סיפור קטן ומלוכלך

1

נעמי הביטה בי וצחקה. אור בין הערביים הרך ששטף את הסלון מאחוריה עטר לראשה הילה בהירה.

אני כבר הייתי לבוש ומגורב, נעלי השמאלית שרוכה, וניסיתי לבחור שירים חדשים ולהעלות אותם לאייפוד שלי. תוך כדי כך השחלתי את הרגל הימנית אל תוך הנעל, וידי גיששו אחר השרוכים.

"ריבוי משימות, אה?" אמרה. "אולי תעשה לי עוד ילד באותה הזדמנות?"

תוך רגע נכרכתי סביבה, הנעל תלויה על קצות אצבעותי, שפתַי בצווארה. "את עדיין לבושה?"

נעמי הדפה אותי. "לך מפה, משוגע. הילדה בסלון! צא, צא לריצה. אבל תחזור מהר, יש לי תוכניות להמשך הערב."

"תוכניות?"

"תוכניות!"

אחרי דקה כבר הייתי בחוץ, ממלמל את מילות השיר שעלה מהאייפוד בניסיון להרגיע את הזקפה הכעוסה שלי, שהיטלטלה חסרת אונים במכנסי הקצרים, הצביעה על הדרך והפריעה לי לרוץ. יצאתי אל רחוב הירדן, חלפתי על פני שדרות הקונגרס המוצלות, ודקה אחר כך אטמתי את אפי כנגד ניחוחות הירקות המרקיבים בסופרמרקט המוזנח בפינת משה דיין, שוותיקי השכונה קוראים לו עדיין רחוב אילת. בהמשך התנפל עלי רצף ריחות מחנויות המרכז המסחרי הסמוך: פיצוחים טריים מפתים, ורגע אחריהם כיסני בצק אפוי, ממולאים בתפוחי אדמה, שריחם הפך את קיבתי. את דרך אלוף שדה כבר חציתי שמוט איבר, וכבר ראיתי את הפארק מנצנץ בקצה האופק הקרוב שאחרי הכיכר.

השכונה הוריקה אלי ואני התחלתי לנשום טוב יותר, מנסה למצוא לי קצב אחיד, לא מהיר מדי. משהו שאפשר להחזיק לאורך זמן. טק־טק, טק־טק, טק־טק תופפתי בתוף דמיוני ברגלַי. בכניסה לכפר המכבייה התקבצו ארבעה אנשים, לבושים לבן ואוחזים בידיהם מחבטים. תמונה של אלגנטיות מסחררת. אני צריך להזכיר לנעמי שהגיע הזמן להירשם למועדון וללמוד לשחק טניס.

אחר כך החורשה, ובעקבותיה הפארק שלי. השביל המקיף את האגם קרא לי לכבוש אותו שוב ברגלי, מתעגל ומתלטף עם המים.

אבל המוני חובבי ההליכה כבר היו שם, ואני פילסתי לי דרך ביניהם, ממורמר על שכבשו את שבילַי בהשתרכותם העצלה ובפטפוטם הבלתי פוסק. נשאתי רגליים ועקפתי אותם, חורג מהאספלט אל שולי הדשא הדלילים. שוקי רטנו בשל שינויי המשטח והקצב התכופים, מייחלות רק לפשטות הזאת: ריצה מהירה ואחידה בקו ישר פחות או יותר.

לרגע עוד התלבטתי, ואז נשרתי מהשביל לעבר מתקני המשחקים ומשם אל האיקליפטוסים שמעבר לוואדי. את תחתית הוואדי הצר ריפדה אשפה מעורבת בעלים, שאריות פלסטיק ועץ לחות, ושוב נאלצתי להאט. נעלי הספורט שלי שקעו בטינופת הזאת וכבר כמעט התחרטתי על שעזבתי את השביל הסלול. אל עברו השני של הוואדי כבר טיפסתי על ארבע, ובדרך שרטתי את ברכי הימנית כמו ילד בן עשר. כמו בריצות בטירונות הכלל־צה"לית המאוסה, היחיד שלא זכה אף פעם בפטור, תמיד רץ בשטח משובש, תמיד כורע תחת משקל הציוד המיותר, תמיד נפצע ומתלכלך. התעלמתי מהברך הצורבת, נחוש לרוץ ולרוץ.

