סיקרט 2: לנצח



1

קאסי

שלוש מחשבות עלו על דעתי באותו בוקר, כשהתמתחתי לי במיטה בביתי ברובע מריניי.

אחת, עברו שישה שבועות מאז הלילה הנפלא ההוא עם וִיל.

שתיים, נרדמתי שוב עם הצמיד של ס.י.ק.ר.ט, שזה בסדר כשיש עליו רק שניים־שלושה קמעות. אבל עכשיו היו עשרה, אז הזהב נתקע במפרקי הידיים שלי והשאיר עליהם סימנים.

ושלוש, זה יום ההולדת שלי. החתולה שלי דיקסי מיצמצה אלי ממרגלות המיטה. שלחתי יד ומשכתי אותה לחיבוק, והיא פשוט גירגרה לה וחזרה לישון. הלוואי שגם לי היה כישרון כזה.

"היום אני בת שלושים ושש, דיקסי," אמרתי וגירדתי אותה מאחורי האוזניים.

עוד שנה נוספה לי בגנבה והצליחה לרמות אותי. התחלתי להבחין בזמן שעובר רק מאז הלילה ההוא עם ויל. עברו שישה שבועות, והזמן התחיל להתקדם לאט. היו ימים שממש ייסרו אותי, כשהעבודה ב"קפה רוז" סיפקה לי מצד אחד נחמה, אבל מצד שני היתה המלח שנזרה על הפצע שכל כך חיכיתי שיחלים. איך יכולתי להתגבר על מה שקרה עם ויל ולהמשיך לראות אותו כל יום? איך יכולתי להמשיך להתנהג כאילו לא קרה כלום בלילה שבו רקדתי ב"הופעת הבנות של פְרֶנצ'מֶן" והתנשקנו כל הדרך בחזרה לבית הקפה ועלינו במדרגות עד לחדר המאובק ההוא, ושם הוא קרע ממני את התלבושת שלי והשכיב אותי על מזרן לאור הירח? הוא אמנם לא ידע את זה, אבל בלילה ההוא בחרתי בו לפנטזיה הסופית שלי. הוא ידע רק שאני רוצה אותו נואשות.

אצלי היטשטש הגבול בין מציאות לפנטזיה, וּוִיל נעשה מציאותי. הרגשתי בבית כשנגעתי בו. התנשקנו כאילו אנחנו מתנשקים כבר עשרות שנים. התאמנו זה לזה, הגופים שלנו התמסרו בשלמות לדברים שעשינו זה לזה בשיא הטבעיות, ללא מילים. זה היה מעבר לפנטזיה. ולחשוב שכל הזמן הזה הוא היה ממש לידי ואפילו לא ראיתי אותו, לא יכולתי לראות אותו. אבל אחרי שנה של עבודה עם ס.י.ק.ר.ט, אחרי שנה שדחקתי בעצמי לחצות גבולות שאני עצמי הצבתי לי, נפתח בי משהו פנימי אמיתי מאוד. וכשוויל סיפר לי שהוא וטרָצ'ינָה נפרדו, הרגשתי שהיקום סוף־סוף מתחיל לנוע לטובתי. בבוקר שאחרי הלילה הקסום שלנו חשבתי שוויל הוא הפרס שלי על זה שחזרתי לחיות.

טעיתי.

יותר מכל דבר אחר שאני זוכרת מהלילה ההוא, רודפים אותי הפנים של טרצ'ינה — מדוכאים אבל מלאי תקווה, קולה היציב מדקלם את העובדות הקשות שיכולות למחוץ כל פנטזיה. היא אמרה לי שהיא בהיריון עם התינוק של ויל, ושהוא השתגע משמחה כשגילה את זה.

מה עושים כשמגלים עובדה כזאת רגע אחרי שחושבים שהנה הגיעה סוף־סוף אהבת אמת? מרגישים שמתנפצת הבועה האחרונה סביב הפנטזיה, וקמים ובורחים. זה מה שעשיתי. ברחתי עד קצה העיר לבית האורווה, שם מטילדה ניגבה לי את הדמעות. ושם היא הזכירה לי שבכל פנטזיה טמון גרעין של מציאות.

