עוד מעט אור

תפרים גסים

1

ריחה המשכר של השיטה, שנישא ברוח הבוקר הקלילה, המם במתיקותו את שרה. היא נשאה עיניה אל ענפיו הקוצניים, חסרי החן, של העץ שתחתיו ישבה. עטור היה בעלים קטנים, משוננים, בלתי יעילים ליצירת צל או נוף ראוי. אחר כך התרוממה וקטפה מלוא החופן מפרחיו השעירים, הזעירים, הזהובים. היא קירבה את שללה אל חוטמה. מעולם לפני כן לא טעמה ריח כה מרוכז וכה מתוק שמקורו בטבע.

בת עיר היתה, בת עשרים ושתיים.

בפראג, בקיאה היתה בסודותיה הגלויים והנסתרים של העיר. היא ידעה על בוריים את רחובותיהם של העשירים ואת שכונות העוני. היכן נמצאות החנויות הזולות והיכן היקרות, היכן תמצא ספר טוב ובאיזה בית קפה תשב. שם, בעירה, הכירה את הסכנות וידעה כיצד להימנע מהן. כאן בלבל אותה המרחב הצחיח, המסולע, שאי פה אי שם צומחים בו עצים או מוריקים עשבים. הכול נראה לה חשוף וגלוי, אך עם זאת מעורר אימה, צופן רע.

הזמן, זה שבעבר היה דחוס בעשייה, בהליכה ממקום למקום, בחוויות אינטלקטואליות ורגשיות, נפרש לפניה כאוקיינוס ענק, שאין דרך לחצותו ואין גם דרך אחרת להישאר על חופיו. היא ידעה שכעת, משהוטל עליה להוליך את עדר הפרות אל ההרים השוממים הללו, תיאלץ למדוד את הזמן באמות מידה חדשות, שכן מחשבותיה וזיכרונותיה יהיו לה בני לוויה יחידים, בהיעדר מכר או מודע להשיח עימו במשך שעות היום הארוכות.

עוד בערב הקודם, כששכבה על יצועה בצריף, כתבה לאור הנר שיר קצר לאחר שרחל וציפורה נרדמו. את יומנה טמנה בעמקי ארגז התפוזים הריק ששימש כארונה. ממילא יכולתה לשמור על פרטיות היתה מוגבלת למדי, אך היא קיוותה שהכתיבה בצ'כית תגן עליה מפני עיניים זרות. בתחילה היה השיר זהיר ומהוסס. בהמשך התעצם בה הכוח היוצר, והיא נתנה דרור לגעגועיה אל ההוויה הפתוחה, חסרת הגבולות הגאוגרפיים והאנושיים, שבה יכלה לפסוע במשך ימים ברחובות יפים ושונים, בלי לחזור על עקבותיה ובלי שהמקרה יפגיש אותה עם אותו אדם פעמיים. השיר זרם מעצמו, וכשסיימה לכתוב מצאה בו את ההשוואה הבלתי נמנעת עם החצר הקטנה, שכל מתקן בה הוא בעל תכלית, חן אין בה והאנשים הסובבים בה כה מעטים, עד שאין דרך שלא להתחכך בהם שוב ושוב.

הקבוצה שהגיעה להתיישב על אדמת העמק מנתה לפני בואה עשרה חברים ושמונה חברות. הם היו חבורה אידיאליסטית וקפדנית, נטולי חוש הומור ואף מרירים לעיתים. בתקופת נדודיהם ברחבי הארץ השתקעו באורח זמני בכל מקום שבו נדרשו ידיים עובדות, התבלטו באיכות עבודתם ובסבר פניהם החמור, עד שהגיעו לנקודת הקבע שתקעו בה יתד. מעשיות מרובות פרטים סיפרו מדי ערב על קורותיהם וחוויותיהם המשותפים, ששרה לא נטלה בהם כל חלק. אף ששמחו שהצעירה הצ'כית החדשה הצטרפה אליהם, ליוו אותה עננים של זרות. מה לה ולכל אלה? זמן רב נדרש לה עד שנתנה אמון בציפורה, שהיתה רחבת לב וחזה, בלתי שיפוטית וחכמה. זו נטלה עליה חסות והיתה לה כאחות בוגרת.

רק בשדה חשה שרה הקלה. שם השתחררה מהדחיסות המעיקה. נעמו לה צחותו של האוויר וצבעם הבהיר, השקוף, של השמיים ובעיקר הידיעה שהכינרת, עין כחולה ומזהירה, משתרעת ביופייה מאחורי הרכס.

