עבודה סוציאלית תחת אש

עובדים סוציאליים ברחבי העולם הם בעלי הכשרה לעבודה במצבי לחץ, בזמן משברים ובמהלך אירועים טראומטיים מסוגים שונים (Berger, 2012). הכשרה זו ניתנת בהתאם לקוד האתיקה של האגודה הלאומית לעובדים סוציאליים (NASW, 2017), הקובע כי העובדים הסוציאליים חייבים ככל שניתן "לספק שירותים מקצועיים מתאימים במקרי חירום ציבוריים" (סעיף 6.04); ובהלימה קוד האתיקה המקצועית של העובדים הסוציאליים בישראל (2018) מציין כי "העובדים הסוציאליים יספקו, ככל שניתן, שירותים מקצועיים הולמים לציבור במצבי חירום וסכנה, תוך אבטחת ביטחונם האישי" (פרק 2, סעיף 5).

בהתאם לעיקרון זה, לעובדים הסוציאליים ולעובדי טראומה נוספים, הפועלים כמגיבים ראשוניים, יש תפקיד משמעותי בשלבים שונים של אסונות טבע (Bauwens & Naturale, 2017), אירועי אלימות אזרחיים כמו אירועי ירי המוני בבתי ספר (Day et al., 2017) ומצבי מלחמה וטרור (Nuttman-Shwartz & Sternberg, 2017). במשך שנים המחקר בתחום זה יוחד להבנת ההשפעות השליליות של חשיפה ישירה ועקיפה של אירועים טראומטיים על אנשים החשופים להם, כמו גם על עובדים ומטפלים בתחום הטראומה ממקצועות עזרה שונים, כולל עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ומטפלים אחרים, רופאים ואחיות (Ali et al., 2021).

המחקרים התמקדו בתגובות מסוג הפרעת לחץ פוסט־טראומטית (posttraumatic stress disorder – PTSD) (May & Wisco, 2016) ובצמיחה פוסט־טראומטית (posttraumatic growth – PTG) (Tedeschi & Calhoun, 1996), במיוחד כתוצאה מהעבודה הטיפולית והקשר המסייע עם אוכלוסיות הסובלות מתגובות לחץ שונות, כשהעבודה הטיפולית והמסייעת מהוות מקור לתגובות כגון לחץ טראומטי משני (Stamm, 1995), עייפות ותשישות חמלה (Figley, 1995a), טראומטיזציה עקיפה (Pearlman, 1990 & McCann), טראומטיזציה משנית (Figley, 1995b) ושחיקה (Leiter & Maslach, 1988). עם זאת, בדומה לאנשים רבים המגלים הסתגלות, עמידות וחוסן לנוכח חשיפה לאירועי טרור (Bonanno et al., 2015; O’Leary et al., 1998), קיימות עדויות הולכות וגדלות השופכות אור על ההשלכות החיוביות של עבודת טראומה, כגון סיפוק חמלה (Figley, 2002), צמיחה פוסט־טראומטית עקיפה (Arnold et al., 2005), צמיחה עקיפה (Linley et al., 2005) וחוסן עקיף (Hernández et al., 2007).

בעשורים האחרונים, ובמיוחד לאחר אירועי הטרור שפקדו את ארצות הברית ב־11 בספטמבר 2001, התפתח תחום ידע חדש המתבסס על מצב שבו אנשי מקצועות העזרה ומטופליהם חיים ועובדים באותה קהילה. אלה ואלה חשופים לאותם אירועים טראומטיים ומאוימים מהם, תופעה שהוגדרה בספרות כ"טראומה משותפת" (Baum, 2010; Nuttman-Shwartz, 2016). עובדי טראומה אלה חשופים לאירועים טראומטיים בשני מישורים: האחד, הם נחשפים באופן עקיף באמצעות הקשר הבין־אישי והטיפולי עם מטופלים (למשל, שמיעת סיפורים טראומטיים של מטופלים); והשני, הם נחשפים בעצמם באופן ישיר, כיוון שהם חיים באותה הקהילה החשופה לאירועים הטראומטיים ומושפעת מהם (Baum, 2010; 2012b).

במשך השנים תופעה זו נחשבה כיוצאת דופן ויוחסה בעיקר למצבי מלחמה ואירועי טרור ולאסונות טבע (Ali et al., 2021). מגפת הקורונה שפקדה לאחרונה את העולם כולו העלתה מחדש את שאלת הידע הנגזר מהתנסות בתופעת המציאות המשותפת והמחקר בנושא (כהן וסתר־רונן, 2020; Nuttman-Shwartz & Shaul, 2021). לפיכך, פרק זה שם לו למטרה לאגם את הידע הקיים בספרות על אודות תופעת המציאות המשותפת ולסקור את התפתחות המושג, את הבסיס התיאורטי, את כלי המחקר ואת דרכי ההתערבות בהקשר של מציאות משותפת.

פרק זה מבוסס על סקירת ספרות שנעשתה באמצעות מנוע החיפוש Google scholar במטרה לאתר מאמרים שעברו שיפוט והתפרסמו בשנים 1990-2021. תקופת האיסוף מקבילה להמשגת המושג "מציאות משותפת" לאור ההתנסות של מטפלים בישראל בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, בשנת 1991. תהליך החיפוש כלל מספר שלבים. בשלב הראשון נעשה חיפוש באנגלית של המושגים "מציאות משותפת", "מציאות טראומטית משותפת", "מלחמה משותפת", "לחץ משותף", "חשיפה כפולה", "התנסות משותפת", "חוסן משותף" ו"צמיחה משותפת". בתהליך החיפוש התווספו לביטויים אלו מילים כמו טראומה, מלחמה, טרור, פינוי אזרחים, אסון טבע, הצפות, רעידות אדמה, צונאמי ו־COVID-19, שהופיעו ביחיד וברבים. על מנת לאתר את כלל המאמרים, בשלב השני התווספו לחיפוש אירועים ייחודיים ובין היתר "המלחמה באפגניסטאן" (2001-2021), "המלחמה בקוסובו" (1996-1999), ״אירוע הטרור בתיאטרון הבטקלאן״ (2015) ו"הפצצה ברכבת במדריד" (2004); וכן רעידות האדמה בניו־זילנד (2011) ונפאל (2015), הצפות וסופות ההוריקן בניו אורלינס (2005) וקנדה (2021) ואירועי טרור אזרחי, כמו הטבח באוניברסיטת וירג'יניה־טק (2007). מרבית הספרות מתמקדת בארצות הברית ובאירועי מלחמה וטרור קצרי מועד, ומיעוטה מתמקד באירועים מתמשכים, בעיקר בישראל. יש לציין כי בשנה האחרונה קיימת עלייה בהתייחסות למגפת הקורונה כמציאות משותפת. גם בהקשר זה מרבית המחקרים נעשו בישראל ובארצות הברית (ראו תרשימים 1 ו־2 בפרק זה).

התבוננות בהתפתחות המושג "מציאות משותפת" מאפשרת לנו לזהות מספר אירועים טראומטיים שעיצבו וקידמו את השימוש וההבנה של המושג, בעיקר כאלה הקשורים במלחמה ובטרור. את כינון המושג "מציאות משותפת" ניתן לייחס לתיעוד של שמידברג (Schmideberg, 1942), שאותו כתבה מנקודת המבט של מטפלת באזרחים שנפגעו מהתקפות הבליץ על העיר לונדון במלחמת העולם השנייה. למרות ההמשגה הראשונית באירופה והתמשכות מעשי מלחמה וטרור גם בימים אלו (למשל, אירועי הטרור בצרפת בשנת 2015 בתיאטרון ״הבאטקאלן״ ובמערכת העיתון ״שארלי אבדו״), עיון בסקירת הספרות מראה (ראו להלן טבלאות) כי השימוש הנפוץ בתובנות אלו מאפיין בעיקר את המטפלים בישראל ובארצות הברית.

בארצות הברית תיעוד מורכבות העבודה הטיפולית נוכח מציאות משותפת נכתב לראשונה על אנשי מקצוע שסיפקו שירותי חירום בעקבות הפיצוץ בבניין הפדרלי באוקלהומה בשנת 1995. בדוח שכתבו לאחר האירועים קרוג ועמיתים (Krug et al., 1996), שטיפלו באנשים בזמן האירוע, הם טענו כי האירוע לא השפיע עליהם כיחידים, אלא התקפת הטרור יצרה חוויה משותפת להם בתפקידם כמטפלים ולקורבנות שבהם טיפלו.

פיגועי הטרור שהתרחשו ב־11 בספטמבר 2001 בארצות הברית הביאו לכתיבה נרחבת על אודות התופעה ויש הטוענים כי אירוע זה היה נקודת מפנה בהתייחסות של מטפלים לחשיפה משותפת (Tosone et al., 2012). יותר מכך, רוב החוקרים שכתבו על ההשפעה של מתקפת הטרור שהתרחשה ב־11 בספטמבר 2001 על אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, התייחסו אל החוויה המשותפת כאל מצב חסר תקדים מבחינתם (למשל,Orsillo & Batten, 2002 ). המחקרים עסקו במציאות שבה המטופל והמטפל היו יחד לא רק לאחר החשיפה המיידית לאירוע הטרור ותגובת הלחץ, אלא גם בתהליך אבל משותף על המחיר הממשי ועל אובדן אמון בסיסי בחברה ובקהילה (Saul, 2013).

