עדן

את הכוננית הירוקה בנתה בזמנו בגלל הנגר. הוא בא אליה הביתה והציע כמה דברים, ואחר כך בא שוב. מספר הביקורים שעשה בביתה היה ללא ספק גדול מדי בשביל כוננית אחת. זה קרה משום שהיא התלבטה בשאלת הצבע. לא מעט מאפי קינמון וכוסות קפה הוגשו עד שהתקבלה ההחלטה הסופית — ירוק נוטה לטורקיז. אבל לא צבע הכוננית עניין אותה, אלא הנגר. הוא בא בבגדי עבודה והיה נחמד מאוד. מלבד הכוננית הוא הציע לבנות לה גם ארון בגדים כמו שצריך (כך אמר), במקום זה הקיים, והיא שקלה לשקול זאת ברצינות, עד שלבסוף הבינה שאין בזה שום היגיון, לשפוך כל כך הרבה כסף רק משום שהיא לא מצליחה להסיט את נושאי השיחה בפגישות עם הנגר מענייני ארונות לנושאים אישיים. גם אם יעבוד אצלה שנה שלמה זה לא יעזור, לכן הסתפקה בכוננית, שגם ככה הייתה יקרה. את הכוננית היא הזמינה, אבל את הצבע שלה היא לא סובלת. למה בחרה דווקא בגוון הזה? מן הסתם רצתה להצטייר בעיני הנגר כקלילה, נועזת, שובבה. אולי רצתה להצטייר כך גם בעיני עצמה. עכשיו יש לה בסלון כתם צבע שתלטני שכל מטרתו היא לאחסן ספרים שפעם קראה. הצעד הנכון היה להוציא מביתה את הכוננית ואיתה את הספרים כולם, אבל כמובן, היא לא מסוגלת לזרוק כוננית יקרה כזאת, עבודת יד של נגר, וגם לא עשרות ספרים שפעם קראה. לכן כל אלה עדיין איתה וגם עכשיו היא מתבוננת בהם בזמן שהיא יושבת על הספה בסלון, מותשת.

היא הקימה את עצמה מהספה ופשטה מעליה את החולצה שלבשה כמו ז'קט לא רכוס מעל גופייה בצבע אחר. אחר כך חלצה את הנעליים והלכה בגרביים למטבח. מה אפשר לנשנש? במקרר היו מרק מלפני שלושה ימים, לחם, ירקות. היא סגרה את המקרר. מילאה מים בקומקום והפעילה אותו. הוציאה שקית תה מהקופסה וחיכתה. פתאום נזכרה שבקניות האחרונות קנתה עוגיות בגחמה לא אופיינית, והוציאה את המארז מהארון.

היא ישבה ליד השולחן וטבלה בתה עוגייה, ועוד עוגייה, ועוד, עד שהמתיקות הגיעה לרמה מספקת. אז עצרה ושתתה את התה. מזל שאחת העובדות הצעירות החליטה לבוא במכונית הפרטית שלה ולקחת אותה איתה. היא עצמה לא הייתה עומדת בפיתולים של ים המלח, אם הייתה צריכה לנהוג חזרה אחרי הכנס הזה.

היא הניחה את הספל בכיור והלכה לחדר השינה. השמיכה הייתה פרושה על המזרן בתנוחה מפתה. היא נכנסה לחדר האמבטיה, אחר כך השתחלה מתחת לשמיכה ונרדמה מיד.

"היה כנס טוב, לא?" שאלו אותה במשרד אחרי הסופ"ש.

סוף השבוע עבר עליה בדממה כמעט מוחלטת. פרט לקניות בסופֶּר לא יצאה מהבית ולא דיברה עם איש. יעל בחוץ לארץ ושָני החליטה לא לבוא הסופ"ש, כך שאת הארוחה ביום שישי אכלה לבדה. היא בישלה פחות, בכמות ובתוכן, כלומר לא כמו שהיא מבשלת בשביל הבנות שלה ובני הזוג שלהן, ואכלה בחברת עצמה. עצם הבישול הבלתי מתיימר היה כמו חופשה קטנה. לפני שבישלה ניקתה קצת את הבית ואז, לאורך השבת, יכלה להתמסר לריפוי, לצבירת כוחות מחודשים בחסות הדממה ובחסות הדירה הנקייה והאוכל המבושל במקרר. זה היה חודש מתיש באמת. כולו הכנות קדחתניות לכנס השנתי של המחלקה למדיניות יבוא ו־OECD, שבראשה היא עומדת במשרד הכלכלה והתעשייה. ככל שהיא נמצאת יותר זמן בתפקיד, כך נעשה הכנס השנתי קשה יותר, הלחצים המופעלים עליה מהגורמים השונים בענף הולכים וגוברים. בכנס הראשון לפני ארבע שנים אף אחד עוד לא הכיר אותה, אבל עכשיו...