"אנשים אוהבים פנטזיות," היא אמרה אז. "אבל הם מתעלמים מהעובדות שמתנגשות בה. ומשלמים מחיר כשעושים את זה. תמיד."

עובדה מספר אחת: ויל ואני היינו סוף־סוף יחד.

עובדה מספר שתיים: מאוד ייתכן שהייתי מאוהבת בו.

עובדה מספר שלוש: החברה שלו לשעבר בהיריון.

עובדה מספר ארבע: כשהיא סיפרה לו את זה, הם חזרו להיות זוג.

עובדה מספר חמש: ויל ואני לא יכולים להיות יחד.

ויל היה הבוס שלי, ולכן תיכננתי להתפטר מיד, אבל מטילדה שיכנעה אותי שאסור לתת ללב שבור להתערב בעניינים מעשיים כמו עבודה, תשלום שכר דירה, התנהגות אחראית ומילוי מחויבויות.

"אל תיתני לגברים כל כך הרבה כוח, קאסי. תמשיכי עם החיים שלך. התאמנת עליהם קשה מאוד השנה."

הייתי כל כך אומללה באותו בוקר. לא ידעתי אם החלטתי נכון כשהצטרפתי לס.י.ק.ר.ט. אבל לפחות החלטתי משהו. זה היה חדש בשבילי. לפני ס.י.ק.ר.ט תמיד שיתפתי פעולה עם הכוח הכי חזק ששלט בחיי בכל זמן נתון, כלומר עם בעלי סקוט, שמת בינתיים. הוא הביא אותנו לניו אורלינס לפני שמונה שנים כמעט, אבל השתייה שלו מחקה כל זכר לתחושה שזכינו בהתחלה חדשה. דרכינו נפרדו כשהוא מת בתאונת דרכים; הוא היה פיכח בזמן התאונה, אבל עדיין אדם שבור. גם אני הייתי שבורה. ובמשך חמש שנים לאחר מכן עבדתי קשה וכמעט לא ישנתי. נכנסתי לדפוס חיים של בידוד ורחמים עצמיים, עד שיום אחד מצאתי יומן שפירט את מסעה של אישה אחת לאורך שורה מסתורית של צעדים שאיכשהו קשורים כולם לסקס — מסע ששינה את חייה, בלשון המעטה.

ואז פגשתי את מטילדה גרין, האישה שהיתה למדריכה שלי. היא אמרה שהיא באה ל"קפה רוז" לחפש את היומן שחברה שלה שכחה שם, אבל בעצם היא באה בשבילי, להכיר לי את ס.י.ק.ר.ט, קבוצה מחתרתית שהחליטה לעזור לנשים להגיע לשחרור מיני בכך שהיא תספק להן פנטזיות מיניות לבחירתן. אם אצטרף לקבוצה, הנשים האלה יארגנו לי פנטזיות, וכשאמצא בעצמי את האומץ לממש אותן, כך היא אמרה, אצא מהדיכאון שלי. היא הבטיחה שתעזור לי, תנחה אותי ותתמוך בי. בסופו של דבר, אחרי שבוע של התלבטות אמרתי כן. זה היה כן מסויג, אבל בכל זאת, כן. ומאז חיי השתנו מקצה לקצה.

במשך שנה אחת עשיתי דברים שלא ייאמנו עם גברים יפים להפליא, דברים שלא הייתי מעלה על דעתי שאפשר לעשות. נתתי למעסה חתיך לענג אותי בלי לבקש שום דבר בתמורה. פגשתי באיזה בר חשוך בריטי סקסי, שהביא אותי לאורגזמה בלי שאף אחד יראה באמצע מופע ג'ז קולני. הופתעתי ביותר ממובן אחד בידי שף שובב מלא קעקועים, ששבה את לבי בזמן שהסתער עלי על שולחן עבודה במטבח של בית הקפה. למדתי להעניק אורגזמה אדירה לזמר היפ־הופ מפורסם, שהשיב לי באותו מטבע בהתלהבות כזאת, שעורי עדיין מעקצץ לשמע שירים שלו ברדיו. הוּבלתי במסוק עד ליאכטה, ואז נפלתי למים בסערה בחברת הגבר הכי יפה שראיתי בחיי. לא רק שהוא הציל אותי, אלא שהגוף (הנפלא) שלו השיב לי את האמונה בגוף שלי. ואז המיליארדר הכי גדול באזור, פייר קסטיל, כבש אותי במושב האחורי בלימוזינה שלו, אחרי שנתן לי להרגיש שאני האישה הכי יפה בנשף. עשיתי סקי במסלולים הכי מסוכנים עם תיאו, הצרפתי המקסים שהביא אותי לשיאים של סקס שלא חוויתי קודם. ואחר כך חוויתי חוויה חושנית מופלאה עם איש שיכולתי רק להרגיש, לא לראות, במהלך ערב שבו הייתי עיוורת ביותר ממובן אחד.