מיפוי מאמרים העוסקים במציאות משותפת בעת מלחמה וטרור

מיפוי מאמרים העוסקים במציאות משותפת בעת אסונות טבע, אירועים אזרחיים ומגפת הקורונה

תנופה נוספת למושג "מציאות משותפת" ניתן לייחס לחוקרים בישראל. המושג שימש כאמור לראשונה בישראל לתיאור חוויית הטיפול במלחמת המפרץ הראשונה, בתקופה שבה המטפלים והמטופלים ישבו עם מסכות אב"כ והיו חשופים לירי טילים ופחד מפני התקפה כימית מעיראק (Kretsch et al., 1997; Loewenberg, 1992). לאחר מכן, בכתיבתם על מלחמת לבנון השנייה והמבצעים הצבאיים החוזרים ונשנים בדרומה של ישראל, רוב הכותבים כללו במושג "מציאות משותפת" את הביטויים "לחץ", "טראומה" ו"מלחמה". כך, למשל, לב־ויזל ועמיתיה (Lev-Wiesel et al., 2009) ופרוז'ינין ועמיתיו (Pruginin et al., 2016) כותבים על "מציאות מלחמתית משותפת"; נוטמן־שורץ ודקל (Nuttman-Shwartz & Dekel, 2009) כותבות על "מציאות טראומטית משותפת" ודקל ובאום (Dekel & Baum, 2010) מגדירות את התופעה כ"לחץ משותף".

ניתוח הספרות מצביע על כך שבתחילה המחקרים התבססו על מצבים ואירועים נקודתיים או קצרי מועד, אך ככל שחלף הזמן נעשה שימוש במושג זה גם בהקשר של חשיפה מתמשכת לאיום מלחמתי, כמו באפגניסטן ובעיראק (למשל, Johnson et al., 2011; Tyson, 2007), וגם בהקשר של סכסוך אלים ומתמשך, כמו העימות באזור הדרום בין ישראל לבין החמאס (Pruginin et al., 2016, 2017). תופעה זו קיבלה ביטוי נרחב בעקבות מבצעים צבאיים כמו מבצע "עופרת יצוקה" (2008-2009) ומבצע "צוק איתן" (2014) (Freedman & Tuval-Mashiach, 2018), וכך לנוכח אירועי טרור ספוראדיים כמו טרור בלוני ועפיפוני הנפץ (נוטמן־שורץ ושאול, 2020).

התפתחות נוספת של המושג ניתן לראות במחקרים ובתיעוד התערבויות שנעשו בהקשר של אסונות טבע ובמרכזם הוריקן "קתרינה", שפקד את ניו אורלינס בשנת 2005 (Boulanger et al., 2013; Faust et al., 2008; Tosone et al., 2015). עדויות נוספות קיימות בהקשר של הוריקן ״ריטה״, שהתרחש אף הוא בשנת 2005, והוריקן ״סנדי״, שהתרחש בשנת 2012 (Rao & Mehra, 2015), ואף נבדקה המשמעות של חשיפה חוזרת ונשנית לסופות הוריקן (Kranke et al., 2017). ברבים ממחקרים אלו הביטויים הנלווים למציאות המשותפת היו "טראומה" או "אסון קולקטיבי" (Tosone et al., 2015). סוגיית אסונות הטבע כמציאות משותפת תועדה גם באזורים נוספים ברחבי העולם, למשל באוקיאניה ואסיה: לאחר רעידת האדמה הגדולה בעיר קריסטצארץ' שבניו זילנד בשנת 2011 (Sampson, 2016) ולאחר רעידת האדמה בנפאל בשנת 2015 (Muldoon et al., 2017). גם אירועים אלו תוארו לא אחת על ידי מטפלים ואנשי מקצועות הסיוע כ"אסונות משותפים".

מספר חוקרים הרחיבו את נקודת המבט של המושג "מציאות משותפת" והתייחסו גם להשלכות שנגזרות מאירועי מלחמה ואסונות שחייבו גם פינוי אוכלוסייה, כמו במקרה של פינוי האוכלוסייה הישראלית מגוש קטיף וצפון השומרון — לא מעט מהמטפלים היו שייכים לקהילת המפונים (Dekel, 2010; Nuttman-Shwartz & Dekel, 2009) — ולנוכח המלחמה המתמשכת בסוריה, שהביאה לגל פליטים נרחב ולעבודה טיפולית במחנות הפליטים שבהם שהו לא אחת גם המטפלים (Hamid, 2018; Hamid et al., 2020).

בשנתיים האחרונות, מאז התפרצות מגפת הקורונה העולמית, יותר ויותר כותבים אמצו את הפרדיגמה של "מציאות משותפת" לתיאור החוויה וההתערבות המתאימה למצב זה, וקשרו את המגפה לחוויה טראומטית המתאפיינת בחרדה, טשטוש הגבולות הטיפוליים המסורתיים, השקעה רבה בטיפול וקשיים בביטוי אמפתיה — ממדים התואמים את המשגותיה של באום (Baum, 2014). כך, למשל, הדגישו כהן וסתר־רונן (2020) את חשיבות התמיכה, העזרה ההדדית וזמינות המשאבים של המטפלים על מנת להגביר את תחושת הרווחה הנפשית כתנאי מקדים ליכולת המטפלים להמשיך, להחזיק ולווסת את הקשר הטיפולי בצורה גמישה ויצירתית. נוטמן־שורץ ושאול (Nuttman-Shwatz & Shaul, 2021) מצאו כי מגפת הקורונה עוררה חששות בקרב המטפלים והמטופלים כאחד, בייחוד חששות מפני תחלואה וקשיים כלכליים, ודבר זה צמצם וטשטש את גבולות המרחב הטיפולי. לדבריהן, הטיפול מרחוק שנכפה בזמן הקורונה, שהיה בלתי צפוי ופתאומי, העצים את הקושי והאתגר להמשיך במתן העזרה והעלה סימפטומים חדשים של מצוקה, שהוגדרו בין היתר במושג החדש "עייפות זום" (Shklarski et al., 2021). הדבר בלט בקרב עובדים בעלי משפחות שנאלצו לעבוד מהבית, וכך מרחבים ביתיים הפכו למעשה למשרדיהם ופגעו במרחב האישי שלהם. סביבת הבית מילאה תפקיד כפול: חלל משרד קליני שהם חולקים עם מטופליהם, אם כי מרחוק, והמרחב הפרטי־משפחתי. מצב זה נמצא כמאפיין המשמעותי והמאתגר ביותר של המשך קיום הקשר המסייע, ותרם לתפיסתם של המטפלים את המרחב הטיפולי כמציאות משותפת. ממצאים אלה התקבלו גם בקרב מטפלים בארצות הברית (Tosone, 2021). התפתחויות אלו, והצורך החוזר להתמודד עם תופעות טראומטיות המשותפות למטפלים ולפונים, מבליטים את החשיבות של הכללת המושג "מציאות משותפת" בספרות הטראומה והפיכתו למקובל ומכונן (Ali et al., 2021; Tosone, 2021).

אם כן, תופעת "המציאות המשותפת" זכתה למנעד רחב של ביטויים שבהם משתמשים חוקרים ומטפלים על מנת לתאר את העבודה המקצועית בשעה שהם ומטופליהם חשופים לאותה מציאות טראומטית מאתגרת. חשוב לציין כי מרבית הביטויים מבליטים את המצב האקוטי ואת הרכיב הטראומטי השלילי, וכך נוספו לשיום המצב הביטויים "טרגדיה משותפת", "מציאות טראומטית משותפת", "לחץ משותף" ועוד. המשגות אלו הן הבסיס להתפתחות ידע שיטתי אשר לתופעת המציאות המשותפת.

מטרייה תיאורטית רחבה עומדת לרשות עובדי טראומה בשעה שהם מציעים עזרה במצבי מציאות טראומטית משותפת: ידע על תיאוריות של משבר לחץ וטראומה אישית וחברתית, עמידות וחוסן ולא אחת גישות מתחום האובדן ועוד. תובנות אלו משקפות מגוון רחב של התערבויות, החל מהתערבויות מבוססות תיאוריות פסיכו־דינמיות ועד לטיפול התנהגותי קוגניטיבי, המקובלות בטיפול במצבים טראומטיים שונים (Joseph & Murphy, 2014; Lahad et al., 2014). נוסף על כך, מספר חוקרים טענו כי העבודה במצבי מציאות משותפת אילצה אותם להרחיב את נקודת המבט התיאורטית־טיפולית שלהם וכי עבודה "תחת אש" (מטפורית וקונקרטית) מציבה אתגרים מיוחדים עבור העובדים והמטפלים, שצריכים לתפקד, להגיש עזרה, סיוע וטיפול במצבי מציאות טראומטית. לשם כך, בנוסף לידע שכבר צברו על האופן שבו העבודה עם אנשים החשופים לאירועים טראומטיים משפיעה עליהם, הם נדרשים לחקור ולגלות באיזו דרך המצב הנוכחי והחשיפה הישירה השפיעו עליהם (Shamai, 2005; Somer et al., 2004).

מספר מטפלים וחוקרים, למשל דיימונד ועמיתיו (Diamond et al., 2010), פיתחו תובנות תיאורטיות חדשות והגדירו את המושג "תגובת לחץ טראומטי מתמשך" (ongoing traumatic stress response״ – OSTR״). מושג זה מתאר מצב שבו עובדים ותושבים החיים במציאות משותפת עשויים לפתח תסמינים מסוג של חרדה ולחץ הדומים במהותם לתגובות פוסט־טראומטיות ראשוניות, אך למעשה תסמינים אלו מבטאים לא אחת תגובות לא פתולוגיות. מחד גיסא, תגובות אלו עלולות לפגוע באופן משמעותי בתפקוד היום־יומי ובאיכות החיים, ומאידך גיסא, יש בכוחן להצביע על התמודדות עם הסכנה. נוטמן־שורץ (Nuttman-Shwartz, 2014) מצאה כי החשש מפני האירוע העתידי מעצב את תפיסת העתיד והשלכותיו חשובות בהבנת מנעד ההתנהגויות והרגשות של המטפלים והמטופלים. מחקר זה הניב הרחבה נוספת: נוטמן־שורץ ושובל־צוקרמן (Nuttman-Shwartz & Shoval-Zukerman, 2016) עמדו על חשיבות ההבחנה בין אירועים קצרי מועד ותגובות מסוג של PTSD לבין תגובות המאפיינות "מציאות טראומטית מתמשכת" (CTS – ״continuous traumatic stress״).

