סתם עוד נעדרת

1

ג'וליה

ג'וליה מנסה להבין אם האיש בשולחן הסמוך הוא מישהו שעצרה בעבר. הוא מזמין עוגת גבינה וקרמל, יושב שם עם אישה ושני ילדים, והיא כמעט בטוחה שפעם הגישה נגדו כתב אישום ברצח. התאורה חלשה. היא פשוט לא מצליחה לזהות בוודאות.

היא לא רוצה שבעלה ובתה יבינו מה ראתה, ולכן משפילה את עיניה אל התפריט.

"ננדו'ס נהיה מה־זה קרינג' בזמן האחרון, נכון?" אומרת ג'נבייב. ג'וליה מחייכת אל בתה היחידה והחצופה.

"באיזה מובן?" שואל ארט ברוגז. ארט, על שם ארט גרפונקל, בעלה. מורה לספרות, קפדן, מהסס, האיש האחרון שעדיין משתמש בנקודה ופסיק בהודעות טקסט. ועד לאחרונה, אהבת חייה של ג'וליה.

עוגת הגבינה מגיעה לשולחן של האולי־רוצח. ג'וליה צופה בו כשהוא מרים את מבטו. יש לו שני טלפונים, שניהם מונחים הפוכים על השולחן לפניו. סימן מובהק לפושע. היא כמעט בטוחה שזה הוא. משהו בגבות...

״אה, פשוט — את יודעת. הפרסומת שלהם, 'ננדו'ס השובב' וכל זה. כאילו, תרגיעו," אומרת ג'נבייב. היא מרימה תפריט. היא לובשת גופייה שחורה עם צווארון קולר, תחובה במכנסי ג'ינס בגזרה גבוהה, ועונדת עגילי חישוק זהב גדולים. היא נראית מדהים, אבל לא היה אכפת לה אם לא. זאת ג'נבייב על קצה המזלג: היא עושה מה שבא לה. לפעמים, ג'וליה שמחה שגידלה אישה חזקה כזאת. לפעמים, פחות.

השעה שבע בערב, וג'וליה לא מאמינה שהיא כאן. שלא צץ משהו, שהצליחה להגיע.

"העוף שלהם טעים," אומר ארט בעדינות ואולי נשמע קצת פגוע: הוא בחר את המסעדה.

עוגת הגבינה כמעט נגמרה. ג'ון. ג'וליה חושבת שקוראים לו ג'ון. היא מעיפה בו מבט שוב ומוציאה את הטלפון שלה. "ג'ון רצח פורטיסהד," היא מקלידה בגוגל. היא בטוחה שהוא עדיין לא אמור להיות בחוץ. זו הייתה דקירה אכזרית במרכז העיר. הוא קיבל מאסר עולם, ולא לפני הרבה זמן.

החיפוש בגוגל רחב מדי. יותר מדי תוצאות עולות. בדיוק כשהיא שוקלת להקליד משהו אחר, הטלפון מצלצל: התחנה.

"רב־פקד בילוש דיי," אומר קצין ניהול האירועים לטלפון האישי של ג'וליה — הטלפון שהיא תמיד משתמשת בו — ואז ליבה של ג'וליה מתחיל לצנוח בחזה, כצפוי. "נכנס לנו עכשיו תיק של נעדרת בסיכון גבוה," הוא אומר, והלב נוחת סופית לרגליה.

ג'וליה נאנחת. אין עוד עוף פירי־פירי, אין עוד התלוצצויות עם ג'נבייב. רק עבודה. זה התפקיד. זה התפקיד, היא חוזרת בינה לבין עצמה. זו המנטרה שלה אחרי עשרים שנה במשטרה.

אחרי שהיא מקבלת את הפרטים, היא מביטה בשולחן. אישה נעדרת בת עשרים ושתיים. ללא עבר של בעיות נפשיות. נראתה לאחרונה במצלמות האבטחה אתמול. השותפות לדירה התקשרו כשלא חזרה הביתה. אלה העובדות.

אבל מאחורי העובדות יש משהו אחר, היא בטוחה. משהו אחר. משהו שהיא עדיין לא יכולה לתת לו שם. כך מורה לה אינסטינקט בלשי עמוק. היא רועדת במסעדה החשוכה.

"אני חייבת ללכת," היא אומרת, בדיוק כשהאוכל שלה מגיע. תירס מהביל על הקלח, פירה, עוף... היא מסתכלת עליהם בערגה.

כשהיא קמה, היא מעיפה מבט באולי־רוצח שמשמאלם. "אם במקרה תראו אותו יוצא," היא אומרת בשקט לארט וג'נבייב, "תוכלו לרשום את לוחית הרישוי שלו?"

ג'וליה תמיד הייתה עדינה מכדי להיות שוטרת. היא חושבת על זה כשהיא ממהרת לתחנה, מוכנה לתדרך את הצוות, אבל עוצרת להביט במודיע ותיק שלה, פרייס, טיפוס שג'וליה תמיד חיבבה יותר מדי. הוא יושב על אחד הספסלים ותווי פניו מביעים הפתעה, קפוא כאילו מישהו עצר את היקום לרגע.

היא עומדת לשאול אותו מה הוא עושה כאן. היא לא מסוגלת להתאפק. זה מפלח את ג'וליה, לא משנה כמה משימות נוספות מחכות לה. אם תפצעו את ג'וליה, היא תדמם סקרנות כלפי אלה שהיא דואגת להם, שזה כולם.

פרייס משלב את רגליו בקרסוליים וזרועו מונחת על גב כיסאות המתכת. לכאורה אפשר לחשוב שהוא מרגיש כאן בבית, אבל ג'וליה יודעת שהוא מפוחד. כמובן: הוא סוחר במידע — הסחורה הכי מסוכנת שיש.

יש לו שיער ערמוני שהוא מושח בשכבה עבה של ג'ל, שמכהה את האדום לחום לא בולט. נמשים. עור שנשרף ומסמיק בקלות. הוא סקוטי, במקור מגלזגו, מעולם לא איבד את המבטא, אף על פי שעבר לכאן לפני עשרים שנה, בגיל שבע־עשרה.

״על מה הכניסו אותך?" היא שואלת כשהיא נעמדת מולו באולם הכניסה הריק. יש ריח של שעווה לניקוי תעשייתי ושל ארוחות הערב המעופשות שהם מגישים לנאשמים. רבות מהן מכילות בשר שמשום־מה לא זקוק לקירור, ויש לו תאריך תפוגה של כמה שנים קדימה.

רוב האורות כבויים. בזמנים שקטים כאלה, ג'וליה חושבת שתחנת המשטרה רומנטית להפליא, כאילו מדובר במוזיאון סגור שרק לה יש גישה אליו, תמונת סטילס מסרט שרק היא יכולה להסתובב בו.

"כל מיני," הוא אומר. הוא חכם, פרייס, אסטרטגי. לא סתם הוא לא מספר לה.

