיע להכרעה. פנו אל מורה הזן ואמר להם: "לא הדגל נע, לא הרוח נעה, מחשבתכם היא זו שנעה".