ואז הגיעה הפנטזיה האחרונה שלי, כשבחרתי בוויל האהוב שלי. בחרתי בוויל במקום בס.י.ק.ר.ט, והיה לי לילה מושלם, ובוקר מושלם עוד יותר אחריו.

עכשיו, שישה שבועות לאחר מכן, כבר אין לצדי שום ויל שיעיר אותי ביום ההולדת באלף נשיקות. במקום זאת הוא בטח ישן כמו תינוק לצד טרצ'ינה, אולי אפילו בתנוחת כפיות, ידיו מחבקות את בטנה ההולכת ותופחת. היא בהיריון קצת פחות משלושה חודשים, אבל אתמול אחר הצהריים היא התחילה פתאום לצלוע ברחבי הקפה כאילו היא עומדת ללדת בכל רגע. היא הצמידה כף יד אחת אל הגב התחתון בזמן שמזגה משקאות לאנשים, ולא הפסיקה להיאנח ולהתמתח. היא עדיין לא צימצמה את המשמרות שלה; היא לא עמדה לבקש עזרה. ובכל זאת, אני לא היחידה שגילגלה עיניים לנוכח הסבל המוגזם שלה. דֶל ניגבה שולחנות בזמן שאני מילאתי את המלחיות והפלפליות. כשטרצ'ינה התכופפה להרים סמרטוט ונאנחה בהצגה מופרזת של סבל, דֶל השמיעה שריקה שקטה וממושכת.

"הבחורה הזאת צריכה לקבל אוסקר על הסיפור שהיא עושה מסתם היריון רגיל. לי היו תאומים שנולדו בלידה מאוחרת, ולא סבלתי כל כך."

הסתכלנו על טרצ'ינה בזמן שהיא התנהלה בכבדות מהמטבח אל הלקוחות אל הקופה, גורמת לכולן להיראות לידה כאילו הן מתנהלות בהילוך מהיר. אפילו דל בת השישים נראתה לידה מלאת חיים. במהלך הפוגה בעבודה היא קירטעה לעבר המקום שבו עמדנו דל ואני ופינינו שולחן גדול. הבטן שלה בקושי בלטה מבעד לחולצת הטריקו הצמודה שלה.

"טוב, דל, תני לי לעזור," אמרה טרצ'ינה והרחיקה אותה ממגש של בקבוקי קטשופ חצי מלאים. "כואבות לי הרגליים. קחי את השולחנות הבאים. לא אכפת לי להפסיד את הטיפים. אני פשוט לא רוצה להתאמץ יותר מדי כל עוד אני יכולה לעבוד. כי בקרוב פשוט אשב כל היום עם הרגליים למעלה מול הטלוויזיה, נכון?"

"באמת תודה, טרצ'ינה," אמרה דל והרימה את עצמה מהכיסא. "זה פשוט נהדר, שהאישה בהיריון נותנת לאישה המבוגרת עוד משימות."

"בסך הכול אמרתי..." התחילה טרצ'ינה, אבל דֶל הניפה יד, ולשמע צלצול הפעמון צעדה למטבח כדי להביא משם כמה מנות מוכנות.