"כלומר?" היא שואלת. פרייס כמעט אף פעם לא מתושאל: הוא מוסר מידע רק לה. מהיר, חלקלק, וגם מצחיק, אבל אף פעם לא במעצר. כמעט כל הקשר שלו עם ג'וליה מתנהל בעולם החיצון.

סמל המעצרים מגיע עם כוס אחת של קפה מהתחנה. ג'וליה מעיפה מבט אליה. "הכנת רק לעצמך, אה?" היא אומרת. הסמל מתעלם ממנה.

היא משיבה את מבטה אל פרייס ואז נאנחת שוב כשהיא הולכת לכיוון המשרד האחורי ועוצרת במטבח. היא מכינה תה עם שלוש כפיות סוכר והרבה חלב, גם כדי לקרר אותו וגם כדי להפוך אותו לפחות מסוכן — אסור להכין תה רותח במעצר, כי הוא נשק. הכוס מחממת את אצבעותיה. היא מתפתה לשתות אותו בבת אחת כי שתתה משקה אחד כל היום, בננדו'ס, אבל היא לא עושה זאת. יש לה יותר מדי דברים לעשות. היא צריכה לגלות מה קורה עם פרייס. היא רוצה לעקוב אחרי הרוצח מהמסעדה. והכי חשוב: נראה שהיא צריכה למצוא אישה נעדרת.

היד של פרייס כבר מושטת אליה כשהיא חוזרת עם התה. "אוהה, גברת," הוא אומר לה באושר ולוגם ממנו. "ועוד עם סוכר. אני חייב לך טיפ. מה זה עשרה אחוז מכלום?" הוא פורץ בצחוק. הוא חריף, אבל דבר אחד בטוח: אם היו מתחלפים בתפקידים, הוא היה מביא לה תה.

היא מחייכת ונמנעת ממבטו של סמל המעצרים. עדיף להישפט על ידי עמית על קרבה מופרזת, מאשר לשכב ערה הלילה ולהרהר אם פרייס שתה משהו חם באותו יום, באותו שבוע. הדבר שג'וליה הכי מצטיינת בו הוא התמקדות בפרטים באמצע הלילה. ובעצם, גם באמצע היום.

"בהצלחה, בסדר?" היא אומרת לו. הוא מרים את הכוס אליה בחגיגיות שקטה.

כשהיא חוזרת למשרד שלה, לפני תדרוך הצוות, היא בודקת את התיק של הרוצח. קראו לו ג'ון, ג'ון גיבונס. היא מבקשת מאחד המאבטחים לאמת שהוא עדיין בפנים, בכלא בריסטול. זה בטח היה מישהו אחר. ג'וליה מליטה את פניה בידיה. שתי משימות הסתיימו, אחת נשארה. השעה שמונה בערב והיא חושבת על עבודה בסופרמרקט. אבל העניין הוא שהיא לא הייתה נהנית בשום מקצוע אחר. לא כמו במקצוע הזה. ואי אפשר לנהל מערכת יחסים מאוזנת עם משהו שאוהבים.

ג'וליה מדביקה את תמונת הפולרואיד של אוליביה על הלוח הלבן בחדר התדרוכים. החדר עייף וישן: תקרות מונמכות, שטיחים מזוויעים. משום־מה, עובדי הניקיון לא מנקים אותו לעיתים קרובות כמו את שאר המשרדים, ויש בו כוסות קפה ישנות מפעם, ריח הרטיבות התמידית של שכונת פורטיסהד, ושאריות של ניירת מחקירות ישנות.

הווילונות האנכיים משנות השבעים חוסמים את שמי הלילה, וכשג'וליה מסתכלת עליהם, היא תוהה אם בילתה כאן בערבים יותר מבכל מקום אחר. היא לא מרגישה את החמימות שהרגישה בחברת בתה בננדו'ס, אבל עד כמה שזה מצחיק, יש כאן משהו חזק הרבה יותר: בעיני ג'וליה זה בית. היא חולצת את הנעליים כאילו מכירה בעובדה הזאת וצוללת אל תוך החקירה, אל תוך מי שהיא אמורה להיות, לפחות לזמן־מה. בלשית שאצלה כל דבר אחר נדחק אל המקום השני.

שאר הצוות נכנס וכולם נראים עייפים. חלק עוד לא יצאו הביתה. חלק הוחזרו מארוחות ערב, דייטים, אסיפות הורים. אין צוות ייעודי לאירועים חמורים בפורטיסהד. הוא הורכב בחופזה ברגע שהמקרה הוגדר כבעל סיכון גבוה, בלשים ואנליסטים מצוותים אחרים הוזעקו, וג'וליה מקווה שהוא כולל גם כמה אנשים טובים. היא אוהבת את מי שהיא אוהבת. אין לה שליטה על זה.

היא מביטה בתמונה של אוליביה. היא דקיקה ובלונדינית, אבל עם עצמות לחיים בולטות שמשדרגות אותה לנערה מרשימה. ג'וליה מושיטה יד ליישר את הפולרואיד. דבק הבלו־טאק שהדביק אותו חסר תועלת, ישן ויבש. תקציב המשטרה, בבקשה. זו תמונת הדרכון שלה: התמונה באינסטגרם הייתה אמנותית מדי, משקפי שמש בצורת לב ופנים מגיחות מאחורי גלידות. יש לה חיוך רחב ושיניים עקומות. חוסר שלמות מושלם, התכונה הזוהרת שניחנים בה צעירים.

ג'וליה מסתכלת לתוך עיניה וחושבת שאף אחד לא באמת נעדר, לא כלפי עצמו. רק כלפי אלה שנשארו מאחור.

היא אולי לא יודעת מה עלה בגורלה של אוליביה, אבל היא כבר יודעת מה יעלה בגורלה שלה: נדודי שינה. דיון מופרז בפרטים הסודיים בבית. ג'נבייב — שכבר מזכירה מאוד את ג'וליה — תתחיל לפתח אובססיה בנושא. ארט ירגיש דחוי, אף על פי שלא יגיד מילה.

שני אנליסטים מדברים על גבר שנעצר אמש. "אלה היו פסלונים של בודהה," דייוויד אומר לבריאן.

"בודהה —"

"כשמז"פ בדקו אותם, התברר שהוא היה מכניס אותן לתוך ה–"

"בסדר," ג'וליה אומרת וכובשת חיוך. היא יודעת הכול על התיק הזה. "מספיק עם הבודהות ו–"

"בבקשה תגידי שיש לנו תיק שווה ומעניין," אומר ג'ונתן, הבלש המועדף על ג'וליה. הם עבדו יחד חמש־עשרה שנים. הוא התחיל את דרכו כאנליסט שלה, ואז הוסמך כשוטר. אף שהיה הרבה יותר זוטר ממנה ואחראי על הדיווחים לתקשורת, ג'וליה נהגה לאכול את הכריכים שלה בצהריים יחד איתו, ליד הקיר בחוץ. היא שמחה שמצאה מישהו כמוה: איש של פרטים, מישהו שתמיד, תמיד, תמיד לקח את העבודה הביתה איתו, רגשית או פיזית. אחרי שהוסמך כשוטר, היא הצליחה לבקש טובה ולהשאיר אותו ביחידת הפשעים החמורים.