היא הוציאה מתרמילה ניירות ועיפרון שהכינה מבעוד יום כדי להקל על השיממון, והחלה לשרבט מילים. היעדר השפה הכביד עליה במיוחד. צ'כית היתה שפת הדיבור, וגרמנית השפה של החלומות והשירה. המילים היו עבורה גשר, שבאמצעותו הגדירה שוב ושוב את מקומה בעולם. כל חייה ליהטטה בהן בטבעיות, פלרטטה איתן והשתמשה בהן לצרכיה באין מפריע, והנה התקשתה למצאן.

אותו בוקר אביבי, שטוף שמש, היתל בה ובעירוב הלשונות שבפיה. נדמה היה לה חילול הקודש להשתמש בשפה הגרמנית לתיאור תחושותיה בעודה עובדת את אדמת ארץ ישראל. אך מה תעשה שעברית ידעה רק במידה הנדרשת כדי להסתדר במקום החדש, והמילים שזכרה לא אפשרו לה להתבטא בחופשיות? כך, בעודה מתחבטת בינה לבינה, גילתה שהדף, שאך לפני מספר דקות ריק היה, נמלא במילה אחת שרשמה, בלא יודעין, שוב ושוב בגרמנית, בצ'כית ובאותיות עבריות נלעגות, מעוקמות: בְּרוֹדְצְקִי, בְּרוֹדְצְקִי, בְּרוֹדְצְקִי, בְּרוֹדְצְקִי, בְּרוֹדְצְקִי, בְּרוֹדְצְקִי, בְּרוֹדְצְקִי, בְּרוֹדְצְקִי, בְּרוֹדְצְקִי...

היא עצמה את עיניה והניחה לראשה לצנוח לאחור. משפקחה אותן, שטופה ברגשותיה, דומעת מעט, נשתברו בהן קרני השמש שהגיעה אל רום השמיים. מזרקה של צבעים סנוורה אותה, ועתה דמעה בחופשיות. לעצמה אמרה שאין בכך כלום, הרי עיניה חשופות והחמה עזה מאוד. אך כהרף עין ניטלה גם ההגנה מנשמתה, והיא פרצה בבכי רם, צעקני. אף שחשה טיפשית לגעות כך בין הפרות התמהות, לא הצליחה למשול ברוחה, ויפחותיה נפחו באוויר הבשום קולות צורמים שהפכו אט־אט ליבבות רכות, עד שהשתתקה כליל. היא השתרעה על האדמה בפישוט איברים ונאלצה להזדקף מיד, שכן גופה נוקב באבנים הקטנטנות ובקוצים הזעירים, שהיו פזורים על הגבעה הטרשית. היא כמהה למיטתה הרכה, שהותירה אחריה בטיפשות ובפזיזות נמהרת בחדרה הפרטי, שהיה רק שלה, בבית היחיד שהכירה עד אז, בית הוריה שבפראג.

אומללותה היתה כה רבה, שקרובה היתה אפילו להודות, בינה לבין עצמה, ובחצאי אמיתות בלבד, שרבים מכול היו געגועיה להוריה, שלא מצאה בה עוז לבקש את סליחתם כשעזבה את הבית.

מאז עלתה לארץ דחקה מנבכי זיכרונה את מהלכיה כשסטו חייה ממסלולם המתוכנן בבוקר הצונן והגורלי בסופו של אותו חורף. היא נמנעה מלענות על השאלות של החברים, שמתוך סקרנות פשוטה ביקשו לדעת על מוצאותיה. קשה היתה עליה ההתמודדות היום־יומית, ורב היה סבלה גם כך. מאוחר מדי היה להימלך בדעתה, שהרי היא כבר כאן.

דווקא היום ניטלו ממנה ההגנות. היא הוצפה ברגשות חרטה איומים, ליבה הכביד עליה באופן כל כך נורא שחשה בכאב גופני. כל שהיה לה והפסידה נרשם בתאריכים שהתקשתה לשכוח. יום ההולדת של אבא בשניים בדצמבר, יום ההולדת של אמא שחל לפני זמן קצר בעשרים וחמישה במאי, היום שבו עלתה על הספינה בחמישה בינואר השנה, והיום ההוא במרץ שבו השתנו חייה.