אחרי שעת העומס בצהריים, כמעט לפי סימן מוסכם מראש, התחילו כל הדפיקות. ויל הבין שהוא מוכרח להרוויח יותר כסף מבית הקפה, והדרך היחידה לעשות זאת היא לשפץ את הקומה העליונה ולהוסיף בה שולחנות. אחרי שהשיג סוף־סוף את אישורי הבנייה ואת ההלוואה לצורך השיפוץ, הוא התחיל בשיפוץ. ועכשיו, עם התינוק בדרך, העבודה נעשתה דחופה. ההלוואה כיסתה את עלויות החומרים, אבל לא איפשרה לשכור פועלים, כך שוויל עשה את העבודה לבד, בכל פעם קיר אחד, חלון אחד, קורה אחת.

בששת השבועות שעברו מאז שוויל ואני היינו יחד, השתדלתי לדבר עם טרצ'ינה כמה שפחות, כי הרגשתי שזה שדה מוקשים. אז התחמקתי מדיבורים על ויל ועל העבודה ודבקתי בשיחות על דל או על התינוק או על רכילות כללית מהשכונה. לא היה ברור לי כמה היא יודעת על מה שקרה בין ויל לביני באותו לילה. כל האנשים ב"בְּלוּ נַייל" ראו אותנו יוצאים יחד, וחצי מהאנשים ברחוב פרנצ'מן ראו אותנו מתנשקים, כך שהיא ידעה שקרה משהו. ואמנם היא לא השתתפה במופע של הבנות בגלל ההיריון, אבל היא יצאה אחר כך עם אנג'לה וקיט, ששתיהן היו חברות בס.י.ק.ר.ט ושתיהן הופיעו בריקוד. עכשיו, כשישבנו יחד ליד השולחן העגול הגדול, שלחנו זו לזו חיוכים קפוצים בגבות מורמות.

"אז מה, הכול בסדר אצלך? עם התינוק והכול? את נראית טוב," אמרתי, מהנהנת כמו דבילית

"כן, הכול פשוט מעולה, מה־זה מעולה. די מדהים, האמת. הרופא אומר שהתינוק בריא לגמרי, ואני וגם ויל החלטנו שאנחנו לא רוצים בינתיים לדעת אם זה בן או בת. אבל אני נשבעת לך שזה בן. בטח בגודל של שחקן פוטבול. ויל רוצה ילדה קטנה," היא אמרה בקול מתפנק וליטפה את הבטן שלה.

קול המסור של ויל, שהגיע פתאום מהקומה העליונה, הקפיץ אותה וכמעט הפיל אותה מהכיסא. תפסתי אותה בזרוע כדי שלא תיפול.

"אוי אלוהים! הוא נמצא שם למעלה כל הבוקר?" היא שאלה וניסתה להסתיר את השאלה האמיתית שחבויה מתחת לזה. היית איתו לבד היום? מאז שהתפייסו בעקבות התינוק, טרצ'ינה חזרה לגור עם ויל, אז הנחתי שהיא יודעת איפה הוא נמצא כל היום.

"אין לי מושג," אמרתי, ושיקרתי. ראיתי אותו באותו בוקר. בירכנו זה את זה לשלום במבוכה כשהוא עבר לידי באזור השולחנות ועלה במדרגות, ומחגורת העור שלו השתלשלו כלי עבודה חדשים נוצצים.

"אתמול הוא העלה למעלה כמה גלגלים של חוטי ברזל. אבל לפחות הוא מחכה עם העבודה הרועשת עד שהלקוחות של הבוקר והצהריים עוזבים."

טרצ'ינה הטיחה את היד על השולחן לשיווי משקל, ואז, בלי להגיד מילה, פנתה לכיוון המדרגות.

אם ההתחמקות משיחות עם טרצ'ינה היתה תחביב, ההתחמקות משהות לבדי עם ויל היתה לאמנות. המילים היחידות שהוא אמר לי במהלך ששת השבועות האחרונים, או לפחות המילים היחידות שנתתי לו הזדמנות לומר, היו — "קאסי, אנחנו צריכים לדבר." זאת היתה לחישה רמה שהוא לחש לי במסדרון שבין המשרד שלו לחדר הרחצה של הצוות.

"אין על מה לדבר," עניתי. העיניים שלנו התרוצצו סביב כדי לוודא שדֶל וטרצ'ינה לא בסביבה.

"את מבינה שעכשיו אני לא יכול ל —"

"אני מבינה יותר ממה שאתה חושב, ויל," אמרתי. שמענו את הקול העליז של טרצ'ינה כשהיא נפרדה מאחד הלקוחות.