ג'וליה עוטה מין הבעת פנים דו־משמעית ועדיין לא עונה. "אני אפרש את זה בתור כן," אומר ג'ונתן. הוא עקשן כמו ג'וליה עצמה, ונדמה שהוא מסוגל לעבד מידע תוך שניות, ללא ספק בעקבות העבר שלו בתור אנליסט. האסטרטגיה שלו היא פשוט לשאול ולשאול: חברות טלפון, חברות תעופה, כל מי שאפשר. הוא פשוט חוזר על הבקשה ואז מתקשר שוב ושוב. הסיסמה שלו היא "לא אכפת לי להמתין". הוא מקליד בדרך כלל עם טלפון מוחזק על כתפו, והמוזיקה של מוקד השירות נשמעת בשקט ברקע.

קר מאוד בחדר התדרוכים, והאריחים קרים על כפות הרגליים שלה הנתונות בגרביונים. סוף אפריל, אבל עדיין קפוא ומזג האוויר גרוע כמו בינואר. נייתן בסט, סמל הבלשים השני המועדף עליה, תופס אותה מסתכלת החוצה. "ירד שלג מחר," הוא אומר. "איזו בדיחה.״

"שלג הוא חומר משמר מעולה," ג'ונתן אומר לו.

"בואו לא נדבר על חומרים משמרים," קוראת ג'וליה. "בואו ננסה למצוא אנשים חיים."

"האם זה דומה למקרה של השנה שעברה? אין מצב שאני עובר את זה שוב, עם יד על הלב," אומר ג'ונתן. היא מעריכה את הכנות שלו: היא מרגישה בדיוק כמוהו. אישה בשם סיידי נעלמה באביב שעבר כשהלכה הביתה. גם היא נראתה במצלמות אבטחה. האלמנט היחיד שהפיח בהם תקווה, היה העובדה שלקחה את הדרכון שלה איתה — אף על פי שלא נעשה בו שימוש בשדה תעופה. החקירה נמשכה חודשים, ופעם אחת התקבל דיווח שהיא נצפתה, מה שבסופו של דבר הסתכם בלא כלום ורק הרגיז את כולם. הם הכפילו את המאמצים, הגדילו את אזור החיפושים, הזמינו כמויות אדירות של מודיעין תקשורת מהעבר, עצרו וחקרו כמה סוטי מין ידועים באזור והתחקו אחרי עקבות סבירות פחות ופחות. רק לאחרונה הם דיברו על שחזור, אבל כיוון שידעו כל כך מעט, נראה שאין טעם. שחזורים עובדים רק כשהציבור הרחב יכול להיזכר בפרטים אזוטריים שקשורים להיעלמות.

ג'ונתן מנופף בידו ברשלנות ושופך תה על השטיח. הכתם הזה כנראה יישאר שם לנצח. אלה החיים במשטרה. אין מרדפי מכוניות במהירות גבוהה, אין משימות סמויות. רק תחושה מעורפלת וקבועה של לחץ, סביבת משרד מעופשת ומעבר לכל זה, במקום שקשה לראות, אבל עדיין קסום: חיים ומוות. ומאחוריהם, הטראומה שבדבר. סיידי מעולם לא נראתה שוב, למרות מיטב מאמציה של ג'וליה, שלאחריהם לא זו בלבד שמשפחתה של האישה הנעדרת האשימה את המשטרה בעצלנות, אלא גם בעלה של ג'וליה האשים אותה בהזנחת הנישואים שלהם.

היא זוכרת את היום לאחר שהתברר לכולם שהם יורדים מהתיק. אף אחד מהם לא היה מוכן להשלים עם המציאות. בסוף, הם עברו על דברים שכבר הסתכלו עליהם פעמים רבות בעבר, מרוב ייאוש. ביום שנסוגו, ג'וליה הלכה ישר הביתה, נשכבה על המיטה באמצע היום והסתכלה דרך חלון הגג שמעליה. היא פספסה את יום ההולדת של ארט. המכונית הייתה צריכה לעבור טסט. היא לא הגיעה לארבעה מפגשים של מועדון הקריאה במשך חודשיים ברציפות. שאר החברות במועדון לא היו שוטרות, ולכן לא גילו הבנה. והדבר היחיד שהצליחה לחשוב עליו היה האישה ההיא, הסוף הבלתי נראה והמחריד שכנראה נפל בחלקה, והאכזבה שהנחילה לה ג'וליה.

סמל הבילוש פּוּל נכנס לחדר. "סליחה," הוא אומר. "הרגע שחררתי סוחר בערבות בגלל זה, אז אני מקווה שזה חשוב."

משהו אצל ג'וליה נרגע, כשהיא חושבת שפרייס הלך לדרכו עם תה בחינם וכל השאר. האיש הזה איכשהו תמיד נוחת על הרגליים. יזמינו אותו שוב לתשאול, אבל הוא יצא מזה גם אז.

היא לוקחת טוש אדום ומציירת חץ על הלוח הלבן. הוא חורק כשהיא עושה זאת, והחדר משתתק כאילו הקישה על כוס.

היא מתחילה לדבר. "הנה מה שידוע לנו. אוליביה ג'ונסון, בת עשרים ושתיים. מכנים אותה 'או הקטנה'. היא עובדת בשיווק. בעשרים ושבעה באפריל, היא חותמת על חוזה שכירות לדירת שותפים. בעשרים ושמונה באפריל, שלשום, היא עוברת לבית הזה, במרכז פורטיסהד." היא מעיפה מבט בבסט, שנראה מודאג, ואז בג'ונתן, שנראה מוכן לאתגר.

"היא מבלה את הלילה ההוא בחדר שלה, פורקת קצת ארגזים, ואז יוצאת בבוקר למחרת לראיון עבודה במרכז העיר בריסטול, בחברת שיווק בשם 'רפלקשנס'. אנחנו עדיין לא יודעים איפה היא עבדה קודם, אבל לפי האימיילים ששלחה לבעל הבית החדש שלה היא עברה מוולטון ביי. היא שולחת הודעת טקסט לשותפים לדירה, מאוחר באותו לילה, שבה כתוב, 'בבקשה תבואו'. חתומה בנשיקה. לא נשלח מיקום יחד איתה. מוקדם יותר באותו לילה, היא נראתה במצלמות אבטחה ברחוב הראשי של פורטיסהד. יש לנו את הסרטון. הבוקר, השותפים לדירה דיווחו עליה כנעדרת. לקח זמן עד שזה הגיע אלינו, ובינתיים האבא, שרואיין בטלפון, מסר מידע מועיל."

ההודעה לשותפים לדירה מטרידה את ג'וליה יותר מכל דבר אחר. "בבקשה תבואו x". ההודעה הזאת היא קריאה נשית ספציפית לעזרה, שנשלחה לדעת ג'וליה עם כוונה אחת בלבד: להינצל. יש דברים שאת יודעת לא רק כי את במשטרה: את יודעת אותם כי את אישה.

