פרק ראשון
פוֹנדה מילר הדביקה תמונה על לוח ההשראה שלה וחייכה חיוך קטן. זה היה סוג־של חצי חיוך, ואם הייתה צריכה לשלוח אותו בהודעת סמס היא הייתה צריכה להשתמש בשני אימוג'ים, מפני שהרגישה שמחה ועצובה בו־זמנית.
בתמונה, היא והחברות הכי טובות שלה, דרוּ הארדֶן ורותי גולדברג, שכבו בערמה קטנה על המדשאה הקדמית בחצר הבית של פונדה וצחקו כל כך עד שנשארו בלי אוויר. התמונה צולמה לפני חודשיים בחודש יוני, דקות לפני שחמישה הורים חסרי־לב קרעו אותן זו מזו.
הבנות היו מצוברחות כל כך מהעובדה שהן צריכות להיפרד במהלך הקיץ עד שממש קשרו את עצמן זו לזו בקרסוליים לאות מחאה. ובזמן שנקשרו זו לזו, אימא של פונדה, ג'ואן, ניסתה לשכנע אותן ששמונת השבועות יחלפו ממש במהירות, ואבא של דרוּ הסכים איתה משביל הגישה השכן.
"הפרידה תעשה לכן טוב," הוא אמר. "במיוחד לאור העובדה ששלושתכן תלכו לאותו בית ספר כשתחזרו."
"הוא צודק," גברת הארדן אמרה. "גם שכנוסטיות צריכות מדי פעם הפסקה."
דרוּ גלגלה את עיניה החומות. אולי מפני שלא יכלה לסבול את זה שאימא שלה מחברת מילים. "למה את לא יכולה פשוט להגיד שכנות ובסטיות כמו בן־אדם רגיל?" דרוּ אמרה ושחררה נחרה קטנה שגרמה לרותי ולפונדה לצחוק אפילו יותר.
וההורים של רותי, טוב, הם היו בעבודה, מפני שהיו חייבים לארגן את הכול לפני הטיול המשפחתי שלהם לוושינגטון הבירה. אבל אם הגולדמנים היו שם, הם בטח היו אומרים משהו כמו, "העיירה פוֹפוּלר קריק היא מקום יפה, אבל אין פה תרבות, ועוד פחות מזה גיוון. חשוב לצאת מהבועה שלנו בדרום קליפורניה ולחקור את העולם שבחוץ." זה מסוג הדברים שהם תמיד היו אומרים. לימודים היו הפעילות הספורטיבית שלהם.
ההורים רק ניסו לעזור. אבל המילים שלהם לא הצליחו למלא את בור הבדידות שנפער בבטנה של פונדה. המילים שלהם לא יכלו לגרום לימי קיץ ארוכים לעבור מהר. והן לא יכלו לרכוב על אופניים למקום עם הפרוזן־יוגורט במרכז העיירה. הן לא היו יותר מאשר פלסטרים מילוליים; הסחות־דעת מתוך כוונה טובה, ללא יכולת להישאר לזמן רב.
על כן, כשהן קשורות בקרסוליהן בעזרת חבל קפיצה ישן, פונדה, דרוּ ורותי צעדו בצעדים עקשניים וגדולים לקצה הרחוב ללא־מוצא שבו גרו. להתראות פוֹפוּלר קריק ושלום למקום כלשהו שבו המבוגרים נותנים ל"שכנוסטיות" לבלות את חופשת הקיץ שלהן יחד. מקום כלשהו שבו מגישים פרוזן־יוגורט בחינם עם תוספות ללא־הגבלה!
ואז... טראח.
בתוך שניות שלושתן איבדו את הסנכרון ונפלו על המדשאה הקדמית של הבית של פונדה, ולמחרת הופרדו זו מזו.
כעת, חודשיים לאחר מכן, פונדה כבר לא יכלה לחכות לראות אותן שוב ואפילו יותר מזה כבר לא יכלה לחכות שהחברות שלה יראו את השיער החלק־חלק החדש שלה שגרם לה להיראות סופר־מתוחכמת. רק עוד שלושה לילות...
"ג'ואן, את יכולה בבקשה להפסיק את זה עכשיו?" וינפרי, אחותה בת השש־עשרה של פונדה שלאחרונה התחילה לקרוא לאימא שלהן בשמה הפרטי, שאלה. היא עמדה מעל השולחן במטבח עם זוג מספריים שהיו תלויים בין האצבעות שלה כמו תיק־יד ישן. "לוח ההשראה הזה מתחיל להיות לוח הפרעה."