"אני מצטער." הוא לא הצליח להסתכל לי בעיניים כשאמר את זה, והרגע המייסר רק הבהיר לי שאני באמת לא יכולה להישאר.

"אולי לא כדאי שנעבוד יחד, ויל. בעצם, הכי טוב שאני פשוט אתפטר."

"לא!" הוא אמר, בקול קצת רם מדי, ואז יותר בשקט, "לא. אל תתפטרי. בבקשה. אני צריך אותך. זאת אומרת, בתור עובדת. דל כבר... מבוגרת, וטרצ'ינה לא תוכל לעזור הרבה בקרוב. אם תלכי, אני אבוד. בבקשה."

הוא קפץ את ידיו לאגרופים מתחת לסנטר והתחנן בפני. איך יכולתי לעזוב אותו כשהוא במצוקה, כשלפני כל כך הרבה שנים הוא חילץ אותי מהמצוקה שלי?

"בסדר, אבל מוכרחים להיות גבולות. אסור לנו להתלחש ככה במסדרונות," אמרתי.

הוא הניח ידיים על המותניים ולרגע כמו שקל את המצב, ואז הינהן לעבר נעליו. התגובה הכימית בגופי עדיין לא התפוגגה, זאת שהתעוררה כששכבנו יחד. ידעתי שאנחנו זקוקים לחוקים עד שהיא תיעלם.

אולי ויל לא שמח בהתחלה על התינוק, אולי זה הפתיע אותו לגמרי והוא התייסר על קטיעת היחסים בינינו בדיוק כמוני, אבל בששת השבועות האחרונים אי אפשר היה לנחש את זה מההתנהגות שלו. ראיתי אותו עובר מתשומת לב קשובה לטרצ'ינה להתנהגות מושלמת של בן זוג, והוא לא החמיץ שום תור אצל הרופא, קרא את הספרים שנראה שרק נשים בהיריון קוראות ביסודיות, ועזר לטרצ'ינה לעלות ולרדת מהטנדר שלו, אפילו שעוד בקושי ראו לה בטן. זה איכשהו הוציא גם מטרצ'ינה את הצד המתוק שבה, גם אם הוא נועד להקל את החיים שלה עצמה ולמרר קצת יותר את חיי הסובבים אותה.

קצת לפני סוף המשמרת שלי עזרתי לדל להגיש אוכל לחבורה של שישה אנשים. כבר סיימתי כמעט את כל המטלות שלי, מילאתי בקבוקי תבלינים וניגבתי את הדלפקים. תיכננתי לצאת לריצה וללכת לישון מוקדם, אבל פתאום טרצ'ינה ירדה במדרגות ושיפשפה את הצוואר. היא באמת נראתה חיוורת, כך שכשאמרה לנו שהיא יוצאת לפני סוף המשמרת, דל לא הופתעה.

"יש לי בחילה נוראית. נראה לי שאני הולכת להקיא. ויל אמר לי ללכת הביתה. סליחה. אני מתארת לעצמי שזה יהיה ככה עכשיו. אומרים שבשליש השני זה נהיה קצת יותר קל."

לא היה סיכוי שדל תצליח להחזיק את משמרת הערב לבד. העמדתי פנים שרק בקושי אני מסתירה את מורת הרוח שלי, אבל האמת היא ששמחתי להישאר. הייתי זקוקה לכסף, ולא היה לי שום דבר טוב יותר לעשות. חוץ מזה, תמיד היה סיכוי — סיכוי נורא, כואב ונפלא — שאמצא את עצמי לבד עם ויל, משהו שקיוויתי לו למרות ניסיונותי הכנים להתחמק ממנו. וכך, שעה לאחר מכן, אחרי שבית הקפה נהיה שקט וכמה דקות אחרי תום ההמולה של סוף המשמרת, שמעתי את הקול המתלונן שלו בוקע מהקומה העליונה.

"מישהו יכול לעלות הנה בבקשה? אני צריך עזרה רגע. קאסי, את שם?"

במקום לעלות למעלה, חיכיתי שדל תגמור לקשט את המנות שהזמינו הלקוחות האחרונים.