הם עוברים על מה שג'וליה יודעת. החברים של אוליביה, שותפים, מקומות שהיא מבקרת בהם באופן קבוע לפי האינסטגרם שלה, ואז ג'וליה מתחילה לחלק משימות, חושבת כמה ג'נבייב הייתה מתעניינת בתיק הזה. "מה לא הייתי נותנת כדי להשתתף בְּתדרוך," אמרה לה לאחרונה. ג'נבייב, שבעבר הייתה אדישה, עכשיו ממש אובססיבית למה שהיא מכנה פשע אמיתי, ומה שג'וליה מכנה העבודה שלה.

"על גופתי," ג'וליה ענתה. העניין המתגבר של ג'נבייב במשטרה מדאיג את ג'וליה, בהתחשב בנסיבות, אבל זו שיחה ליום אחר.

פול קוטע אותה לפני שהיא מספיקה באמת להתחיל. "למה היא בסיכון גבוה?" הוא שואל. ג'וליה לא מופתעת: הוא טיפוס חובב עימותים, כזה שיטען נגד הקיום של עצמו בנסיבות הנכונות. "רק כדי לשחק את פרקליטו של השטן," הוא מוסיף, כאילו כדי להמחיש את כל מה שג'וליה חושבת. אלוהים. האם לא ידוע שכל מי שמרגיש צורך לשחק את פרקליטו של השטן, בעצם זקוק לג'ין חזק ולזיון? תחיה את החיים, היא חושבת במרירות.

״לא ידוע על בעיות נפשיות בעבר, אישה מושכת מסתובבת כנראה לבד בלילה, שולחת הודעת טקסט לשותפים לדירה ומבקשת מהם לבוא. שווה לבדוק, לא?" ג'וליה אומרת במקום להגיד את מה שהיא באמת חושבת. בכל זאת, נימת קולה תקיפה.

"בסדר," הוא אומר, מרים ידיים ומעביר אחת מהן על ראשו הקירח. "את לא חייבת להיות כזאת ג'וליה איתי."

היא מדברת מעליו, נותנת הוראות לאיסוף תיעוד ממצלמות אבטחה ומרשומות טלפון, לתשאול פורמלי עם ההורים, לתשאול השותפים לדירה, לחיפושים מדוקדקים. האסטרטגיה שלה, תמיד, היא להשקיע כמה שיותר זמן — ותקציב — בתיק של אדם נעדר, מוקדם ככל האפשר. ג'וליה דבקה בעקרון שעת הזהב: תגובה מיידית ונכונה, והשאר יבוא בעקבותיה. היא לא מבינה למה שמישהו יעבוד אחרת. בעיני ג'וליה, מידע הוא קריטי, והם צריכים אותו בשפע. בסופו של דבר, זה יבהיר להם אם אוליביה מסתתרת, נחטפה או מתה: אין תוצאה אחרת.

ג'וליה חוזרת בלהיטות למשרד שלה כדי להתחיל את סדרת המשימות. היא יחפה, ספק מרוצה, אבל חושבת באשמה על ג'נבייב וארט בננדו'ס. ג'נבייב צעירה מאוליביה בשנים ספורות בלבד. באותה מידה, זו יכלה להיות היא.

ג'וליה אוהבת שכל איש צוות מדווח לה בארבע עיניים, והיא גם אוהבת להסתכל פיזית על הדברים שהם מראים לה. זה יוצר לרב־פקד בילוש הרבה יותר עבודה מהמקובל, אבל היא לא מסוגלת להתאפק. אי אפשר לקבל תחושה מאימייל או מדוח יבש של מצלמות אבטחה.

ג'ונתן יושב במשרד שלה ומסתכל בשלווה החוצה דרך התריסים, שג'וליה שילמה כדי שיתקינו בשנה שעברה. היא יודעת שזו לא התנהגות נורמלית, אבל הרשויות לא עצרו אותה, ועכשיו יש לה תריסי עץ לבנים שהיא יכולה לסגור ולחסום את העולם, או לפתוח אותם לחלוטין ולתת לאור השמש להיכנס. כל הקיר הימני מורכב מחלונות ומתריסים יפים בדיוק כמו בבית. שאר המשרד שלה הוא ריבוע מסודר עם שולחן פינתי גדוש בפריטים שהיא קנתה בכספה: מנורה מנקסט ומחשב מקבוק, כי זה מה שהיא מעדיפה. במילים אחרות, זה חדר בבית שלה, שהועבר למשרד.

עברו כמה שעות מאז התדרוך, ועכשיו קצת אחרי עשר בערב. ג'וליה תיאמה צוות הולך וגדל של מחפשים, אנליסטים ומומחי זיהוי פלילי. היא שמחה לראות את ג'ונתן, שהסיר את משקפיו הגדולים עם המסגרת השחורה, וכעת משפשף את עיניו. טבעת הנישואים שלו נחבטת בשולחן כשהוא מושיט יד להחזיר אותם אל אפו.

אשתו ילדה תינוק לפני כמה חודשים. ג'וליה הייתה צריכה להכריח אותו לצאת לחופשה. הוא חזר לעבודה שבוע מוקדם יותר, בכל זאת. עיניו בהקו מרוב חיוניות ושמחה על חייו שהשתנו בן רגע. הוא אוהב את התינוק, אבל מכור לעבודה. ג'וליה הייתה בדיוק כמוהו. החמימות המלבבת שמביא איתו תינוק חדש, לא מספיקה כדי לחסל את התשוקה למקצוע: לפתור דברים, לפרק ולהרכיב ראיות, לעזור לאנשים, ולהתקרב סנטימטר־סנטימטר לדבר החמקמק ביותר — האמת.

היא יושבת בכיסא שלה בשיכול רגליים. "בסדר, ספר לי מה אתה יודע," היא אומרת.

"תתכונני," הוא אומר. "אני מפחד שהיא טיפוס אופייני לדור ה־Z, האַיי־ג'נריישן."

"ה־מה?"

"אייפון, אייפד, נוכחות אינטרנטית עצומה. היא מדור ה־Z, אבל אני בטוח שהיא הייתה אומרת: אל תתייגו דור שלם, חבר'ה, זה ממש לא הרמוני."

"אני מרגישה פתאום מאוד־מאוד זקנה," ג'וליה אומרת ביובש.

"תני לי להתחיל באינסטגרם," אומר ג'ונתן. הוא יושב על הכיסא הנוסף של ג'וליה, שמיועד בדיוק למשימה הזאת ומכונה "כיסא החקירות". הוא מעלה את האינסטגרם של אוליביה במחשב והם מסתכלים עליו יחד. ג'ונתן גם אוהב להראות במקום להסביר, אף על פי שזה משום — כפי שאמר לה פעם — שהוא למעשה לא אוהב לדבר הרבה עם אנשים.