וינפרי קיבלה את רישיון הנהיגה שלה מוקדם יותר באותו היום (פעם שלישית גלידה!) וחשבה שהיא סוג־של מיוחדת. אבל כשיש לך עיניים בצבע ירוק קקטוס, גוונים בשיער בצבע קרמל ושלושה גביעים למקום הראשון בגלישת גלים, כנראה את באמת כזאת.
"אני חושבת שזה יותר בכיוון של לוח הטרחה," אמיליה אמרה ושפשפה את העיניים הכחולות שלה להוספת אפקט דרמטי. היא הייתה בת ארבע־עשרה וחצי, וגם בה הייתה מידה של קוּליות מהסוג שמעורר קנאה. אמיליה הייתה גבוהה וגמישה ושחקנית כדורעף חופים שיכולה ללבוש בגדי־ים בתור בגדים על אף העובדה שמה שהפך אותה לאהובת הקהל זה השיער הגלי בצבע חום שלה ומשקפי השמש המיוחדים שלה.
ואז הייתה פונדה. קטנטונת, חזה שטוח, ובסוד לגמרי, ממש בקטע של לוח ההשראה לקראת תחילת שנת הלימודים. שאריות נייר, קופסאות אוכל סיני מקרטון וריחות של דבק, גרמו לבטן שלה לעקצץ בהנאה. או שאולי הבטן של פונדה עקצצה מפני שזאת הייתה הפעם הראשונה הקיץ שהיא לא הרגישה שהיעדרות חברותיה גורמת לה לכאב בטן, כמו שמרגישים כשיש קלקול קיבה. היא לא קיוותה לקחת חלק בתוכניות של האחיות שלה, וסתם עברה על פוסטים באינסטה וסימנה בְּלֶב את #עושה.כיף.בקיץ של כולם בזמן שהיא צפתה, ואז צפתה שוב, בסרטים מקוריים של נטפליקס. הערב, בנות מילר עושות משהו יחד. הערב, וינפרי ואמיליה לא יקראו לפונדה, נגררת. הערב היא הייתה חלק מהתוכנית, בדיוק כמוהן.
"ברצינות ג'ואן," וינפרי אמרה ונגסה בדמפלינג. "למה אנחנו חייבות לעשות את זה?"
"לוח ההשראה עוזר לנו לזהות את המטרות שלנו," ג'ואן אמרה בסבלנות של מישהי שלא בדיוק סיימה להסביר את זה. פעמיים.
"ולמה אנחנו צריכות את זה?"
"אם לא תוכלי לדמיין אותן, לא תוכלי לבטא אותן."
אמיליה התחילה ללחוץ על מסך הטלפון שלה. "אני בטוחה שיש לזה אפליקציה."
"למה?"
"לביטוי מטרות."
ג'ואן חטפה את הטלפון מהיד של אמיליה ודחפה אותו לכיס האוברול שלה. "בלי מסכים. תבטאי בעזרת הידיים שלך. זה הרבה יותר מספק."
"היי, אמיליה, למה שלא תשימי תמונה של אפליקציית לוחות השראה על לוח ההשראה שלך." פונדה צחקה. "ככה תוכלי להשיג את זה."
אף אחת לא צחקה. במקום זה וינפרי תפסה את הבטן שלה ונאנחה. "הבטן שלי עושה רעשים. אני יכולה ללכת?"
"כנ"ל," אמיליה אמרה עם חיוך פצפון. "אני חושבת שהעוף במנה שהזמנתי היה מקולקל."
שתיהן נעלמו מצחקקות והשאירו אחריהן שני לוחות חיוורים; אחד שמודבקת עליו תמונה עקומה של חוף טרופי, והשני עם תמונה של גולשים מסביב למדורה על החוף.
רוב האימהות היו מתעקשות על כך שהן יחזרו לשולחן, אבל ג'ואן, פרופסור ללימודי פמיניזם באוניברסיטת קליפורניה באירווין עודדה חופש ביטוי, גם כאשר לביטוי לא ממש הגיע לצאת לחופשי.
"גם את אכלת עוף מקולקל?" ג'ואן שאלה את פונדה וסיפקה לה אפשרות יציאה, אם רצתה.
פונדה הנידה בראשה לשלילה. כי, ברצינות? מה עוד היה לה לעשות ביום שלישי בערב? כל המשימות ועבודות הקיץ שלקחה על עצמה על מנת להישאר עסוקה, כבר הסתיימו. וזה היה ממש בסדר. היה גבול לכמות התינוקות שילדה יכלה לשמור עליהם, הכלבים שיכלה לקחת לטיול, והשעות שיכלה לעבוד בדוכן החטיפים של הבריכה הציבורית לפני שתשתגע. אבל דרוּ ורותי לא אמורות לחזור עד יום שישי, והלימודים מתחילים רק בשבוע שאחרי. אז, כן, פונדה הייתה בעניין של הלוח.