"כן, היה מוצלח. כולם התנהגו יפה," אמרה.

"המשבר שחששנו ממנו לא הגיע."

"לא באופן פומבי. בשיחות אישיות איתי היה מאוד סוער."

"את חושבת שהמצגת שהכנו עזרה?"

"קשה לדעת, אולי דווקא בִּלבלה, אבל גם זה טוב לנו לנטרול התנגדויות. נקבע ישיבה לסיכום האירוע. תכינו נקודות, כל מה שעובר לכם בראש."

"השר נראה מרוצה," אמר מישהו וניכר שאמר זאת בסרקזם.

"כן, השר," חייכה. הסתובב לו בכנס כמו תרנגול בחזה נפוח וכרבולת שמוטה. כהרגלו, פיזר באוויר מסרים על הסכמי הסחר הבינלאומיים, שאחר כך היא צריכה לתקן ולהסביר. אבל מי שיודע מגיע ישר אליה, מדלג על השר. יבואנים, יצואנים, תעשיינים, יזמים, ראשי רשויות, פעילי איכות הסביבה, אנשי נדל"ן, בעלי עסקים קטנים וגדולים, כולם. חייה המקצועיים הם רצף של ליטופים וצביטות, כל אחד לפי האינטרסים שלו. לפעמים אותו אדם מלטף וצובט בו בזמן. כך היה גם בכנס. היא עמדה במרכז וכולם שלחו ידיים, מי לצבוט ומי ללטף, והכול במסווה של חגיגיוּת ומכובדוּת. כשתאוות הבצע עומדת מולך בעניבה ועם כוס יין לבן ומחייכת בחלל האולם הממוזג ומספרת על הקמפינג שעשתה במינסוטה עם המשפחה, היא נראית לרגע חביבה ולא מאיימת.

קבלת החלטות עניינית שלא מושפעת מכל אותם לחצים, זו נקודת החוזק שלה. יש הרבה הֶדף שצריך לעמוד בו. מפליא איך אנשים מרגישים חופשיים להשתלח בה אישית, כאילו המדינה היא העסק הפרטי שלה, כאילו אין לה תפקיד ציבורי. אבל זה לא מזיז לה, כל ההשתלחויות האלה. ככל שהן בוטות יותר, כך הן מזיזות לה פחות. היא לא לוקחת שום דבר באופן אישי.

אלה שעומדים מולה, גם הם לא רואים אותה באופן אישי. הקשרים איתה הם פונקציונליים בלבד, הידידותיים כמו המשתלחים. אם יסיטו את מבטם לרגע ובאותו רגע ממש תתפוס מנהלת אחרת את מקומה, בכלל לא ישימו לב. הם יסובבו את ראשם בחזרה וימשיכו לדבר כאילו היא עדיין עומדת שם. היא אישה עם אישיוּת, אבל לתפקיד אין אישיוּת, או כך לפחות ראוי שיהיה. זו השאיפה, המודל הנכסף של אשת ציבור טובה: הקשרים האישיים ונטיות הלב אינם משפיעים על ההחלטות.

מעולם לא חלמה להתמקם בעמדת הכוח שהיא נמצאת בה כעת. החיים קורים ואת משנה בהם צורה. מסטודנטית חרוצה לעובדת ציבור יעילה, אחת שיש לה יוזמה וראש על הכתפיים. כך הגיעה עד הלום. בטעות.