חשבון האינסטגרם מורכב מתמונות סלפי, פרחים, ערימות של ספרים. כיתובים שנונים. "תוכל להדפיס לי את כולם?" שואלת ג'וליה. "תעבור עליהם בכל מקרה, אבל אני יכולה לקבל אותם? וכל דבר אחר שיש, האימיילים שלה, ציוצים, מה שזה לא יהיה."

"כבר עשיתי את זה מראש, חברה," הוא אומר ומרים את התיק כדי להראות לה סדרה של הדפסות מתחתיו. "אף על פי שאנחנו חייבים להעביר אותך לעידן הדיגיטלי."

ג'וליה מחייכת חצי חיוך. "לא, לא, לא." ג'וליה מרגישה שיש אותנטיות בדפדוף במיטה. משהו מוחשי, כאילו כל סוד שמסתתר בין הדפים משתחרר לאוויר הלילה.

״בטח. אוקיי. בסדר. התמונה האחרונה הזאת — ברור שהיא צולמה בסטארבקס בפורטיסהד, אתמול, כן? רואה את החלון הממותג המיוחד? היא השתמשה בפילטר ויסקו." ג'ונתן הוא בלש בגיל העמידה שמתמחה במנגנונים המפורטים של התנהלותם של צעירים באינטרנט. הוא יודע הכול: מגמות טיקטוק, אינסלים, בריתות התאבדות בטאמבלר. וג'וליה עוד לא פגשה בלש עם אינסטינקטים מעולים כמו שלו.

"נכון."

הוא מגדיל את התמונה. התצלום מציג מעיל צהוב מיוחד מקופל על שרפרף, מחשב נייד פתוח בחלון וקפה. הכיתוב: מעמידים פנים שזה קיץ.

"יש לנו צילום מצלמת אבטחה של אישה במעיל כזה," הוא אומר, "במרחק של כמה מאות מטרים בלבד מהסטארבקס הזה."

ג'וליה כובשת רגש כלשהו שהיא מסרבת לכנות בשם. מאז האביב שעבר, מצלמות אבטחה תמיד מזכירות לה את ג'נבייב. ובעיקר את מה שג'נבייב עשתה.

"הם צילמו את זה מחוץ למספרה. מעיל צהוב, נכון? אישה הולכת ברחוב."

הצילום גרעיני ומלמעלה, אבל הוא בצבע, ורואים בו בבירור — בעיני ג'וליה, לפחות — את אוליביה. אותו שיער בהיר מיוחד, בלונד טבעי בלי שורשים. ואותו מעיל מהתמונה. היא עוצרת את הסרטון ומגדילה. האם ידעה אז שאלה יהיו הרגעים האחרונים שלה לפני ההיעלמות?

"מסכימה. זאת אוליביה," אומרת ג'וליה.

"נכון. שמונה וחצי אתמול בערב. בסדר? הנה הקטע המוזר." ג'ונתן לוחץ שוב על הפעלה. אוליביה פונה ימינה מהרחוב הראשי, ועולה לסמטה. הוא נותן לסרטון להמשיך לפעול למשך חמש דקות, אנשים באים והולכים, קונים בשעת לילה מאוחרת, טפטופי נוסעים שחוזרים מהעבודה, קומץ בליינים שיצאו לשתות. כפי שהוא עושה לעיתים קרובות, הוא מאפשר לראיות שלו לדבר בעד עצמן.

"בסדר...?" ג'וליה אומרת.

הוא פותח את גוגל מפות בטלפון שלו. "הנה הסמטה הזאת," הוא אומר. "בליינדסמן ליין, סמטת העיוור. השם הולם את המקום."

ג'ונתן מכוון את תצוגת הרחוב לסמטה. בזמן שג'וליה מסתכלת, מגיעה הודעת טקסט מאשתו, סמל של תמונה, וההודעה: שעת ההשכבה — שוב! היא מניחה שזה בקשר לתינוק שלהם.

״היא חסומה," הוא אומר ומסלק את ההתראה. "סמטה ללא מוצא. תראי." ואכן, הסמטה מסתיימת בקיר של בניין דירות שמכסה הכול. אין דלתות, אין חלונות נגישים. כלום.

"היא לא יוצאת. צפיתי בחמש שעות של צילומים, במהירות מוגברת," ג'ונתן ממשיך.

"הסמטה עדיין חסומה? גוגל מפות מעודכן?"

"ארבעה שוטרים במדים אישרו את זה. ואני הלכתי בעצמי. זה ממש" — הוא מניד באגודלו — "לא רחוק מכאן."

"אין סולם? אין דלת חירום? פיר למרתף?" ג'וליה אומרת ומגדילה את גוגל מפות.

"לא, לא, לא," אומר ג'ונתן. הוא סוגר את האפליקציה ופותח את ההודעה מאשתו. זו אכן תמונה שלה ושל התינוק שלהם. הוא אולי כבר בן ארבעה חודשים.

"ממש חמוד," היא מעירה.

"הוא מסובב אותנו סביב האצבע הקטנה שלו. שעת ההשכבה חסרת משמעות מבחינתו."

"טוב," ג'וליה מחייכת וחושבת על ג'נבייב. "הוא יישן עד הצהריים בעוד חמש־עשרה, שש־עשרה שנים."

עיניו המחייכות של ג'ונתן פוגשות את עיניה. "קנינו משהו שנקרא 'סנוּ', שאמור לנדנד אותו עד שהוא יירדם.״

"כן, בטח. שיהיה בהצלחה," ג'וליה אומרת. "גם אני צריכה להסתכל על הסמטה הזאת," היא אומרת לו. "נכון?" הוא מצביע קצרות לכיוון הדלת, כאילו, בבקשה, אבל אז מתלווה אליה: הוא ג'נטלמן למופת.

המרחק לסמטה הוא חמש מאות מטרים. כשהם יוצאים, אזעקת השריפה של התחנה מופעלת, כפי שקורה כמעט באופן קבוע, ואף אחד לא טורח לתקן את התקלה. הם מתעלמים ממנה והולכים לשם במהירות.

מוחה של ג'וליה רוחש. "המונולוג הפנימי אף פעם לא נפסק." ארט, בעלה — האם טכנית אפשר עדיין לקרוא לו ככה? — אמר לה פעם את המשפט הזה, ומשום־מה היא מעולם לא שכחה אותו, אף על פי שעברו שנים.

קפוא בחוץ, האוויר קר כמו קרח יבש, הרחובות שקטים. חיי הלילה של פורטיסהד עדיין לא התאוששו מהמגפה, וגם בעצם החיים של אף אחד. הרחוב השקט שלפניהם מכוסה כפור, והיא מרגישה את מרקם המדרכה תחת כפות רגליה.

"אני חושב שזה יהיה סיפור ענקי," מעיר ג'ונתן. "יידרשו הרבה משאבים. יש המון חומר בחשבונות שלה ברשתות החברתיות. היא העלתה פוסט בכל יום במשך יותר משנה. ולא הייתה לה סיבה להיעלם."