תובנות אלו הגבירו את חשיבות הבנת התופעה של החשיפה הכפולה (Baum, 2014), הישירה והעקיפה, של המטפלים, ואת הצורך לחזק את יכולת המטפלים לווסת את רגשי הנפגעים כתוצאה מכפל החשיפה (Gatenio-Kalush & Cohen, 2019; Ronen-Setter & Cohen, 2020), כמו גם לחזק את יכולת המטפלים להמשיך למלא בשעת סכנה את תפקידם האישי (כהורים, כבני זוג) והמקצועי־טיפולי, באמצעות הכשרה — מה שאורבך־אבני (2018) הגדירה "ריתוק רגשי". עדות למורכבות זו ניתן לראות במחקרן של דקל ועמיתותיה (Dekel et al., 2016) על התפקיד הכפול של המטפלים. הן מצאו כי לחלק מן המטפלים היו קשיים בתפקוד באחד משני העולמות, אחרים טשטשו את הגבול בין התפקיד בבית לבין התפקוד בעבודה, ומיעוטם הצליחו לשלב בין שני העולמות.

סקירת הספרות מראה מנעד רחב של תגובות של מטפלים לחשיפה הכפולה, כמו אובדן, צער, פחד, כאב, חוסר ודאות, חוסר אונים ואובדן ביטחון, לצד עייפות ושחיקה מהקשבה, אשמה על הכשל האמפתי והקשבה לעצמי (Baum, 2014; Eidelson et al., 2003; Nuttman-Shwartz, 2015b; Saakvtine, 2002; Seeley, 2003). לצד טשטוש הגבול בין המטפל לבין המטופל בקשר הטיפולי כתוצאה מהסימטריה המתהווה בין השניים, כותבים רבים הבליטו את החשיפה העצמית ואת ההעברה הנגדית ככלים הכרחיים לתהליך הטיפולי, אך גם ככאלה שמקשים על התהליך הטיפולי (Boulanger, 2013; Bown, 2015; Rao & Mehra, 2015; Tosone et al., 2003). קלוט (Klott, 2020) מתארת בהרחבה, לאחר הוריקן ״הארווי״ ב־2017, את היותה ספק קורבן כניצולת ההוריקן ספק מטפלת שתחילה עשתה שימוש נרחב בחשיפה עצמית. היא מתארת כי עם הזמן החשיפה השתכללה והפכה לכלי יעיל ומקדם בטיפול עם מטופל שהיה קורבן של אותה סופת הוריקן.

בעוד שרוב הספרות מתמקדת בראייה הפתולוגית של תופעת המציאות המשותפת, מעטים הבליטו תגובות חיוביות הקשורות לצמיחה מקצועית במציאות משותפת מתמשכת, כמו גם להתפתחות מיומנויות מקצועיות שדווחו על ידי עובדי טראומה (Dekel et al., 2016). אחד הפיתוחים התיאורטיים הייחודיים בהקשר זה נשען על היחסים הטיפוליים בין המטפל למטופל ומגדיר את המשמעות של "חוסן משותף במציאות טראומטית" (shared resilience in traumatic reality - SRTR) — מושג המקיף ביטויים שונים של תוצאות חיוביות הקשורות למציאות משותפת, הן רגשיות והן התנהגותיות. באמצעות תפיסה זו ניתן לתאר את תהליך הצמיחה ההדדית בין המטפל למטופל כתוצאה של למידה הדדית וניסיון משותף, ואף החלפת תפקידים במהלך הקשר הטיפולי. הלמידה ההדדית המתקיימת בין השניים, ואשר חייבת למצוא פתרון יצירתי לאיום המשותף, עשויה להאיץ את הברית הטיפולית ואת התהליך הטיפולי (Nuttman-Shwartz, 2015b).

נוטמן־שורץ ושטרנברג (Nuttman-Shwartz & Sterenberg, 2017) ניתחו דיווחים של עובדים סוציאליים העובדים במציאות משותפת מתמשכת והראו כי על מנת לפתח תחושת מחויבות מוסרית בהקשר של מלחמה או טרור, עובדי טראומה חייבים לפעול קודם בשגרה ולאחר מכן, במקרה החירום, הם יוכלו להתאים ולשמר את מה שכבר נלמד ובו הם בעלי ניסיון. יותר מכך, התנסות בעבודה במציאות משותפת כוללת גם התנסות באירועי אובדן פתאומי של צעירים, בני משפחה, חברים, עמיתים, קרובי משפחה ואזרחים תמימים, ולכן העובדים נדרשים לשלב ידע מתחום זה ובאותה העת להתמודד עם האובדן, לאו דווקא של אובדן אישי קרוב אלא אובדן שמאפיין את רבים מחברי הקהילה. לדבריהן, כשם שעובדי טראומה העובדים באזורי צבא, לחימה ואסון צריכים להיות בעלי ידע נרחב על אודות התפתחות האדם, אירועי חייו ושיטות התערבות, כך גם על עובדי הטראומה בקהילות אזרחיות הסובלות מארועי מלחמה וטרור חוזרים או מאסונות ואירועי אלימות ואסונות חוזרים ונשנים. בכל ההקשרים, יש להתייחס במקביל לאתגרים מורכבים רבים ולממדים השליליים והחיוביים של החשיפה המשותפת.

מטפלים, מפקחים ומנהלים העובדים במצבים אלה התייחסו אף הם להיבטים חיוביים של הכשרתם הקשורה למציאות משותפת: השגת מודעות לתפקיד ההורי של המנהל; להיות נתמך על ידי הצוות שלהם ולפתח תוכניות מתאימות לקידום יכולת העובדים להישאר באזור מלחמה. אורבך־אבני (2018) מבליטה את החשיבות לפתח בקרב העובדים תחושת מחויבות מוסרית לעבודה שלהם ולסייע לעובדים לרכוש רצון ומחויבות עמוקים למלא את תפקידם בשעת חירום, לא משום שהם מחויבים לעשות זאת על ידי תקנות או אחריות משפטית, אלא בגלל תחושת שליחות והבנה עמוקה של חשיבותם (כלומר, מחויבות קבוצת השווים שלהם בארגון החורגת מההוראות שקיבלו מהמפקחים והמנהלים שלהם). קרנקה ועמיתים (Kranke et al., 2020) טוענים כי תחושת הלחץ הכפול, האישי והמקצועי, המשפחתי והתעסוקתי, מגבירה את תשישות החמלה של המטפלים ומצמצמת את יכולתם לקבל תפקידים מעבר למוכר ולנעשה בשגרה. הם מציעים כי המנהלים לא רק יזהו קשיי מצוקה ותפקוד של העובדים ובני משפחותיהם אלא גם יבטאו אחריות ומנהיגות שיסייעו לעובדים להתמודד עם מצוקות אלו באמצעות תרגול של מצבי החירום והשגרה. נוסף על כך, פלד אברם ועמיתים (Peled Avram et al., 2021) מבליטים את חשיבות מתן הכשרה ייעודית להתערבות במצבי אסון וחירום, הכוללת מיומנויות התערבות ייעודיות, כמו מודל מעש"ה (מחויבות, עידוד, שאלות מחייבות מחשבה, הבנת האירוע) ומודל גש"ר מאח"ד (גוף, שכל, רגש, מערכת, אמונות, חברתי, דמיון), ומתן תמיכה, ודוגלים ביצירת תחושת ודאות בקרב העובדים על מנת שיצליחו לתפקד ביעילות במציאות המורכבת הנלווית למצבי מלחמה או אסון משותפים.

המעבר לפרדיגמה חיובית ולהתמקדות בפעילות יזומה וחברתית בולט במיוחד בספרות הדנה בהתמודדות לאחר אסונות טבע, שרואה בצעירים משאב לסייע לכלל הקהילה להתמודד עם ההשלכות ההרסניות של החשיפה והאירועים הטראומטיים המשותפים. הספרות מראה כי במיוחד במצבים של מציאות משותפת נדרשת התמרת החוויות השליליות לתהליכי החלמה, לקיחת אחריות, שיקום והתפתחות, המחייבים לא אחת שינוי בתפיסת העולם של בעלי התפקידים ואנשי המקצוע ומתן מקום לצעירים לפתח מנהיגות מקדמת התמודדות וצמיחה (Nuttman-Shwartz, 2019). לאחרונה אלי ועמיתים (Ali et al., 2021) הציעו מודל ייחודי המשלב תפיסות חוסן וצמיחה במצבי טראומה משותפים. המודל משקף פרדיגמה פתולוגית וסלוטוגנית גם יחד, כתוצאה של חשיפה ישירה ועקיפה, פרטנית וקולקטיבית, והוא גם תלוי תרבות. המודל מתייחס לאירועים קצרי מועד ולארועים ממושכים. לדבריהם, אינטראקציה בין כל רכיבי התופעה מגבירה את היכולת של המסייעים להתאים את המאפיינים הייחודיים שנדרשים לכל אירוע ואירוע בנפרד, וכך לשקלל את כלל הגורמים המשפיעים על כל המעורבים: המטפל, המטופל והסביבה הרחבה.