עוד רגע וכבר הייתי בפאתי החורשה המחשיכה, נאבק להשיב לעצמי את קצב הריצה. טק־טק, טק־טק, טק־טק. השבילים כאן היו משובשים וצרים. בשקט שנפרש סביבי לכל עבר שמעתי היטב את צעדי המכים באדמה, את צליל המכוניות החולפות על כביש גהה המרוחק, את אוושת הרוח בצמרות האיקליפטוסים הגבוהים, את מה שנדמה לי כהד שאגתה של חיה גדולה, אולי אריה שחלף מעל גדרות הספארי הסמוך ונישא עד אלי. וחזק מכולם היה צליל נשימותי, שבלע את כל אלה, קצוב וכבד ומאושר מהמאמץ הקל, הנוח עדיין. עקבי פגשו באדמה ברכות. תיכננתי את המשך המסלול: דרך החורשה באחד מהשבילים הדקיקים — אלה שכמעט נדמה שהם פרי דמיוני בלבד, שעוד רגע ייעלמו תחת מטר פתאומי של עלים בודדים שיָבשו — ואז בחזרה אל השביל הרחב בסוף הפארק, החולף בין חוות הסוסים לבין הגן הבוטני הקטן, האנגלי למראה.

אבל עדיין הייתי בחורשה. בהסתעפות השביל פניתי שמאלה, ומיד התכופפתי להגן על פני מפני הענף הנמוך שהתנפל עליהן, אלים ופתאומי, והבחנתי בלהקת הציפורים הענקית שאיירה מסלולים מתעתעים בשמים.

תוויהן המטושטשים נשזרו בשמי הערב, ואני התפעלתי מהיופי המשתנה מרגע לרגע. אחר כך הזכירו לי צבעי השמים שבעצם אין זו שעת הלהקות. בבקרים הן המריאו מכאן כגדודי חיילים המסתערים בקרב, ואילו בערבים נשלטו הרקיעים הריקים שמעל הפארק על ידי הצבעים הכבדים של השקיעה: האדומים, הסגולים, הוורודים המגוּנים. רק לעתים חצה דרור בודד את המרחב המתכהה.

הציפורים צללו שוב מטה, נעלמו מעיני בין ענפי עץ רחב עפאים, שהו שם לרגע קצר ואז התפוצצו שוב כלפי מעלה. הן לא הסתדרו במבנה, כאילו לא היו עוד להקה, אלא התפזרו לכל עבר באי־סדר, אספסוף מצווח, מבוהל. משהו השתבש. שוב האטתי את פסיעותי, ושוב נשאתי את עקבי, נצמד לקצב האחיד שהכתיב לי רימיקס של מדונה באוזניות. טק־טק טק־טק טק־טק.

עץ הציפורים המבוהלות היה עדיין לפני. תהיתי מה מתחבא שם. מה החריד אותן מרבצן בבהלה כזו? זו יכולה להיות נמייה, או אפילו חתול. רוב הסיכויים שזה שום דבר, אבל בכל זאת, משהו, יש שם משהו. משהו שקרא להן לחזור. אולי זו הרפתקה. אולי איזו חיית טרף הסתננה הנה מאחורי גדרות הספארי. אבל כנראה חתול. כן, ודאי חתול. או נמייה.

הציפורים צללו שוב. הפעם ראיתי אותן מקרוב. לא כולן ירדו אל אותו עץ. הן התפזרו סביב, מקפצות מעל הצמרות כמו פופקורן כהה, משק כנפיהן מאיים ומבוהל גם יחד. עכשיו כבר ידעתי שמשהו לא בסדר. היתה לי תחושת בטן, אמרתי אחר כך לרון. סוף־סוף הבנתי למה נעמי מתכוונת כשהיא מדברת על אינטואיציה. ממש ידעתי בתוכי שמשהו ממתין לי שם. מישהו. מישהי.

עמדתי לרגע, מתנשם.