ג'וליה שואלת אותו, "איזה מין בן אדם היא?"

"הממ," הוא אומר, וג'וליה מחכה. ג'ונתן יודע לאפיין דמויות. "דעתנית. שמאלנית. טיפוס כזה — תוסס, כל הכיתובים בתמונות... צעקניים כאלה."

ג'וליה מהנהנת. אוליביה כבר מוצאת חן בעיניה.

הסמטה חסומה בסרט משטרה, שני שוטרים קהילתיים מאיישים אותה. הכול נחשב לזירת פשע עד שיוכח אחרת, אבל ג'וליה מופתעת שהצליחו להשיג שניים: פורטיסהד קטנה, בתת־תקצוב כמו כל דבר, לא מצוידת כראוי, כל מקרה גדול דורש צוות שמורכב בחיפזון משוטרים שמגיעים מבריסטול, מאייבון ומסומרסט.

היא עומדת ומסתכלת על הסמטה. השוטרים הקהילתיים מסתכלים עליה בגבות מורמות, אבל לא יותר. הם לא מופתעים מהופעתה כאן. אף אחד מהכוח לא הופתע, גם לא מכך שג'ונתן בא איתה. ג'וליה בררנית לגבי האנשים שהיא עובדת איתם, כנראה, אבל זו הרי הציפייה מכולם, לא?

משמאל שוכנת מספרה. אבן ישנה מוכתמת משנים של נזקי מים. מימין עומד פאב עשוי לבנים אדומות, חדש יחסית, אבל בכל זאת בן ארבעה עשורים. ביניהם שוכנת הסמטה.

מדובר במבוי סתום מוחלט. החלק האחורי בנוי מלבנים עד לקומה הרביעית או החמישית. ג'וליה יוצאת מהסמטה והולכת בסיבוב איטי. "מהדירות אין שום דרך לגשת לסמטה הזאת," אומר ג'ונתן כשהוא מדביק את צעדיה. ג'וליה לא מופתעת שגם הוא עשה את ההליכה הזו בדיוק. יש אנשים שרוצים לדעת למה דברים הם כפי שהם, ויש כאלה שלא. למרבה המזל, ג'ונתן נמנה עם הסוג הראשון.

הוא מצביע על בניין הדירות החדש. הוא הוקם על החלק האחורי של המספרה והפאב ומשתרע לאורך כל הצד האחורי של הסמטה. "אין סיכוי שהדירות האלה ממש־ממש חדשות, נכון?" היא שואלת.

"מה, כאילו סיימו לבנות אותן היום?" ג'ונתן שואל בצחוק.

"נכון."

הוא לא צריך לענות על השאלה הרטורית שלה, ולכן שותק. הם חוזרים לכניסה לסמטה. הטלפון של ג'וליה מצלצל עם הודעת טקסט מאחיה. איש רחב לב עם שמחת חיים, ילד נצחי. ג'וליה לא מצליחה לעכל שהוא עורך דין. הוא עבר מהתחום הפלילי לאזרחי לפני כמה שנים, לפני שאי פעם עמדו זה מול זה, למזלם. הוא שלח לה, "אין לך מושג כמה אני מאושר — אני צופה בסדרה הצלצול הגואל תוך כדי ניסוח כתב תביעה". ג'וליה מחייכת ומכניסה את הטלפון לכיס.

היא לובשת בגדי מגן. לפי הכללים, לפי הכללים, לפי הכללים. זו עוד מנטרה שלה. אף אדם אשם לא ישוחרר בגלל טעות מצידה של ג'וליה. ואף חף מפשע לא יורשע.

היא נכנסת לסמטה, מתכופפת מתחת לסרט המשטרה, ומעבירה יד עם כפפה על הקיר האחורי, מעל התפר שבו הבניינים נפגשים. החיבור מושלם. אין שום דרך להיכנס.

החלון הראשון של הדירות נמצא בגובה שישה מטרים לפחות. ג'וליה מסתכלת סביבו והמחשבות מסתחררות בראשה.

אין כלום. שום סימן לנוכחותו האפשרית של סולם. אין מכסי ביוב. אין ניקוזים. כלום. אוליביה לא נשאה איתה שום דבר. לדברי ג'ונתן, אף רכב לא נכנס או יצא.

הפריטים היחידים בסמטה הם שני פחי אשפה כחולים ענקיים. ג'וליה נזכרת במקרה דומה בחדשות, לפני שנים, שבו המשטרה הסקוטית לא בדקה את הפחים, והתוצאות היו קטסטרופליות. מצאו בתוכן בחור שיכור מחוסר הכרה שנלקח למטמנה. גילו אותו יומיים מאוחר מדי.

"הפחים רוקנו?" היא קוראת אל השוטרים הקהילתיים.

"אף אחד לא הורשה להיכנס או לצאת מאז שמצאנו את הצילומים," עונה אחד מהם, אד. הוא צעיר, בקושי בן עשרים, אובססיבי לגבי חדר כושר, שותה תה עם אבקת חלבון, עובדה שמקסימה את ג'וליה.

"טוב. אל תרשו להם," היא אומרת. "אף אחד לא נכנס או יוצא."

״ברור," הוא אומר ומכווץ גבות לעברה.

״גם לא לגעת בפחים," היא אומרת. "אפילו לא כדי לתרגל הרמת משקולות.״

אד צוחק בקול רם.

היא מושכת את אחד הפחים ביד עטויה כפפה. הוא זז בקלות. היא פותחת את שני המכסים ואז מביטה פנימה. כלום. אחד נקי, נראה שמעולם לא היה בשימוש, לא מדיף ריח של נוזל ניקוי. בשני יש פחית בירה יחידה, אבל הכתם שנוזל ממנה עתיק ובמרקם חום כהה.

היא מוסיפה לרשימה שהיא עורכת בראשה חיפוש טביעות אצבעות ובדיקות פורנזיות על הפחים. המיומנות כבר נהפכה אצלה לדבר חי ונושם. משימות קופצות ממקום למקום ברשימת העדיפויות. מעין סינון מיסטי אבל שיטתי, הפריטים הגדולים יותר עולים באופן טבעי לפני השטח, הגרגירים הדקים יותר נופלים לתחתית. הרשימה מתארגנת מחדש במהלך הלילה, במקלחת, כשהיא אמורה להקשיב לבעלה. רוב הפעמים היא מצליחה. אבל לא מספיק.

היא מעיפה מבט על פני הקרקע. מסטיק ישן. כמה חתיכות חצץ. שום דבר אחר. היא מחפשת דם. נשק. סימני מאבק. אבל לא מוצאת כלום.

"טוב," היא אומרת לעצמה ומעיפה מבט נוסף לפני שהיא יוצאת. היא קופאת מקור. יש המון דברים לעשות, ואף אחד מהם לא יקרה כאן.

ג'ונתן כנראה שמע אותה, כי הוא מופיע בכניסה ואומר, "נורא מוזר, נכון?"

"לגמרי," ג'וליה אומרת במבוכה. "אני לא מצליחה לחשוב על אף הסבר הגיוני."