הספרות התיאורטית והאמפירית ביחס למציאות משותפת שמה דגש רב על טיפול והתערבות בכלל ועל נקודת המבט של המטפלים בפרט. אלו מדווחים כי העבודה הטיפולית במצבים טראומטיים עם נפגעי טראומה משנה את תפיסות העולם שלהם בצורה מורכבת — חיובית ושלילית. המחקרים מראים כי עבודה במציאות משותפת מגבירה את הסיכון לתגובת לחץ פוסט־טראומטית, המאיצה את טשטוש הגבול בין האישי והמשפחתי לבין המקצועי, ולחשיפה עצמית (Lavi et al., 2017; Tosone et al., 2012). טשטוש זה דורש מאנשי המקצוע גמישות רבה, ניסיון ומקצועיות (Dekel & Baum, 2010). מארג שכזה — מקצועי, אישי ומשפחתי — מחייב הערכה פסיכוסוציאלית ואקולוגית של גורמי הסיכון של המטפלים. כך, למשל, יש לתת את הדעת על גורמים אישיים, כמו הורות לילדים קטנים (Pagorek-Eshel & Finklestein, 2019); מצבי חיים המעוררים דאגה, כמו הורות לחיילים בכלל ובשעת מלחמה בפרט (Freedman & Tuval-Mashiach, 2018); גורמים מקצועיים, כמו הדרכה, הכשרות קודמות, ותק בעבודה וניסיון; וגורמים ארגוניים, כמו רוח הצוות ותמיכת עמיתים (Nuttman-Shwartz, 2015a).

מעבר למיפוי האישי־מקצועי, על מנת ליצור מערכת יחסים טיפוליים במציאות משותפת בשלב האקוטי או הכרוני, העובדים חייבים להעריך את התגובות שלהם ושל מטופליהם לחשיפה הישירה והעקיפה ולהיות מודעים אליהן. עליהם לזהות לא רק תגובות חרדה ולחץ אלא גם את מנעד הדאגות המשותפות שלהם ושל הפונים — דאגות המבוססות על הסכנה הפיזית והמוחשית הנובעת מהאיום הממשי. בתוך כך, יש לקחת בחשבון כי מצב משותף זה יוצר סימטריה חזקה בין המטפל למטופל (Boulanger, 2013), אף שיחסי מטפל־מטופל אמורים להיות אסימטריים על מנת לאפשר סיוע ועזרה (Aron, 1996). במצבי מציאות משותפת בכלל, ובמיוחד בתקופות שבהן יש להיעזר בטיפול מרחוק ומהבית, הקשיים המשותפים הופכים לשכיחים. כך, למשל, מטפלים ומטופלים המתגוררים באזורי אסון שנסגרו לתנועה, או שאספקת החשמל בהם הופסקה, נדרשו לקשר מרחוק או נאלצו לקיים שיחות טיפוליות במרחב לא בטוח ולא מוגן דיו בסביבתם האישית (Nuttman-Shwartz & Shaul, 2021). מחקרים מראים כי סימטריה זו מגבירה את תחושות הפגיעות, החרדה וחוסר האונים של המטפלים, משנה את מערכת היחסים מטפל־מטופל, מקשה על המטפל להביע אמפתיה, להעניק את מלוא תשומת הלב למטופל ואף לבצע תהליכי הערכה ואבחון (Shamai, 2005).

מספר חוקרים דנו בשאלת הקונפליקט בין המחויבות לבית ולמשפחה לבין המחויבות, הנאמנות והאחריות לעבודה ולמטופלים. החוקרים מצאו כי מטפלים מדווחים על שימוש יתר בהתגוננות מפני המטופלים, על קושי לדאוג לצורכיהם האישיים, על חוויות של דיסוציאציה וניתוק, בעיקר מלחוות את האירועים הקשים הנלווים לחשיפה ומבני משפחותיהם (Keinan-Kon, 1998; Kogan, 2004; Miller-Florsheim, 2002). בעוד חוקרים אלו התמקדו באירועי טראומה לטווח קצר, ממצאים דומים נמצאו גם במצבים של טראומה משותפת ומתמשכת (Lavi et al., 2017). האפיון המשותף מעלה את תחושת אי הביטחון של המטופלים כי המטפלים יצליחו לסייע להם בהתמודדות, ויצליחו להכיל את מנעד רגשותיהם, את העדר השינוי ואת החזרה לתגובה נפשית קשה ולייאוש, ולעיתים המטופלים אף ירגישו כי בפועל מתרחשים חילופי תפקידים בין העוזרים לנעזרים (Baum, 2010). קיימים דיווחים סותרים אשר לתרומת מצבים מסוג זה לתפקוד: החל מתחושת פגיעה תפקודית, דרך מיתונה ועד לתחושה של יכולת ויעילות תפקודיות טיפוליות גדלות והולכות (Baum, 2014; Dekel et al., 2016), כמו גם עדויות ליצירת חוסן משותף (Nuttman-Shwartz, 2015b; Nuttman-Shwartz & Green, 2021) ולצמיחה מקצועית (Baum, 2014), החיוניים במיוחד כאשר מדובר על מציאות משותפת ומתמשכת (Nuttman-Shwartz, 2015b).

במצבים שבהם המציאות המשותפת מתמשכת או חוזרת ומצטברת, העובדים נדרשים לא אחת לתנועה מתמדת בין מצבי החירום למצבי השגרה, ליכולת לנוע בין המרחב האישי־משפחתי למרחב המקצועי ולהתמודד עם חששותיהם מפני האירועים העתידיים, שנמצאו כמשמעותיים במיוחד בעיצוב דרכי התגובה וההתמודדות. דרכי ההתמודדות נעות בין פחד מתמשך להתרגלות ועלולות לפגוע בתפקוד במצבים אקוטיים הדורשים פעולה מיידית (Nuttman-Shwartz, 2014; Stein et al., 2018). לשם העמקה בבחינת התגובות הרגשיות והקוגניטיביות, יכולות ומיומנויות התפקוד נבנו מספר כלי הערכה.

במהלך השנים פותחו מספר כלים בניסיון להעריך את המציאות המשותפת של המטפל והמטופל. עד היום פותחו שלושה כלי הערכה. שני הכלים הראשונים מתמקדים בתגובות של המטפל ובוחנים את השלכותיהן על הקשר הבין־אישי ועל התפקוד האישי והמקצועי של המטפל. כלים אלו פותחו ביחס לאירועי מלחמה וטרור. הכלי הראשון מתייחס לאירועי מלחמה/טרור קצרי מועד והכלי השני למצבים מתמשכים (CTS). הכלי הראשון, "המדד למציאות טראומטית משותפת וצמיחה פוסט־טראומטית מקצועית" (Shared Trauma and Professional Posttraumatic Growth Inventory – STPPG; Tosone et al., 2016), פותח בעקבות אירועי ה־11 בספטמבר 2001. מדובר בשאלון המורכב משלושה סולמות: (א) בחינת התפיסה וההשלכות של האירוע כאירוע טראומטי אישי של המטפל; (ב) צמיחה מקצועית של המטפל; (ג) השימוש של המטפל בטכניקות ייעודיות למציאות משותפת.

הכלי השני, "חשיפה כפולה של אנשי מקצוע למציאות טראומטית משותפת בזמן מלחמה" (Baum, 2014), מתייחס בעיקר ליחסים הטיפוליים ולקשר המסייע. מדד זה כולל חמישה גורמים: (א) חרדה חודרנית, המורכבת מאמירות המתייחסות לחרדה של אנשי מקצוע במהלך עבודתם עם מטופלים לגבי ביטחונם וביטחון משפחתם; (ב) כשל וקושי בביטויי אמפתיה, המורכבת מאמירות המעידות כי החרדה של אנשי המקצוע נוטה לפגוע ביכולת שלהם להזדהות עם הפחדים של מטופליהם; (ג) שינויים במקום ובזמן העבודה, המורכבים מהצהרות על הצורך לפגוש מטופלים במקומות המשתנים כל הזמן ואף לא במקום המפגש השגרתי; (ד) התמקדות והתמסרות המטפל לתפקיד המקצועי, המורכבת מהצהרות המצביעות על כך שההתמקדות בסיוע לאחרים עוזרת להקל על החרדה של אנשי המקצוע; (ה) הרחבת התפקיד, המורכבת מהצהרות המצביעות על כך שאנשי המקצוע מבצעים את משימותיהם עם מטופלים ומרחיבים את העמדה הטיפולית־מקצועית ואת הסיוע המקצועי שהם מנגישים לאזרחים מן השורה וללא מטופלים.

לאחרונה פותח מדד חדש המתמקד בתחומי דאגה המשותפים למטפל ולמטופל כאחד. "מדד דאגה משותפת", שפיתחו נוטמן־שורץ ושאול (Nuttman-Shwartz & Shaul, 2021), נבנה על בסיס ההבנה כי קיימת חוויית סימטריה נתפסת בין המטפלים למטופליהם במצבים של מציאות משותפת (Boulanger, 2013), והוא בוחן את הדמיון וההבדלים בין חששות המטפלים לחששות המטופלים. המדד כולל חמישה תחומי דאגה עיקריים: חששות ביטחוניים (נושא בעל חשיבות רבה בישראל עקב התמשכות הקונפליקט הפוליטי באזור גיאוגרפי זה), חששות כלכליים, בעיות רגשיות, בעיות ביחסי משפחה וחששות בריאות. התחומים התבססו על שאלון הערכה מקובל הממפה את אזורי הקושי והבעיה של המטופלים (כלומר, הסיבות שבגינן הם פונים לטיפול), להערכת התאמת סוג השירות והמטפל. מדד זה בוחן את ההבדל בין הערכות המטפלים למצוקת מטופליהם לבין מצוקות המטפלים.