על הכוננית הירוקה בביתה עומד תצלום ממוסגר. זה תצלום של ילדה קטנה. הילדה נראית כמי שזוממת משהו בראשה, בסתר. תעוזה מבוישת שכזו. הילדה הקטנה זו היא. חוצפה וביישנות. כמה שבועות אחרי שעזבה את הבית, לפני כמה שנים, ביקרה את בעלה וראתה שהתצלום הזה עדיין תלוי בחדר השינה. זה הצחיק אותה. הבעל ישן בחדר עם תמונת הילדות של אשתו אשר עזבה. הוא הכניס אי־אלו שינויים בבית, אבל את התמונה הזאת השאיר במקומה. בזמנו אהבו שניהם את התצלום הזה ונהגו להסתכל עליו בשעשוע, לפענח אותו, היה בו משהו שריתק אליו את המבט.

"נחמד לךָ איתי פה על הקיר?" שאלה.

"מה?" שאל הבעל.

"זה עוזר לך להירדם?"

"זה פשוט כאן."

הוא ניגש לקיר, הוריד את התמונה והושיט לה אותה.

"תודה."

כבר כמה שנים שהתצלום אצלה, נשען על הספרים שבכוננית הירוקה. מבטה הממזרי של הילדה בוחן כל צעד שהיא עושה וכאילו אומר: בתוך תוכי אני יודעת מה עלייך לעשות, אבל מחכה שתגלי זאת בעצמך.

קשה להסביר כמה נעים לה לפעמים להיות בבית. כלומר לבד. סוף שבוע שלם בלי לצאת מהבית. כל המתח, כל הדיבורים, כל המחשבות, הכול מתפוגג והופך למתיקות שבינה לבינה. הרעד הפנימי בלסת נרגע. זה לא רעד אמיתי, אלא תחושה פנימית של היחבטוּת וטלטלה. היא חושבת שהתופעה הזאת היא תוצאה של עודף דיבורים, ניצול יתר של מיתרי הקול וחלל הלוע, התעקשות על עקרונות. ימים שלמים של שיחות מתוחות ודיונים. לפעמים אחרי יום עבודה גדוש באינטראקציות אנושיות בוקעים זרמים בראשה ונחבטים בעור או בגולגולת. הכול מיטלטל בטלטלה עדינה, בפעימות לא סדירות. מה שמרגיע את הרעד הפנימי הזה הוא שקט. ושתיקה.

בבוקר שבת היא הולכת לים. הים מקבל אליו כל אחד, גם אישה שנכנסת אל מימיו לבדה. יש לה בגד ים שקנתה פעם בלונדון, בטיול עם בנותיה. היא לא מוצאת סיבה להחליף אותו. באחד הימים עלתה פתאום בראשה המחשבה שלא תזדקק עוד לבגדים חדשים עד סוף חייה, מה שיש לה יחזיק כנראה מעמד, בהנחה שלא תשמין מאוד, או תרזה. כלומר, מבחינת כסוּת ושמירה על חום הגוף היא תוכל בהחלט לשרוד עם מה שיש. למה הופיעה המחשבה הזאת בראשה? אולי יותר מאשר מחשבה על צריכה, זו הייתה מחשבה על סוף החיים ההולך וקרב. בשלב הזה באמת כבר לא צריך הרבה. מה שיש לךְ, יש לךְ. מה שאין לך, כנראה כבר לא יהיה לך לעולם. האם יש חפץ שיוכל לעשות אותה יותר מרוצה? בגד? מכשיר חשמלי? אביזר דקורטיבי?

אולי כוננית ירוקה.