וחוץ מזה, האחיות שלה לא בדיוק התחננו בפני פונדה שתעמיד איתן פנים שיש לה קלקול קיבה. כמו תמיד, הן כנראה תכננו להתגנב החוצה מהבית ולצאת לאיזה חוף מבודד או לבית של איזה בן חמוד. וכמו תמיד, התוכנית לא כללה אותה.
זה לא שהאחיות שלה לא אהבו אותה. פשוט לא היה להן באמת צורך בחברתה. בעיניהן, פונדה הייתה עדיין תינוקת. והעובדה שלא מזמן מלאו לה שלוש־עשרה ושהיא צעירה מאמיליה בסך הכול בפחות משנתיים לא ממש שינתה את דעתן. עד שהגוף של פונדה יהפוך נשי, האחיות שלה ימשיכו להגיד דברים כמו, "אממ, אפשר קצת פרטיות בבקשה?" או "לשיחה הזאת יש סיווג מ"ב, כאילו, מבוגרים בלבד." הן ידברו בלחישות, ייקחו את החברים שלהם לחדר ויטרקו את הדלת מאחוריהן. הן יתחננו בפני פונדה שתעשה את מטלות הבית שלהן, בכל פעם שהן מקבלות מחזור חודשי ויישכחו להגיד לה תודה. העובדה שלא היה להן אכפת ממנה כאבה לה כמו ניקור של אלף מחטי עגילים ללב. וכשדרוּ ורותי היו בסביבה, הלב שלה כאב הרבה פחות, אבל אפילו אז, פונדה לא יכלה להיפטר מהרצון החזק שלה לקבל אישור מהאחיות שלה.
למזלה, אמיליה מתחילה ללמוד בתיכון, ופונדה עומדת סוף־סוף להיות הבת למשפחת מילר היחידה בחטיבת הביניים פופלר. סוף־סוף הבנים לא יישאלו אותה באיזה חוף האחיות שלה יהיו בסוף השבוע, ובנות לא יישאלו אותה איפה הן קונות את הבגדים שלהן. כל השאלות שישאלו את פונדה יהיו על פונדה. לא תהיה גרסה מבוגרת וקוּלית יותר שלה בבית הספר. לשם שינוי, פונדה תהיה בת משפחת מילר החשובה. ואולי, היא תוכל לזכות במעט תשומת לב מחבורת האווֹת, הבנות היחידות בחטיבת הביניים פופלר שאמיליה דיברה איתן. פונדה לא הצליחה להבין מה גורם לשלוש בנות, בעלות אותו שם ואותה אישיות, ושגם ככה קשה להבדיל ביניהן, להיות כל כך מיוחדות? הן אף פעם לא הסתכלו אפילו לכיוון של פונדה, מכיוון שהיו תמיד עסוקות כל כך בלצחוק ולהזיז את השיער לאחור בלי־מאמץ.
בשעה תשע וחצי באותו הערב, כל מה שפונדה רצתה שיקרה בכיתה ז' היה כבר מודבק במקום. נכון שכפות הרגליים שלה כאבו והיו לה הרבה חתכים שורפים באצבעות מהדפים, אבל אם לבטא מטרות, זה דבר שבאמת עובד, פונדה עומדת להיות עסוקה כל כך בלשלוט בחטיבת הביניים שלה, שתשכח לגמרי מכך שהאחיות שלה שוכחות אותה.
דבר ראשון, היא סוף־סוף תשתייך לקבוצת חברות. קבוצת החברות שלה. מהיום היא כבר לא תנדוד מחבורה אחת לאחרת או תילחם על מקום בארוחת הצהריים כמו שהיה בכיתה ו' אחרי שמאדי וקאיה, החברות הכי טובות שלה מהיסודי עברו לבית ספר פרטי. מעכשיו, יהיה לפונדה מקום שמור, ואם היא לא תגיע, יהיו שני אנשים שישימו לב לכך. ולכולם יהיה ברור שחבורת האווֹת הן לא היחידות שיש להן כאילו הכול, מכיוון שלפונדה, לדרוּ ולרותי באמת יהיה את הכול. לראשונה אי פעם הן יהיו באותו בית ספר, והן יראו לחבורת האווֹת איך חברוּת אמיתית נראית. אז להתראות לסכינים בגב, לניסיונות לטפס בסולם החברתי ולגלגולי העיניים. השכנוסטיות מגיעות והן מתכוונות לקבוע מה לובשים, לפזר שמחה ולתמוך אחת בשנייה כמו חזיות עם ברזלים תומכים.