"חבל מהחלון?" הוא מציע, וזו הסיבה שג'וליה אוהבת לעבוד עם ג'ונתן.

היא מכניסה את ראשה בחזרה לסמטה, מסתכלת על הקירות, מחפשת סימני שפשוף, חורים קטנים, לא משנה מה. אבל יש רק לבנים נקיות, טיח. שום דבר אחר.

"אני צריכה לראות כל צילום של מצלמות אבטחה מהסמטה הזאת," היא אומרת.

"כן," הוא אומר לאט. "כן. אשלח את זה. אבל צפיתי בתיעוד מהמצלמות. אני מבטיח לך, היא לא יוצאת."

השעה אחרי אחת־עשרה, וג'וליה יוצאת מהתחנה בעיניים מגורות שצפו בארבעה סרטונים במקביל על המסך שלה, ואחר כך בארבעה נוספים. היא כיסתה כל מצלמה וכל דקה. היא בקושי מצמצה, חזרה על העבודה של ג'ונתן.

לא יכול להיות שזה מה שקרה, אבל כך מצטייר מהמצלמות: אוליביה נכנסת לסמטה ולא יוצאת ממנה שוב. אף אדם אחר לא נכנס לשם. הפחים לא נכנסים או יוצאים. בשתיים בלילה, שועל נכנס ואז יוצא. וזהו. אין מכוניות, אין אנשים. כלום. היא התקשרה לפאב ווידאה שהפחים לא בשימוש. היא תבדוק עם המספרה בבוקר. "למה הם שם בכלל?" שאלה ג'וליה, ומנהל הפאב לא הצליח לתת לה תשובה מספקת. הפחים האלה נמצאים ברשימה של ג'וליה, איפשהו באמצע, מטרידים אותה כמו כמה זבובי קיץ טורדניים. תחשבי, היא מפצירה בעצמה. תחשבי מחוץ לקופסה.

היא הולכת עכשיו למכונית העתיקה שלה שחונה במרחק קילומטר משם, אף על פי שיש לה מקום חנייה שמור בתחנה. פושעים מקומיים מצלמים אילו מכוניות משטרה נכנסות ויוצאות ומעלים את הצילומים ליוטיוב, אלוהים יודע למה, ולג'וליה אין עניין להופיע באחד מהם.

היא משפשפת את מצחה. היא מרגישה כאילו יצאה מננדו'ס לפני מאה שנה. אולי ארט צדק לגבי האיזון בין החיים לעבודה שלה. ארט טיפוס קפדן, אדם שקורא ספרות יפה בשירותים — ולעיתים קרובות הוא אכן צודק, אבל זה לא אומר שזה לא כואב.

מתוך אשמה, ג'וליה בודקת את הפעילות האחרונה של ג'נבייב. לפני שתי דקות. "ערה?" היא שולחת הודעה.

ג'נבייב מתקשרת מייד, בדיוק כפי שג'וליה רצתה שתעשה. "תמיד," היא אומרת.

"גם אני," ג'וליה אומרת בחיוך. כמה מדהים שג'נבייב, הפעוטה המתנשאת שלה, שאהבה להרכיב משקפי שמש והייתה בעלת אופי סוער, היא עכשיו אדם בוגר שאפשר להתקשר אליו ולנהל איתו שיחת לילה מאוחרת. חולת נדודי שינה כמוה. ג'וליה עוצמת את עיניה. היא לא מתחרטת על מה שעשתה בשבילה.

"מה שלום הפושעים?" ג'נבייב שואלת כהרגלה. "השגתי את מספר הרישוי. את רוצה אותו?"

"אלופה," ג'וליה אומרת וכותבת אותו, בידיעה שכנראה לא תשתמש בו. "האמת היא שהנעדרת לא מבוגרת ממך בהרבה," היא מוסיפה.

"אני מניחה שננדו'ס בוטל לעתיד הנראה לעין?" ג'נבייב שואלת, וג'וליה מתלבטת. העניין עם הבת שלה הוא שהיא לא אומרת איך היא מרגישה. צריך לכרות את המידע כמו פחם, לחפור אותו מהאדמה, להגיע לתיאוריות בעצמך, על סמך הערות שהיא מפזרת. בעיקר לאחרונה.

״מצטערת — אבל כן," אומרת ג'וליה. כשקולה של בתה מהדהד בטלפון אליה, ג'וליה חושבת: זה בסדר. היא בסדר. "הבאת לי שאריות?"

"אכלנו הכול," ג'נבייב אומרת בלי שמץ מבוכה. "אני חורשת בטירוף," היא מוסיפה. מתחת למעטה הציניות, ג'נבייב היא טיפוס שאוהב ללכת בתלם, חריצות והתנהלות לפי הכללים משמחות אותה. ועמוק בפנים... בעצם, מי יודע?

הנשימה של ג'וליה יוצרת עננים באוויר הקר של אפריל תוך כדי הליכה. היא חוצה דרך פארק, שער הברזל חורק מאחוריה והשמיים ברקע שחורים כמו אוכמנייה. אין אף אחד מסביב, חוץ ממנה. חוץ מהם.

ארט התוודה בפניה בחג המולד שעבר. היא הייתה אמורה לצפות את זה מראש. היא בקושי ראתה אותו כל הקיץ והסתיו.

זה קרה באחד מאותם בקרים שזוהר בהם אור חלבי. מזג האוויר נעים, גשום, השמש מגיחה לסירוגין. הרחוב שלהם שקט לחלוטין. האוויר הומה רחש של נוסטלגיה, של דברים שנעשים רק פעם בשנה: בישול תרנגולי הודו, השיר ״Stay Another Day״ של איסט סוונטין מתנגן, קישוטים מאובקים מלפני עשרים שנה. ג'נבייב פותחת מתנות, ג'וליה מפרידה נבטים לתוך קערה על הספה, אף על פי שהשעה עשר בבוקר. ג'וליה זוכרת את ג'נבייב אומרת, "לא מריה קארי, לא," לאלקסה, רגע לפני שארט קם והלך למטבח. הוא עשה זאת במהירות וללא שום טקסיות, באמצע פתיחת המתנות, ולכן ג'וליה הלכה אחריו בהפתעה.

הוא הסתכל עליה כשנכנסה. "שכבתי עם מישהי," הוא אמר. "אחרת," הוסיף, כי אפילו בטראומה הוא מקפיד לדייק. שלוש מילים. ארבע. המילים הכי גרועות בחייה של ג'וליה. קצות אצבעותיו הלבינו במקום שבו נשען עליהן על הדלפק.

היא עשתה מה שחשבה שמי שהייתה בעבר — ותהיה בעתיד — הייתה רוצה, אף על פי שהרגישה כאילו היא ביקום מקביל, בלי מוח או רגשות כלשהם. היא ביקשה ממנו לא לדבר איתה יותר. והם באמת לא דיברו מאז. הם נמצאים בשטח ההפקר של נישואים. ג'וליה לא ביקשה ממנו לעזוב. היא תלויה באוויר. הם ישנים משני עבריו של קיר דק בחדרי שינה נפרדים, אף על פי שכל אחד יכול לשמוע את האחר.