הים היה שקט. למרות השעה המוקדמת היו במים לא מעט אנשים, בני גילה ומעלה. צעירים לא היו. הנה, חשבה לעצמה, אני משתייכת לקטגוריה של משכימי הקוּם, לקבוצת הקשישים. היא נכנסה למים. בהתחלה נרטבו כפות רגליה, אחר כך ברכיה, ירכיה, וכשהמים שטפו את בטנה השקיעה את עצמה עד הצוואר. היא דִשדשה במים, וליתר דיוק, דיוושה. בצורה לא שיטתית שייטה ממקום למקום. הים עִרסל אותה מעדנות. היא חלפה ליד חבורת גברים, הם דיברו על השקעות, בורסה, אפיקים. היא התרחקה מהם, נעצרה ליד שלושה גברים שדיברו על חבילות של ערוצי טלוויזיה. שמות כמו יס ודיסני נזרקו לאוויר. לידם השתכשכו שני גברים. מקטעי השיחה ששמעה הצליחה להבין ששניהם עורכי דין והם דנים כעת בלקוח של אחד מהם. גם עורכי דין הולכים לים, מסתבר, וזאת חרף העובדה שהם גובים אלף שקל לשעה. מי שיש לו כסף רשאי להיכנס למקומות שהכניסה אליהם היא חינם, ואילו מי שאין לו כסף, יש מקומות שחסומים בפניו, חשבה לעצמה. היא התרחקה מעורכי הדין, פנימה לתוך הים. שתי נשים צפו שם על גלגלים מנופחים ושוחחו. המראה היה נחמד, שידר רוגע ואינטימיות. כשהתקרבה, שמעה את האחת מספרת לחברתה על טיול שבוטל, טיול שהוצע בהנחה גדולה כהטבה לאנשי צבא לשעבר. בעלה כנראה איש צבא לשעבר. כולם, בדרך זו אחרת, דיברו על כסף, חשבה. היא התרחקה עמוק יותר פנימה, היכן שרגליה רחוקות מהקרקע. היא נשכבה על גבה, נתנה למים לכסות את אוזניה וצפה בלי לשמוע כלום, רק את נשימותיה.

מי שבעצם עזר לה להיפרד מבעלה היה בעלה. היא זו שביקשה להיפרד ממנו, אבל תמיד כשרצתה יכלה לבקש את חברתו. והוא נענה תמיד, היה שם תמיד כעוגן. כך קרה שאחרי שנפרדו הם אכלו ביחד, טיילו ביחד, יצאו עם הבנות לחופשות, צפו בסרטים, בישלו ביחד. הם נפרדו בגלל ההתרחקות שנוצרה לאורך השנים, ואחרי הפרידה — התקרבו. הם היו חברים.

היא ישבה במרפסת דירתה הקטנה אחרי המקלחת שאחרי הים, כוס קפה בידה. משום מה נזכרה ברשימה: קרש חיתוך, קולפן, קערת סלט, סל כביסה, דלי, מגב. אלה הדברים שחסרו לה מיד כשעברה לכאן. לאחר שהעבירה את בגדיה ורהיטיה המעטים, הלכה לחנות הגדולה לכלי בית וליקטה את החפצים שרשמה ברשימה והוסיפה ספונטנית גם כרית צבעונית שתיתן חיים לספה החיוורת. כמה ימים אחר כך הלכה לחנות אחרת וקנתה כמה כוסות ותחתיות לסירים חמים. אחר כך הייתה אוספת מפעם לפעם חפצים ודברי ריהוט שמצאה ברחוב, דברי מגורים שאנשים השאירו. היא אספה: שני כיסאות, שולחן קפה קטן, חמישה גביעי יין מזכוכית, תבנית אפייה שהיא אופה בה עד היום. למעשה, בכל החפצים שקנתה ואספה היא עושה שימוש עד היום, אין לה דברים מיותרים, יש לה רק מה שנחוץ, בזה היא מאמינה. כמובן, פרט לספרים, שמעמד נחיצותם טרם הוברר. כורסה, ספה קטנה ומיטה הביאה מביתה הקודם, רהיטים עודפים שאפשר היה לקחת, ששכנו בחדרים של בנותיה, ואלה ממילא התרוקנו. היא הוציאה מהארונות בבית כמה מצעים ומגבות ולקחה איתה, לקחה בגדים (לא את כולם), לקחה כמה עציצים (לא את כולם), ואת הספרים שלה. זה הכול.

מקרר, תנור אפייה, ארון בגדים ישן, שולחן אוכל וכיסאות כבר היו בדירה ששכרה. חֲברה תרמה לה טלוויזיה, דבר שכלל לא עלה בדעתה לקנות אבל התברר עם השנים כתוספת חיובית ביותר לחייה. הטלוויזיה שימשה גם כרמקול למוזיקה ששמעה לפעמים, אם כי את רוב שעותיה בבית העבירה בדממה. רק את הספרים הביאה בשפע ורק להם לא היה מקום בדירה הקטנה. זו העילה שלשמה הזמינה את הנגר. לא מיד. עברו כמה חודשים עד שביקשה מעמיתיה לעבודה המלצה על נגר טוב. אחד מהם מסר לה את השם והמספר של גדליה.