שלושת הכלים המתוארים לעיל נבנו לצורכי מחקר, ומתאימים גם להערכת יחסי מטפל־מטופל במהלך מפגשים טיפוליים, וכן להגברת מודעות המטפלים על אודות כשירותם לעבודה במציאות משותפת ולהשלכותיה על תפקודם. ביתר פרוט שלושת הכלים המשולבים עשויים לסייע טוב יותר בזיהוי: (א) תגובות אישיות ומקצועיות, כמו גם שליליות וחיוביות, של המטפלים והטכניקה הספציפית למציאות משותפת שבה הם השתמשו; (ב) חוסר מודעות מטפלים בנוגע לתגובותיהם בתוך מערכת היחסים הטיפולית (כגון חרדה פולשנית, כשלים באמפתיה, הרחבת תפקידים והתמקדות והתמסרות לתפקיד המקצועי); (ג) תחומי דאגה שהם חולקים עם מטופליהם. שימוש בכל שלושת המדדים יחד יסייע לאנשי מקצוע בתחום להגיע להבנה טובה יותר של תופעת מציאות משותפת במספר רבדים (מטפל, מטופל, יחסים דיאדיים), הן בנפרד והן כמכלול. עם זאת, עד היום המחקרים מראים כי הכלים העומדים לרשותנו לבחינת התערבות במצבי מציאות משותפת בחנו בעיקר את נקודת המבט של המטפל וטרם נשמע קולם של המטופלים במצבי מציאות משותפת.

בשלושים השנים האחרונות, ככל שאירועים טראומטיים הפכו לרווחים יותר בעולם, השימוש במונח "מציאות משותפת" על נגזרותיו הפך למקובל ולכזה המתאר את הדינמיקה הטיפולית הייחודית המשקפת את המטפל, המטופל והיחסים הדיאדיים ביניהם כאשר הם חשופים במקביל לאותו אירוע טראומטי חברתי. לתובנות אלו חשיבות מכרעת בהתמודדות אנשי מקצוע ובעלי תפקיד עם אירועים טראומטיים מגוונים, בין מדובר באירועים קצרי מועד חריפים ובין במצבים מתמשכים כרוניים. סקירת הספרות המפורטת לעיל מראה כי החוויות של מלחמה ואירועי טרור הולידו את הרעיון והטרמינולוגיה של "מציאות משותפת" בכלל ושל "מציאות טראומטית משותפת" בפרט. טרמינולוגיה זו משקפת את תפיסתו של וולקן (Volkan, 1988, 1997) על ה"טראומה נבחרת" (״chosen trauma״), אשר שופכת אור על חשיבות הידיעה לא רק של תיאוריות מתחום הטראומה, אלא גם על המשמעות החברתית של אובדן משותף. הניתוח מראה כי באירועי מלחמה, טרור ואסון אנשים לעיתים קרובות מדווחים גם על תחושת סולידריות, שייכות, לאומיות ודמיון. תחושות אלה מגבירות את תחושות הסימטריה וההזדהות בין עוזרים לנעזרים. כתוצאה מכך, נוצרת תחושה של "כולנו באותה סירה". אנשים מרגישים מאוחדים כאומה, כתרבות כקהילה וכו' ופחות קשובים ושמים לב להבדלים הקיימים ביניהם. במקביל חשוב להכיר בעובדה כי אירועים טראומטיים קולקטיביים מעוררים לא אחת זיכרונות של אירועים טראומטיים חברתיים קודמים, גדולים יותר, כגון מלחמת העולם השנייה, המשבר הכלכלי הגדול בארצות הברית (1929) ואסון הוריקן "קתרינה".

"טראומות נבחרות" יכולות לעצב תחושות פחד לא מודעות של המטפל והמטופל, מפני מוות ואף השמדה, העלולות להשתחזר במפגש הטיפולי בעת מצבים חדשים של מציאות משותפת או במצבי מציאות משותפת מתמשכת, ללא יכולת של המטפל והמטופל להיות בעמדה רגשית קוגניטיבית אחרת. אירועים קודמים אלו נוטים לשמש "סמנים חברתיים" הן למטופל והן למטפל, מפחיתים את ההבחנה בין "כאן ועכשיו" ל"עכשיו ושם" ומחזקים את הדמיון והסימטריה ביניהם. דינמיקה לא מודעת זו בתוך הדיאדה מטפל־מטופל מבטלת את האסימטריה המסורתית המעצבת את הקשר הטיפולי ומסייעת ביצירת ברית עבודה מקצועית (Boulanger, 2013).

לחשיפה הישירה והעקיפה של המטופל והמטפל כאחד ולאופייה המשותף של הטראומה, וכל מה שכרוך בה (למשל, הסימטריה ביחסים הטיפוליים), נמצאה השפעה שלילית על יכולתם של המטפלים להתמודד עם מצב המלחמה, הטרור והאסון, על תפקודם המקצועי ועל חיי המשפחה־אישיים שלהם (Baum, 2014; Dekel, 2010). מחקרים מראים כי משפחות עובדי הטראומה נמצאו פגיעות במיוחד. מסיבה זו, המשגת תופעת הטראומה המשותפת עשויה להיות יעילה גם לשם הבנת הדינמיקה המשפחתית כאשר המשפחה כולה חיה במצב של מציאות משותפת. חשוב לציין כי תובנה זו איננה מבטלת את הפרספקטיבה המסורתית של תיאוריות הטראומה השמות דגש על פריזמה של פתולוגיה. במקביל נעשו מספר ניסיונות לזהות את הגורמים המקלים על התמודדות או כאלה המקדמים צמיחה וחוסן ואת הדינמיקה החיובית המתפתחת כתוצאה מהמפגש בין המטופל למטפל במציאות משותפת (Nuttman-Shwartz, 2016). נוטמן־שורץ (Nuttman-Shwartz, 2015b) טוענת כי במציאות משותפת שני השותפים נאלצים למצוא דרכים ליצירת יחסים הדדיים, וכי תהליכים כמו ביסוס מערכת יחסים הדדית יותר של מטפל־מטופל, קשר אמפתי מוגבר, גמישות טיפולית גדולה יותר והחלפת תפקידי המטפל והמטופל נמצאו כמקדמי חוסן. הממד החיובי של עבודה במצבים של מציאות משותפת בא לידי ביטוי גם בכלים להערכה שהוזכרו לעיל, אשר מעריכים, למשל, לא רק את תפיסת האירועים כטראומטיים אלא גם צמיחה מקצועית.

עוד עולה מהספרות כי נדרשת הכשרה ייעודית למטפלים על מנת שיצליחו לעבוד במצבי מציאות משותפת. על ההכשרה להתמקד בזיהוי ואבחנה טובים יותר של התגובות הישירות והעקיפות העלולות להתרחש בו זמנית, וכן הבדלים בין התגובות לטראומה המשותפת לבין התגובות מסוג של טראומטיזציה משנית ותשישות חמלה (Figley, 1995a, 1995b). נוסף על כך, נדרשת מן המטפלים מודעות לכך שהתגובות הטראומטיות שלהם, וכך גם התהליכים הדיסוציאטיביים הנלווים להן, עשויים לשנות את אופי היחסים עם מטופליהם (Tosone et al., 2012), עמיתיהם ואפילו עם בני משפחתם (Dekel et al., 2016). על המטפלים להיות מודעים גם לתוצאות החיוביות של עבודה במציאות משותפת, לרבות חוסן משותף וצמיחה מקצועית הנובעת משיפור יחסי ההדדיות בין מטפל למטופל. הדדיות כזו מאפשרת לדיאדה להגיע במשותף לתוצאה הרצויה (Tosone, 2021) ומקדמת את בריאותם הנפשית של שני הצדדים. נוסף על כך, במצבים של מציאות טראומטית משותפת הנובעים מאלימות פוליטית, יש להבחין בין עבודה בהקשר של אירוע חריף חד־פעמי, או קצר מועד, לעומת התמודדות עם מצב טראומטי מתמשך, הכולל תנודות בין מצבי שגרה לחירום.

ניתוח המחקרים מראה כי למרות העובדה שהמילה "משותפת" מופיעה בצורה כה בולטת, מעט מאוד מידע, אם בכלל, מתבסס על נקודת המבט של המטופלים המקבלים סיוע במצבי מציאות משותפת. יש לציין כי בתהליך החיפוש שבוצע לא נמצאו מאמרים הבוחנים את נקודת המבט ותפיסות הפונים את המשמעות של הטיפול במצבים מסוג זה. יתר על כן, אף לא אחד מהמחקרים הנכללים בסקירה זו השתמש במדד משותף כדי להעריך את התגובות של המטופלים. כך שיש מקום להרחיב את נקודת המבט ואת התובנות גם למטופלים כדי שיסייעו לתיאור מלא של חווית המציאות המשותפת, כמו גם להתאמת התערבויות לצורכי המטופלים וגם לצורכי המטפלים.

עם השנים התברר כי טראומה משותפת היא המשגה תיאורטית חשובה ביותר להבנת ההשלכות על בריאות הנפש של מטפלים העובדים עם ניצולי טראומה מסוגים שונים: בעת מלחמה, כתוצאה מפיגועי טרור, כתוצאה ממגוון אסונות טבע, כתוצאה ממגפה עולמית וכתוצאה ממגוון אירועים חברתיים אלימים נוספים הפוקדים את רחבי העולם. למרות זאת, הסקירה מראה כי השימוש בתובנות אלו שכיח בארצות הברית ובישראל ומתמקד בעיקר במצבים של מלחמה וטרור ובאסונות טבע. לאחרונה קיימות עדויות ראשוניות כי מגפת הקורונה וההתחממות הגלובלית מעלות את הצורך להרחיב את השימוש בהמשגות מבוססות מציאות משותפת ולהעמיק את הידע בתחום, וייתכן שמציאות זו מבשרת על תנופה בהתפתחות המחקר על אודות התופעה. בהתאם לפערים בידע שהתגלו בסקירה לעיל, יש מקום להמשיך לחקור מגוון של אירועים טראומטיים משותפים הפוקדים מקומות אחרים בעולם, ולבחון אם תפיסת המציאות המשותפת במקומות אלה היא אוניברסלית או פועל יוצא של סוג האירוע הטראומטי, מערכת היחסים מטפל־מטופל, תגובת המטפל והמטופל ושימת הדגש על הממד הדיאדי, וכן לבחון את התרומה היחסית של ההקשר התרבותי, החברתי והלאומי.