"בבקשה! זה ייקח רק רגע!"

"את שומעת אותו? או שרק אני שומעת אותו?" מילמלה דל והושיטה לי את מנת ההודו.

"אני שומעת אותו."

"טוב מאוד. כי הוא לא מדבר אלי."

"אני באה!" צעקתי אל מאחורי הכתף, "אני רק צריכה קודם לגמור כאן!" וקיוויתי שהוא לא רואה בזה משחק מילים. הצלחתי לשמור על חוש הומור אפילו בתקופות קשות.

הבאתי את הצלחות ללקוחות ופניתי לכיוון המדרגות. פתאום נזכרתי איך קיט דֶמַרקוֹ עשתה את עצמה נופלת לרצפה כדי להבטיח שארקוד עם אנג'לה ריג'ין בהופעת הבנות לפני שישה שבועות. לא היה לי מושג שגם הן חברות בס.י.ק.ר.ט. וכשעמדתי עכשיו והסתכלתי מעלה אל המדרגות, שטפו אותי עוד זיכרונות: הפנים של ויל מעוותים באקסטזה מעלי, האור מהרחוב מאיר את תווי פניו. אני רוצה את זה מאז שנפגשנו, הוא לחש בזמן ששכבתי מתחתיו. גם אני רציתי אותך, ויל, פשוט לא ידעתי עד כמה.

מתי זה ייגמר? מתי הזיכרונות יפסיקו להכאיב כל כך?

אם הוא היה אומר — אנחנו צריכים לדבר, קאסי, עוד פעם אחת, הייתי עונה — לא, אנחנו לא חייבים, ויל. ומוסיפה — אמרתי לך שלא כדאי שנהיה לבד, ובעודי מדברת הייתי מרימה את החולצה מעל הראש וזורקת אותה לפינה עם כל שאר הזיכרונות הלא־רצויים שאורבים שם בחדר ההוא. ויל היה אומר — את צודקת, קאסי, לא כדאי שנהיה לבד. הייתי מתקרבת אליו, מניחה את היד על החזה החשוף שלו ומחכה שהוא ישלח אלי יד ויפתח לי את החזייה. זה רעיון ממש גרוע, הייתי אומרת ומצמידה את גופי אליו, מנשקת את פיו, דוחפת אותו אחורה עד שאדן החלון היה עוצר אותנו. ושם, בעוד הירכיים שלו מאגפות אותי וידיו מונחות על גופי, לא יודעות במה לגעת קודם, ואצבעותיו עולות לבסוף למעלה ופורמות את השיער שלי, וכפות ידיו מושכות את ראשי אחורה וחושפות את צווארי אל מול פיו הרעב, הייתי אומרת, אתה רואה? אנחנו לא צריכים לדבר. אנחנו צריכים את זה. אנחנו צריכים להיאנח ולהזיע ביחד. אנחנו צריכים להזדיין שוב, להזדיין טוב והרבה. ואז אני אצטרך להחליט מה אני רוצה לעשות, כי אסור לי להיות איתך לבד, כי תראה מה אנחנו עושים אחד לשני, כי הכול הוביל לזה שנהיה יחד, אבל עכשיו אנחנו כבר לא יכולים להיות יחד.

ואז המילים היו נגמרות והיינו רק ידיים ופיות ונשימה ועור... והשלכות איומות ונוראות.

כשעליתי לקומה העליונה חלף בי שוב הכאב העז והמתוק ההוא, זה שגרם לי לפעום במקומות שפעם היו רדומים אבל עכשיו התעוררו בכל פעם שהתקרבתי אליו. בקצה המדרגות עברתי סביב מסור ומעל גלגל ריק של כבלי ברזל. המסדרון היה מלא בפסולת בנייה — פחיות ריקות של צבע, מסמרים פזורים, שאריות של קורות עץ. מאחורי קיר שעבר קרצוף, באזור שבו הוגדלו השירותים, עמד ויל בראש סולם על רקע קיר לבנים בין שני חלונות. הוא היה בחזה חשוף, מכוסה אבק לבן. לא היו רהיטים בחדר, שום עדות לערב של עשר נשים מצחקקות המתכוננות להופעת ריקודים — שום כיסא, שום מיטה סתורה. הוא החזיק ביד אחת צד אחד של מוט וילונות מתכתי נטול קצה, וביד השנייה מברגה, וחולצת הטריקו שלו היתה תחובה מתחת לחגורה.