"שנים הייתי גדי," אמר, "אבל בזמן האחרון אני חוזר לגדליה."

"גדליה יותר מיוחד."

"נכון."

"אני רוני, אבל פעם הייתי רונית."

"ואת מרוצה מהשינוי?"

זה היה צעד גדול בשבילה, חתיכת צעד, להחליף את השם. הוא גרם לה להזדקף איכשהו, הגדיר אותה מחדש. היום היא חושבת שלשמות אין באמת חשיבות. צריך לקלף הרבה קליפות, לא רק את השם, כדי להגיע לעיקר, והאמת היא שאף אחד לא יכול להכיר אף אדם באמת, היא חושבת, אף אחד לא יכול לחוש את תוך־תוכו של האדם האחר. היא מרחיקת־חֶשֶב בנושא זה עד כדי כך שהיא לא מאמינה שאפילו האדם עצמו יכול להכיר את עצמו. הרי אם לא הייתה מגיעה בתום הלימודים שלה למשרד הממשלתי המסוים הזה ולא הייתה מתקדמת בו, הייתה היום מישהי אחרת לגמרי. יש מיליון דרכים שהייתה יכולה ללכת בהן, אינסוף מסלולים לא ממומשים, ובין כל אלה — מי היא באמת? כלומר, טמונים בה פנים נוספות של עצמה והיא אפילו לא יודעת שהן קיימות בה. כן?

ובכל זאת, היא מי שהיא כרגע. הדרכים הלא ממומשות טרם מומשו, ואילוּ מומשו, האם זה היה משנה? משנה באמת? היא מאמינה שבכל אחד יש גרעין פנימי והוא קבוע ולא משתנה, גרעין שאינו תלוי־מסלול, אלא קשור לדברים אחרים. אפשר אולי לקרוא להם הקשבה, קליטה, התייחסות אל העולם.

"כן," ענתה.

גדליה, באותו זמן, פתח וסגר את ארון הבגדים הישן ובחן אותו בעין מקצועית.

קביעת מדיניות יבוא היא עניין מורכב ביותר שצריך לבסס על מחקרים כלכליים רציניים. מחקרים כאלה היא עושה מאז שגמרה את התואר והתחילה לעבוד במשרד הכלכלה והתעשייה. אין מה לומר, היא צמחה לתוך זה והיום היא אשפית בתחום, מכירה הכול, החל בשלבים הסיזיפיים של איסוף הנתונים וכלה בשלבים הרעיוניים־אנליטיים של התבוננות מלמעלה והסקת מסקנות יישומיות. השילוב בין חקר הנתונים ובין גזירת מסקנות יישומיות מתוכו אהוב עליה מאוד. יש בו אנליזה לשמה וגם הבעת עמדה. או: גם תיאוריה וגם פרקטיקה. או: גם רוח וגם חומר, נניח.

היא בקיאה מאוד בעבודתה ועם הזמן נעשתה מודעת לכך שבמקרים רבים, במקום להדריך את אנשי הצוות היא עושה את הדברים בעצמה. גם את העבודה השחורה היא עושה לפעמים בעצמה וזה באמת לא לעניין. בכלל, קביעת מדיניות יבוא למדינה שלמה קלה לה הרבה יותר מניהול עובדים. בינה לבין עצמה נעשתה מודעת לכך והחליטה לקחת צעד אחורה מהעבודות השחורות, אף על פי שלרוב הן מהנות אותה, ולהשקיע יותר זמן בהדרכת עובדים, בדרישת מצוינוּת מקצועית מהצוות, ובעצם — בטיפוח דור ההמשך. אלא שפעילות כזאת דורשת תכנון וארגון של מערך הלימוד, קביעת פגישות הדרכה, ישיבות צוות. זה לא קל. לא קל לנהל עובדים. עובדים תמיד זולגים איכשהו לאזורים אפורים של חוסר יעילות וניסיון למזער מאמץ. הם שוהים שם, איש־איש בתורו; האזור תמיד מאוכלס. נדיר שעובדת תשמור על מתח עבודה קבוע תמיד. אם כי יש גם מקרים כאלה, שבהם עובדת לא נכנסת לעולם לשטח האפור של המנוחה היזומה־מטעם־עצמה, שמקורה בהכרה המנוסחת בערך כך: "אני נותנת מספיק ומגיע לי להיות גם כאן קצת". אלה מקרים נדירים.