אונגר־ארנוב, י' (2009). מציאות משותפת של מלחמה: חוויית העובדות הסוציאליות בקריה הרפואית רמב״ם במלחמת לבנון השנייה [עבודת תזה שלא פורסמה]. אוניברסיטת חיפה.

אורבך־אבני, ת' (2018). מריתוק משקי לריתוק רגשי — מודל לניהול עובדים בחירום: רטרוספקטיבה למציאות הביטחונית בעוטף עזה 2005-2018. עט השדה, 19, 168-187.

דקל, ר', גינזבורג, ק' והנטמן, ש' (2004). בקו החזית: עובדים סוציאליים בבתי חולים כלליים בתקופה של טרור מתמשך. חברה ורווחה, כד(2), 163–180.

כהן, א' וסתר־רונן, ע' (2020). התמודדות אנשי טיפול במציאות טראומטית משותפת: בעקבות מגפת הקורונה. בטיפולנט. https://www.betipulnet.co.il/particles/Therapists_During_Shared_Trauma

נוטמן־שורץ, א' ושאול, ק' (2020). בלוני נפץ ועפיפוני תבערה במרחב הטיפולי. חברה ורווחה, מ(2-3), 295-318.

האגודה לקידום העבודה הסוציאלית בישראל מיסודו של איגוד העובדים הסוציאליים. קוד האתיקה המקצועית של העובדים הסוציאליים בישראל (2018).

Aafjes-van Doorn, K., Békés, V., Luo, X., Prout, T. A., & Hoffman, L. (2021). Therapists’ resilience and posttraumatic growth during the COVID-19 pandemic. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy. Advance online publication. http://dx.doi.org/10.1037/tra0001097

Adams, R. E., Figley, C. R., & Boscarino, J. A. (2008). The Compassion Fatigue Scale: Its use with social workers following urban disaster. Research on Social Work Practice, 18(3), 238–250. https://doi.org/10.1177/1049731507310190

Ali, D. A., Figley, C. R., Tedeschi, R. G., Galarneau, D., & Amara, S. (2021). Shared trauma, resilience, and growth: A roadmap toward transcultural conceptualization. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy. Advance online publication. https://doi.org/10.1037/tra0001044

Altman, N., & Davies, J. M. (2002). Out of the blue: Reflections on a shared trauma. Psychoanalytic Dialogues, 12(3), 359–360. https://doi.org/10.1080/10481881209348672

Arnold, D., Calhoun, L. G., Tedeschi, R., & Cann, A. (2005). Vicarious posttraumatic growth in psychotherapy. Journal of Humanistic Psychology, 45(2), 239–263. https://doi.org/10.1177/0022167805274729

Aron, L. (1996). A meeting of minds: Mutuality in psychoanalysis. Analytic Press.

Band-Winterstein, T., & Koren, C. (2010). ״We take care of the older person, who takes care of us?״ Professionals working with older persons in a shared war reality. Journal of Applied Gerontology, 29(6), 772–792. https://doi.org/10.1177/0733464809357427

Batten, S. V., & Orsillo, S. M. (2002). Therapist reactions in the context of collective trauma. The Behavior Therapist, 25(2), 36–40.

Baum, N. (2004). Social work students cope with terror. Clinical Social Work Journal, 32(4), 395–413. https://doi.org/10.1007/s10615–004–0539–y

Baum N. (2010). Shared traumatic reality in communal disasters: Toward a conceptualization. Psychotherapy (Chicago, Ill.), 47(2), 249–259. https://doi.org/10.1037/a0019784

Baum, N. (2012a). ‘Emergency routine’: The experience of professionals in a shared traumatic reality of war. The British Journal of Social Work, 42(3), 424–442. https://doi.org/10.1093/bjsw/bcr032

Baum, N. (2012b). Trap of conflicting needs: Helping professionals in the wake of a shared traumatic reality. Clinical Social Work Journal, 40(1), 37–45. https://doi.org/10.1007/s10615–011–0347–0

Baum, N. (2014). Professionals’ double exposure in the shared traumatic reality of wartime: Contributions to professional growth and stress. The British Journal of Social Work, 44(8), 2113–2134. https://doi.org/10.1093/bjsw/bct085

Baum, N., & Ramon, S. (2010). Professional growth in turbulent times: An impact of political violence on social work practice in Israel. Journal of Social Work, 10(2), 139–156. https://doi.org/10.1177/1468017310363636

Bauwens, J. (2012). Clinicians’ posttraumatic growth following Hurricane Katrina: The influence of life events, professional quality of life, and primary and secondary traumatic stress [Unpublished doctoral dissertation]. New York University.

Bauwens, J., & Naturale, A. (2017). The role of social work in the aftermath of disasters and traumatic events. Clinical Social Work Journal, 45(2), 99–101. https://doi.org/10.1007/s10615–017–0623–8

Bauwens, J., & Tosone, C. (2010). Professional posttraumatic growth after a shared traumatic experience: Manhattan clinicians’ perspectives on post–9/11 practice. Journal of Loss and Trauma, 15(6), 498–517. https://doi.org/10.1080/15325024.2010.519267

Bauwens, J., & Tosone, C. (2014). Posttraumatic growth following Hurricane Katrina: The influence of clinicians’ trauma histories and primary and secondary traumatic stress. Traumatology, 20(3), 209–218. https://doi.org/10.1037/h0099851

Berger, R. (2012). Trauma and social work practice. In: C. R. Figley (Ed.), The encyclopedia of trauma (pp. 700-703). Sage.

Bhagat A. (2020). Mental health in India in times of COVID-19. Apollo Medicine, 17, S36-40.

Blome, W. W., & Safadi, N. S. (2016). Shared vicarious trauma and the effects on Palestinian social workers. Illness, Crisis & Loss, 24(4), 236–260. https://doi.org/10.1177/1054137315597176

Bonanno, G. A., Romero, S. A., & Klein, S. I. (2015). The temporal elements of psychological resilience: An integrative framework for the study of individuals, families, and communities. Psychological Inquiry: An International Journal for the Advancement of Psychological Theory, 26(2), 139–169. https://doi.org/10.1080/1047840X.2015.992677

Boulanger, G. (2013). Fearful symmetry: Shared trauma in New Orleans after Hurricane Katrina. Psychoanalytic Dialogues, 23(1), 31-44. https://doi.org/10.1080/10481885.2013.752700

Boulanger, G., Floyd, L. M., Nathan, K. L., Poitevant, D. R., & Pool, E. (2013). Reports from the front: The effects of Hurricane Katrina on mental health professionals in New Orleans. Psychoanalytic Dialogues, 23(1), 15-30. doi: 10.1080/10481885.2013.752701

Bown, J. (2015). Shared trauma after a flood: A manual for therapists [Unpublished masters’ thesis]. University of Lethbridge.

Cabaniss, D. L., Forand, N., & Roose, S. P. (2004). Conducting analysis after September 11: Implications for psychoanalytic technique. Journal of the American Psychoanalytic Association, 52(3), 717–734. https://doi.org/10.1177/00030651040520030401

Cohen, E., Roer-Strier, D., Menachem, M., Fingher-Amitai, S., & Israeli, N. (2015). ״Common–fate״: Therapists’ benefits and perils in conducting child therapy following the shared traumatic reality of war. Clinical Social Work Journal, 43(1), 77–88. https://doi.org/10.1007/s10615–014–0499–9

Cohen, M., Gagin, R., & Peled Avram, M. (2006). Multiple terrorist attacks: Compassion fatigue in Israeli social workers. Traumatology, 12(4), 293–301. https://doi.org/10.1177/1534765606297820

Day, K. W., Lawson, G., & Burge, P. (2017). Clinicians’ experiences of shared trauma after the shootings at Virginia Tech. Journal of Counseling & Development, 95, 269- 278. https://doi.org/10.1002/jcad.12141

Dekel, R. (2010). Mental health practitioners’ experiences during the shared trauma of the forced relocation from Gush Katif. Clinical Social Work Journal, 38(4), 388–396. https://doi.org/10.1007/s10615–009–0258–5

Dekel, R., & Baum, N. (2010). Intervention in a shared traumatic reality: A new challenge for social workers. The British Journal of Social Work, 40(6), 1927–1944. doi:10.1093/bjsw/bcp137

Dekel, R., Hantman, S., Ginzburg, K., & Solomon, Z. (2007). The cost of caring? Social workers in hospitals confront ongoing terrorism. The British Journal of Social Work, 37(7), 1247–1261. https://doi.org/10.1093/bjsw/bcl081

Dekel, R., Nuttman–Shwartz, O., & Lavi, T. (2016). Shared traumatic reality and boundary theory: How mental health professionals cope with the home/work conflict during continuous security threats. Journal of Couple & Relationship Therapy, 15(2), 121–134. https://doi.org/10.1080/15332691.2015.1068251

Diamond, G. M., Lipsitz, J. D., Fajerman, Z., & Rozenblat, O. (2010). Ongoing traumatic stress response (OTSR) in Sderot, Israel. Professional Psychology: Research and Practice, 41(1), 19-25. https://doi.org/10.1037/a0017098

Eidelson, R. J., D’Alessio, G. R., & Eidelson, J. I. (2003). The impact of September 11 on psychologists. Professional Psychology: Research and Practice, 34(2), 144–150. https://doi.org/10.1037/0735–7028.34.2.144

Enestrom, M. C., & Lydon, J. E. (2021). Relationship satisfaction in the time of COVID-19: The role of shared reality in perceiving partner support for frontline health-care workers. Journal of Social and Personal Relationships, 38(8), 2330–2349. https://doi.org/10.1177/02654075211020127

Faust, D. S., Black, F. W., Abrahams, J. P., Warner, M. S., & Bellando, B. J. (2008). After the storm: Katrina’s impact on psychological practice in New Orleans. Professional Psychology: Research and Practice, 39(1), 1–6. https://doi.org/10.1037/0735-7028.39.1.1

Figley, C. R. (Ed.). (1995a). Compassion fatigue: Coping with secondary traumatic stress disorder in those who treat the traumatized. Brunner/Mazel.