ג'נבייב ניחשה אחרי שבוע. "טוב, קרה משהו," אמרה בצורה אופיינית למתבגרים. לא הייתה להם ברירה אלא להסביר, וג'נבייב פנתה לג'וליה ואמרה, "אסור לאנשים לעשות טעויות?" ואלוהים, מתבגרים יודעים להכאיב, אבל ג'וליה לא הייתה מוכנה לשאלה הזאת. היא הרגישה כאילו היא רוצה ללבוש אפוד מגן. התשובה, כמובן, הייתה קשורה לטעות שעשתה ג'נבייב בתחילת אותה שנה, וג'וליה רצתה פתאום פשוט להחליף את כל השנה שעברה במשהו טוב יותר.

"איפה את?" ג'נבייב שואלת עכשיו. "עוד מעט בבית? אני יכולה להכין שוקו חם..."

"עוד מעט במכונית," היא אומרת.

"זה תיק חמור?" ג'נבייב שואלת. "הנעדרת?"

"מאוד."

"אוה — איך?"

"נעלמה לתוך סמטה — אבל הסמטה חסומה. אין מוצא. תפתרי לי את זה," אומרת ג'וליה ונוזפת בעצמה על שיתוף מופרז עם בת שכבר מתעניינת יותר מדי, אבל לא מסוגלת להתאפק.

"וואו," ג'נבייב אומרת. "ממש מוזר. את צריכה את הבלשים של טיקטוק."

ג'וליה צוחקת בעל כורחה. "אולי את צודקת."

"איך הולך הפתגם? אי אפשר להסתיר גופה אחת, אבל אפשר להסתיר מאה חתיכות של גופה?"

״אלוהים, ג'נבייב," אומרת ג'וליה. פעם ג'נבייב חשבה שהקריירה של ג'וליה משעממת ומתסכלת, ונוצר אצלה הרושם שג'וליה מקדישה את ימיה להחמצת ארוחות משפחתיות כדי לעצור פושעים קטנים. אבל תראו מה קורה עכשיו. היא מציעה שיטות להיפטר מגופה. המחשבה מטרידה את ג'וליה.

"בסדר — אני עוד עשר דקות בבית. אוהבת אותך." היא מנתקת. הנסיעה לבית החדש לא תארך יותר מעשר דקות. אחרי כל מה שקרה עם ארט הם עברו דירה, אף על פי שהרגישה שזה לא הצעד הנכון, לעקור יחד, עדיין כמשפחה, בזמן שהיא וארט ממשיכים לישון בחדרי שינה נפרדים ולהרהר (ג'וליה דיברה רק בשם עצמה כאן). אבל היא ראתה בית שחיפשו במשך שנים. וארט הצטרף אליהן, כי אף אחד מהם לא הצליח לחשוב על החלטה מוצלחת יותר באותו זמן.

אבל עכשיו יש להם את הדבר שבו חשקו יותר מכול, גם אם מתלווה אליו מחיר: בית דו־משפחתי חדש עם נוף לחוף שוגר לוף בפורטיסהד. במהלך סופות החורף, החול מכסה את החלונות ונכנס דרך הסדקים. ג'וליה מוצאת אותו בכל מקום. המקום יפהפה להפליא.

היא יוצאת מהפארק. הוא מוקף בגדרות ברזל שמתמזגות באוויר החשוך כמו פסגות הרים בערפל, הקצוות החדים שלהם כמעט בלתי נראים לחלוטין.

צעדים.

ג'וליה לא מגיבה. היא אימנה את עצמה לעשות זאת. היא מזכירה לעצמה את הכוח שנתון בידי המשטרה. לעצור, להציג תג. ג'וליה אמורה להרגיש בלתי פגיעה.

היא שומרת על קצב מדוד ומאפשרת לטלפון שלה לזהור. אם הם רוצים לשדוד אותה, שילכו על זה, שהמטרה תהיה בהירה וברורה.

היא מסתכלת באקראי מעבר לכתפה. גבר בקפוצ'ון. בעצם נער, אולי בן שש־עשרה או שבע־עשרה. היא מקווה שאף פעם לא עצרה אותו.

כל שפת הגוף שלו משדרת שהוא נגד העולם. זרועותיו מתנדנדות ונפגשות לפני גופו ומאחוריו כשהוא הולך. הברדס של הקפוצ'ון משוך על ראשו. הוא הולך בקצב איטי, כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. ג'וליה פגשה גברים רבים כמוהו. עצרה אותם, לחצה עליהם כדי להוציא מידע. גם גבתה מהם הצהרות כקורבנות. פגשה את ההורים, את הילדים שלהם. הוא יכול בקלות להפוך לאויב שלה.

היא פונה שמאלה במהירות, רק כדי לראות מה יעשה. הוא מחייך חצי חיוך ואז מתקדם הלאה. ג'וליה צופה בו הולך. הוא מסתכל לאחור רק פעם אחת. היא מקווה שיש לו בית שהוא יכול ללכת אליו ושמחכה לו שם מישהו שאכפת לו.

היא מושיטה יד למפתחות המכונית, ופותחת את הדלת רק כשהיא קרובה אליה ככל האפשר. היא נאנחת לרווחה כשהיא נכנסת. עולה באפה ריח המקדונלדס של ג'נבייב.

הבד של המושב קר על העור של ג'וליה. היא מאפשרת לדופק שלה להאט, חושבת על אוליביה ותוהה איפה היא יכולה להיות. הפחד הנשי המובהק שוודאי הרגישה, ההודעה ששלחה לשותפים לדירה. האם זה מה שג'וליה הייתה שולחת, לו נקלעה לצרה אמיתית?

היא מתניעה את המכונית, מדליקה את האורות ואז את החימום. הטלפון שלה רוטט במחזיק הכוסות, אבל היא מתעלמת ממנו. היא יודעת שזו ג'נבייב, שחשבה על הצעה כזו או אחרת.

ברגע שהטלפון שלה מפסיק לרטוט, היא מרגישה אותה. נוכחות. או, יותר נכון, חוסר היעדרות. תחושה שהיא לא לבד.

היא אומרת לעצמה שהיא תמיד מרגישה ככה כשהיא עובדת על תיקי נעדרים, שזה מפני שאישה צעירה ומושכת נעלמה, מפני שמאוחר וקר באופן חריג לעונה, מפני שארט נמצא־לא נמצא בבית ומחכה לה.

אבל אז עורפה רועד ממשהו שהוא הרבה יותר מסתם חרדה: במקום זאת, אזור עמוק וקדמוני במוחה מפעיל אזהרה אל תוך הלילה. יש מישהו במכונית. היא סופרת עד שלוש ואז מרימה את עיניה אל המראה הפנימית.

מאחור יושב גבר חבוש כובע גרב. הוא אומר רק מילה אחת: "סעי."