על כל סוגי ההתנהגות האלה רוני מפקחת כי אין לה ברירה. התרופפות במשמעת העבודה, עלייה באורכן של ההפסקות, אי השלמת משימות או הספק נמוך עד כדי חוסר מעש במשך ימים שלמים — את כל אלה היא רואה. היא רואה ואוספת הכול לכדי מסד נתונים, גם אם הוא קיים רק בראשה. מה אפשר לעשות בכל הנתונים האלה? יש לפנות לעובדים ולדבר. יש להציב מטרות. יש להציב גבולות. יש לקבוע נהלים. יש להתעניין, לרתום, לשדל את המוטיבציה. בלי פיקוח, נראה שלאורך זמן הכול יתפרק. עניין זה מעורר השתאות כשלעצמו: דברים לא יכולים להתקיים רק מכוח קיומם, מכוח נחיצותם. מחלקת היבוא הייתה מתפוגגת אם לא הייתה מנוהלת. מדיניות יבוא הכרחית למדינה, אבל המדיניות הייתה מתאדה בלי ניהול עובדים. משרד ראש הממשלה היה עולה על שרטון ומתפרק, סופרמרקטים היו יוצאים משליטה, בתי חולים, בתי קולנוע, מסעדות, סוכנויות רכב, בתי חרושת, גני ילדים, מוסדות חינוך, מערכות עיתונים, חברות הייטק, אתרי אינטרנט, בנייני מגורים, ערים שלמות, אפילו משפחות. ניהול הוא דבר חיוני, קיומי. אי אפשר בלעדיו. זו מסקנה מצערת.

כל אחד הוא מנהל, ברמה כלשהי, אבל יש כאלה שמנהלים אחרים, כמוה. למה להיכנס לעמדה ניהולית כזאת? יש מי שאוהבים את עמדת הכוח והשליטה, יש מי שמתאהבים בתגמול הכספי, ישנם אלה שהמעמד מדבר אליהם יותר מכול. נשאלת השאלה אם כל אלה הם פיצוי הולם על הטִרדה הנלווית לתפקיד, על חוסר הנחת, על כך שניהול מתנהל מסביב לשעון, והראש — נדיר שהוא שקט. אם כן, כאמור, נשאלת השאלה למה להיכנס לעמדה כזאת, שגוזלת את השקט מהחיים החד־פעמיים שניתנו לנו על פני הארץ הזאת, והשאלה הזאת נשאלת ביתר שאת כאשר התגמול הכספי לא באמת גבוה, או לא באמת חשוב לךְ, כמו שלא חשובים לךְ המעמד ועמדת הכוח והשליטה.

והנה התשובה: אהבה.

את ניהול המחלקה קיבלה על עצמה לאחר שהייתה חלק ממנה. פעם היו לה עשרה עמיתים, היום יש לה עשרה עובדים. בסרטון אנימציה אפשר היה לצייר אחד־עשר עיגולים שמתהלכים להם בטור, קופצים, מחליפים מקומות, משנים סדר, צוחקים ומתקוטטים, ואז אחד מהם מתנפח בבת אחת ובולע את כל האחרים, בעוד כל היתר ממשיכים להתהלך להם בטור שמח ומבולגן. הכדור שהתנפח זה היא. עכשיו מוכלים בה עשרה כדורים שאינם היא. התיאור הגרפי הזה מבטא: אחריות. אחריות היא רגש. אין זה בלתי מוצדק לטעון שאחריות ואהבה קשורות זו בזו.