פונדה התרחקה כמה צעדים משולחן המטבח על מנת לראות את גזרי עיתוני האופנה שהדביקה על לוח ההשראה שלה. המטרה השנייה שלה הייתה להפוך למובילה בתחום האופנה של כיתות ז'. נכון, היא תיאלץ לעשות את זה עם הבגדים המשומשים שקיבלה מאחותה, אבל היא מתכוונת להיות אמיצה בתחום הזה. הקטע שלה יהיה לערבב בין הדפסים ברישול מכוון. אז הנה לכן, חולצות הבטן של וינפרי ומשקפי השמש המיוחדים של אמיליה. עוד מעט תהיה משפיענית חדשה בעיר!
"מה זה אמור לייצג?" ג'ואן שאלה כשהצביעה על העיגול האדום בפינה הימינית למעלה.
"מטרות הגוף שלי," פונדה אמרה והפנים שלה נעשו אדומות כמעט כמו העיגול ההוא.
"אילו מטרות גוף? הגוף שלך מושלם כמו שהוא."
פונדה גלגלה עיניים. "את אומרת את זה רק בגלל שאת אימא שלי."
"לא," ג'ואן אמרה, "אני אומרת את זה מכיוון שזאת האמת. את צריכה להודות לגוף שלך בכל יום על—"
"על מה, על כך שאני עצלה?"
"לא, על כך שהוא שומר עלייך בריאה."
"זה ממש לא קשור לבריאות, אימא."
"אמרה זאת שאף פעם לא חולה." ג'ואן גלגלה את השיער האדמוני הפראי שלה לפקעת והידקה אותה לראש בעזרת צ'ופסטיק נקי.
החזה השטוח של פונדה התכווץ. אימא שלה צודקת, ובגלל זה היא כעסה עליה. או שאולי היא כעסה על עצמה על כך שהיא כל כך רדודה. אבל איך היא אמורה להודות על משהו שגרם לה להרגיש פחות חשובה מהאחיות שלה? היא ואימא שלה מעולם לא הלכו במיוחד רק שתיהן לקנות לה חזייה. היא מעולם לא הלכה לטיפול אקנה מיוחד אצל האישה הגרמניה ההיא שקוראים לה קתרין. והיא בטח לא אכלה אף פעם עוגיות קינמון לארוחת הערב, מכיוון שיש לה כאבי מחזור. "הקטע הוא שאני כבר בת שלוש־עשרה ועדיין לא—" פונדה הרימה ראש, הביטה במאוורר התקרה ומצמצה על מנת לעצור את הדמעות. ילדים בוכים, בני נוער, לא.
ג'ואן נשכה את השפה והתאמצה לא לחייך. "מתוקה, הגוף שלך יתפתח כשהוא יהיה מוכן. בינתיים, תחגגי את עצמך. אף אחד אחר לא יכול לעשות את זה בשבילך. האמת היא שרוב הילדים בגילך מרגישים חוסר־ביטחון וינסו לגרום לך להרגיש רע באותה מידה כמו שהם מרגישים. אל תאמיני לזה. תאהבי את עצמך כמו שמגיע לך שיאהבו אותך, בלי קשר למה שאחרים אומרים."
"וואו," פונדה מלמלה. "זה ממש מדכא."
ג'ואן חייכה בחמימות, פיצחה עוגיית מזל ונתנה לפונדה את הנייר בפנים. על הנייר היה כתוב: בקרוב תיפתח עבורך ההזדמנות היקרה מפז שלך.
פונדה לקחה את הנייר מאימא שלה וקראה בו שוב. ואז פעם נוספת.
אם הכוונה בעוגיית המזל הזאת היא מה שקיוותה שהיא תהיה, מה שהייתה צריכה שתהיה, היא עומדת להקים חבורה של מקובלות עם דרוּ ורותי, לקבוע את הטרנדים האופנתיים של שכבת כיתות ז', לצמוח, ואז האחיות שלה יתחילו להתייחס אליה כמו אל מישהי שווה להן. אם מה שכתוב בעוגיית המזל נכון, השנה הבאה עומדת להיות השנה הכי טובה בחיים של פונדה.
ומה אם היא טועה?
טוב, זאת פשוט לא הייתה אפשרות.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.