"תודה שעלית הנה. את יכולה לכוון אותי, קאס?"

קאס. מתי אי־פעם הוא קרא לי ככה? זה נשמע כאילו אני אחד החברים שלו.

"ככה?" הוא שאל ואיזן את המוט.

"קצת יותר גבוה."

הוא העלה את המוט כמה סנטימטרים גבוה מדי.

"לא, יותר נמוך... יותר נמוך."

הוא הגיע לאיזון כמעט מושלם, ואז הוא שמט בתנופה את המוט הרבה מתחת לקו החלון, בזווית משונה.

"ואיך ככה? ככה בסדר?" הוא שאל, שולח לעברי חיוך מטופש מעבר לכתף.

"אין לי זמן לזה. יש לי לקוחות."

הוא איזן את המוט. כשנתתי לו אישור, הוא הבריג מהר בורג כדי לקבע אותו במקום וירד בצעדים כבדים מהסולם.

"טוב. את מתכוונת להמשיך לכעוס עלי לנצח?" הוא שאל והתקרב אלי. "אני בסך הכול מנסה לעשות את הדבר הנכון, קאסי. אבל איתך אני פשוט מרגיש אבוד."

"אתה מרגיש אבוד?" סיננתי בכעס. "בוא נדבר קצת על דברים שהלכו לאיבוד, בסדר? אתה לא איבדת שום דבר. אני? אני איבדתי הכול."

מטילדה היתה אומרת לי לשתוק מיד. לא למדת כלום? היא היתה אומרת. למה את מדברת על עצמך כאילו את הצד החלש?

"לא איבדתָ שום דבר," לחש ויל. העיניים שלו ננעצו בעיני, ולבי הפסיק לפעום לשלוש שניות שלמות. אני בחרתי בך ואת בחרת בי. "אני עדיין כאן. אנחנו עדיין אנחנו."

"אין שום אנחנו, ויל."

"קאסי, אנחנו חברים כבר שנים. אני מתגעגע לזה כל כך."

"גם אני, אבל... עכשיו אני פשוט עובדת אצלך. וככה זה יישאר. אני אבוא לעבודה ואני אעשה את העבודה שלי ואז אני אלך הביתה," אמרתי, מתחמקת ממבטו. "אני לא יכולה להיות חברה שלך, ויל. ואני לא יכולה להיות בחורה כזאת, זאת ש... שמחכה בצד, אורבת כמו זבוב על הקיר לכך שהיחסים שלך עם טרצ'ינה יתפרקו."

"וואו. זה מה שאת חושבת שאני מבקש ממך לעשות?"

הוא הצמיד את גב כף ידו אל המצח וניגב את הזיעה. פניו נמלאו עצב, תשישות ואולי גם השלמה. שתיקה מתוחה השתררה בינינו, שתיקה שגרמה לי לתהות אם אני מסוגלת להמשיך לעבוד בבית הקפה בזמן שהלב שלי כואב כל כך. אבל גם ידעתי שזאת הבעיה שלי, לא שלו.

"קאסי. אני מצטער על הכול."

מבטינו נפגשו, אולי בפעם הראשונה בשבועות האחרונים.

"על הכול?" שאלתי.

"לא. לא על הכול," הוא אמר, הניח בשקט את הפטיש והמסור ומשך את החולצה מהחגורה כדי לנגב את פניו. השמש החלה לשקוע מעל רחוב פרנצ'מן ודחקה בי לרדת למטה ולהתחיל בסגירה של בית הקפה.

"טוב. אתה עסוק. גם אני. המוט של הווילון נראה מצוין. המשימה שלי כאן נגמרה," אמרתי. "אני אהיה למטה ואתחיל לסגור, אם תצטרך אותי."

"אין בכלל שאלה אם אצטרך אותך. את יודעת שאני צריך אותך."

לעולם לא אדע איך נראו פני ברגע הזה בדיוק, אבל מן הסתם לא הצלחתי להסתיר את הבזק התקווה שעלה עליהם.