היא אהבה את המחלקה ואת אנשיה והאהבה הובילה לניהול, אבל מרגע שעומדים בעמדת ניהול, אסור לתת לאהבה להפריע. מעכשיו, המחלקה עצמה ותפקודה המקצועי — זו המטרה. תפקודה המקצועי של המחלקה נגזר, כמובן, מיעילות העובדים והעובדות בה, ומרווחתם, כך שמצד הפונקציה המנהלת נדרשת שמירה על שיווי משקל עדין בין אהבה לעובדים לחוסר רגש מוחלט כלפיהם. שתי הדרישות הסותרות האלה מגיעות לפעמים לכדי עימות, ואז המנהלת כועסת על עצמה כי היא אוהבת את האנשים עד כדי כך שהם עושים מה שמתחשק להם ופוגעים במחלקה. יש הֶדֶף, באותם מקרים, וההדף הודף את המנהלת אל התפקוד קר הרוח ונטול הרגש, אחרת תעמוד המחלקה בפני סכנת קיום, אם נביא את זה רגע לנקודת קיצון.

עד שפגשה את בני, חיה את חייה באין תקווה. כלומר, לא שהכול נראה לה אבוד, מייאש וחסר תקווה, אלא שאלמנט התקווה נגוז מחייה. לא מיד זה קרה, אבל עם הזמן הפסיקה לקוות, הפסיקה לצפות שדברים יקרו. חיה את חייה סתם, התהלכה מפה לשם, עבדה למחייתה, אכלה את מזונה. כשאלמנט התקווה מנוטרל, החיים רגועים יותר. האם אלה חיים נטולי משמעות? שאלה את עצמה. האם אובדנו של אלמנט התקווה, כלומר ביטול המושג "עתיד", מביא אותה להתמקד יותר בהווה? זו שאלה קשה מדי ואין לה עליה תשובה. התשובות היחידות שהיא נותנת הן בתחום היבוא והיצוא ויש שאלות רבות בתחום הזה, ופניות אינספור, ובכולן היא מטפלת ולכל הפונים היא נותנת תשובה. היא נושאת ונותנת, נלחמת על עקרונות מנוסחים היטב ועל יישומם, היא לגמרי שם. האם היא נוכחת באותה צורה גם בחייה האישיים? נדמה לה שלא, נדמה שמשהו שם התרופף. היא בעיצומה של ציפה. אין על מה להיאבק. רק על הקשר עם שני ויעל, בנותיה, היא מתעקשת, שחלילה לא ייגוז גם הוא והרי הקִרבה אליהן היא הדבר הנעים לה ביותר. האם היא נעימה להן באותה מידה?

כדי לחזק את הזרועות ולהיפטר מאיזה כאב, התחילה לעשות שכיבות סמיכה. בהדרגה המספר עלה: זה התחיל בשלוש, הגיע לשמונה, ועוד הזרוע נטויה.

האם היא חסרת אנרגיות? לא.

האם תקווה היא אנרגיה? כן.

האם תקווה היא אנרגיה מיותרת?

להבנתה, בתקווה יש מרכיב של שליטה. את מקווה למשהו ומנסה לכוון אליו את חייך.

להבנתה, שליטה אינה אפשרית. היא ויתרה עליה כליל בהיבטים של חייה האישיים, כלומר, היא ויתרה על האשליה ששליטה אפשרית וכעת היא פשוט חיה את חייה בלי יומרות להגיע לכאן או לשם, להשיג את זה או את זה. בטל כמעט כליל בחייה אלמנט התכנון, בוודאי התכנון לטווח ארוך, בטל העתיד. היא לא רוצה לתכנן כלום ואין לה מטרות. הדבר היחיד שאפשר לקרוא לו תכנון הוא הבישולים לקראת הארוחות עם יעל או עם שני.

אלה החיים שהיא חיה. היא בוחנת את סוגת החיים הזאת תוך כדי תנועה. היא חלק אינטגרלי מהאירוע, אבל היא גם בוחנת אותו מבחוץ, ובוחנת גם אחרים. היא רואה אנשים בכל מיני מקומות והזדמנויות ושואלת: האם הם חיים כמוה? האם האיש הזה עושה עכשיו את דרכו לקראת איזו מטרה חשובה? האם אותה אישה שיצאה מהסופר עם שקית קניות ובה פלפלים ולימונים חיה כמוה? ולמה היא משתמשת בשקית פלסטיק? היא יכולה להזמין את האישה לשבת על ספסל ולדבר, והאישה אולי תשאל אותה אם העובדה שהיא עצמה נמנעת משימוש בפלסטיק מזהם אינה עומדת בסתירה לחיים שאלמנט העתיד נעדר מהם. הן יוכלו לדבר על אקולוגיה, וגם על משפחה, על העיר הזאת, על אהבה. האם יהיה לאותה אישה זמן? האם היא מזדרזת להגיע? האם היא עצמה, רוני, בכלל רוצה לשבת איתה ולדבר? האם היא זקוקה לישיבת ספסל כזאת עם אישה שהרגע יצאה מהסופר?

