סטאז’ר

בעוד כמה ימים תופיע בתיבת הדואר המעטפה ממשרד הבריאות ובתוכה הרישיון הנכסף. פתאום יצפו ממני לספק את הסחורה: לאזן נוזלים, סוכרים ולחץ דם, לזהות שינויי אלקטרוליטים מסוכנים, והכי נורא — לדעת לטפל בהם.

עד לפני רגע עוד ישבתי בכיסא הסטודנט, ועכשיו אין לי שום נתיב בריחה או תירוץ להסתתר מאחוריו. החשש והחרדה משתלטים עלי ואני מתחיל להזיע. לא בטוח שזה לא גדול עלי.

אני נזכר ביום שנכנסתי לראשונה בשערי בית החולים כאיש צוות, מין דמות לא ברורה המקפצת בין מחלקה למחלקה ותפקידה אינו לגמרי מוגדר. אין לה בוס או מנהל ישיר, אחריות או סמכות ממשית, ובכל זאת, בכל יום שעבר התגבשה אצלי ההבנה: הסטאז'רים הם הסיבה לכך שבית החולים לא קורס. בלי עשרות לוקחי הדמים, מבצעי האק"ג, מזיני ההפניות ומזמיני הייעוצים, רוב המחלקות לא יחזיקו מעמד. ללא כותבי הקבלות, מבצעי ערמות הסִנג'וּרים, מכניסי מאות ואלפי הוונפלונים — לא פעם בקושי ולאחר ניסיונות רבים וכואבים —בית החולים, אני די בטוח, כמעט יחדל מלהתקיים.

לא נדרש לי זמן רב כדי להבין כי מערכת הבריאות הציבורית עובדת במתכונת "אין", די בקביעות. היא נעה בין "אין מספיק" ל"אין באופן מסוכן". ואל תוך הוואקום הזה נכנסים, יותר מכולם, הכולבויניקים, הלוא הם הסטאז'רים. לרוב ללא הכשרה סדורה וכמעט תמיד בלי שהוסבר להם כראוי מה צריך, איך נכון, ולמה בכלל הם עושים את מה שהם עושים.

אחראית הסטאז'רים הציגה את עצמה בחגיגיות. עקבנו אחריה לאורך מסדרון הכניסה, שעל קירותיו העתקי ציורים של טובי האמנים, לעבר חדר הישיבות של ההנהלה. איתי בחבורה היו זוג עולים חדשים שבקושי דיברו עברית; בחור ערבי גבוה ונאה בשם בסאם, שלמד בגרמניה; רונה, שהתייפחה בפנַי בהפסקה הקצרצרה על שהשאירה את התינוק שלה בבית לראשונה והיא מתקשה להאמין שלא תראה אותו שוב עד אחר הצהריים; וכריסטינה, פנמית עם אמא יהודייה פולנייה, שעלתה במסגרת תוכנית מיוחדת של רופאים מפנמה.

"בוקר טוב, קולגות," פתח הסטאז'ר המבוגר למראה שחיכה לנו בחדר הישיבות. "וכל הכבוד לכם. עשיתם את זה. אתם לא רק מתחילים סטאז', אלא עושים זאת באחד מבתי החולים הטובים בארץ." מחאנו כפיים בהתרגשות בעוד בסאם הלם באגרופו על השולחן, כמקובל בגרמניה, ומיד האדים כשהבין שהוא היחיד שעושה כן. סגן מנהל בית החולים נכנס לכמה דקות וסיפר על הסטאז' שלו, אי־שם לפני כשני עשורים. לבסוף ביקש לדעת מה כל אחד מאיתנו יעשה כשיהיה גדול. "רופא ילדים," הכרזתי בהחלטיות.

אז עוד לא ידעתי את מה שאגלה בקרוב: רופא — כן. ילדים — יש מצב. רופא ילדים — לא בדיוק.