Figley, C. R. (1995b). Compassion fatigue: Towards a new understanding of the costs of Caring. In B. H. Stamm (Ed.), Secondary traumatic stress: Self-care issues for clinicians, researchers and educators (pp. 3–27). Sidran Press.

Figley, C. R. (2002). Compassion fatigue: Psychotherapists’ chronic lack of self-care. Journal of Clinical Psychology, 58(11), 1433–1441. https://doi.org/10.1002/jclp.10090

Findley, P. A., Pottick, K. J., & Giordano, S. (2017). Educating graduate social work students in disaster response: A real-time case study. Clinical Social Work Journal, 45(2), 159-167. https://doi.org/10.1007/s10615-015-0533-6

Finklestein, M., Stein, E., Greene, T., Bronstein, I., & Solomon, Z. (2015). Posttraumatic stress disorder and vicarious trauma in mental health professionals. Health & Social Work, 40(2), e25–e31. https://doi.org/10.1093/hsw/hlv026

Freedman, S. A., & Tuval-Mashiach, R. (2018). Shared trauma reality in war: Mental health therapists’ experience. PloS one, 13(2), e0191949. https://doi.org/10.1371/journal.pone.0191949

Gatenio-Kalush, M., & Cohen, E. (2019). Creating ״a Safe Haven״: Emotion-Regulation Strategies Employed by Mothers and Young Children Exposed to Recurrent Political Violence. Journal of Child & Adolescent Trauma, 13(4), 493–503. https://doi.org/10.1007/s40653-019-00299-5

Halpern, J. (2016). Maintaining helper wellness and competence in a shared trauma reality. Israeli Journal of Health Policy Research, 5, 38. https://doi.org/10.1186/s13584–016–0102–7

Hamid, A. (2018). Mental health care for Syrian refugees: Shared realities in the context of conflict and forced displacement [Unpublished master’s thesis]. University College of London.

Hamid, A., Scior, K., & Williams, A. C. D. C. (2020). Qualitative accounts from Syrian mental health professionals: Shared realities in the context of conflict and forced displacement. BMJ Open 2020, 10, e034291. doi:10.1136/bmjopen-2019-034291

Hernández, P., Gangsei, D., & Engstrom, D. (2007). Vicarious resilience: A new concept in work with those who survive trauma. Family process, 46(2), 229–241. https://doi.org/10.1111/j.1545–5300.2007.00206.x

Johnson, W. B., Johnson, S. J., Sullivan, G. R., Bongar, B., Miller, L., & Sammons, M. T. (2011). Psychology in extremis: Preventing problems of professional competence in dangerous practice settings. Professional Psychology: Research and Practice, 42(1), 94–104. https://doi.org/10.1037/a0022365

Joseph, S., & Murphy, D. (2014). Trauma: A unifying concept for social work. The British Journal of Social Work 44(5), 1094–1109. https://doi.org/10.1093/bjsw/bcs207

Keinan–Kon, N. (1998). Internal reality, external reality, and denial in the Gulf War. Journal of the American Academy of Psychoanalysis, 26(3), 417–442.

Klott, A. (2020). Hurricane Harvey: A psychiatry resident’s perspective. Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, 7(2), 12-14.

Kogan, I. (2004). The role of the analyst in the analytic cure during times of chronic crises. Journal of the American Psychoanalytic Association, 52(3), 735–757. https://doi.org/10.1177/00030651040520031201

Kranke, D., Gin, J., Der-Martirosian, C., Weiss, E. L., & Dobalian, A. (2020). VA social work leadership and compassion fatigue during the 2017 hurricane season. Social Work in Mental Health, 18(2), 188-199. doi:10.1080/15332985.2019.1700873

Kretsch, R., Benyakar, M., Baruch, E., & Roth, M. (1997). A shared reality of therapists and survivors in a national crisis as illustrated by the Gulf War. Psychotherapy: Theory, Research, Practice, Training, 34(1), 28–33. https://doi.org/10.1037/h0087818

Krug, R. S., Nixon, S. J., & Vincent, R. (1996). Psychological response to the Oklahoma City bombing. Journal of Clinical Psychology, 52(1), 103–105.

Lahad, M., Leykin, D., Rozenblat, O., & Fajerman, Z. (2014). Exploring the efficacy of anxiety and PTSD therapeutic techniques and protocols in practice during ongoing terrorism: Evidence from a focus group research. International Journal of Social Work, 1(1), 49-69.

Lavi, T., Nuttman-Shwartz, O., & Dekel, R. (2017). Therapeutic intervention in a continuous shared traumatic reality: An example from the Israeli/Palestinian conflict. The British Journal of Social Work, 47(3), 919-935. doi:10.10973/bjsw/bcv127

Leiter, M. P., & Maslach, C. (1988). The impact of interpersonal environment on burnout and organizational commitment. Journal of Organizational Behavior, 9(4), 297–308. https://doi.org/10.1002/job.4030090402

Lester, P. B., Taylor, L. C., Hawkins, S. A., & Landry, L. (2015). Current directions in military health–care provider resilience. Current Psychiatry Reports, 17(2), 6. https://doi.org/10.1007/s11920–014–0539–8

Lev-Wiesel, R., Goldblatt, H., Eisikovits, Z., & Admi, H. (2009). Growth in the shadow of war: The case of social workers and nurses working in a shared war reality. The British Journal of Social Work, 39(6), 1154–1174. https://doi.org/10.1093/bjsw/bcn021

Linley, P. A., Joseph, S., & Loumidis, K. (2005). Trauma work, sense of coherence, and positive and negative changes in therapists. Psychotherapy and Psychosomatics, 74(3), 185–188. https://doi.org/10.1159/000084004

Loewenberg, F. M. (1992). Notes on ethical dilemmas in wartime: Experiences of Israeli social workers during Operation Desert Shield. International Social Work, 35(4), 429–439. https://doi.org/10.1177/002087289203500405

Martin-Cuellar, A. (2017). When the clinician is burdened: Clinician’s trauma history, resiliency and the impact on compassion fatigue [Unpublished doctoral dissertation]. University of New Mexico.

May, C. L., & Wisco, B. E. (2016). Defining trauma: How level of exposure and proximity affect risk for posttraumatic stress disorder. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice and Policy, 8(2), 233–240. https://doi.org/10.1037/tra0000077

Miller-Florsheim, D. (2002). From containment to leakage, from the collective to the unique: therapist and patient in shared national trauma. In C. Covington, P. Williams, J. Arundale, J. Knox & J. Alderdice (Eds.), Terrorism and war: Unconscious dynamics of political violence. Routledge.

Muldoon, O. T., Acharya, K., Jay, S., Adhikari, K., Pettigrew, J., & Lowe, R. D. (2017). Community identity and collective efficacy: A social cure for traumatic stress in post-earthquake Nepal. European Journal of Social Psychology, 47(7), 904–915. https://doi.org/10.1002/ejsp.2330

National Association of Social Workers. (2017). Code of ethics. NASW.

Nikku, B. R., Kadambari, P., & Riggs, A. (2018). Recreating creative social work. In E. Huss & E. Bos (Eds.), Art in social work practice (pp. 246-256). Routledge.

Nuttman-Shwartz, O. (2014). Fear, functioning and coping during exposure to a continuous security threat. Journal of Loss and Trauma: International Perspectives on Stress & Coping, 19(3), 262-277. doi:10.1080/15325024.2013.763551

Nuttman-Shwartz, O. (2015a). Post-traumatic stress in social work. In J. Wright (Ed.), The international encyclopedia of social & behavioural sciences (2nd ed., Vol. 18, pp. 707-713). Elsevier.

Nuttman-Shwartz, O. (2015b). Shared resilience in a traumatic reality: A new concept for trauma workers exposed personally and professionally to collective disaster. Trauma, Violence, & Abuse, 16(4), 466–475. https://doi.org/10.1177/1524838014557287

Nuttman-Shwartz, O. (2016). Research in a shared traumatic reality: Researchers in a disaster context. Journal of Loss and Trauma, 21(3), 179–191. https://doi.org/10.1080/15325024.2015.1084856

Nuttman-Shwartz, O. (2019). Behavioral responses in youth exposed to natural disasters and political conflict. Current Psychiatry Reports, 21(6), 42. https://doi.org/10.1007/s11920-019-1030-3

Nuttman-Shwartz, O., & Dekel, R. (2009). Challenges for students working in a shared traumatic reality. The British Journal of Social Work, 39(3), 522–538. https://doi.org/10.1093/bjsw/bcm121

Nuttman-Shwartz, O., & Green, O. (2021). Resilience truths: Trauma resilience workers’ points of view toward resilience in continuous traumatic situations. International Journal of Stress Management, 28(1), 1-10. https://doi.org/10.1037/str0000223

Nuttman-Shwartz, O., & Shaul, K. (2021). Online therapy in a shared reality: The coronavirus as a test case. Traumatology. Advance online publication. https://doi.org/10.1037/trm0000334

Nuttman–Shwartz, O., & Shay, S. (2006). Supervision groups at a time of violent social conflict in Israel. Journal for Specialists in Group Work, 31(4), 291–309. https://doi.org/10.1080/01933920600918741

Nuttman-Shwartz, O., & Shuval-Zukerman, Y. (2016). Continuous traumatic situations in the face of ongoing political violence: The relationship between CTS and PTSD. Trauma, Violence and Abuse, 17(5), 562-570. https://doi.org/10.1177/1524838015585316

Nuttman-Shwartz, O., & Sterenberg, R. (2017). Social work in the context of an ongoing security threat: Role description, personal experiences, and conceptualization. The British Journal of Social Work, 47(3), 903–918. https://doi.org/10.1093/bjsw/bcw053

O’Leary, V. E., Alday, C. S., & Ickovics, J. R. (1998). Models of life change and posttraumatic growth. In R. G. Tedeschi, C. L. Park, & L. G. Calhoun (Eds.), Posttraumatic growth (pp. 133–156). Routledge.