ובכן, כן, ולא. במאמץ היא לא רוצה לקבל דבר. ובסך הכול, זה לא כל כך משנה. אם יֵשבו לדבר זה יהיה כל כך נחמד, ואם לא, יהיה שׇקט ונעים. אנשים רבים יושבים לבדם, לא רוקמים שיחות, וזאת, חרף העובדה ששיחה היא דבר טבעי למדי, כמוה כמו שני כלבים שמרחרחים זה לזה את הישבן. בעצם, טבעי יותר שתירקם שיחה מאשר שלא תירקם, אלא שבני האדם מתאפקים מאוד לשמור על פרטיות. אפשר להבין אותם. העובדה שאף אחד לא בוחש בחייך נעימה, כלומר אי־השיחה נעימה לא פחות מהשיחה שהייתה יכולה להיוולד, אם כי רצף מתמשך מדי של אי־שיחות יכול להביא גם לבדידות, ובדידות היא אחד הרגשות האנושיים הקשים ביותר.

"לא מוזר בעינייך שאין מילה עברית ל'מוזיקה'?"

רוני ישבה בחדרה של העובדת הצעירה שהסיעה אותה לכנס. העובדת הצעירה הרימה את מבטה ממסך המחשב.

"מה?"

"לא נראה לך מוזר שדבר כל כך מרכזי ושימושי בחיים האנושיים, לא מצאו לו מילה בעברית?"

"למה להחליף את המילה מוזיקה במילה עברית?"

"קדימון זה טריילר, סמליל זה אימוג'י, הֶסְכֵּת פודקסט. רק מוזיקה היא מוזיקה?"

"בטח יש משהו בתנ"ך."

"קשה לי להאמין," אמרה רוני.

"אפשר לפנות לאקדמיה ללשון ולבקש מילה חדשה," אמרה העובדת הצעירה.

"אז הנה," אמרה רוני, "חשבתי על משהו."

"על מה?"

"מִלְחָנָה."

"מִלְחָנָה?"

"כן. מהשורש לחן."

"זה לא טוב, רוני. זה נשמע כמו מלחמה."

"את יודעת מה המסקנה בחיים?" שאל בני.

"מה."

"שצריך להיות פתוחים. לדבר, להגיד. להסתיר אין טעם."

"לְמה אתה מתכוון?"

"אם לא הייתי בא ואומר לך בצורה ישירה: תשמעי, נפרדתי מהבת זוג שלי ואת יכולה להעביר לי עוד עבודות כי יש לי עכשיו יותר זמן, לא היינו יושבים פה היום."

"כן, כי מיד ציינתי שגם אני פנויה."

"נכון. ואז ישבנו במשרד שלך ודיברנו איזה שעתיים," אמר בני.

"יותר. כשיצאנו כבר היה חשוך," אמרה רוני.

בני הוא מומחה לסטטיסטיקה ועיבוד נתונים. הוא עובד עם המשרד של רוני כבר שנים. פרילנס. רוני אוהבת לעבוד איתו כי אפשר לסמוך עליו, הוא דייקן ומבין עניין ועומד תמיד בלוחות הזמנים. למרות כל אלה, הוא לא טיפוס אובססיבי, כמו שאפשר היה להניח, אלא להיפך, הוא בן אדם פתוח ויש בו קלילות וגמישות מחשבתית. רוני אהבה את הפתיחות שלו, היא אפשרה לדיאלוג איתו לזרום בטבעיות. גם המראה שלו היה נחמד בעיניה. ובכל זאת, מה שפתאום קרה להם היה מפתיע, שני אנשים שמעולם לא ראו זה בזה אופציה זוגית עד שפתאום כן. בבת אחת כל מרקם היחסים שהתבשל ביניהם במשך שנים נעשה כר פורה להעמקה. הם לא התחילו מאפס משום בחינה, כבר נחה ביניהם ידידות שְלווה. וחיבה.