עידן הקולות כבר החל

עכשיו ערב. הבוקר נכנס נער לבית החולים האזורי בכפר פון, אשר בלב הפירנאים, וצעק: "הקולות, הקולות". מאז, שהה בחדר הניתוח שתים עשרה שעות תמימות תחת ידיו האמונות של הנוירוכירורג ומנהל בית החולים, ד"ר אלפונסו. זה כבר חצי שעה שהנער שוכב בחדר ההתאוששות תחת עיניהן הפקוחות של אליזבת המרדימה ושל מרתה, האחות הראשית. סוף סוף הוא פוקח את עיניו ואומר:

"מקדח".

אליזבת נוטלת את שפורפרת הטלפון.

"למי?", שואלת מרתה.

"לאלפונסו. למי עוד?", משיבה המחייגת.

"עכשיו?", שואלת מרתה, "הוא רק יצא מכאן לפני חצי שעה. אולי נקרא לו בבוקר...".

"עכשיו!", משיבה אליזבת. "זאת אומרת, לפני שהנער ישוב וידבר...".

"אבל הוא עבד על הנער מהבוקר... זה לא קל...".

"ולך היה קל? לי היה קל?", משיבה אליזבת.

"אבל אני ממילא כאן, לא? אני אשאר אתו", מנסה מרתה להניאהּ.

"חשוב שאלפונסו יהיה כאן... אנחנו לא חשובות... הוא בטח מנמנם במשרד שלו, אני מתקשרת". אליזבת משלימה את החיוג, ממתינה קצת ואומרת, "אלפונסו? תשמע, הוא התעורר. בוא, תגיע מהר...".

"אמר משהו?", נשמע הקול מבעד לשפורפרת.

"אמר 'מקדח' או משהו כזה. נו, בוא כבר", מפצירה אליזבת.

בינתיים מסמן הנער להגביה את המיטה.

"לפני שתים עשרה שעות נכנסת לבית החולים", אמרה אליזבת, "וצעקת: 'הקולות! הקולות!' ".

"שתים עשרה שעות? איך זה ייתכן? כל מה שקרה אחר כך...".

"אחר כך?", שואלת מרתה, "אחרי שצעקת 'הקולות' פתח לך ד"ר אלפונסו את הראש ואתה לא הפסקת למלמל ולהזות... זה מה שקרה 'אחר כך' ".

דלת חדר ההתאוששות נפתחת. אלפונסו נכנס ומצטרף למרתה ולאליזבת.

הנער מביט בו ומחייך. אחר כך הוא מביט בלוח השנה התלוי, שלידו השעון. חיוכו נמחק. "שתים עשרה שעות...", הוא ממלמל לעצמו. אחר כך הוא מיישיר מבטו לאליזבת ושואל, "ובחוץ, אליזבת? מה עם מה שקרה בחוץ?".

"בחוץ? איפה בחוץ?", שואלת אליזבת.

"בחדר הניתוח... בבית החולים... בכפר... בים התיכון... באו"ם... בשולחן הסעודה... הקולות... מה אִתם?".

"הנה, רודריגו, מה שמתרחש בחוץ", אומרת אליזבת ומסיטה את וילון חדר ההתאוששות. בחוץ מעופף שלג במאוזן ובמאונך.

"אבל אליזבת...", אומר רודריגו ונשמע במצוקה, "אני זוכר...".

"טוב", מתערב אלפונסו, "זה יספיק לעכשיו. תנו לו לנוח, הוא מותש".

מרתה, האחות הראשית, מתעלמת מהערתו, ואומרת, "רודריגו, קח אוויר ותגיד: מה בדיוק אתה זוכר?".

"הרבה מאוד דברים...", משיב הנער, מבולבל. "אני לא יודע איפה ואיך להתחיל...".

"הוא לא צריך את כל זה... הניחו לו עכשיו", אומר אלפונסו.

"תתחיל מדבר אחד, רודריגו", ממשיכה מרתה להתעלם.

"אמרת משהו על... מקדח?", שואלת אליזבת.

"מקדח? נו, באמת!", רוטן אלפונסו ומתקרב אל הדלת. הוא מתכנן לצאת בשקט מבלי לעורר מהומה, אבל אליזבת מזדרזת ומקדימה אותו. היא חוצצת בינו לבין הדלת. אחר כך היא נועלת את הדלת בהיחבא ומשלשלת את המפתח לכיסה בעודה חושבת שאלפונסו לא יֵצא מכאן כל כך מהר.

"מקדח אמרתי?... אבל כן, מקדח! אני זוכר עכשיו טוב", משיב רודריגו ביתר ביטחון.

"איזה מקדח?", שואלת אליזבת.

"איזה מקדח?", מתעשת רודריגו ומביט אל האופק מבעד לחלון. החיוך הדל שב ועולה על שפתיו. "אני אגיד לכם איזה מקדח. זאת אומרת, אם אתם כבר שכחתם... מקדח בראש שלי!".

מרתה, אלזבת ואלפונסו שותקים בזמן שרודריגו מדבר בשטף ובנשימה אחת ארוכה.