Pagorek-Eshel, S., & Finklestein, M. (2019). Family resilience among parent–adolescent dyads exposed to ongoing rocket fire. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 11(3), 283–291. https://doi.org/10.1037/tra0000397

Peled Avram, M., Zrihan–Weitzman, A., Zilberberg, O., & Farchi, M. (2021). The lived experience of novice helpers as first responders in a shared war reality. Journal of Evidence–Based Social Work, 18(1), 85–100. https://doi.org/10.1080/26408066.2020.1814926

Plummer, C. A., Ai, A. L., Lemieux, C., Richardson, R., Dey, S., Taylor, P., Spence, S., & Kim, J. (2008). Volunteerism among social work students during Hurricanes Katrina and Rita: A report from the disaster area. Journal of Social Service Research, 34(3), 55–71. https://doi.org/10.1080/01488370802086328

Pruginin, I., Findley, P., Isralowitz, R., & Reznik, A. (2017). Adaptation and resilience among clinicians under missile attack: Shared traumatic reality. International Journal of Mental Health Addiction, 15(3), 684–700. https://doi.org/10.1007/s11469–017–9748–9

Pruginin, I., Segal–Engelchin, D., Isralowitz, R., & Reznik, A. (2016). Shared war reality effects on the professional quality of life of mental health professionals. Israeli Journal of Health Policy Research, 5, 17. https://doi.org/10.1186/s13584–016–0075–6

Pulido, M. L. (2012). The ripple effect: Lessons learned about secondary traumatic stress among clinicians responding to the September 11th terrorist attacks. Clinical Social Work Journal, 40(3), 307–315. https://doi.org/10.1007/s10615–012–0384–3

Rao, N., & Mehra, A. (2015). Hurricane Sandy: Shared trauma and therapist self-disclosure. Psychiatry, 78(1), 65–74. https://doi.org/10.1080/00332747.2015.1015881

Ronen-Setter, I. H., & Cohen, E. (2020). Becoming ״teletherapeutic״: Harnessing Accelerated Experiential Dynamic Psychotherapy (AEDP) for challenges of the Covid-19 era. Journal of contemporary psychotherapy, 1–9. Advance online publication. https://doi.org/10.1007/s10879-020-09462-8

Saakvitne, K. W. (2002). Shared trauma: The therapist’s increased vulnerability. Psychoanalytic Dialogues, 12(3), 443–449. https://doi.org/10.1080/10481881209348678

Sampson, K. (2016). Shared trauma: Time to think. Transactional Analysis Journal, 46(4) 343-354. https://doi.org/10.1177/0362153716665592

Saul, J. (2013). Collective trauma, collective healing: Promoting community resilience in the aftermath of disaster. Routledge.

Schiff, M., Dekel, R., Gilbar, O., & Benbenishty, R. (2018). Helping the helper: Posttraumatic distress and need for help among Israelis social workers in foster care agencies following armed conflict. Child & Family Social Work, 23(3), 466–474. https://doi.org/10.1111/cfs.12438

Schmideberg, M. (1942). Some observations on individual reactions to air raids. The International Journal of Psychoanalysis, 23, 146–176.

Seeley, K. (2003). The psychotherapy of trauma and the trauma of psychotherapy: Talking to therapists about 9–11. New York: Center for Organizational Innovation.‏

Segal-Engelchin, D., Achdut, N., Huss, E., & Sarid, O. (2020). CB–Art interventions implemented with mental health professionals working in a shared war reality: Transforming negative images and enhancing coping resources. International Journal of Environmental Research and Public Health, 17(7), 2287. https://doi.org/10.3390/ijerph17072287

Shadbolt, C. (2020). Psychotherapy in the time of COVID-19 (psychotherapy changes shape and steps forward). Psychotherapy and Politics International, 18, e1552. https://doi.org/10.1002/ppi.1552

Shalev, A. Y., Ankri, Y., Israeli-Shalev, Y., Peleg, T., Adessky, R., & Freedman, S. (2012). Prevention of posttraumatic stress disorder by early treatment: Results from the Jerusalem Trauma Outreach and Prevention study. Archives of General Psychiatry, 69(2), 166–176. https://doi.org/10.1001/archgenpsychiatry.2011.127

Shalvi, S., & Luzzatto, D. (2006). Lack of safe environment: Emotional difficulties and coping among clinicians treating traumatized patients within a terrorized society—Israel 2006. Traumatology, 12(4), 282–292. https://doi.org/10.1177/1534765606297818

Shamai M. (2005). Personal experience in professional narratives: The role of helpers’ families in their work with terror victims. Family Process, 44(2), 203–215. https://doi.org/10.1111/j.1545-5300.2005.00054.x

Shamai, M., & Ron, P. (2009). Helping direct and indirect victims of national terror: Experiences of Israeli social workers. Qualitative Health Research, 19(1), 42–54. https://doi.org/10.1177/1049732308327350

Shklarski, L., Abrams, A., & Bakst, E. (2021). Navigating changes in the physical and psychological spaces of psychotherapists during Covid-19: When home becomes the office. Practice Innovations, 6(1), 55-66. http://dx.doi.org/10.1037/pri0000138

Somer, E., Buchbinder, E., Peled Avram, M., & Ben-Yizhack, Y. (2004). The stress and coping of Israeli emergency room social workers following terrorist attacks. Qualitative Health Research, 14(8), 1077–1093. https://doi.org/10.1177/1049732304267774

Stamm, B. H. (Ed.). (1995). Secondary traumatic stress: Self–care issues for clinicians, researchers, and educators. The Sidran Press

Stein, J. Y., Levin, Y., Gelkopf, M., Tangir, G., & Solomon, Z. (2018). Traumatization or habituation? A four-wave investigation of exposure to continuous traumatic stress in Israel. International Journal of Stress Management, 25(S1), 137–153. https://doi.org/10.1037/str0000084

Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (1996). The Posttraumatic Growth Inventory: Measuring the positive legacy of trauma. Journal of Traumatic Stress, 9(3), 455–472. https://doi.org/10.1002/jts.2490090305

Tosone, C. (2011). The legacy of September 11: Shared trauma, therapeutic intimacy, and professional posttraumatic growth. Traumatology, 17(3), 25–29. https://doi.org/10.1177/1534765611421963

Tosone, C. (Ed.). (2021). Shared trauma, shared resilience during a pandemic. Springer; Cham.

Tosone, C. (2021) Introduction. In C. Tosone (Ed.) Shared trauma, shared resilience during a pandemic (pp. 1-11). Springer; Cham.

Tosone, C., Bauwens, J., & Glassman, M. (2016). The shared traumatic and professional posttraumatic growth inventory. Research on Social Work Practice, 26(3), 286–294. https://doi.org/10.1177/1049731514549814

Tosone, C., & Bialkin, L. (2003). The impact of mass violence and secondary trauma in clinical practice. In L. A. Straussner, & N. Phillips (Eds.), Social work with victims of mass violence (pp. 157-167). Jossey-Bass.

Tosone, C., Bialkin, L., Campbell, M., Charters, M., Gieri, K., Gross, S., Grounds, C., Johnson, K., Kitson, D., Lanzo, S., Lee, M., Martinez, A., Martinez, M. M., Milich, J., Riofrio, A., Rosenblatt, L., Sandler, J., Scali, M., Spiro, M., & Stefan, A. (2003). Shared trauma: Group reflections on the September 11th disaster. Psychoanalytical Social Work, 10(1), 57–77. https://doi.org/10.1300/J032v10n01_06

Tosone, C., McTighe, J. P., & Bauwens, J. (2015). Shared traumatic stress among social workers in the aftermath of Hurricane Katrina. The British Journal of Social Work, 45, 1313–1329. doi:10.1093/bjsw/bct194

Tosone, C., McTighe, J. P., Bauwens, J., & Naturale, A. (2011). Shared traumatic stress and the long–term impact of 9/11 on Manhattan clinicians. Journal of Traumatic Stress, 24(5), 546–552. https://doi.org/10.1002/jts.20686

Tosone, C., Nuttman–Shwartz, O., & Stephens, T. (2012). Shared trauma: When the professional is personal. Clinical Journal of Social Work, 40(2), 231–239. doi:10.1007/s10615–012–0395–0

Tyson, J. (2007). Compassion fatigue in the treatment of combat-related trauma during wartime. Clinical Social Work Journal, 35, 183–192. https://doi.org/10.1007/s10615–007–0095–3

Volkan, V. D. (1988). The need to have enemies and allies: From clinical practice to international relationships. Jason Aronson.

Volkan, V. D. (1997). Bloodlines: From ethnic pride to ethnic terrorism. Farrar Straus and Giroux

Wee, D. F., & Myers, D. (2002). Stress responses of mental health workers following disaster: The Oklahoma City bombing. In C. R. Figley (Ed.), Psychosocial stress series, no.24. Treating compassion fatigue (pp. 57–83). Brunner; Routledge.