שוב רצתי, אבל הקצב שביקשתי ניטל ממני כעת. הריצה האהובה שלי הפכה לכלי שכל ייעודו להביא אותי לשם, להגיע לעץ הציפורים, למוקד שהחריד אותן אל הרקיע. ואז פגעה רגלי בדבר־מה, מעדתי ונפלתי ארצה בכח. ברכי הפצועות נשרטו שוב באדמה הקשה, כף ידי השמאלית הוטחה באבן חדה. שכבתי על הקרקע, שרוע על בטני, ונאנקתי בכאב.

אנחה רפה נשמעה מאחורי. הפניתי את ראשי לאחור וראיתי את המכשול שניצב בדרכי. גוף אדם. אישה.

היא שכבה על צדה. אפילו כך, בחשכה, בהקו אלי שדיה החשופים, צחורים, עגולים וזוהרים. התרוממתי על ארבע וסבתי לאחור. קרבתי אליה כך, על ארבעותי, לאט. ברכי וידי לוהטות בכאב.

כמעט יכולתי לחוש בעיני את רכותם של שדיה. על בטנה ועל מותניה התרבבו עלים שחורים ולחים. פניה היו עצומות, רפויות. כעת לא השמיעה שום צליל. אולי הציפורים נבהלו מהדממה של נוכחותה, אולי הספיקו לראות את מה שקרה שם קודם. כשהגעתי לא היה כל סימן למאבק. רק היא, עירומה למחצה, מוטלת בין עלים לחים ובוץ, תערובת מרקיבה של סוף החורף.

עוד רגע ופיענחתי הכול. נערה, כבת שש־עשרה, חולצתה הצהובה קרועה, חצאיתה משוכה לה עד מותניה, ירכיה מוכתמות במה שנראה כדם קרוש. ידה היתה מונחת על משולש ערוותה, כאילו ניסתה להסתירו. עקבי נעליה נשמטו מרגליה הארוכות והנעליים נותרו תלויות על בהונותיה.

נעמי סיפרה לי פעם שלפעמים נשים משחררות את נעליהן כך בשעה שהן מבקשות לפלרטט, משלחות רמז ראשון לפרימת הבגדים הצפויה. אבל כאן לא היה פיתוי. לא היו רמזים מעודנים.

בחשכה הכול נראה כהה כל כך. עיניה הפעורות בדממה, פיה השמוט. מבטה המזוגג. היא נעה לרגע ונאנקה שוב. שדיה זהרו עדיין, כאילו אספו אליהם את מעט האור שהצליח לפלס לו דרך בין העצים, כאילו נוספו שני מאורות שמימיים לעולם. הם נחו שם, ממש מולי, מזמינים.

התרוממתי משפיפת החיה שלי לישיבה על עקבי ואמרתי, "הי," ומיד הרגשתי כמו אידיוט.

היא הפנתה ראשה אלי. עיניה התמקדו, ואני אבדתי בהן.

לרוץ לרוץ לרוץ. איש לא יֵדע לעולם שעצרתי כאן, שהציפורים קראו לי אליה, שתחושת הבטן הדפוקה שלי גררה אותי אל מיטת העלים הלחה שלה. היא לא תספר לאיש. אם אקום עכשיו על רגלי ואנקה את ברכי משברי העלים ומפירורי האדמה ומהענפים החורצים בהן סימנים ואשא רגליים, אוכל להשלים בקלות את ריצת הערב שלי ולחזור לנעמי ולהבטחותיה המתוקות. אני יכול הכול. אני יכול לרוץ כל הלילה.

קמתי על רגלי ללכת ממנה, אבל לפתע, בלי שארצה בכך כלל, בלי שאתכוון, התחשלה בי החלטה. ניגבתי את ברכי הלחות, ואז מיעכתי את כפותי הכואבות על המכנסיים הקצרים, התכופפתי מטה וכרכתי את זרועותי סביב גופה והרמתי אותה. נשאתי אותה על כפי אל הפארק.

היא היתה קטנה וקלת משקל, ושערה השחור הארוך התרומם בקווצות דקיקות ונדבק לשפתי היבשות, למצחי ולחזי המיוזעים. חשתי את האדמה מתרככת תחת רגלי וכמעט מעדתי פעם ועוד פעם. בכל פעם הצמדתי אותה לגופי והרחתי את בליל הריחות שנדף מגופה, את העלים הטחובים ותחתיהם את בושם הנערוֹת המתקתק והזול, המזוג בריחו הכבד והלח של זרע זכרי זר. מעולם לא הרחתי את זרעו של גבר אחר, וכעת הכה הריח בפני בכוח, ברור ומתריס.