הלכתי הביתה והבטחתי לעצמי סדרה של הבטחות חגיגיות. נגמרו התקוות. נגמרו הפלרטוטים. כל זה היה ונגמר.

כאמור, זה היה יום ההולדת שלי. קבעתי להיפגש עם מטילדה ולדבר על התפקיד החדש שלי בס.י.ק.ר.ט. כשאת גומרת להגשים את הפנטזיות, עומדת בפנייך שנה בעייתית. את לא חברה בוועדה, עדיין לא. עלייך להוכיח שאת ראויה למינוי הזה. אבל נותנים לך לבחור בין שלושה תפקידים, ואני כבר הייתי להוטה לצלול לאחד מהם, למצוא איזה עיסוק אחר, מקום אחר להיות בו, מישהו אחר לחשוב עליו — מישהו שאינו ויל ואינו אני.

אחד התפקידים היה "מתאמת פנטזיות", ומילאו אותו חברות בס.י.ק.ר.ט שעזרו בהגשמת הפנטזיות בכך שהזמינו כרטיסי נסיעה, שיחקו תפקידי משנה ברקע או השתתפו בתסריטים כמו שקיט ואנג'לה עשו אז בערב ההופעה. אם קיט לא היתה מעמידה פנים שהיא נפצעה, לא הייתי רוקדת על הבמה ההיא. ואם אנג'לה לא היתה עוזרת עם הכוריאוגרפיה הסקסית, הייתי נראית שם מגוחכת לגמרי. השנה הן התמנו לחברות רשמיות בוועדה, כך ששתי המשרות שלהן התפנו.

יכולתי להיות גם "מגייסת", כמו פּוֹלין, האישה ששכחה את היומן שלה בכוונה וכך איפשרה לי להגיע לס.י.ק.ר.ט. היא היתה נשואה, אבל בעלה לא הסתייג מהתפקיד שלה בתור מגייסת של גברים שישתתפו בפנטזיות, כי גם הוא, מה לעשות, היה פעם אחד מהם. לגייס גברים לס.י.ק.ר.ט זה אחרת לגמרי מאשר להכשיר אותם; פולין רק פיתתה אותם להצטרף לעניין. ההכשרה המלאה, הכוונון המלא של יכולותיו המיניות של המתנדב — תפקיד זה היה שמור לחברות ועדה רשמיות, וכך גם ההשתתפות בפעילות המינית עצמה — לא שהייתי כשירה לה בשלב זה. התפקיד השלישי היה "מדריכה" — מי שמספקת עידוד ותמיכה למועמדת חדשה של ס.י.ק.ר.ט. אין סיכוי שהייתי מצליחה לעבור את השנה המטורפת והסקסית הזאת בלי המדריכה שלי מטילדה. אז בחרתי להיות מדריכה, התפקיד הכי פחות מפחיד מהשלושה, אם כי מטילדה יעצה לי לשמור על ראש פתוח. "אי אפשר לדעת אילו הזדמנויות מפתיעות יגיעו פתאום," היא אמרה. הדבר האחרון שנשאר היה לחתום על ההתחייבות שלי לס.י.ק.ר.ט ולהביא אותה לארוחה שקבענו.

אני, קאסי רוֹבּישוֹ, מתחייבת לשרת את ס.י.ק.ר.ט בתור "מדריכה" למשך תקופת מינוי אחת, ולעשות כל שביכולתי לוודא שכל הפנטזיות המיניות יהיו:

בטוחות

ארוטיות

כובשות

רומנטיות

אקסטטיות

מכוננות

אני נשבעת לשמור על האנונימיות של כל המעורבים בפעילות של ס.י.ק.ר.ט ולקיים את העיקרון "בלי ביקורת, בלי גבולות ובלי בושה" במהלך תקופת המינוי שלי ולאחריה.

קאסי רובישו

חתמתי על ההתחייבות בחתימה מסולסלת מעט, בזמן שדיקסי התגוששה עם ההשתקפויות שיצרו קמעות הצמיד שלי על הסדין. הגיע הזמן. הגיע הזמן לשורה חדשה של צעדים — הרחק מוויל ומהעבר שלי ולכיוון עתיד חדש, יהיה מה שיהיה.