החורשה הקטנה התארכה לאינסוף. הבטתי בפניה המונחות על זרועי, סתמיות כל כך לעומת גופה היפה. ומיד הגיעה האשמה. איך אני יכול להביט בה כך? המסכנה הזאת מונחת אצלי בידיים, כנראה נאנסה, ודאי הוכתה, ובכל זאת אני מפרק אותה לחלקים כמו היתה פיסת עוף אצל הקצב: חזה, רגליים, פנים.

זה אמיתי, חשבתי. זה אונס אמיתי.

תהיתי אם אוכל לרוץ את שארית הדרך. חשתי את נשימותיה על זרועי, ואולם היא לא הגיבה לנוכחותי או לעובדה שנשאתי אותה משם. לרגע נדמה היה לי שהיא הולכת והופכת כבדה יותר. אולי היא מאבדת הכרה. אולי התוקף פצע אותה באופן כלשהו, אולי היא סובלת מדימום פנימי וגוססת כעת בידי. כך או כך, אין לי אלא להמשיך לצעוד.

כשהגעתי לשביל המקיף את המדשאה, נחצתה הדרך לפני, וההולכים הביטו בגופה החשוף, השמוט בין זרועותי, ולחישות נשמעו וקריאות נקראו, ומישהו רזה מאוד ששערו פרוע אמר שהוא רופא ושאניח אותה.

שוב נתקפתי בדחף ההוא, לברוח, אבל כעת כבר ידעתי שלא אוכל. הרופא מישש את מפרק ידה ודיבר איתה ברוך תקיף. היא נרעדה לרגע והביטה בו. הרמתי את ראשי וראיתי את מעגל הסקרנים שהתגבש סביבנו במהירות. ההולכים החולפים בשביל האטו, כמה מהם נעצרו והביטו בפלח שד שנחשף, קצה עטרת הפטמה.

אספתי את קרעי החולצה הצהובה וכיסיתי את גופה, מנסה להסתיר כמה שיותר ממנה. הרופא נשא אלי מבט והינהן באישור.

אחרי כמה רגעים נשמע קול צופר חורקני, משונה, מוכר. היא הגיעה, עליזה כתמיד, נהגה חבוש הכובע עטה את פניו המחוקות. הרכבת של הפארק, עמוסה ילדים שהגיעו ל"הרפתקת לילה נועזת". ראיתי את הפרסומת ליד הקיוסק לפני כמה ימים וחשבתי שעלמא עשויה ליהנות מזה. הוא צפר שוב, אבל איש לא ירד מהשביל. ההולכים נופפו עתה בידיהם, פניהם משולהבות מריגוש.

הוא עצר והם ניגשו אליו. "תוריד את הילדים, צריך להוציא אותה מכאן," אמר איש מבוגר בגופייה לבנה שעורפו וכתפיו היו מכוסים באניצי שיער לבן. עמסתי את הנערה והלכתי בעקבות הרופא.

"אני לא יכול, יפטרו אותי!" מחאות הנהג הגיעו עד אלי, אבל לא היה לו סיכוי. הוא הביט בי בעת שקרבתי אליו. ההורים הורידו במהירות את ילדיהם מהרכבת כשהמילה אונס נאמרה על ידי מישהו, ממהרים להרחיק את הנפשות הרכות הללו מהמראה, מהמילה.

האנשים שהקיפו אותנו הביטו בי, ובמבטם היה דבר־מה לא מוכר.

חשד. איבה. פחד.

התכווצתי. על ברכי וידי היו פצעים, שנינו היינו מוכתמים בדם.

"מצאתי אותה בחורשה," מילמלתי אל האיש הקרוב אלי ביותר, זר קטן קומה, חבוש כובע אפור רחב שוליים. הוא נראה חשדן אבל גם נלהב. המבטים המשיכו להינעץ בי. הם שפטו אותי, ובפעם הזאת נמצאתי אשם.

כשהגעתי הביתה, נעמי ישבה על הספה במרפסת. לרגע רציתי ללכת אליה. היא ציירה, דוממת. הלכתי להתקלח.